Author Archives: Avivit Mishmari

עין של בשר בתוך האדם

(טיוטה שאולי עוד תעבור שכתוב קל).

כירורג הוא האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בתוך האדם. גם אם האדם הזה הוא זר בן תשעים המזכיר להפליא את פיקאסו המבוגר. דומה לו בכל מלבד עור קמוט וכהה מאוד, תוצר של תזונה נחותה יחסית ושמש אכזרית יותר. גם האיש הדומה לפיקאסו, גם פיקאסו עצמו כנראה בזמנו, יהיה חשוף לצינור של זונדה המשתלשל לו מן האף, מעשה קונדס של סיכויי החלמה בבדיקה מדויקת. גם הוא ישכב אילם מתחת לסכין החופרת בכיב, מנקה אותו מזיהום, מנקה אותו מעצמו, מנקה את החרא שלו מהפחד שלו (הנה כבר לא נשאר פחד, קום-מות), מגדילה אותו עוד. וגם הוא יצעק וייאנח, כמו המרוקאית המבוגרת (כולם שמעו מה הוציאו לה לפני שלושה חודשים) במיטה לידו, אנא אנא, אמא אמא.

גם הוא ייווכח להבין שאין עוד טעם במילים מפני מילים אחרות כמו המילה מפושט. רק מעשים ורק חיטוטים בנקבים, רק אלה יועילו, עד שגם הם יאמרו די וינוחו בשקט. השקט של נסיעה באפס קילומטר לשעה על גשר לה גארדיה, בפקק שרק נראה כאילו הוא עומד. בפועל נסעו כל האנשים הללו הביתה רק בחלומם, כי נפרדו כל הזמן הזה מיקיריהם וממי שהם; לחצו על דוושת הגז והברקס לחלופין, עוד ודי, די ועוד, בשילוב בלתי נסבל של כאב המתקהה עד שהוא הופך לעונג ומתחדד עד שהוא מתהפך חזרה. מחפש חזרה את החיוך המתוק שלו, ורואה אחות.

כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה. ברשותו רק תער קטן, שנחלץ זה עתה מעטיפתו הסטרילית, ושפופרת פולידין שניתן להשיג גם בלי המרשם. אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהלים הקטן של החולה, המונח בתורו על גיליון ישראל היום, המונח בתורו על מגש תעשייתי ובו דייסה ורסק תפוחים. בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות חברים, והרטט של מפגש, זה בזו זו בזה. מקופלים בו פרקים מספרים שהזכירו לאדם את עצמו מחדש בכל פעם, ותפלות של שנים שעברו בלי תוחלת. בגוף התגלם הכל ועכשיו הוא שקיק. תמיד היה שקיק. הוא נטבל ברותחין והחולים ממצמצים בשפתיהם, הוי איזה שקט סוף סוף, בשעת בין ערביים במוסד הטובל בירוק. כל עוד איש מאנשי המקצוע לא בא לבשר לנו בשורה, הכל טוב.

קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

להמשיך לקרוא

ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

להמשיך לקרוא

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

להמשיך לקרוא

הסיפור על הערפד ההפוך

בכפר ערפדים אחד נולד פעם ערפד הפוך. הוא נראה כמו כולם ורק תכונה שונה אחת היתה לו: הערפדות שעממה אותו. בזמן שמולידיו ובני כפרו היו שקועים בחגיגות דם וארוטיקה וקידוש הסמלים, ישב הערפד וניסה לאכול לחם ובצל. כיוון שערפדות אינה מקצוע שאפשר להחליף בקלות, נאלץ מדי פעם בכל זאת לשתות דם, אבל הסתפק בשאריות של חולים שפצעיהם שתתו בבית החולים המקומי. ללא הרף היה נדבק במחלות ומרפא את עצמו, עד שחשב שהוא מחוסן לכל המחלות כולן. הרגשות המטורפים שאחזו בבני כפרו – תאווה, פרע, מרה שחורה, חירוק שיניים – פסחו עליו לגמרי והוא נזקק למנה כפולה של ייסורים כדי לחוש כאב, ולמנה כפולה של שמחה כדי לחוש אושר.

אני יכול כבר לצאת לעולם, אמר הערפד למולידיו – אב ערפד ואם אנושית שהובאה בסוד הערפדות ודבקה בו – והם נפרדו ממנו בעצב, שכן בכל זאת חיבבו את הילד שנולד להם. רק אל תתפתה להיות אדם רגיל, בננו, אמרו המולידים. הערפד הנהן להם לשלום ויצא. שום פחד לא תקף אותו בתחילת הדרך, והוא מלמל לעצמו:

דם חתול שנדרס על הכביש

יש לי חיסון לכל דווי

זה עובד גם אם לא פעם מבאיש

בעולם אכזרי מדי.

להמשיך לקרוא

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה.

בהלוויה עוד תמכנו, נרי ואני, באמותינו, האחיות המתאבלות. ויחד אתן גם המשכנו משם לבית של דוד יחיאל, שם ישבה דודה שרה וסודה היתה על כל הסנטר שלה. פני ירח רטובות מכוס סודה קריסטל שנמזגה בידיים רועדות ונשפכה על חולצתה. היא לא טרחה לנגב וישבה כך, מול המאוורר, סיפרה לכולם כל מה שנכתב בתיק הרפואי של יחיאל. רק אז למדתי שהיא מתנגדת לתרומת איברים, וששלחה את אחותה, אמא שלי, לחדר המתים, להרים את עפעפיו של המנוח ולבדוק שקרניות עיניו עודן במקום. "אחת – יש", הדגימה הרמת עפעף. "שנייה – יש", סימנה בידיה, מוחה סוף סוף את סנטרה, "רק אז נרגענו". כן, אמא שלי הלכה ובדקה קרניות, בחיים לא הייתי חושבת, אבל היא שיתפה פעולה ואולי גם יזמה. ביחד הן צוות מנצח.

שאר האיברים של הדוד לא צלחו לתרומה – ניזוקו מדי. שרה ישבה ופירטה מה הוציאו לו ומתי ובאיזה משלושת בתי החולים ביניהם התגלגל – "זרקו אותו!" – בוצעה כל פרוצדורה. בשלב מסוים הודו הרופאים שאין עוד הרבה מה לעשות, ובכל זאת המליצו להוציא עוד ועוד חלקים מהמעי בנוסף לטחול וללבלב ולבסוף שכב שם דוד יחיאל, כל גופו מרוקן ושקיות אוספות אותו פנימה והחוצה לכדי יונק מתפקד, וחדל להתלונן.

ישבנו והקשבנו לצידוקים של שרה על כך שחתמה על כל מסמכי הניתוחים האלה. נרי אכל ערגליות ודובשניות וקרקר זהב, תמיד הוא גרגרן כזה, בן דודי הכרסתני, ועכשיו היה עוד יותר רעבתן, בגלל השכול המשפחתי החדש. ילדיו עדיין היו בגן ובבית הספר, גרושתו תאסוף אותם אליה, כך הבטיחה, והוא חזר וגלגל את ההבטחה הזו באוזני כל מי ששאל, והוסיף שנשארו חברים. אני, שיריב שלי בחו"ל כרגיל, חשבתי שמזל שלא היה למנוח רחם. הסודה על החולצה של שרה התייבשה בינתיים. "אנחנו נפנה פה חדר-חדר", היא אמרה, "נסייד, שלא יחשבו שזה דירה של מת חס וחלילה".

קמתי והתמתחתי. "שהצעירים יביאו עוד שתייה", אמר מישהו. אבל משם הלכנו נרי ואני לא למכולת של בנציון אלא לחדר השינה של ילדותו, ברחוב ההררי ההוא, שלושה בניינים מהבית של יחיאל, שני רחובות מבית אמי השטוח. נעלנו פעמיים, עלינו על מיטת הנוער המוכרת וחזרנו שוב. וכמו לפני עשר שנים, חדרתי גם אני אליו באצבע אחת, כמו שרק אני ידעתי שהוא אוהב. אבל לא שאלתי אם עדיין רק אני יודעת את זה. מי שגמר אמר כרגיל "פוס". ולפעמים, בשביל הבדיחה, "ברזל אלוהים בידי", למרות שכבר שנים היא לא הצחיקה.

עכשיו שמחתי שיריב שלי בחו"ל כי שבועיים יאפשרו לי לתכנן איך לשמור ממנו מרחק לכמה זמן. בטח אחרי הגמירה הזו. עזות החיים, חשבתי, פרחים טרופיים פורצים כמו בהילוך מהיר של מצלמה. אבל פרחים הרי פורחים גם על נבלות. מה קרה בסך הכל, יהודי קשיש נאסף לבית עולמו ושני אחייניו מוצצים זה לזו את כל הפתחים, לראשונה אחרי עשור, מסלקים זה לזו קווצות שיער עם זיעה מן המצח. "נראה לך שהיית יכולה לחזור ליקנעם?" שאל נרי. ואני שבאתי עד שם, בסך הכל מרעננה בעצם, אמרתי "אין מצב". "אבל למה?" חזר ושאל, שוב העיקשות שלו, לא מתבייש לשאול, חייב לתת שמות לכל הדברים, דוחף וחושף, בדרך כלל בפה מלא לועס בצקים. כמה מאסתי בכל פעם בצללית העגלגלה הזו וכמה חיכיתי כמעט ערב ערב שתסיט וילון ותגיע אלי, בהתחלה בחדר הילדות, ואחר כך לפעמים אפילו בבסיס הסגור שלי, ובדירה השכורה.

אבל לדו-משפחתי שאליו עברתי עם יריב, נרי כבר לא הגיע. בגלל שהחלטנו שדי. בגלל בדיקת ההריון ההיא שיצאה שלילית בסוף, אבל היתה יכולה באותה מידה לצאת חיובית. היינו צריכים כבר מזמן לחזור לבית של יחיאל ועברנו במכולת של בנציון בכל זאת. לקחנו סודה בכמויות ורק זה היה קצת מצחיק בסופו של דבר. פעם אחת בטיול משפחות ביער השחור סיפר המדריך על פתגם מקומי: "בני זוג צריכים לראות, כל אחד מכפרו, את צריח הכנסייה של הכפר השני". אבל מה עושים אם הצריח אותו צריח, לא אמר.

"תדמייני שאת כוכבת". ספר שירים חדש לשולמית אפפל (פוסט מתעדכן)

עדכוני ביקורות:

קטעים נבחרים מתוך הספר במגזין "אלכסון".

המבקרת והסופרת עופרה עופר-אורן על הספר: ״אפפל ניחנה ביכולת המופלאה, הנתונה למשוררים אמתיים – אלכימאים של רגש – להפוך קש לזהב. זיכרונותיה צפים ועולים, מהילדות, מהבגרות, ובכל אחד מהם היא מפיחה חיים ופיוט, הופכת כאבים נושנים לגבישים צלולים, קושרת שיר אל שיר, עד שכולם ביחד יוצרים מכלול מפעים… ״תדמייני שאת כוכבת״ הוא ספר שירים יפהפה, שראוי וכדאי להתמסר אליו.״

המשורר ערן צלגוב: "זה לא שירים. זה כמו מסמרים שנתקעים במקומות הכי כואבים בגוף. ממש מכות. אלו סיפורים קצרים, סנאפשוטס, פס קול של חוויות שרחוקות ממני אלפי שנים וקילומטרים ואני עדיין מצליח להצטמרר או להתחבק איתם".

המשוררת תהל פרוש: "הספר לופת בי, בגרוני, מוחץ בכוח האלכימיה של המילים הקשות כאדמת הכוכב הקפוא והרכות יותר מהעור הכי רך".

המשורר נמרוד שיין: "זה פשוט ספר השירה הכי עוצמתי שקראתי בשנים האחרונות… אני חושב שאין לה בכלל עור. חלק לא קטן מהשירים בספר פשוט מסרקים אותך במסרק של ברזל".

הבלוגרית הספרותית שרית פליין (אוצר מילים): "היא לא מייפה, היא לא משאירה פתח לספק או למילוט, היא משאירה אותי לעיתים בתחושת אי נוחות קשה, או כאב, אך אי אפשר להתעלם ממנה ובניגוד לחלק מהאחרים היא מצליחה להניח את אותה אמת כואבת מבלי להטיח".

*

לפני כך-וכך שנים, כשהייתי נערה, ישבתי לצפות בתכנית אירוח של שישי בערב. התארחה שם משוררת, שמן הסתם ביקשו ממנה ליח"צן את עצמה בשעות צפיית השיא. היא סיפרה על שינויים אישיים מאוד שעברה בחייה, חשפה מקום כאוב בזהירות רבה. רבקה מיכאלי רכנה לעברה וניסתה להקשות בשאלה פולשנית אחת יותר מדי. "נו באמת", אמרה לה המשוררת בקול שקט. "תפסיקי עם זה".

עברו כאמור שנים, ולא שכחתי שזו היתה שולמית אפפל. מאז גדלתי והצלחתי להתוודע קצת אל המשוררת הנהדרת הזו, שהיא גם גדולה מהחיים וגם מצחיקה מאוד, ואני חוסכת כאן במילות תואר נוספות כי אחרת היא לא תרצה יותר לנסוע אתי לקנות חומוס. מה שקרה במהלך ההיכרות הזו הוא, ששולמית בחרה בי להוציא את ספר השירים השביעי וטורף המנוחה שלה, "תדמייני שאת כוכבת". ספר שיוצא ממש עכשיו ממכונות הדפוס.

למה להמשיך להתלעלע? אעתיק כאן את השורות הראשונות מן הקומוניקט שיצא השבוע:

הוצאת פטל שמחה להכריז על הוצאתו לאור של ספר שירים חדש למשוררת שולמית אפפל.
אפפל היא משוררת ותיקה, מוערכת ועטורת פרסים, שהוציאה שישה ספרי שירה והעלתה מחזה אחד.
הספר החדש מכיל שירים ושירים בפרוזה, העוסקים באופן בלתי מתפשר בנושאים כמו העבר המשפחתי, ילדות שעמדה בסימן הגירה ופליטות, יחסים בין המינים שרב בהם הזר על הקרוב, וכן ההווה הישראלי האורבני קשה היום. כל זאת בשפה עזה ומזוקקת, שסוד כוחה בצמצומה.

עוד פרטים – כאן, כולל אפשרות לרכישה במחיר מיוחד (רק עד שיגיע לחנויות! וכעת יש גם גרסה דיגיטלית בבוקסילה).

קיץ קריר לכם, ושמחת ההתחדשות.

 

*

מתוך "תדמייני שאת כוכבת":

קרפיון

בַּת עֶשֶׂר הִיא הוֹלֶכֶת לִקְנוֹת קַרְפְּיוֹן בְּכָל יוֹם חֲמִישִׁי וּמִתְיַדֶּדֶת

עִם הַמִּדְרָכוֹת. הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַמִּרְצָפוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּמַכִּירָה כָּל אַחַת

מֵהֶן וּמַקְפִּידָה לֹא לְהִתָּקֵל בְּאֵלֶּה שֶׁהִתְרוֹמְמוּ סְבִיב עֲצֵי הַפִיקוּס.

הִיא עֲדַיִן לֹא קוֹרֵאת כָּל כָּךְ טוֹב וְהוֹלֶכֶת לַסִּפְרִיָּה וּמְבִיאָה לְאָבִיהָ

בְּכָל כַּמָּה יָמִים שְׁנֵי סְפָרִים כְּבֵדִים. הִיא שׂוֹנֵאת אֶת זֶה וְגַם אֶת אָבִיהָ.

הַדֶּרֶךְ לַסִּפְרִיָּה מְעַט יוֹתֵר אֲרֻכָּה מֵהַדֶּרֶךְ לַחֲנוּת הַדָּגִים אֲבָל הִיא מַעֲדִיפָה

לַחְזֹר הַבַּיְתָה עִם קַרְפְּיוֹן וְלֹא עִם סְפָרִים. אָבִיהָ קוֹרֵא הַרְבֵּה וּמַהֵר וְאִמָּהּ

מִסְתַּפֶּקֶת בְּעִתּוֹן. אָבִיהָ גַּם שׁוֹתֶה אֶסְפְּרֶסוֹ קָצָר שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהָבִיא לוֹ

מֵהַמִּסְעָדָה שֶׁל גְּבֶרֶת שַׁפִּירָא וְגַם אֶת זֶה הִיא שׂוֹנֵאת. הִיא יַלְדָּה טוֹבָה לֹא

מִתְמָרֶדֶת וּבְקָרוֹב יֵעָלְמוּ אֲחוֹתָהּ וְיֵעָלְמוּ הוֹרֶיהָ. כְּשֶׁזֶּה יִקְרֶה הִיא תִּלָּכֵד

בְּעֶשְׂרִים שְׁנוֹת שְׁתִיקָה

 

 

שייח מעביר כישופים (סיפור)

יימח שמו העמוד הזה, שהיה עומד בפינה של רחוב הראשונים. ודווקא בפנייה ימינה, שיותר קשה לראות מה קורה מאחורה. כל פעם הייתי עושה רברס, חוזרת מטר, עושה רברס חוזרת מטר, ובכל זאת עולה על העמוד הזה. העירייה כבר הפסיקה לתקן והוא המשיך לעמוד עקום וכל פעם התעקם עוד קצת.

וכל פעם שהייתי עושה את הסיבוב עם המשאית, זכריה היה עומד ומסתכל עלי, קורץ לי, קחי עוד ימינה בובה. הייתי מחטיפה לו עכשיו ככה שלא יוכל לזוז יותר, עם הבובה שלו. גם ככה לא קל להיות נהגת אחת מתוך עשרים נהגי משאית. את כל הסיבובים אני לוקחת ואת כל הרברסים אני עושה בקלות, רק פה בפנייה מרחוב הראשונים לרחוב אבא ברדיצ'ב העמוד מתכופף כל פעם מחדש.

והפרויקט הזה שעובדים עליו, השיפוץ הזה ברחוב אבא ברדיצ'ב, לא נגמר, פשוט לא נגמר. לדיירים היה סכסוך עם הקבלן או משהו, הסכימו בלי מרפסת ובסוף יצא עם מרפסת, לא ברור לי. המשיכו לבנות וכל פעם היה צריך להביא עוד חומרים שלא הסכימו מראש. זה לא החומרים שלנו, לא הכסף שלנו, אבל עוד הובלות ועוד הובלות. די, נמאס לראות את הפרצוף של גורי המנהל עבודה שם, נמאס לראות את החולים מהמרכז שיקום מסתכלים עלינו כמו סרט עם הפיג'מות שלהם. נמאס לשמוע את הבדיחות של זכריה "אסנת לוקחת את הרברס רק אם יש ביטוח צד ג'". נמאס להגיד לו שאני אסתדר לבד כשהוא מציע לי להחליף אותי בהגה. דפוק אחד. ופעם אחת ראיתי את זכריה עומד עם אלון ושישא הטמבלים, ושלושתם מסתכלים עלי מזיעה, עומדים ככה עם הידיים בכיסים. לא יודעת מה היה יותר מעליב, שיוציאו את היד מהכיס ויכוונו אותי דווקא להיתקע כמו שהיו עושים בהתחלה, או שישאירו את היד בכיס ויצחקו ככה.

להמשיך לקרוא

המדריך לתפירת שמיכות טלאים – להורדה חופשית

עברתי על תיקיות ישנות בסוף השבוע ומצאתי מדריך מפורט וארוך מאוד שכתבתי פעם לתפירת שמיכות טלאים. מפורט שם הכל, אבל הכל, מההתלבטות על צבעי הבדים בחנות ועד הדרך הטובה לפרום תפר סורר. ועוד ועוד, טיפים ודוגמאות על פני עשרות עמודים – אין ספק שאני מעט פנאטית וטוב שאני עוסקת בכתיבה ולא נניח בפיתוח אמל"ח.

אז מה אעשה עם כל החומר הזה? לתפור שמיכות כבר אין לי זמן, אבל החלטתי להפוך את הקובץ לציבורי (וחינמי כמובן) לטובת טולאות מתחילות.

הנהו כאן כקובץ פי.די.אף להורדה. אין עליו כל זכויות יוצרים ואתן מוזמנות לשתף ולהעתיק ככל שתחפצו. ואם תפרתן שמיכה בהשראתו, בואו לספר לי.

פטל 4 "צלילים" יצא לאור. וגם: זמן הדובה הקטנה

עדכון: כאן ניתן למצוא קישורים לכל ההמלצות, הסקירות והביקורות על הגיליון. 

*

כן, גם אני שפשפתי עיניים, ומסתבר שזה נכון – גיליון מס' 4 של כתב העת "פטל" יצא לאור. מוזיקה, קולות, רחשים וכל מיני סוגים של דומייה הם נושאי הסיפורים בו. הייתי מפרטת ומפליגה בשבחיהם אבל היה לי יום ארוך של הפצות ושינועים ולא בא לי להישמע כמו קומוניקט כרגע. זה בלוג, לא? כותבים אישי, ככה, מה שבא? אני רק יכולה לרמוז בעדינות ולדרבן אתכם לחפש אותו, בספרייה או בחנויות (והכי עדיף לקנות אותו באתר), וגם בפורמט דיגיטלי בחנות של בוקסילה, ועל הדרך לתמוך בספרות עצמאית. וכעת אכתוב פוסט.

*

הא, פוסט, זוכרים? פוסט! שריד לימים שבהם המבט הכתיבתי היה מופנה לכיוונים שונים שאינם אני. והעיסוקים הנפשיים התנמנמו ורק דרשו תיאור מפעם לפעם. והעיניים לא היו נעצמות בעשר וחצי בערב. השתנה לי השעון הפנימי איכשהו. בחמש אני כבר פוקחת עין, תוהה אם זה כבר שעון הציר הדרומי או שאנחנו עדיין בזמן הדובה הקטנה וצריך לכוון מחדש. היתה לי אהבה עמוקה שנסתלקה וזה מרגיש כמו עקירה. אז אפשר לומר שיצאתי לא מזמן ממחנה עקורים, כן, ואולי אף שהפכתי לשן הבינה שלי עצמי. ועדיין אני מחייכת לעולם ומתיישבת על כל ספסל היכן שאפשר לדבר עם זרים חביבים. כי אני מין טיפוס כזה, שהולך עם האוזניות ושומע מוזיקת פופ פנימית גם כשאין קליטה.

כן, החיים על מיאוסם הם בסך הכל קונספט משמח, כי אחרי הכל אין לנו ברירה אלא לחיות ולהחליט כל בוקר. וזאת למרות סבך הרגשות הקטנוני שלנו (שלכם), שכבר הוליד יצירות גאוניות וגם פשעי כלא איומים. ברור וידוע שלמרות כל הצרות אתם תסתדרו בסוף, כיונקים עם תכונות גנריות וכיצורים חד-פעמיים במערכת הגלקטית הספציפית הזאת, שלא ייוולדו שנית לעולם ושחייהם לא יירשמו בשום מקום מיוחד עם כלות הכל. עכשיו נסו לדמיין שביקשו מכם לתרום את רגשותיכם למדע. האם לא הייתם נותנים מיידית קילוגרמים של התעלות, של טינה, של בכייה מרוב יופי, וכורים אותם עוד ועוד? בדיוק כך. אז הנה אתם כבר עכשיו מצוידים במעבדה אישית, משאב למחקר טהור, מעיין נובע של חדשנות יזמית-רגשנית, סטארט-אפ אמוציונלי רב השראה. הוא מוזן תמידית ממיטב הלהיטים ברדיו, משיחות עם מכריכם תועי הדרך, מזיכרונות שהתעוותו בדרך ומקבלים משמעות משתנה בכל שבוע, ועוד שלל מקורות מפוקפקים. אבל אני רוצה לסגת עכשיו מכל הרציונליזציה וההסבריזציה הזאת ופשוט לומר: לב פתוח זה טוב, זה טוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: