סקירת ספרים: "נזירה" של מרקו לודולי, "אחת שאלתי" של משה אופיר

סקירת ספרים, כי אתם לא יכולים רק לכתוב כל היום, תקראו משהו. והפעם שני ספרים שפורשים מערכות יחסים בין אלוהים ואדם.

"נזירה" – מרקו לודולי. תרגום ארנו בר

יחד עם קודמיו, הנובלות "איטליה" ו"ענן", הספר הזה הוא חלק מטרילוגיה. מסיבות כאלה ואחרות הגעתי אליו קודם, ושמחתי על כך.

"אלי, רד-נא אלי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה". מתחיל הספר. יש בו נזירה, אמרנטה שמה, שכבר יותר מעשרים שנה חיה באותו מנזר עירוני קטן. תמיד רצתה להקדיש עצמה לחיי תפילה ופרישות למרות שגדלה אצל אם חילונית וצינית. אבל כעת ימיה עוברים, הנזירות במסדר ממשיכות במלאכת יומן והדוברת אתן, אלא שמשהו נפער בה ריק, חלול ומציק.

"כעת הייתי מקבלת ברצון פציעה בצלעות, רגל מעוקמת שאינה מסוגלת ללכת, כאב בראש, ולוואי שמתך הכאב הזה יבקע קול, כמו לבנה מתוך הר געש, קול נאנק ומאיים, שיאמר לי משפט אחד, תקיף ובהיר: את כאן, כי אני כאן, אז היתי מאושרת גם בכאב, אף שאני כה מפחדת מכאב; כי אז היו לחיי טעם, כיוון ומטרה". אמרנטה מתחילה לתהות על המשך חייה – האם תהיה מסוגלת להמשיך להעביר אותם סגורה במנזר, בתחושה שלא חייתה כלל?

למרות התחושה הזו אם המנזר ממנה אותה להיות גננת בגן הילדים של המנזר. על תקן "תיקונים נחוצים, שנקבעו לטובת מי שסובל מאי-שקט". זאת, למרות (ובעצם בגלל) שהדוברת אינה מחבבת ילדים ואינה מעריכה את הקפריזיות שלהם, את חוסר החינוך, את ההתשה והתובענות התמידית. ואכן, בגן הם בוכים, מבטאים געגוע, לא ממושמעים, מתפרעים וחביבים בחוסר עקביות מתסכל. נוזלים מידיה כמו מים או חול. כמו הזמן. והיא חסרת אונים, לא בטוחה אם ללחוץ או להרפות. בעיניה הילדים סובלים ממשהו שנמצא בתוכם, מן הריקנות שאין להפיגה. ואילו האמהות יומרניות, מחשבות מהלכים ציניים, "הן יודעות שהחיים הם איום על כל אדם, ובעיקר על אותן פקעות של עצבים ויצרים שמחליפות יריקות ליד התאים".

אמרנטה מנסה להתלונן אצל אם המנזר, לקבל העברה לתפקיד אחר, אבל זו אינה שועה לה. ואז מגיעה התקשורת שלה עם אחד הילדים, תקשורת מוזרה שעליה לא ארחיב. אמרנטה מצליחה, לכאורה בעידודו של הילד לוקה, למתוח את תחושת החיים שלה למקומות חדשים. לפסוע בדרכים מלוכלכות, מסוכנות, בעיר שבה לא נוטים כבוד רב לנזירות. "ראיתי את מסלולי העוברים ושבים משתרגים כמו אלפי חוטים צבעוניים, הופכים לפקעת סבוכה בלי ראש וזנב, ביד המקרה, בידי הלא כלום… דחפים עיוורים אשר צצים ונעלמים ללא סיבה". האם הילד לוקה הוא באמת המוליך אותה, או האם היא נאחזת בקולו כבגזירת שמיים?

סיום הנובלה (לא אפרט) הפתיע אותי; בתחילה חשבתי שהוא מאולץ ואולי מעושה, סוגר מעגל בכוח. אך ככל שחשבתי עליו קרה ההיפוך של אמרנטה גם בתוכי: הבנתי שאפשר לקרוא את הנובלה שוב ולהבין אותה אחרת: את הנזיפות כעידוד, את האילוצים והעונשים כאמצעי לפילוס דרך חדשה. מן הזווית הזו נחשף לעיני שלל פרדוקסים שכולם יפים מאוד ומרגשים, במיוחד זה הנוגע לילד לוקה.

מה שיפה הוא שלמרות צל המיסטיות הקל שבסיפור (ואולי בגללו), הוא מצליח לתאר מהלך רגשי עמוק בלי מלל פסיכולוגיסטי יומרני. דווקא היותו של הסיפור רוחני ודתי מחלצת אותו מהתבנית הקלישאתית של סיפור חניכה ומעבירה אותו קומה למעלה; אל מקום בו קורים דברים שצריך מישהו רגיש ובלתי מתפשר כמו האחות אמרנטה, שיבחין בהם. וזו מעלה רוחנית נדירה, ומחמאה גם לסופר.

 

"אחת שאלתי" – משה אופיר

"חשבתי שדברים הנכתבים, מעצם היותם חקוקים על דף, נמלאים משמעות, ונמצא שקיומי שלי שתמלא מפרגע באיזה תוכן ובהוויה שראוי לחיותה. קיוויתי כי הכתיבה תעניק לי משמעות ופשר".

תחילת הספר מציגה מאורע איום ומופלא: מתוך זוג תינוקות ברחם, תאום ותאומה, שורד רק הבן (המספר, ענר שמו), והוא נולד ובוכה בכי בלתי פוסק במשך חצי שנה. אחרי שנוסו כל התרופות, ההרגעות והסגולות המוכרות, יעץ מקובל קשיש להורים המותשים איך לגרום לתינוק להירגע מבכיו. הקטע הזה בסיפור, שיש בו אלמנט של מעשייה, נהדר ממש, ומשיק לקטע קודם שבו מתואר אילוץ לבחור בין שני ילדים בנסיבות קשות.

המאורע הזה, כך מעיד גם המספר, כונן במידה רבה את שארית חייו. לאחריו "יותר משלושים שנה יבשו עיני מדמעות… יותר משלושים שנה חלפו עד בכיי הבא, אהובתי. כדרך שהשפיעה על נפשי לעד, כך שינתה את גופי כנראה".

מכאן עובר הספר לתיאור ילדותו של הדובר, התבגרותו וההחלטה שקיבל ללמוד בישיבה חרדית, בניגוד לרצון הוריו. והוא ממשיך לגולל את סיפור שנותיו, מהפכיו המחשבתיים והרגשיים, עזיבת הישיבה, נישואיו הקצרים, הגעתו לתל אביב, התמסרותו לכתיבה ועוד, במעין ממואר המתחיל בלידה ומתמשך עד להווה הסיפור. ההווה של הסיפור עומד בסימן געגועים נצחיים ודיבור בלתי פוסק על האהובה (מישהי שלאחר הקריאה איני מצליחה לנקוב בתכונה מהותית אחת שלה, למרות שכשליש מהספר מוקדש לתיאור דמותה והתנהגותה).

באותה נשימה מפורטת משיכתו של הדובר, כבר מילדות, לבלות זמן בחברת קשישים מבוגרים מאוד, כמעט לא מתפקדים, ולשמש להם חברותא, או קהל, למרות שהם הולכים ודועכים, ומתקשרים פחות ופחות. התחושה הזו של "אלטע קופ" עולה בקנה אחד עם חיבת המוות המובנית של המספר.

"אמת, על פי מבנה האורגניזם שבי אני מסוגל ליותר, עוד כמה עשרות שנות חיים, אך אלה אינם חיים באמת. זדון המוות כבר לפוף בחיי. הם הפיח המשתייר באוויר אחרי שמשאית כבדה כבר עברה לה".

שני היסודות האלה, תשוקת המוות והכמיהה לאהובה, מצטלבים במשך כל הסיפור – אותה "אחת שאלתי (מעם ה')" היא בעצם שתיים (ארוס ומוות על כל ממדיהם הגופניים). המיאון להינחם ולשוב לזרועות החיים, עולה בקנה אחד עם ההתעקשות שאחת היא האהובה ואין בלתה.

כשהאהובה עוזבת ללא הסבר, שברון הלב שלו מוביל להתמוטטות חריפה, ובעקבותיה הוא מקבל המלצה ללכת לטיפול. כאן הוא מגלה לראשונה מודעות לאופי אהבתו. "… הדבר פגע בי למדי. קיויתי איכשהו… שכאביי גדולים ממה שהכימיה יכולה לפתור. התברר לצערי שעל ידי טיפול בכמה מעבירים עצביים בתוך המוח ניתן לפתור את כל המצוקותי. חשבתי שאהבתי חצופה מאיזו מיתולוגיה עתיקה ועמוקה, והנה גיליתי שאהבתי כאחד האדם".

נראה שהספר מודע לחולשה שלו – ההליכה סחור סחור סביב דמות האהובה. כמובן, ההיצמדות לאהובה אמורה להיות תכונה מהותית של הסיפור ולא באג: ההקבלה המובלעת לדמות התאומה המתה, החיים בדיאלוג מיוסר מול אלוהים וללא קהילה עוטפת, מציבים את הגיבור בודד וכמה תמידית, הומלס של הרגש. הכמיהה שלו מתנקזת אל כיוון אחד בלבד, וממחישה את הריק. כל זה מובן, ועדיין, המודעות הזו עדיין אינה פוטרת את הספר מעודפי המלל, שאמנם כתובים היטב אך מעניקים לו "בטן רכה" גדולה מאוד, ואני מודה בכלימה שלפעמים דפדפתי הלאה (אפשר להבין את החלטת העורכת למחוק פחות, כדי להמחיש את האובססיביות של הדובר, אבל אישית הייתי מוחקת יותר).

מתוך האוטוביוגרפיה צצה גם ביקורת חברתית, והיא מושחזת מאוד. המספר נתון תמידית במצב של תלישות בין שמים ובארץ ובין קהילות שונות שלאף אחת מהן אינו שייך באמת. בדיעבד הוא מביט בעוינות על החיים החרדיים: "…אנשים שנאנסו משחר ילדותם לחיות חיים שדבר אין להם עם החיים האמיתיים, נושאים ומגלגלים עגלה מלאה בסחורה שמאות שנים לא אווררה… והיא עולה על גדותיה, נרקבת ומבאישה בחלקה".

אבל גם ההגעה לזרועות תל אביב החילונית אינה מרגיעה אותו, להפך. העיר על תכתיביה התרבותיים העדריים, על היומרנות של אנשי התקשורת הצעירים והבורים שבה, תועים חסרי דרך שמובילים את כל השאר אחריהם, מרתיחה אותו. "שוב ושוב חשתי כי החילוניות מתה, או למצער, רעתה עד שהסתאבה".

ובאותה עת, "משהו בפנים נאבק בי, משהו גרעיני שאין לו זהות ברורה, כאילו אני טורף ואיננני שבע, בולס וממשיך לרעוב.." . תיאורי הנפש המדויקים האלה באים לסירוגין בין מאורעות ארציים מאוד, כמו אירוח הומלסים בליל הסדר, או היקלעות לזירת פיגוע. חלק מהמאורעות סוריאליסטיים בצורה מרשימה, עד כדי גרוטסקה. בכלל, אופיר מפליא במילים, וכשהוא הולך אל עבר הכיוונים הפחות מובנים מאליהם הוא מרשים עוד יותר.

כך הוא מגיב על בשורת מותו של שכן זקן, סנילי, שהצחין ממחלה ומהזנחה: "כששמעתי שנסים אלפנדרי נפטר, ישבתי בחדר המדרגות ובקול רם התחלתי להתעסק עם האל, לא מסוגל עוד לסלוח. את מה שאחשוב שנים רבות אחר כך כבר חשתי אז בגופי הילדי, הקטן, מחפש הצדק. הלוא אם סלחנו כבר לאלוהים על המוות עצמו, אולי אף נאחזנו בו, אפילו מצאנו בו משמעות, הרי שעל העליבות ודרך החתחתים המבישה שהוא מצעיד בה את ההולכים אליו לעולם לא נוכל למחול". ולו בשל השפה, זה ספר מומלץ למרות ההסתייגות.

בהשוואה בין שני הספרים נראה סיפורה של אמרנטה פיוטי ויפהפה, כל מילה בו מונחת במקומה, וגם בטינופת החיים הוא נוגע בצורה אסתטית, קולנועית כמעט. ואילו סיפורו של ענר פצוע, לא מושלם, אך עדיין עשיר וזב דם מוגלה ומיצי תשוקה. שניהם פונים לאל בתביעה אישית ולא מסתפקים בתמונה שציירו להם אחרים. טוב לקרוא אותם בדיוק באותו אופן: לא להסתפק בתמונה הראשונית שהם עצמם מסגירים, לתבוע עוד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: