Author Archives: Avivit Mishmari

שארית החורף

זו שארית החורף והיא מתגלמת בדייסה ובקקאו. מלים שהפכו אונומטופאיות מרוב הנהייה שהן מגלמות אחר מתיקות חמימה. כל גושיש רך של שיבולת שועל רתוחה, מומתקת, הוא כמו לינוק מלב העולם.

 

*

סוף סוף התחברתי לנטפליקס ומצאתי עצמי בעיבורה של התרבות הנוכחית. אחסוך מכם תובנות תרבותיות כלליות ורשמי צפייה בסרטים ספציפיים. רק אספר שאחד מהישגיי היה לצפות בסרט אימה (חוויה שקשה לי מאוד בדרך כלל) מתחילתו עד סופו בלי להצטמרר כמעט ובלי לסבול מסיוטים אחרי הצפייה. מה הסוד? צפיתי בו בטלפון קטן, בווליום מינימלי, עם שני ילדים ברקע שמדברים על משחקי מחשב. ככה מטשטשים רשמים עזים – מערבבים ומטמיעים אותם ביומיום התכליתי. החולין לא סובל דרמה.

הנה דרמה: עד לפני ארבע או חמש שנים הייתי מתעוררת לעתים וחשה ליד מיטתי בנוכחות נוספת. דבר מה היה שם, שקט לחלוטין וממתין. לא עושה דבר אבל נמצא אתי. בהתחלה הייתי משותקת לגמרי, שוכבת שעה בחלחלה. חשבתי שיש להם בשורה אלי אבל הם לא אמרו דבר. בהמשך לימדתי את עצמי לדבר אתם כשהם מגיעים. לכו, הייתי אומרת להם בלבי, זה בית עם ילדים, אתם לא יכולים להיות פה (אין שום משמעות להיגד הזה, סתם תירוץ שהמצאתי בשנתי, כאילו רוחות רפאים לא יטרידו ילדים או את בתיהם). לפעמים הם באמת היו הולכים. עד שהלכו ולא חזרו למשך כמה שנים טובות.

לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי; כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. ומהצד השני, היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות בבלוג שלי, שנוצרו כדי למלא את שארית הפוסט. חומר מילוי לקוראים. ככה זה עם כל נושא שבעולם: כתבו על מלחמה, זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה. כתבו על ההפך – אהבה? שלום? דייסה? – זה יפיץ את כל אלה בעולם, יעלה אותן על שפתי הקוראים; וגם יגחיך אותן כי אלה מלים שכיליתם במקום לקום ולבשל, לקום ולחבק.

*

הוא אמר לי: "איך זה שאת יכולה לכתוב רומן של חמישים אלף מילה בחמישה חודשים, אבל כשאני שואל אותך מה בדיוק את מרגישה, את מגמגמת?". לא ידעתי מה לענות, כמובן. אבל עכשיו נדמה לי שיש כאן קשר סיבה ומסובב והוא הפוך.

פטל 5 יצא לאור

עדכון: בפודקאסט "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי, מקריאים את קטע הפתיחה מתוך סיפורה של גפי אמיר המופיע בפטל 5. אפשר להאזין כאן, החל מדקה 30:00.

*

כן! הוא יצא מבית הדפוס, והוא גדול וכחול! 208 עמודים יש בו הפעם, בפורמט מורחב ושונה למדי (רואים כבר בכריכה) מזה של הגיליונות הקודמים, פחות "כתב עת" ויותר "אנתולוגיה". מכאן והלאה אני מעתיקה לכם מהקומוניקט:

תשוקה רבת שנים לבן זוג, שיעור קרב מגע דורסני, רחם המקפץ ממקומו ומשוטט בעיר, טקס שמאני המוביל לחוויה חוץ-גופית, מפגש מפוקפק עם סופר נערץ, ומכתב אהבה לנידון למוות – אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה החמישית של "פטל", המתמקדת בגוף ובכל מה שעשוי בשר ודם.

המשתתפים הפעם:

איריס אליה כהן, שרית אלקון, גפי אמיר, גיתית בן-דור, תמי ברקאי, איתן גלס, גלית דהן קרליבך, רחל היימן, דורון המבורגר, יודית ולבר, עידן זילברשטיין, מרב זקס פורטל, איתמר לוי, תמי לימון, לי ממן, אביבית משמרי, דינה עזריאל, ענת עינהר (איורים), נדב פיידמן רשף, אהוד פירר, מורן קבסו, תמי קויפמן, דורית שילה, תהילה סולטנה שפר, שי שניידר-אילת, אודי שרבני.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

סיפור ארוך במיוחד של גפי אמיר (פרסום פרוזה ראשון של הסופרת הנהדרת הזו מזה עשור וחצי), על מפגש נעורים מפוקפק עם סופר נערץ

"הרחם", מחווה ממזרית של גלית דהן קרליבך לסיפור "האף" של גוגול

סיפור אירוטי שוצף של איריס אליה כהן

פרידה נוגעת ללב בשלושה חלקים – של איתן גלס

פרק מנובלה בכתובים של אודי שרבני

פרשייה מבודחת שבמרכזה אצבע – של איתמר לוי

סדרת עבודות מאוירות של ענת עינהר

ועוד המון-המון. הגיליון גדוש במיוחד הפעם.

*

 

זהו! אותי זה משמח, עוד פרטים יש באתר פטל. בעוד ימים ספורים תמצאו אותו בחנויות. כרגע ניתן לרכוש באתר, וגם בפורמט דיגיטלי (כולל קינדל) בבוקסילה. 

ימי מטילדה: פרקים 36-37-38, הסוף

פרק 36

איש לא הרג את מטילדה, ועם זאת היא חוסלה בדם קר.

ביום הראשון של מותה הצטלמה בשטח האווירי של נמל התעופה בן גוריון, ליד כבש המטוס. הצילום, לצד צ'ארלס אי דויל המחייך, התפרסם בכל אמצעי התקשורת. מטי התמהה עומדת ליד דויל. שום נקודת מגע לא נוצרה ביניהם ושום קשר עין. איש לא שאל, מדוע פרסמו את תמונת הרגע שלפני העלייה למטוס, ולא תמונה שמראה את האנדרית יורדת מן המטוס בארץ היעד.

על כל פנים, התשובה לשאלה זו הייתה: האנדרית מעולם לא עלתה למטוס.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 33-34-35

פרק 33

רק כיוון שדוד אמנון ביקש ממנו, במבט רב משמעי, התנצל נהוראי ויצא מן הלימוזינה, לפקוח עין על דפנה. זמן ההמתנה הארוך במתחם כבר לא הטריד אותו אחרי השיחה עם צ'ארלס דויל. כפר סבא נראתה לו פתאום רחוקה כל כך, וסידני קרובה כל כך. גם הוא הופתע מן ההצעה המפתיעה לעבור לאוסטרליה, וסיכם בינו לבין עצמו שאין לו בעצם שום סיבה לסרב.

הגברתן ההוא, החבר של מטי, לא נראה באופק. לפחות זה.

אבל אז בישרה לו דפנה, כמנצחת, על החוזה שנחתם.

"טוב," אמר בשקט. "תגידי לי עכשיו, דרוויש, מישהו שלח אותך או שהכל על דעת עצמך?"

להמשיך לקרוא

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 30-31-32

פרק 30

הדלת נפתחה. בפתח עמד שוקו, במכנסיו בלבד. אפילו נהוראי התפעל מהטורסו המוצק של הגבר המבוגר.

"מה קרה?" שאל שוקו. מבטו היה קפוא.

"מאמי, מה קורה לנו? באתי להתפייס," אמרה מוכנית. הזר היה בידה אבל היא לא הושיטה אותו לנמען.

"עכשיו זה לא טוב," אמר שוקו. ואז שם לב לנהוראי העומד מעט מאחורי האישה. "מה זה פה, תרגיל עוקץ?"

"רק תגיד לנו שהיא בסדר," אמר נהוראי.

"שאול, על מה הוא מדבר?" חזרה האישה.

מטילדה הופיעה מאחורי כתפו של שוקו.

"נוא!"אמרה.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 27-28-29

פרק 27

אלקלעי נשלח להביא קצת אוכל לכולם מבית הקפה שממול, והם ישבו כעת על ספסלים מחוץ לגינת הנוי שבמתחם. נהוראי לא ידע מה לחשוב על כך שדפנה ופרופסור התמקמו על הספסל השני, מרחק עשרה מטרים. מצד אחד, ראה עצמו פטור מן הדין וחשבון שעמד להתרחש בין שני אלה, ומצד שני רצה להאזין לכל פרטיו ודקדוקיו. בינתיים רק הסתתר מאחורי משקפי השמש שלו והמתין.

ליד נהוראי ישבה אוולין בבגדי הנזירה שלה. כבר מזמן תהתה אם עליה ללכת משם, אבל הסוללות בשלט שלה הלכו ונגמרו. לא היה אפשר לטעון סולארית: השמש הלכה וירדה עכשיו, מסנוורת אותם מצד מערב. הסינוור אילץ את אוולין לפנות כמעט חזיתית אל נהוראי, שחבש משקפי שמש, והיא הייתה נבוכה מעט.

האם הניאנדרטלית בכלל תצא אליהם שוב? תהתה אוולין. היא הייתה מוקסמת מהאנושיות המתפרצת שנגלתה ממנה, בדקות הקצרות שבהן חזתה בה. דווקא מה ששמעה על האלימות שגילתה האנדרית גרם לאוולין לחשוב, איזו עוצמה תהיה לאנושיות הזו אם תוצק לכלי רוחני יותר. לא היה לה ספק שיש לקבל את האנדרים לחברת בני האדם. בראשה חלף שוב ושוב הציווי: מה שאלוהים הכשיר אתה לא תטמא.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 24-25-26

פרק 24

רצונם החופשי של האנדרים היה תמיד בגדר תעלומה עבור ההומו סאפיינס. אף על פי כן פסקה הוועדה הביואתית על מתן מעמד של אוטונומיה לאנדרים. הנאמנות למושג "הסכמה פאסיבית" הייתה העיקרון הראשון שעליו התחייבו לשמור החוקרים שלהם. בגלל צייתנותם היחסית של האנדרים, הנושא לא נבדק כמעט. ואילו בפעמים הנדירות שבהן אנדרי סירב למשהו, עמדו חוקריו חסרי אונים, מתלבטים עד איזה גבול הם אמורים לשכנע.

מסיבה זו לא יכול היה נהוראי להחליט עבור מטילדה לאן תלך. גם לא יכול היה להכחיש בפני עצמו שלמרות שמחת הפגישה בו, היא נראתה מרוצה מאוד לצד שוקו. כל הפצרותיו שתצטרף אליו לא עזרו.

מטי עמדה מול שני הפנים המוכרים לה – בין ילד הזהב שיצא תמיד בשלום מכל צרה, לבין הגבר המבוגר שמולו, שועל אשפתות שידע דבר או שניים על משא וממכר ממולח. נושאה הגלוי של המריבה, כסף, היה מושג שלא יכלה להכיר, ומי יודע אם חשה בנושא הסמוי שלה. ידה הייתה עדיין אחוזה בידו הגדולה והמרובעת של שוקו, ונהוראי ביקש להרפות את האחיזה הזו. אלא שבשוקו לא העז לגעת.

"יפה שאחרי חצי שעה אתה יודע מה היא רוצה", אמר נהוראי. "אני המטפל שלה."

"היא לא צריכה מטפל".

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 21-22-23

 

פרק 21

הדקות חלפו והיה צורך לפעול במהירות. דפנה עמדה רגע על המדרכה המקיפה את המתחם, הביטה כה וכה, בחרה אקראית והחלה ללכת ימינה. היא חלפה על פני מתחם תל אדיר כולו, עברה את תחנת הדלק הקטנה, בה שכנה פעם מסעדת דגים, ונזכרה שהיא רעבה.

החום היה כעת מעט אחרי שיאו אבל עדיין יבש ומעיק, ודפנה לא שתתה ולא אכלה מאז ארוחת הבוקר שלה בשמורה. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לאכול דבר כעת, ודאי לא לאחר שזיהתה מולה את פארק אדיר, לשעבר פארק החורשות.

לא היו הולכי רגל באזור, רק מכוניות ואוטובוסים של קו 3, ומעבר לכביש נפתח פתח רחב אל הפארק. אולי נמשכה האנדרית לירוק הקורץ לה משם? חשבה. היא חצתה את הכביש והחלה לעלות בשביל אל הפארק. העלייה בשביל הלבן היצוק בטון הייתה מתונה אבל קשה לה, וכשהגיעה אל הספסלים שליד מתקני המשחק נאלצה לשבת לנוח.

בפעם היחידה שביקרה בפארק הזה, לפני כשלוש שנים, נחגג שם יום הולדת לאחיינה הבכור. כעת ישבה, מיובשת, והביטה בשתי הדמויות היחידות בגינה: פעוטה אחת עם המטפלת שלה. אולי תשאל אותן אם ראו את מטילדה? אבל הן נראו שלוות מדי לגבי מי שזה עתה ראו אנדרית מסתובבת חופשי. ומלבד זאת, לא היה בדפנה די כוח לקום.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 18-19-20

פרק 18

זינגר חייך לעצמו. הסיוט נגמר, המשבר נפתר. כשהאוסטרלים יגיעו, גם אם באיחור קל, ידאג שייקחו אותם לשתות יין באחד היקבים בסביבה והם יחכו יחד עד שהאנדרית תוחזר. תירוץ כלשהו כבר ימצא. אמנם לבו לא היה שקט לגבי הטלתה של משימת ההחזרה על נהוראי ואלקלעי, אבל קצת פיקוח הדוק עליהם, קצת פעולה זריזה וזהירה, ולא יישאר כתם וזיכרון מהסיפור של היום הארור הזה.

אבל משום מה, שוקו היה חייב לסיים את השיחה שלו עם זינגר במשפט שהטיל בה כתם קטן וחדש. בניגוד לזינגר, שאחרי הסיגריה שלו היה אפוף שיכרון ניקוטין ומעט מוגבל מנטלית, שוקו חש בשעה האחרונה כאילו שאף וינק מלשד העולם כולו. אי לכך ידע לטוות, אילו נצטרך, שלל משפטים מושלמים תחבירית ומורכבים רעיונית. במצבו כעת היווה שוקו פאר הומו סאפיינסי של קוגניציה. כרגע יצר דווקא משפט שגרתי המביע רעיון פשוט:

"רק תזמין אותי לארוחה," אמר.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: