סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה

הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.

זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.

שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"

הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.

יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.

אחרי הספירה – דורית שילה

"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.

למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.

"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".