ארכיון מחבר: Avivit Mishmari

החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

להמשיך לקרוא

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

להמשיך לקרוא

הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

להמשיך לקרוא

שארית החורף

זו שארית החורף והיא מתגלמת בדייסה ובקקאו. מלים שהפכו אונומטופאיות מרוב הנהייה שהן מגלמות אחר מתיקות חמימה. כל גושיש רך של שיבולת שועל רתוחה, מומתקת, הוא כמו לינוק מלב העולם.

 

*

סוף סוף התחברתי לנטפליקס ומצאתי עצמי בעיבורה של התרבות הנוכחית. אחסוך מכם תובנות תרבותיות כלליות ורשמי צפייה בסרטים ספציפיים. רק אספר שאחד מהישגיי היה לצפות בסרט אימה (חוויה שקשה לי מאוד בדרך כלל) מתחילתו עד סופו בלי להצטמרר כמעט ובלי לסבול מסיוטים אחרי הצפייה. מה הסוד? צפיתי בו בטלפון קטן, בווליום מינימלי, עם שני ילדים ברקע שמדברים על משחקי מחשב. ככה מטשטשים רשמים עזים – מערבבים ומטמיעים אותם ביומיום התכליתי. החולין לא סובל דרמה.

הנה דרמה: עד לפני ארבע או חמש שנים הייתי מתעוררת לעתים וחשה ליד מיטתי בנוכחות נוספת. דבר מה היה שם, שקט לחלוטין וממתין. לא עושה דבר אבל נמצא אתי. בהתחלה הייתי משותקת לגמרי, שוכבת שעה בחלחלה. חשבתי שיש להם בשורה אלי אבל הם לא אמרו דבר. בהמשך לימדתי את עצמי לדבר אתם כשהם מגיעים. לכו, הייתי אומרת להם בלבי, זה בית עם ילדים, אתם לא יכולים להיות פה (אין שום משמעות להיגד הזה, סתם תירוץ שהמצאתי בשנתי, כאילו רוחות רפאים לא יטרידו ילדים או את בתיהם). לפעמים הם באמת היו הולכים. עד שהלכו ולא חזרו למשך כמה שנים טובות.

לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי; כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. ומהצד השני, היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות בבלוג שלי, שנוצרו כדי למלא את שארית הפוסט. חומר מילוי לקוראים. ככה זה עם כל נושא שבעולם: כתבו על מלחמה, זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה. כתבו על ההפך – אהבה? שלום? דייסה? – זה יפיץ את כל אלה בעולם, יעלה אותן על שפתי הקוראים; וגם יגחיך אותן כי אלה מלים שכיליתם במקום לקום ולבשל, לקום ולחבק.

*

הוא אמר לי: "איך זה שאת יכולה לכתוב רומן של חמישים אלף מילה בחמישה חודשים, אבל כשאני שואל אותך מה בדיוק את מרגישה, את מגמגמת?". לא ידעתי מה לענות, כמובן. אבל עכשיו נדמה לי שיש כאן קשר סיבה ומסובב והוא הפוך.

פטל 5 יצא לאור

עדכון: בפודקאסט "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי, מקריאים את קטע הפתיחה מתוך סיפורה של גפי אמיר המופיע בפטל 5. אפשר להאזין כאן, החל מדקה 30:00.

*

כן! הוא יצא מבית הדפוס, והוא גדול וכחול! 208 עמודים יש בו הפעם, בפורמט מורחב ושונה למדי (רואים כבר בכריכה) מזה של הגיליונות הקודמים, פחות "כתב עת" ויותר "אנתולוגיה". מכאן והלאה אני מעתיקה לכם מהקומוניקט:

תשוקה רבת שנים לבן זוג, שיעור קרב מגע דורסני, רחם המקפץ ממקומו ומשוטט בעיר, טקס שמאני המוביל לחוויה חוץ-גופית, מפגש מפוקפק עם סופר נערץ, ומכתב אהבה לנידון למוות – אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה החמישית של "פטל", המתמקדת בגוף ובכל מה שעשוי בשר ודם.

המשתתפים הפעם:

איריס אליה כהן, שרית אלקון, גפי אמיר, גיתית בן-דור, תמי ברקאי, איתן גלס, גלית דהן קרליבך, רחל היימן, דורון המבורגר, יודית ולבר, עידן זילברשטיין, מרב זקס פורטל, איתמר לוי, תמי לימון, לי ממן, אביבית משמרי, דינה עזריאל, ענת עינהר (איורים), נדב פיידמן רשף, אהוד פירר, מורן קבסו, תמי קויפמן, דורית שילה, תהילה סולטנה שפר, שי שניידר-אילת, אודי שרבני.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

סיפור ארוך במיוחד של גפי אמיר (פרסום פרוזה ראשון של הסופרת הנהדרת הזו מזה עשור וחצי), על מפגש נעורים מפוקפק עם סופר נערץ

"הרחם", מחווה ממזרית של גלית דהן קרליבך לסיפור "האף" של גוגול

סיפור אירוטי שוצף של איריס אליה כהן

פרידה נוגעת ללב בשלושה חלקים – של איתן גלס

פרק מנובלה בכתובים של אודי שרבני

פרשייה מבודחת שבמרכזה אצבע – של איתמר לוי

סדרת עבודות מאוירות של ענת עינהר

ועוד המון-המון. הגיליון גדוש במיוחד הפעם.

*

 

זהו! אותי זה משמח, עוד פרטים יש באתר פטל. בעוד ימים ספורים תמצאו אותו בחנויות. כרגע ניתן לרכוש באתר, וגם בפורמט דיגיטלי (כולל קינדל) בבוקסילה. 

ימי מטילדה: פרקים 36-37-38, הסוף

פרק 36

איש לא הרג את מטילדה, ועם זאת היא חוסלה בדם קר.

ביום הראשון של מותה הצטלמה בשטח האווירי של נמל התעופה בן גוריון, ליד כבש המטוס. הצילום, לצד צ'ארלס אי דויל המחייך, התפרסם בכל אמצעי התקשורת. מטי התמהה עומדת ליד דויל. שום נקודת מגע לא נוצרה ביניהם ושום קשר עין. איש לא שאל, מדוע פרסמו את תמונת הרגע שלפני העלייה למטוס, ולא תמונה שמראה את האנדרית יורדת מן המטוס בארץ היעד.

על כל פנים, התשובה לשאלה זו הייתה: האנדרית מעולם לא עלתה למטוס.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 33-34-35

פרק 33

רק כיוון שדוד אמנון ביקש ממנו, במבט רב משמעי, התנצל נהוראי ויצא מן הלימוזינה, לפקוח עין על דפנה. זמן ההמתנה הארוך במתחם כבר לא הטריד אותו אחרי השיחה עם צ'ארלס דויל. כפר סבא נראתה לו פתאום רחוקה כל כך, וסידני קרובה כל כך. גם הוא הופתע מן ההצעה המפתיעה לעבור לאוסטרליה, וסיכם בינו לבין עצמו שאין לו בעצם שום סיבה לסרב.

הגברתן ההוא, החבר של מטי, לא נראה באופק. לפחות זה.

אבל אז בישרה לו דפנה, כמנצחת, על החוזה שנחתם.

"טוב," אמר בשקט. "תגידי לי עכשיו, דרוויש, מישהו שלח אותך או שהכל על דעת עצמך?"

להמשיך לקרוא

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 30-31-32

פרק 30

הדלת נפתחה. בפתח עמד שוקו, במכנסיו בלבד. אפילו נהוראי התפעל מהטורסו המוצק של הגבר המבוגר.

"מה קרה?" שאל שוקו. מבטו היה קפוא.

"מאמי, מה קורה לנו? באתי להתפייס," אמרה מוכנית. הזר היה בידה אבל היא לא הושיטה אותו לנמען.

"עכשיו זה לא טוב," אמר שוקו. ואז שם לב לנהוראי העומד מעט מאחורי האישה. "מה זה פה, תרגיל עוקץ?"

"רק תגיד לנו שהיא בסדר," אמר נהוראי.

"שאול, על מה הוא מדבר?" חזרה האישה.

מטילדה הופיעה מאחורי כתפו של שוקו.

"נוא!"אמרה.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 27-28-29

פרק 27

אלקלעי נשלח להביא קצת אוכל לכולם מבית הקפה שממול, והם ישבו כעת על ספסלים מחוץ לגינת הנוי שבמתחם. נהוראי לא ידע מה לחשוב על כך שדפנה ופרופסור התמקמו על הספסל השני, מרחק עשרה מטרים. מצד אחד, ראה עצמו פטור מן הדין וחשבון שעמד להתרחש בין שני אלה, ומצד שני רצה להאזין לכל פרטיו ודקדוקיו. בינתיים רק הסתתר מאחורי משקפי השמש שלו והמתין.

ליד נהוראי ישבה אוולין בבגדי הנזירה שלה. כבר מזמן תהתה אם עליה ללכת משם, אבל הסוללות בשלט שלה הלכו ונגמרו. לא היה אפשר לטעון סולארית: השמש הלכה וירדה עכשיו, מסנוורת אותם מצד מערב. הסינוור אילץ את אוולין לפנות כמעט חזיתית אל נהוראי, שחבש משקפי שמש, והיא הייתה נבוכה מעט.

האם הניאנדרטלית בכלל תצא אליהם שוב? תהתה אוולין. היא הייתה מוקסמת מהאנושיות המתפרצת שנגלתה ממנה, בדקות הקצרות שבהן חזתה בה. דווקא מה ששמעה על האלימות שגילתה האנדרית גרם לאוולין לחשוב, איזו עוצמה תהיה לאנושיות הזו אם תוצק לכלי רוחני יותר. לא היה לה ספק שיש לקבל את האנדרים לחברת בני האדם. בראשה חלף שוב ושוב הציווי: מה שאלוהים הכשיר אתה לא תטמא.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: