סקירות ספרים, כי כמה אפשר לחשוב על הפאד-תאי שזללנו בצהריים.
"טיט" – דרור בורשטיין
כבר שבועיים לא הצלחתי להיכנס לספר פרוזה חדש. אולי מפני שהפקתי בעצמי שני ספרים חדשים לאחרונה. פעולות האיגוף הרגילות כמו להחליף ז'אנר או לפתוח כמה ספרים בו זמנית לא הצליחו, לכן ניגשתי אל אסטרטגיה ג' – קריאה מחודשת בספר שאהבתי. שלפתי את "טיט" של דרור בורשטיין (שערך אחד מספריי, אם צריך גילוי נאות).
ירמיהו הנביא הצעיר נוסע ברכבת הקלה, מנגב חומוס עם חבריו המשוררים, פותר בעיות אינסטלציה להוריו, סובל מאימתו של מבקר ספרות – וכל זה על רקע שקיעת ממלכת אשור וההסתערות הקרובה של הבבלים שאיש אינו חוזה אותה מלבדו. זה לא מהלך אנאכרוניסטי של השתלת הנביא התנ"כי בתוך מציאות ימינו, אלא הפוך – השתלת אביזרים ודפוסים של ימינו בתוך המציאות הפוליטית והדתית של אז. מתוך הספציפיות של התקופה ההיא, וההנחה שלה כשקף על המציאות שלנו, עולה חד-פעמיות מהממת; בירושלים של הספר בניין הרדיו בהלני המלכה קרס בעקבות רעידת אדמה, אבל בניין הולילנד שנבנה בשחיתות עומד על תלו כמזכרת לרקבון השלטון. עדיין תקפה האוניברסליות של כשלים אנושיים, של קונפליקטים ללא תקנה, של משחקי כוח שבהם לרוב הגיבור שלנו ייצא וידו על התחתונה. כי הוא בסך הכל נביא.
"המלך הניח את שפופרת האינטרקום לאט, כדי שלא יישמע קול הניתוק למטה ויסגיר שהאזין. היו שם כמה מילים מעניינות, יפות לכל הפחות, והוא כתב אותן על פתק והכניס לכיס. איזה בולשיט, אמר, אם הייתי מקשיב לכל נביא וחצי-נביא לא הייתי מלך אלא שדרן רדיו בתוכנית אירוח, 'זהבי עצבני' הייתי, הייתי יושב בארמון ומעלה אותם לשידור מבוקר ועד ערב, אמר לאחד מסריסיו שנכנס פתאום…".
המארג הזה תפור באומנות לשונית ורגשית, והוא קורע את הלב וקורע מצחוק (לא מעט סצינות קומיות הזויות). בקריאה מתעמתים כל הזמן עם הצורך להשוות לתקופתנו אנו וההבנה שתקופתנו היא רק אחת מני רבות – מדובר על חורבן בית שני ורבים מהאנשים עדיין גוררים את המועקות שלהם מהגלות הקודמת. אנחנו, כמו הנביא, רוצים להזהירם כי יש דברים רבים שיקרו להם והם אינם יודעים עדיין שיקרו, כמוהו אין לנו סיכוי. גם חלק מהנביאים האחרים שמצליחים למסור את נבואתם בספר, לפעמים באופן קבוע ובמקום קבוע, אינם זוכים להיות מובנים, השומעים הופכים בדבריהם ואינם מגיעים לכלל מסקנה למה התכוונו. ולכן עולה השאלה: האם יש טעם בכלל לעבודת הנביא? אבל זו תכליתו והוא אינו יכול אחרת.
"צריך שיהיה ברור דבר אחד, אמר לו המלאך במקום לענות, וגילה פניו בחושך לאורו של הכוכב החדש, וזה שאין לך סיכוי, שבבבל כבר פרזלו את הסוסים ואת הטנקים צבעו כחול, ושבבל תבוא, כלומר תבוא לכאן, ושאתה תסבול, אבל שאין ברירה, שאי אפשר לתת לזה לקרות בלי צעקה ושאתה תהיה הפה לצעקה".
כאמור אני באמצע הקריאה השנייה, כבר הגעתי לחלק מהתמונות הוויזואליות הנהדרות שזכרתי מהפעם הקודמת, כמו קערת החומוס העצומה באצטדיון וכמו טקס הפרחת הפרפרים בחתונה. אחרי כל זה גם אקרא ספר חדש מהתחלה.
"הסגת גבול" – רוז טרמיין, בתרגום יואב כ"ץ
(עברו שלושה ימים), עוד אני בשני שליש של "טיט", והנה הגיע כבר אחרי-כל-זה, ונשאבתי בשנייה לתוך "הסגת גבול" של רוז טרמיין. שמעתי את שמה אבל מעולם לא קראתי ספר שלה. ובכן כעת אפשר לסמן "וי" ויאללה ביי.
בספר (ספר מתח קודם כל) נכרכים זה בזה שני זוגות של אח ואחות, בריטים וצרפתים. המיקום: דרום צרפת הכפרית. הבריטים האמידים נוהרים אליה בהמוניהם, לרכוש שם נכסים ולהגיע לבית המושלם שיעמוד בתואם לחיים המושלמים שהם מנסים ליצור לעצמם. ואילו הצרפתים גרים על נחלה משפחתית מתיישנת, תאוות הבצע מפתה אותם למכור את הנכס אך גם אצלם המימוש רחוק משלמות באופן מטריד וכוסס: לעולם לא יהיו די חקלאות מקומית להצדיק את הקיום בכבוד, די טבע מרהיב להצדיק את המחיר ששולם עבור הבית, די מותרות כדי להחמיא לדמות הטיפוסית של טרמיין שהיא אכן בנתיב הנכון, די פשעי נקמה שיכסו על עוולות העבר.
טרמיין מעודדת את הקורא לעצור ולהרהר בשאלות – מהו בית, מהו בית חלומות, מהו נכס ממשי. מתי נוסטלגיה או קשר לטבע הם סנטימנט נאצל ומתי הם רגש מסוכן. יחד עם זאת בדרך אל פתרון התעלומה היא מציגה בפנינו דמויות חסרות סימפטיה ואמפתיה, שיש לכל אחת מהן בעיקר מניע אחד שממוחזר לעייפה. רוב המניעים קשורים לילדות קדומה, או לדחף שטחי שמוסבר בילדות קדומה ("להתפרסם כציירת!" "להשיג מאהבים צעירים!") או שהם נמוכים ורעים. הגיבורים כולם אנשים צרים המוגדרים לפי מעשיהם והאלטרואיזם שלהם פאתטי.
"את אנתוני לא בחרו אף פעם. הוא תמיד נשאר אחרון. הוא תמיד נשאר שם לבד. אני עוד יכולה לראות את זה. הרגליים הקטנות והעקומות שלו. הילד שנשאר אחרון כי אף אחד לא רצה לקחת אותו לנבחרת. ואני כבר אז, איכשהו הבנתי שאני האדם היחיד בעולם שמפריד בין אנתוני ובין איזו טרגדיה איומה. ונשבעתי. נשבעתי שלעולם לא ארפה. ומעולם לא הרפיתי..".
את המונולוג חסר הפרופורציה הזה נושאת אישה בת שישים, על אודות אחיה האמיד, המצליחן והמפונק. גם הגיבורים האחרים נטועים בילדותם ומובלים בידי הגעגועים לאמא שהיתה להם בגיל הינקות. אלא שהחזרה המודגשת הזו על רגשות פאתטיים לא סייעה לי להתחבר לאף אחת מהדמויות. במחשבה שנייה הבנתי שלכולם אין ילדים או בני חסות: מעולם לא נדרשו לקחת אחריות על מישהו ואולי משום כך ההתעקשות המאומצת לקחת חסות על בוגרים אחרים. לאיש מהם כמעט אין זיכרונות מכוננים מהגילאים שאחרי גיל הנעורים. כולם נגועים באדיפליות קשה או בגילוי עריות או במעשה נבלה מתמשך שסותר את כל מה שהיו ועשו קודם לכן, או בתשוקה עזה להרוג את מי שהם לא מחבבים, או ברגשות אשם על מקרה טראגי במשפחה, או בכל אלה גם יחד. יפה שטרמיין לא מפחדת לדבר על רגשות קשים ומעשים איומים, אבל זה נעשה במינונים תמוהים, רק כדי לתרץ היבטים בעלילת המתח, ונותר שטחי וסנסציוני.
עד כאן ההסבר מדוע הספר הזה לא ייכנס לרשימת ההמלצות שלי. מה שכן חיבבתי בו: ניכר שהסופרת שוחה בחומר כאשר היא מתארת את הטבע בדרום צרפת, החל מאפשרויות ההשקיה של צמחים כשאין גשם, ועד אופן הנהיגה בפיתולי הדרך.
"העצים עדיין היו חיים. הם נאחזו באדמת הטרשים, עדיין, שלחו לתוכה את שורשיהם העיקשים, אבל לא יכלו לגונן על הבית או על יושביו. כיפת השמים אחזה ולפתה כאן כל דבר. כאן, בלילה, לא יכולת למצוא מקלט מפני הכוכבים הקרים כקרח. היקום הגיע עד אליך ונגע בך. וכל שהיית, כל שניסית להיות, כל שעוד קיווית בכל מאודך להיות: כל זה נגלה בפניך, במלוא הטיפשות וההזיה שבו – ובכל אלה כך נראה, לא היו כבוד ולא הגינות".
גם התרגום של יואב כ"ץ עשוי לעילא, כהרגלו, ואיפשר ליהנות מן השפה המדויקת (נקודת תורפה במותחנים, שבלעדיה לא הייתי שורדת את הפרק הראשון) ולסיים את הקריאה ביום ורבע. אך זה בעיקר ספר שכמו ענף שנאחזים בו, יעזור לי לחזור לאחרים שהמתינו בסבלנות במכשיר הדיגיטלי.
כותבת מוחקת 