סקירת ספרים: "התרחבות" של דנית גולד, "תספורת" של רינג לרדנר

סקירת ספרים. יצא ככה שבחיפזון היומיום ובתסכול של כותרות החדשות אני מרפרפת מספר לספר ולא  מצליחה לקרוא שום דבר! היה נורא, פשוט סבל. בסוף סיימתי שלושה ספרים בארבעה ימים. על הספר השלישי אכתוב בהמשך וגם ממנו נהניתי מאוד. זה לא ישבור אותי בשום אופן.

"התרחבות" – דנית גולד (פרדס)

יום אחד אישה קמה, מנסה לדפוק מסמר בקיר, והעולם מתרחב – משנה פרופורציות, מקשה על הניווט בו, מעמעם את השיפוט. ככה אי אפשר לתפקד, ואמנם היא לא מתפקדת. "הבית מתוח. הסלון ממוקם באיזו פינה גלקטית מרוחקת. המטבח בקצה השני…. אנשים זרוקים בכל מקום כמו הערות שוליים במחברתו של פרופסור מפוזר".

פרק אחד בהווה, פרק אחד בפלאש-בק, פורשים לנו את הסיפור של הגיבורה, מטראומת הילדות ועד ההווה שבו היא כבולה לנסיבות בלי יכולת להשתחרר. "מי אני? מה זה? אני הבזק, ליקוק על בול, נקישה על דלת של בית נטוש. הנופים מתערבלים כמו דיונות ושואבים אותי לתוכם, כך כל הדרך עד לשער החשמלי".

למרות שהמושג "דיסוציאציה" מוזכר בפירוש בספר, ועוד מושגים תיאורטיים משדות הפסיכולוגיה והתיאוריה הפוסט-מודרנית, לא ניגשתי אליו מזווית פסיכולוגיסטית ועדיף היה לי כך. תחת זאת הוקסמתי מתיאורי עיוות המציאות ומהפרנויה הבאה והולכת, מהמשיכה של הספר לצד המד"בי של הפסיכדליה. זה צד שחובבי פיליפ ק. דיק או קרוננברג (אני ביניהם) יזהו בקלות. בעולם של "התרחבות" המרחב הפיזי מתפרק, הדמויות באות והולכות כמו בחלום, קשה להחליט במי לבטוח ואומנם היא בוטחת רק במי שיש לה סימביוזה איתו. גוף הדוברת נשלט בידי כוחות לא מוכרים שבאים מתוך עצמו (ג'ל ירוק מפעפע מן העיניים) והיא זקוקה למתווך שיסביר לה מה קורה בתוכה. אבל בעלי הסמכות מוזרים, אמורפיים (הרופא קילרבג דומה לזבוב או עכביש, רופא אחד הוא קוואזימודו), וטכנולוגיות הריפוי מוזרות וארכאיות, המערכת שרירותית ובוגדנית ואין לסמוך עליה.

ככל שזמן הסיפור, שלכאורה הוא עכשווי, נדחק יותר אחורה אל הסוריאליזם הקודר של תחילת המאה העשרים או סיפורי הופמן של סוף המאה ה-19, כך חיבבתי את "התרחבות" יותר. העובדה שהוא ממוקם בעיר ישראלית גדולה ובעידן של טלפונים סלולריים לא העלתה ולא הורידה לזמן הנפשי של הסיפור, שאינו זמן קידמה. הוא מחפש להישען על דורות קדומים של אגדות מצועצעות וטריפים מעוצבים היטב, כמו על מיתוסים של הנפש ושל חלימה. ספרותית הוא פוסע גם בעקבות "קץ הימים" של בוריס ויאן (שמוזכר בעלילה), קלאסיקה שבה העולם הפיזי מהדהד את נופי הנפש ומשתנה צורנית על פי הלך הרוח של הדמויות, בפרוזה נהדרת ומדויקת. "הכול נהיה עיסה, כל המחשבות קשורות זו  בזו… מחשבות ריריות, לא יציבות, כמו כניסה לכיס אוויר".

"הוא מחזיק את ידי ומנסה לפלס לנו דרך אל מרכז הרחבה. אנחנו נתקעים באנשים. צווארם כשל פלמינגו הדוחפים את ראש לאגם מי מלח. אני לא מצליחה להתרכז בדבר. כל הפרטים בולעים אותי. מאות זוגות מחזיקים במבחנות ירוקות כשלנו".

הסיבות להתרחבות הן חלק מתעלומת חייה של הגיבורה, שילדותה עברו עליה בין הינתקות מכאיבה מהוריה הבלתי כשירים לבין היטמעות מופרזת בחייו של האפוטרופוס שלה. השילוב המנוגד הזה בין ניתוק לחפיפה מוחלטת ממשיך ללוות אותה כל השנים, וגם כשהיא פוגשת בן זוג לחיים זה קורה דרך טעות בזיהוי – כאילו עולמה שלה הושם בחפיפה מלאה על עולם של אדם אחר.

למרות עוד ועוד ניסיונות טיפול עקרים בהתרחבות וניסיונות חוזרים ונשנים של הגיבורה להסתגר מהעולם ולצאת אליו לסירוגין, המצב לא משתפר. המוצא מתחיל כשהיא עצמה מתחילה להבין מה המשמעות של אחריות בוגרת. "כל חיי בלעתי את הרע  משום שזה לא באמת היה תלוי בי. אבל מה עושים כשאת אחראית לבחירותייך?". מהזווית הזו, מדובר בסיפור חניכה וצמיחה לעצמאות, למרות שהגיבורה כבר בת שלושים בזמן שההתרחבות מתחילה.

"תמיד ראיתי אותו מבט, אותה תמונה, אותה מציאות שנתפסה בעיניי כמציאות האחת והיחידה.. אילו רק התרחקתי כמה עשרות מטרים, לא יותר, יכולתי לראות שהמבט והתמונה והמציאות הם רק חלק מהמבט, חלק מהתמונה, חלק מהמציאות."

לו זה היה ספר של פיליפ ק. דיק הסוף ודאי היה פחות מנחם ויותר פטאלי (בלי ספוילרים). בהתחלה אכן חשבתי שהסוף מעט עגול מדי. אבל במחשבה שנייה "צרה הדרך המוליכה לחיים ומעטים המוצאים אותה", זה חלק מהמוטו של הספר, הלקוח מהברית החדשה, וכנראה שהספר הזה אכן בוחר בחיים.

 

"תספורת" – רינג לרדנר (תשע נשמות). תרגום: יהונתן דיין

זו הפעם השלישית שאני קוראת את הספר הזה, ממתק מצחיק באמת. לרדנר היה רב אמן בסיפורים קצרים ופיליטונים שתיאר היטב את רוחה הסוערת והצומחת-במהירות של ארצות הברית בשנות העשרים של המאה שעברה. הגיבורים בעולם שאך זה נכנס למודרניות, מלאי חולשות אנוש ומפטפטים ללא הרף, מנסים לחסוך כסף, לעשות קריירה זוהרת, לרצות את האישה או הבעל, לזווג את האחות הרווקה, להתחמק ממחזר חמדן… הכל מתובל במוסדות שחלפו מן העולם כמו כרטיסים לאופרה במחירים עממיים, תור ידידותי במספרה השכונתית, ונסיעת רכבת על פני כל היבשת לחופשה בפלורידה. אחרית הדבר ממקמת יפה את הספר בהקשר חברתי וכלכלי. אבל הוא בעיקר מצחיק מאוד.

כך למשל הדובר בסיפור של לרדנר מתאר אדם רזה שהוא אינו מחבב: "לא היו בו שום קווי רוחב… אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה… והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה?… מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות".