סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"

סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.

"מלימלי" – מירי גול

הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.

"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."

מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.

המשפחה של מלימלי, משפחה מרוקאית ממכנס, גרה במשך שנים בוואדי סאליב ומשם עברה לנווה שאנן, במין חוסר מודעות מעמדית (יש רק 2 מקומות בספר שבהם מוזכר בקצרה העניין המעמדי והעדתי מול התנשאות אשכנזית, אבל הם כואבים מאוד). זו משפחה דשנה, של שלוש אחיות על בעליהן וילדיהן. כל אחת מהאחיות עוסקת בתחום חומרי רב השראה משלה (אופנה, קינוחים, מסעות בעולם); כל אחת מתמודדת עם שדים רגשיים משלה, ובעיקר מחזיקה על גבה את הדרמות ואת התפריט היומיומי של כולם.

מעולם לא התחברתי לספרים בנוסח "שלושה דורות של נשים חזקות" – אבל כאן מצאתי בו רעננות ועזות, כתיבה מוקפדת מאוד, ומעל הכל, הכרת העולם הזה על בוריו. מי שגדל עם דודות-גדולות אהובות (כנראה מזרחיות אבל לא רק) חווה מקרוב את הנחמה העצומה, את גודל האהבה, שבעמודי הבית האיתנים האלה – נשים בשר ודם ועם זאת גדולות מהחיים. המספרת מכירה אותן וגם מצליחה לצקת את ההתפעלות מהן לפרוזה מצוינת, רבת אבחנות ועשירת לשון.

"אחרי שנסעו הגברים, פרקו הנשים עול. ימים שלמים נשארו בחלוקי בוקר, ניסו משחות פנים שהביאה רשל מפריז, עישנו, שתו תה שהוסיפו לו ויסקי משובח, רבצו נינוחות בשמש המרפסת, קראו ספרים ומגזינים צרפתיים והפסיקו לבשל. אי אפשר להגזים בחשיבות הפסקת הבישול. נשים כמו קמי וסופי, שמן הרגע שקמו תכננו את היום לפי מצב הירקות במקרר, לפי הזמן הדרוש להשריית חומוס ולתבשיל דגים ולפי תוקפנות הרעב בשעה שתים עשרה בצהריים בדיוק, עברו ליקום לא מוכר של בטלה. עצלות התפשטה גם אל סביבתן. עלתה מלועי הפרחים, מציוצי הציקדות, מלשונות הזיקיות הירוקות, מלחשי הנחשים ומשחלות החובזה שאספו הילדים. העגבניות שקעו בין עשבים שוטים, העור נכנע ליתושים, שעטו על כל מי שבא לקטוף ירקות."

בסוף החלק הזה בסיפור כבר יש עייפות מסוימת, ניכרים כמה וכמה עמודים שהיה אפשר לוותר עליהם, כי שם כבר הדמויות נראות כעשויות קרטון והתגובות שלהן אוטומטיות-משהו. חבל שלא קוצץ שם מעט, בדרך לסגירה האפקטיבית בחלק השלישי, שם מובהר שורש הכאב על הבן של אחת מהן, ומתעצמת הדרמה האישית של מלימלי. בסך הכל פרוזת ביכורים משובחת שאזכור לטוב.

 

"חמש נובלות אקזמפלריות" – מיגל דה סרוונטס (מספרדית: מנחם ארגוב ואסף אשכנזי)

ספרדים, תורכים, צוענים, יהודים, אוסף הסיפורים הזה נכתב ב-1613 ומציג אירופה רוויית מלחמות, שבויים, גניבות וחיתוכי משפחות. סרוונטס הוא כידוע אבי הרומן (עם "דון קישוט") אבל כאן מתרגל את כוחו בכתיבת נובלות ומעיד על עצמו כי הן הראשונות שנכתבות במקור בספרדית (גם אם באחרית הדבר מטילים ספק בכך). ב"אקדמה לקורא" כותב סרוונטס: "כיניתי אותן אקזמפלריות, ואם תבחן אותן בקפידה, אין בהן אחת שאי אפשר להפיק ממנה שיעור מועיל. לולא הייתי מבקש לקצר בדברים, אולי הייתי מראה לך את הפרי הטעמים והמהוגן שניתן להפיק מכולן ביחד או מכל אחת בפני עצמה.

מבחינת הכתיבה, הסיפורים לא שונים מבני תקופתם, זו צורה ספרותית קדומה ולכאורה לא משוכללת של הרומן המודרני, משהו שבין מעשיות, סיפורי מסע ומשלי מוסר קורצניים, מהסוג של "סיפורי דקמרון" למשל. ספר טוב לנשום עמוק ולהתכונן לקרנבלים של קרבות, לקיחה בשבי ופדיון וחוזר חלילה, תנאי שידוכים מסועפים, עלמות יפהפיות שמתגברות על תנאי הפתיחה הקשים שלהן, לוחמים שנאלצים להבליג על מעשי עוולה, ועוד כהנה – בדרך כלל עד הסוף הטוב. כולם נושאים מונולוגים ארוכים ברגעי האמת, מסבירים עצמם ללא הרף ובעיקר מקשיבים רוב קשב אחד לשני. כל זה כתוב בשפה נפתלת ונטולת סרקאזם או ריחוק אירוני, ובאותה עת מביא בה משב רוח מרענן של עולם אחר ודקויותיו.