סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).

כל אותו זמן, הבית והגן והשביל שהיא מתארת עומדים לנגד העיניים, חיים מאוד, כמעט אפשר לראות את פני הדמויות, אני לא בטוחה איך עושים את הקסם הזה אבל עם ג'קסון הוא קורה. זה לא ספר שיילך אתי שנים או משהו, אבל אחלה סיפור.

 

גלקסיית הקניבלים – סינתיה אוזיק (תרגום: עדה פלדור)

למען האיזון, זה ספר נייר, די ישן, שיש להשיג רק בחנויות יד שנייה כמו שאני אוהבת. את אוזיק אני מכירה ומוקירה שנים, כמו מספרים אמריקאים-יהודים גדולים אחרים היא לא מתביישת לגעת ברוח, לריב עם אלוהים, לצחוק על חסידים שוטים ולמות מרוב כמיהה לסדר גדול מן האדם (שלרוב לא מתממש אצלה). מה שנגע ללבי במיוחד אצלה הוא הקישור העז בין חיי הרוח וחיי הרגש (להבדיל ממלמוד שמקשר לרוח את המוסר, פיליפ רות שמקשר אליה את היצר, בשביס זינגר שאצלו היא קשורה לזיכרון כמבסס העצמי. אלה אבחנות שהעליתי עכשיו אז אל תתפסו אותי במילה). הגיבורים של אוזיק מלאי רגש עז ומשמעות שקשורים לחניכה רוחנית שלהם. כך למשל ב"משיח מסטוקהולם" האהוב עלי, וכך גם בספר הזה.

השם אמור להיות בעצם "הגלקסיה הקניבלית", מונח שפירושו גלקסיה עצומה שבולעת אל תוכה גלקסיה קטנה, הממשיכה להסתובב בתוכה כאילו לא נבלעה. מונח שמתקשר בספר גם להורים המאפילים על ילדיהם, גם לאירופה והיהודים.

הוא מתחיל כמו סיפור חיים של ניצול שואה ממוצא צרפתי, ג'וזף בריל שמו. אבל ממשיך לתיאור של חייו הבוגרים, כאדם שהבניין הרוחני שהוא מקים מבוסס על חוויות מוקדמות מאוד ומעולם לא התפתח אל מעבר להן. מנהל בית ספר שמשנתו החינוכית נותרה זהה במשך כמה עשרות שנים – האם זו מסורת מבורכת או קיבעון צר אופקים? אדם שבז לאמהות של הילדים בבית הספר, שצופה במורים שלו מרוממים ומשפילים את התלמידים לסירוגין, האם הוא מורה דרך חינוכי או מנסה לשחק את אלוהים?

הדמות שנכנסת לחייו, אמה של אחת התלמידות, קרויה הסטר לילת (אולי נחוץ פה מדרש שם על החיבור בין אסתר ובין לילית, אבל כבר הבנתם לבד). אינטלקטואלית חדה כתער, השובה אותו בחבלי קסם, בנפתלות ובעומק של משנתה. ואילו בתה היא ילדה חסרת ייחוד, נטולת מוח מפותח ואישיות, כך הוא חש לפחות. עד כמה מחנך ותיק יכול לחזות, או לעצב, את עתידו של תלמיד? מה בכלל מקבל אדם מיכולת לימודית גבוהה? האם טיעונים אינטלקטואליים מרוממים אותנו או דנים אותנו לצעוד בדרכים עקרות?

"למעט הכמעט-חיוך המבויש הזה, המתיירא מפני עצמו, לא הצליח בריל לקרוא שום דבר בפניה, פנים סגלגלים וצמוקים כמטבע עתיק. הוא רק ציין לעצמו, שבשעה שכל האחרים התרוצצו לכל עבר כלהקת אווזים, חובטים, ממרפקים, מצטעקים ומצטופפים, היתה בתה של הפילוסופית בודדה לגמרי, בלי אף חבר… הוא התכוון להתיר את הסבך, לפענח את הצופן – את האם. במקום כלשהו בילדה נצנצה דמותה המופלאה של האם. ילדים תמיד מכילים את אמותיהם".

הספר הזה עוסק בנושא סופר-מופשט כמו סוגים של מנטליות מחשבתית, אבל הוא לפות בחבלי רגש וגורל בצורה כל כך עזה, מפני שהנושא הזה כה חשוב לדמות הראשית, ומפני שהאבחנות בין סוגי חשיבה שונים מוליכים את ג'וזף בריל בכל צעד שהוא עושה. אוזיק, כמו מספרת גדולה, מהדקת ומרפה את חבלי הייסורים שהוא עובר כאוות נפשה עד הדף האחרון. אם אהבתם את "סטונר" למשל, זה ספר שישביע אתכם מאוד.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: