בתור חיה דו ראשית

אף שהיתה זו רק הצטננות קשה, בכל זאת ניתן להרגיש את הסתלקותה האטית של חיית המחלה. אותה ישות רובצת בפנים קווי המתאר של הגוף, שהולכת ומתמעטת ככל שמבריאים. אז בכל בוקר הצטמקה מעט יותר וכעת אני פה וגם התירוצים אוזלים.

כיוון שאני סופרת ללא ספר (יוצא אחד בחודש הבא, אבל הוא נכתב מזמן) ובלוגרית ללא פוסטים (חשבתם פעם למה אתם מקבלים כאן לאחרונה כל כך הרבה סקירות ספרים? תודה על הסבלנות), ארשה לעצמי יותר, אם אתם כבר פה.

יש מחוות לעצמי שרק אני מבינה ורושמת בפנקס וירטואלי קטן, מילה פה משפט שם, ומתפנה לחיים עצמם. חודש אחר כך אני עדיין זוכרת מה רציתי לומר, אלא שהוא נעשה קלוש, מיותר. אין בו חפץ. לפעמים תוקפת שוב ההרגשה הזו של מחנק אי-כתיבה. כואב בגרון ובלב וביד הכותבת, ואין לזה מזור – גם ביושבי לכתוב מישהו צועק ומישהו מנסה לספר לי משהו. ולפעמים יש די בשמחת העשייה, פנים אל מול פנים, בליל קולות בבית ומשהו בתנור. כן, בערך מאז שנותקתי מהבאר האינסופית של עצות נשיות שקטות, אני העצה הנשית השקטה עבור רוב מי שבסביבה. אלא שהמחיר של שקט כאן גבוה מאוד והוא לא ייספר בערימות כביסה נקייה וגם לא בהפיכת חביתות. המחיר הוא קרקע מציאות קשה וגוף כואב מהנחיתה, לחיים יש סחף עצום ואיש אינו שואל אותך מה עשית היום למען עצמך.

אומרים, מי שאומר דברים כאלה, שהעולם בנוי על גלגולים של חזרה והשתנות. האם אנחנו כעת בשלב נשילת הגולם, או רגע לפני הימעכות הפרפר על הכביש בדריסה?

עכשיו אכתוב על מראה שעלה בי נים ולא נים.

נתקלנו זה בזה, שלושה, ברחוב ליד הקפה שברחוב מרוחק (אותו קפה שבו כל כך הרבה פעמים דימיתי לראות את בן דמותו של אחד מהם – וזה לא היה הוא). ראיתי איך שניהם מודדים זה את זה. אמרתי למבוגר שבהם: בזכותך הפכתי את עצמי לסופרת. ולצעיר שבהם אמרתי: בזכותך קמתי והייתי אישה נראית. ההבדל ביניהם היה שנים רבות, יותר משלושים שנה. הם הביטו זה בזה ולא התלהבו כלל. אבל זה היה בסדר גמור מצדי. סוף סוף הפגשתי. נפגשתי. עם פנים מעצמי, עם תשוקותיי ואתם. והיה בי רוגע והייתי גאה.

התעוררתי, ובמציאות אני בכלל הולכת הלוך-חזור לאורך אותם נתיבים, אפילו גוגל מפות מפהק כבר, ומשדרת את המיקום שלי לבן זוגי. פועלת כחיה דו ראשית ומתנהלת כארגון קטן ללא מטרות רווח.

אין לי מנוחה ולא תהיה, לא משנה כמה אקנה סדינים בהנחה או מגפיים לגשם הראשון או אשכוליות לשבת. לא משנה כמה ספרים ארוכים אקרא בריכוז שיא במכשיר הנייד וכמה אביט בשמיים בדפוסי עננים. בתור חיה דו ראשית יש לי שלווה גדולה בלב כעת. ואין לי מנוחה פנימה משם, בחדרון שירות קטן שנשאר בו סגור. ובו שממית המנסה את כוחה בהטחת עצמה בחלון – לאוורר, לאוורר. תכתבי כבר. אבל אין לי מה. אני מתרחקת משם לאורך המסדרון בהליכה לא יותר מדי מהירה. שלא תחשוב שאני שוכחת אותה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: