סקירת ספרים: "הצל" של אדלברט פון שאמיסו, "2007" של קובי עובדיה

שני וידויים טוטאליים של מספרים, אחד שמשתוקק לצל ואחד שמנסה להשתחרר מצל כבד.

 

הצל, או המעשה המופלא בפטר שלמיל – אדלברט פון שאמיסו  (תרגום אילנה המרמן)

סיפור בן 80 עמודים קטנטנים שנכתב ב-1813, בתקופה של סיפורי הופמן. והוא למעשה וידוי ארוך במיטב המסורת שגם "פרנקנשטיין" מהדהד אותה: סיפור של מספר למוד זוועות וסבל, שמנסה להצדיק את עצמו ולהסביר מאיפה התחיל הכשל של חייו. בראשית הסיפור פטר שלמיל פוגש אדם אפור למראה שמסוגל לחולל קסמים, ומסכים לעשות אתו עסקה – מסירת הצל של פטר תמורת חריט שמוציא מתוכו אין סוף מטבעות זהב.

הסוד גורם לחשד, להתבודדות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו מלהתאהב, וההתעקשות ללכת אחרי האשליה שניתן לממש את האהבה הזו היא שמפילה אותו אפילו מהסטטוס קוו הסביר (בדידות, משרתים נאמנים וחיי נוחות) שהצליח ליצור. הניסיונות לחיות רק בלילה, ללכת במקומות סגורים, לא צולחים והוא מובל מדחי אל דחי (כמו גיבור המעשייה של אנדרסן "הצל"), עד שהוא מוצא עצמו מנודה ומודח.

"מה יועילו כנפיים לאדם הכבול בשלשלאות ברזל? הלא כך יהיה יאושו מר ונורא שבעתיים. רובץ הייתי על זהבי, כפאפנר על אוצרו, רחוק מכל נחמות אנוש, חסר כל… שהרי בגללו נודיתי כליל מן החיים".

במאמר שבסוף הספר יש דיון בשאלה אם הצל הוא סמל לנשמה, למעמד הבורגני או עומד בפני עצמו. אין כל כך משמעות לשאלה הזו – כל עוד המוסכמות החברתיות כוללות את האמונה שלאדם צריך להיות צל, נושא הסיפור יהיה מניפולציות והכניעה להן. באחד מרגעי המו"מ עם האיש האפור מודה פטר: "אתוודה, שיותר מכל התביישתי על שהאיש הזה שם אותי לצחוק. שנאתי אותו בכל לבי, וסבורני שלא עקרונות ודעות קדומות דווקא אלא הסלידה האישית הזאת היא שהניאה אותי מלקנות לי (חזרה) את צלי, שכל כך הייתי זקוק לו".

הנעלם הגדול בסיפור הוא השאלה, "מה היה קודם?" – פטר שלמיל מגיע אל נקודת המוצא עם מכתב המלצה בכיסו, אך בלי שאנו יודעים דבר וחצי דבר על העבר שלו. האם לבו נטה מאז ומתמיד אחרי עסקאות מפוקפקות? האם היה תמיד נאיבי מהרגיל? ציני מהרגיל? מרגע העסקה, כל מעשיו מכוונים להישרדות ולגריפת כל מה שהוא יכול מתוך הסיטואציה, ומעידים ללא ספק על יכולת השרדות אך לא על מוסריות גבוהה מדי. ובכן, השאלה היא מה היה שווה צלו של פטר מלכתחילה.

 

2007 – קובי עובדיה

פתחתי במקרה את חבילת הנפץ הטקסטואלית הזאת. למחרת היה הספר גמור, ועיני – מזוגגות. זה סיפור בנייתו של האדם במסיכת העור, שרון יאנג, ההצלחה והנפילה שלו, והפנייה שלו לזהות של מאסטר השולט בעבדים אונליין. דרך העבדים שרון יאנג חי ומתקיים, ובגללם הוא מאבד את רצונו לנהל חיים ממשיים. "תשמע, ברנדון, אני אומר לו, אני גומר איזה ארבע פעמים ביום בעבודה, ברור שאני אהיה עייף מזה. והוא אומר, זה לא קשור לגמירות, וזה לא קשור לעייף, זה קשור לזה שמשהו בנשמע מתרגל להיות בשליטה דרך מסכים".

בו זמנית זה סיפורו של מי שנמצא מאחורי מסיכת העור, שלומי יפרח, הומו מתייסר שגדל באופקים, שעשה את כספו דרך בגידה במשפחתו ונושא כאב של ניתוק וחריגות. בניסיון לגשר בין השניים הללו, שרון יאנג מטפל בעצמו ללא הרף, מאחה ופורם. הוא חי בשפע פזרני, במגדל יוקרה, בפער עצום בינו לבין הסובבים אותו שנאבקים לשרוד. יונק מהלשד של מטפלות ומנחות רוחניות שרק גורמות לו להתרכז בעצמו יותר: "…  אתה תהיה אדם חדש, אני מבטיחה לך שרון, היום נתת לשינוי לקרות, היום ההילה שלך בוהקת יותר מתמיד, דמעות שחורות ירדו ממך, שטפו את כל האני הישן, אני מבטיחה לך. ואני מוציא ארבעה שטרות של מאתיים, ומנשק לה את היד, ומסתיר את העיניים האדומות במשקפיים כהים של מונט בלאנק, ומסתיר את הפה בצעיף קשמיר, ואת הראש עוטף בקפוצ'ון שחור של יוג'י יאמאמוטו, ואני מתניע את האאודי קיו חמש, ודלת החניון נפתחת מעלי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ואני דוהר בשדרה, ורואה את המגדל מאיר אלי, ואני מדליק פרלמנט לייט ארוך, ופותח את הסאן רוף, ואני מרגיש פתאום משהו קצת שונה כאילו, אני מרגיש פתאום יותר מחובר כאילו, משהו הפעם באמת זז, ניצוץ חדש נדלק במבט…". זה חיבור מדויק מאוד בין החומרי והמותגי לבין הניו אייג' והמיסטיקה החלולה שהעשירים קונים בכסף.

שאיפת השליטה המוחלטת של שרון יאנג, בלי עכבות מוסריות או רגשיות, היא כאמור רק צד אחד של הנדנדה בספר, בין ניתוק לחיבור, בין הכאב שבזהות להתמסמסות העצמי. המאסטר חסר הרחמים הוא בחיים האמיתיים עבד לעברו. ברגעים נהדרים ומועכי לב ברומן, הוא קטן והולך, נמעך מול הדרישות של בני משפחתו. אותם אנשים שבזמנו בעט בהם וסחט מהם רכוש.

"וז'ז'ו אומרת, אתה הרגת את אמא שלך מהבושה. כבר עשר שנים, מאז שהיית בטלוויזיה, היא לא יוצאת מהבית רק מהבושה מאיזה בן יצא לה. וגואל צועק, מאיזה בדיחה יצאה לה. והנכה צועק, מאיזה חתיכת סוטה יצא לה. ואני שומע את התרנגולות צועקות מהחצר, ואני מצליח להיעמד, גוואל אומר לי, אתה לא עומד אתה יושב… והגוף שלי נעמד, ואני אומר, סליחה, עד כאן. מה אתם רוצים ממני? וגואל עוד פעם עושה חיקוי של הומו, ומתקרב אלי ואומר, אתה לוקח את כל הכסף של אבא שלך, ומחק את השם של המשפחה שלך, ובא ושואל מה אתם רוצים ממני?"

האינטנסיביות של המשפחה המורחבת, הכיעור והפגמים הפיזיים שהיא נושאת (שיני זהב, ידיים קטועות), סיפורי הכישוף והמוות, הקללה בשל זניחת הבן את אמו, מצטברים כולם לרגשות אשמה עצומים, שנדמה שיירפאו רק דרך השלת העצמי והתחברות לאינסוף בלתי אישי. עם חומרים כאלה, רק סופר שהולך עד הסוף בלי בושה, יכול לדבר על הבושה והאשמה העצומות.

בחלק השני של הספר הואשם הטקסט בהומופוביה כיוון שמתואר בו תהליך המרה דרך כת רוחנית, בדרך החוצה מההומוסקסואליות. אני לא ראיתי שם הומופוביות אלא אירוניה מרה – ההומו לא מסיים עם משפחה ושני ילדים, גם לא הופך לאדם מרוצה ומתפקד בחברה. לכל היותר מובטח לו, אחרי שיצליח לשכב עם אישה, שיתפוגג לתוך האוויר והמים. זה סיום שמקביל לסופה של בת הים הקטנה באגדה המקורית של אנדרסן – פתרון כל הצרות דרך הפיכה למין ישות שנטמעת ביסודות הטבע, בלי תכלית חברתית. גם מושא ההערצה המיסטי המוזר ("האישה") שמצליחה להמיר את ההומואים בספר היא לא בדיוק מישהי שרוצים להזדקן איתה.

שורה תחתונה, אין פה ניצחון על אהבת הגברים כפי שהדובר מתאמץ לשכנע. למעשה האמירה המובלעת היא, שניתוק מההומוסקסואליות הוא ניתוק מהעצמי. יש פה פנטזיה גמורה, זיקוק של תיעוב ואהבה גם יחד, בניסיון לשחרר אנדורפינים של כאב. שהרי גם בחלק הראשון של הספר העונג האופטימלי היה קשור בריחוף ללא ממשות וללא עבר: "בכל פעם שאני פותח את המצלמה, העבדים רואים לוח שיש חלק, כמו באודיסיאה בחלל, אני ניצב מולם מרחף במרחב, על זמני, על מותי".

וכן, זה ספר מלא מעצמו, יומרני, בוטה על סף הבהלה המתמדת. אבל הוא מתלקח בתוך הדף והקורא מתפצפץ אתו. הכי רחוק מספרים זהירים ומנומסים שהורגלנו בהם, וטוב שכך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: