איזה רעיון מטריד יותר – שאתם נעים במחזוריות בלתי פוסקת, או שאתם ניצבים בכל פעם לפני דבר חדש לגמרי?
המצב הראשון מייאש, סוגר, אין ממנו מוצא, שוב ושוב נתקלים באותו הקיר, מתווכחים את אותו ויכוח, מעלים את אותו מחזה, מספרים בהתרגשות סיפור זהה. ובסוף מתים, ואז מה? המצב השני חשוף לחרדות, להבנה האיומה שאין לנו מפתחות או קובץ הפעלה, אין הורים שיעשו זאת בשבילנו (גם כשיש), הכל עלינו. יש להתגייס כל פעם מחדש, להיזכר מי אנחנו, על מה נילחם ומה הקווים האדומים שלנו, ויש בינינו כאלה שצריכים להיזכר שוב ושוב. גם ההיזכרות כואבת, לא פחות מהשחזור הבלתי פוסק שבמצב הקודם.
כמובן ששני המצבים הם גם טריגרים לאושר גדול: במצב הראשון, המחזוריות היא גלגל חיים מבורך, יציבות שנשענים עליה, תחושת חום ושפע של בית מלא וחגים ושרשרת קרובים. גם אם נמות נישא את שמו של מי שחי פעם, ונכדינו יחרו-יחזיקו.
במצב השני, החידוש הוא דופק מואץ, פרפר שהגיע, שמחה של נשלים שהושלו, של דרך פתוחה, מה עכשיו? רק תנו לטעום מכל דבר, לגלות עולם. חופש ותאוות התנסות.
אם כך, תרשו לי סטייה קלה, בפקק התנועה של היום הבטתי על הערוגות של אי התנועה הסמוך. בדרך כלל הצמחים שם נעים בין דקלים לריג'לות, מן המפוסל והנישא ועד המשתרך והרובץ, עדין הפרחים. ומה? הפעם עמדו שם לידי ברמזור פרחים מוזרים שעירים, קקטוסיים כמעט, דמויי רגלי חרקים, אבל עבים יותר, בצבעים שאינם של גבעולי פרחים כלל, למשל לבן שעיר או זית מוכסף. הערוגה הכעורה הזו לא שימחה את לבי, לא כנהגת ולא כתושבת או כעוברת אורח. אבל בכל זאת, חשבתי, היא תורמת משהו לאקולוגיה, מתחחת את האדמה, מסייעת להעסיק גנן כמה שעות ביום, כל מיני יתרונות כאלה. ואז נסעתי הביתה והלכתי לבדוק איך קוראים לצמח הזה. ומן המראה החדש לגמרי של הפרחים המסורבלים האלה – הקרויים בסך הכל מרווה צמירה – צמחה המחשבה שאנחנו כל הזמן נדחקים ונמשכים בין שני המצבים, מזה ומזה. מבוי סתום ואז תנועה בלתי פוסקת. אדום-ירוק, ירוק-אדום, רק שבכל פעם קוראים לזה בשם אחר.
כותבת מוחקת 