קוראים לך אורנה?

בואי נזוז מפה, אמרתי, כולם באים הנה. אבל גם כשעברנו מהמסדרון לחדר והתיישבנו על אחת המיטות, באו כולם בעקבותינו.

"יש לכם סיגריה?"

לא.

"קוראים לך אורנה?"

לא.

"קוראים לך אורנה??"

לא!

רציתי שנהיה לבד עם צערנו, שאוכל לשבת ולשתוק מול אחותי, ששתקה. אבל אי אפשר היה. אולי הוקל לי.

אחד מהם העז והתיישב על המיטה שמולנו.

"אתן דומות", אמר, מחייך. הביט אלי ישירות, לא גרע ממני את עיניו.

יכולתי לזהות את הטיפוס שהיה, על פניו השועליות הנאות. פעם היה ודאי מביט כך באנשים, בנשים, יודע שיש לו כוחות קסם, משתמש בהם במינונים שהחליט. עכשיו היתה זו קרן לא ממוקדת, חסרת תכלית. מה יעשה בכריזמה שלו פה?

טוב ברור, אמרתי, אנחנו אחיות.

"אתן אותו הדבר".

נגיד.

"מה שקורה לה קורה גם לך", אמר.

לא.

"לא!" פסקה אחותי. "מה פתאום?". היא גירדה מתחת לגרב שלה, היכן שהחביאה קודם חפיסת סיגריות.

"שיחקתן יחד…"

לא ענינו לו.

"הייתן קטנות יחד". קולו כמעט נשבר. הוא טווה לעצמו סיפור והמשיך להפליג בו.

הסבתי את ראשי ממנו.

"את צריכה להוציא אותה מפה", אמר לי.

זעם עלה בי וחשבתי מה לענות.

"את צריכה להוציא אותה!"

קודם שיבואו להוציא אותך, אמרתי, אז תדבר. ניסיתי לפגוע במכוון.

"אני? אני לא אוכל כלום, בלי אוכל, רק כדורים". הוא לא נפגע. אבל אז קם והלך משם. נראה שהוא כבר רגיל בפגיעות.