כתב העת פטל, סיום

אתמול התפרסמה ב"7 לילות" שיחה קצרה שלי עם אנה זטרברג (ראו כאן למטה), ובזאת גיליתי לעולם ולעצמי, שזה באמת הסופ-סופ-סוף של כתב העת "פטל". שהגיליון השמיני שיצא במלוא הדרו וזמין לקריאה אונליין הוא גם האחרון. למה צריך להצהיר על זה? ראשית כדי שלא אשכח ואתחיל, מתוך אינרציה, להכין עוד אחד, ככה זה סוסי עבודה – ובסך הכל אחרי חמש שנים אני חייבת גם זמן מנוחה, ובעיקר זמן בהייה שמתוכו תנץ אולי כתיבה חדשה. שנית, כדי שגם אתם תדעו, כל אלפי הקוראים ומאות הכותבים שהיו חלק מכתב העת.

ושלישית, כי סיכומים זה תמיד נחמד. אפשר ככה לומר תודה, למשל לשרון אלמוג האלופה, מבוקסילה, שיחד עם אילן בוק היתה גב דיגיטלי, רוח גבית, חברת מערכת, עורכת לשונית, כתף בעת צרה ומה לא.  בוקסילה כבר איננה אבל השותפות היתה יקרה מפז. תודה שרון ואילן יקרים. תודה למירי שחם שהגתה את הרעיון וערכה-בשותף את הגיליון הראשון; ותודה לאפרת גולן המעצבת שפיצחה כל פעם מחדש עטיפה מנצחת. תודה לכותבים הנהדרים ששלחו ונתנו אמון בעריכה שלי; לקוראים שעקבו ושאלו מתי יש פטל חדש, שקיבלו לא פעם את האסופה בדיוור ישיר לתיבת הדואר בסיבוב באוטו בשבע בבוקר; לחנויות הספרים העצמאיות הנהדרות שאהבו והתעניינו ונתנו מקום לאסופות פטל על המדף ובחלון הראווה ובערבי השקה. תודה! וגם תודה ליוצרים שפתחו לי את דלתם ואת מגירותיהם. כמה וכמה נכסי תרבות מרגשים הגיעו ככה לפטל. כדי לא להיות סנטימנטלית, אצמד לטקסט ואעתיק הנה פסקה מהקומוניקט של פטל 8:

"אסופה זו היא השמינית בסדרת אסופות מקור גדושות ספרות מגוונת בשלל ז'אנרים, מהממואר ועד המד"ב; אסופות קודמות כללו מחוות לסופרי עבר שכמעט ונשכחו (יוסף מונדי, שמעון צבר, אביגדור המאירי, שלמה קאלו); שיחות עם מכונני תרבות ותיקים (שלמה בר, בני הנדל, רנה שיינפלד) והיוו "שולחן חול ספרותי" וידידותי למאות סופרים, משוררים, תסריטאים ויוצרים מכל תחומי הכתיבה." כן כן, ממש כך היה!

חצי-תודה מסויגת לקרנות התמיכה הספרותיות החביבות, הפועלות פעם-כן פעם-לא, בלי קריטריונים שקופים, המושיבות גנרלים בדימוס להחליט איזה מיזמי תרבות יקבלו תמיכה. הדורשות שעות של התרוצצות פקידותית שבסופן לא מובטח דבר, צריך לכסוס ציפרניים כל פעם מחדש, המעניקות ברוב חסדן 70% מהכסף המבוקש וגם זה כולל המע"מ. עזרתן מאוד לסירוגין, אך בסופו של דבר צריך ללמוד להסתדר בלעדיכן. ואולי טוב שכך. דווקא ההעלאה של תכנים לאתר פתוח לקריאה, בגיליון 8 הנוכחי, היתה יופי של צעד – בעולם שבו הדפוס כבר גוסס, ומדפיסים ספרי נייר בעיקר כדי לשלוח אותם לוועדות פרסים. כיוון שגם הקוראים כבר צמודים לסדרות ומתרחקים מהמילה הכתובה, עדיף להוריד חסמים ולפתוח שערים. זה עבד (כמובן, המחיר של זה הוא צמצום הוצאות על עיצוב והגהה. אבל ספרות עצמאית צריכה להיות גם רזה לפעמים).

זהו, זה לא עצוב בכלל ואין צורך לנחמני ("את בטוחה?" הוא שאל. נו כן). זה סופו של כתב העת אך לא של ההוצאה הזעירה. וגם שולחן חול ספרותי צריך עידור נמרץ מדי פעם, לחלץ עצמות ולזוז הלאה. מי יודע לאן. הידד.