גויאבה

בסך הכל אחת קטנה, צמוקה, שנשכחה במקרר.

הלא זה פרי הסתיו במיטבו, פרי הוד זוהר

מלוא לבבו ציפה צחה וחמאתית

לגמרי הדבר האמיתי, וגרגרי שנהב להשהיית התענוג…

אך זו שכנה בירכתי מדף שבועיים, וקרובה למוג.

מה נעשה עכשיו לרגל פתיחת הסתיו?

איך לא נבוש בעצמנו על ההזנחה?

אמנם היא מכורכמת (בוסר או כבר מק?) וקצת לחה

ובכל זאת עדיין יש בה משום ההבטחה –

זיכרון ילדות של ניחוחותיה בבית כל שנה,

עם הכרת תודה על כך שהתחלפה שוב העונה –

אם כך, כן כן,

אני אֹכַל אותה!

כמו נזיר טיבטי שנזרק מן המסדר אבל חוזר

כזוג למוד קטטות ששב ומנסה להתפשר

על בדל הטעם האחרון טיפשי שאוותר

אֱמֹץ, אינק את המרקם גרגר אחר גרגר

אמצא את בת הטעם הספונה שם (גם אם לא בנדיבות),

אכסוף אל העסיס: הנה הנה, קצת גויאביות!  

אלעס אותה בתאוות החיך, ואתענג

בשם כל הקלישאות הצהובות עוד אשתדל להתרפק

לשוש על כל רמז מתיקות – מתחת, מאחורה, בעקבות,

בכל זאת מותר עדיין לקוות

לנגוס בה ביס ראשון בלי העוויות –

–  – –

למרות שקל היה לדעת שהיא לא-כוחות

גם חמוצה, גם לא רכה, הטעם עוד פחות.  

צריך לזרוק חצי לפח ואת הפה למחות

מן התסיסה המוזרה, ממחאתה

על כך שבנגיסה הטרידו את מנוחתה.

ולמה לדמות שרצוני ישיב אחורה את הזמן?

מה שנשכח במקרר חשוב ממש כמו בר מינן.

ובכל זאת אודה לה על כל זה, כי מצוין  

להיזכר שלחיים כלל לא איכפת מהעניין

לא מהעונה, לא מזיכרונות ולא מעומק המקרר

כל כמה שננגוס האורגניזם ממשיך להתפורר

אדם כציץ השדה, עירום ודל ייוותר,

וגויאבה – עוד יותר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Ran Ever-Hadani  ביום 30 בספטמבר 2021 בשעה 4:03 pm

    הגויאבות בדיוק התחילו להבשיל אצלי בחצר. אוכל אותן ישר מהעץ. כיף לנו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: