סקירת ספרים, כי בעולם שבו אפשר להתחיל מחדש שוב ושוב, שבו אננס בשל נמכר פתאום בחצי מחיר, אפשר גם להתלונן שאת לא קוראת שום דבר ואז לסיים יצירת מופת ביומיים.
"העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז (תרגום: דפנה רוזנבליט)
אלגנטי ומרסק לב, זה הספר. גבר נשוי לא-באושר מציל בחורה צעירה מטביעה, במסיבת חוף הוליוודית. היא שחקנית ללא תפקידים, הוא תסריטאי שהתמסחר. הכרת הטובה שלה, ההשתוקקות שלה לריגוש, לאישור, פוגשת בסטואיות הנוגה שלו. שניהם מזהירים עצמם זה מפני זו ומפני העיר בה הם נמצאים, אך ללא הצלחה.
"לא הייתי מסוגל, או לא רציתי, לעשות אותה: את המחווה הראשונה שמממנה אין דרך חזרה, שמשעה שנעשתה אין דרך לסגת… היא לא הצליחה להבין את הפחד הקל, העמום, המטופש למדע שאחז בי, את חוסר הרצון שחיי (שהיו בנויים טלאי על טלאי, והוחזקו בקושי רב) יטולטלו או יופרעו".
המפגש בין שני הגיבורים מחוסרי האופק מסופר ללא סנטימנטליות, מתוך הכרה טראגית הבטוחה בחומריה – העלילה הזו לא זקוקה להעצמה מוגזמת, אפשר לדבר בשקט, שהרי תוצאות המשגים העצובים של בני אדם מהדהדות בקול רם דיו. בזמן הקריאה חשבתי על ספרים גדולים נוספים שהציגו צדדים קשים של אמריקה הזוהרת בתחילת המאה העשרים. הבולט ביניהם הוא כמובן "יום הארבה" של נתנאל וסט (גם הוא מתרחש בהוליווד), אבל ישנם למשל גם סיפורי ג'ון צ'יבר, כמו "הו, עיר של חלומות שבורים". בכולם אפשר למצוא את הנואשות היבשה, המתודלקת בכמויות של אלכוהול ובבילויים הנכונים; החלום האמריקני כמפתח כוזב לגאולה; הפער שלעולם אינו נסגר בין הגיבורים לבין המודלים שלהם להצלחה.
"בטח היה לה קשה למצוא מונית. חשבתי עליה מתעוררת, ומתמודדת עם הקרנבל העצוב של בגדיה שהושלכו על הרצפה; ואתי, איש זר במיטה זרה; חשבתי על הפה החמוץ ועלבונות הלילה… בלוגמי את הקפה חשבתי שאני מבין איך היא הרגישה, ולמה הסתלקה מהדירה".
סימנתי את המשפט הזה בספר (הדיגיטלי). כתבתי לעצמי בהערה "הבנה וחמלה, בלי אהבה". היחס הזה אינו בהכרח היחס העקבי של המספר לגיבורה – אך הוא מדגים מצוין את היחס של הסופר הטוב לדמויותיו, המקרין גם אל הקוראים. גם כשהדמות בלתי נסבלת עדיין אנחנו מוצאים בלבנו מקום עבורה, מקווים יחד אתה. כמובן, אי אפשר לקוות בשם כל הדמויות בספר הזה, הן רוצות דברים סותרים והרסניים מדי. ובראש ובראשונה השחקנית האבודה, החיה את הסיוט שמאחורי החלום ההוליוודי ומנהלת מאבק משולש: בעיר, בשיטה האמריקנית ובין המינים.
פרקי הסיפור המתרחשים במלחמת שוורים בטיחואנה, מקום בילוי תדיר של כוכבי הוליווד, מקפיאי דם ממש. קשה לפספס את הסמליות שבהוללות ההוליוודית השמחה מסביב לזירה המדממת, גדושת הקורבנות, של תעשיית הסרטים. כל פר נוגח שכשל הוא שחקן שישב ימים שלמים ליד הטלפון הדומם, סטטיסט נצחי שנאלץ לשקר להוריו על גובה המשכורת שלו, וכמו גיבורת הספר כולם ממשיכים לתחזק את האשליה.
"ברגע אחד שאין להעלותו על הדעת, היד של הכוח נעה. המנגנון הסמוי מגלה את פניו. האפלה מתפוגגת, וחושפת את פניו הכמוסים".
זה סיפור טראגי המסופר ממרחק הזמן, והמספר מזהה יחד אתנו – כלומר, מאוחר מדי – את המקומות שבהם נעשו משגים רגשיים. את המקומות שנדמו אותנטיים, ובעצם היו דפוס חוזר. הספר חוקר את מנגנון השכחה המכוונת שאיפשר את הטעות; את המהירות שבה החרטה מכה, ללא יכולת לתקן. ובאיזו יעילות הופכת החמלה לתיעוב! הטקט הזהיר של טקס הפיתוי הופך לדו קרב שנועד לפגוע. מרגע מסוים הדובר כבר מצטרף להתרחשויות חסר אונים, מודע לכך שהוא עמוק בסיטואציה, ושנקודת השפל שאליה הגיע לא קרתה מבלי משים.
"זה לא היה חייב להיעשות, שום דבר מכל זה. ובכל זאת עשיתי את זה. לא היה טעם לחשוב שמישהו שאיננו אני עושה את זה; הגילוי היה שזה אני מי שעושה את זה."
למרות המלנכוליות של הספר, הוא שופע יופי, חמלה ופרוזה נפלאה, מן הפרק הראשון. גם התרגום מצוין, כולל תרגום השם – המקור היה My face for the world to see , תמצות שאיפתה של הגיבורה חסרת השם, להתנוסס על שלטי חוצות בעיר.
"… והבית יהיה שלך; כולו; הבריכה, מגרש הטניס, רשת הבדמינגטון, העצים, הבקתות שישמשו חדרי המלבשה, האח והפמונטים והווילאות הארוכים; כל זה תחוחזק בשבילך, טופח למנעך, המתין לך, במשך כל אותה תקופה איומה שבה לא היה לך שום דבר."
כותבת מוחקת 
תגובות
מאוד מאוד אהבתי את ״מאוהב״. את הספר הזה קראתי במאמץ רב, לא יכולתי לשאת את הגיבור ונקודת השקפתו, עם כל ההבנה לכך שנכתב בתקופה שונה. ממש היה לי חשוב להוציא את הספר. אולי האכזבה לנוכח הציפיות.