ארכיון מחבר: Avivit Mishmari

וחוזר חלילה

איזה רעיון מטריד יותר – שאתם נעים במחזוריות בלתי פוסקת, או שאתם ניצבים בכל פעם לפני דבר חדש לגמרי?

המצב הראשון מייאש, סוגר, אין ממנו מוצא, שוב ושוב נתקלים באותו הקיר, מתווכחים את אותו ויכוח, מעלים את אותו מחזה, מספרים בהתרגשות סיפור זהה. ובסוף מתים, ואז מה? המצב השני חשוף לחרדות, להבנה האיומה שאין לנו מפתחות או קובץ הפעלה, אין הורים שיעשו זאת בשבילנו (גם כשיש), הכל עלינו. יש להתגייס כל פעם מחדש, להיזכר מי אנחנו, על מה נילחם ומה הקווים האדומים שלנו, ויש בינינו כאלה שצריכים להיזכר שוב ושוב. גם ההיזכרות כואבת, לא פחות מהשחזור הבלתי פוסק שבמצב הקודם.

כמובן ששני המצבים הם גם טריגרים לאושר גדול: במצב הראשון, המחזוריות היא גלגל חיים מבורך, יציבות שנשענים עליה, תחושת חום ושפע של בית מלא וחגים ושרשרת קרובים. גם אם נמות נישא את שמו של מי שחי פעם, ונכדינו יחרו-יחזיקו.

במצב השני, החידוש הוא דופק מואץ, פרפר שהגיע, שמחה של נשלים שהושלו, של דרך פתוחה, מה עכשיו? רק תנו לטעום מכל דבר, לגלות עולם. חופש ותאוות התנסות.

אם כך, תרשו לי סטייה קלה, בפקק התנועה של היום הבטתי על הערוגות של אי התנועה הסמוך. בדרך כלל הצמחים שם נעים בין דקלים לריג'לות, מן המפוסל והנישא ועד המשתרך והרובץ, עדין הפרחים. ומה? הפעם עמדו שם לידי ברמזור פרחים מוזרים שעירים, קקטוסיים כמעט, דמויי רגלי חרקים, אבל עבים יותר, בצבעים שאינם של גבעולי פרחים כלל, למשל לבן שעיר או זית מוכסף. הערוגה הכעורה הזו לא שימחה את לבי, לא כנהגת ולא כתושבת או כעוברת אורח. אבל בכל זאת, חשבתי, היא תורמת משהו לאקולוגיה, מתחחת את האדמה, מסייעת להעסיק גנן כמה שעות ביום, כל מיני יתרונות כאלה. ואז נסעתי הביתה והלכתי לבדוק איך קוראים לצמח הזה. ומן המראה החדש לגמרי של הפרחים המסורבלים האלה – הקרויים בסך הכל מרווה צמירה – צמחה המחשבה שאנחנו כל הזמן נדחקים ונמשכים בין שני המצבים, מזה ומזה. מבוי סתום ואז תנועה בלתי פוסקת. אדום-ירוק, ירוק-אדום, רק שבכל פעם קוראים לזה בשם אחר.

שנת שמיטה: סיפור שלי ב"מאזנים" החדש

"נצר לשושלת ארוכה של נשים שישנות עם פה פתוח; טכנאית מסורה של רקמה, הטלאה וחיבור של מילים; קוראת מושבעת של קלאסיקות ושל האותיות הקטנות בשלטי פרסומת, לסירוגין – אני! מי היה מעלה על הדעת שאני (לאגו תפקיד חשוב כאן), כן אני, לא כתבתי בשנה האחרונה אפילו שורה אחת.

לא שלא היו רצנזיות, פובליציסטיקה, כתיבה בתשלום, סטטוסים פה ושם, בלטריסטיקה של פסקה וחצי-שתיים, שנגנזו באין להן ערך. לא שלא היו קלקולציות מגונות בנוסח "כתבתי חמישה ספרים ועשרות סיפורים בשבע שנים, אני על ממוצע סביר". לא שלא היו תובנות על שנות שמיטה ספרותיות, הצורך במנוחה, בעיבוד החומר פנימה. הכול היה – הכול.

ולא שלא הייתה מלאכת החיים, פס נע ארוך של מכונות כביסה ושיעורי בית ופרישׂת ההוצאות על הגשר לשיניים. ולא שלא היה פה מוות, איכסה, סיעוד, פיכסה, פחד אימים, יתמות שתימשך חיים שלמים, נשיאת ההורה הנותר כביפר תמידי; לא שלא הייתה הכבישה הנפלאה במכבש הזמן, ריכוך של כל עצמותינו יחד ולחוד בגריסה הזו שלא תיפסק לעד; מבט במראה ותהייה עוד כמה שנים ימשיך החיוך להיות כזה ומתי ייכנע להסתדרות אחרת של השיניים, להיחלשות הלסת, לחוט של עצב, לכבלים של זעם, לאדישות. לא שדעך עולמי הפנימי, חלומות קולאז'ים ופנטזיות העולות במזלג. לא שלא היו חומרי הגלם.

אבל מילים לתאר אותם לא נמצאו לי. ואם נמצאו נמשכו שורה או שתיים, טיפשיות מחמת הבנאליות. אז מניחים לזה. הרי במקום לכתוב אפשר המון דברים – יוצאים לסיבוב, עוקבים אחר החדשות, מבשלים, מברברים. הזמן עובר, איזה יופי. הבלחי תובנה עליו באים והולכים. כמו אישה לא-כותבת."

זו פתיחתו של סיפור שלי בגיליון "מאזנים" צ"ה, שנושאו הוא קנאת סופרים. את המשך הסיפור תוכלו לקרוא כאן.

סקירת ספרים: "שלך, סנדרו", "המסע הגדול לבוצ'צ'ה", |"העלמה", "לעזאזל"

סקירת ספרים כי מזמן לא היתה. והפעם מסעות שורשים, מלחמות עולם, וגם סתם תעלומה.

"שלך, סנדרו" – צבי ינאי (כתר, 2009)
כמעט אין צורך לספר על עלילת הספר הזה, שכבר יצא מזמן והיה רב מכר נחשב. אז אחסוך פרטי עלילה ורק אזכיר שמדובר ברומן מכתבים מאח שגדל בתוך המשפחה לאח שהורחק ממנה מסיבות לא ידועות. אהבתי אותו מאוד, גם בגלל הנימה המאופקת שבה נכתב, שמנעה ממנו לגלוש לסנטימנטליות; גם בגלל הריבוי המהמם של עובדות, תאריכים, נקודות מבט והשתנויות של דינמיקות משפחתיות על פני זמן. הבנתי שהיה בזמנו ויכוח בשאלה עד כמה הספר "ספרותי". בעיני הוא היה ספרותי וחצי, וזאת מכמה טעמים: 1) הוא פתח חלון ענק ומרתק לחיים של אחרים, שעמדו מולנו חיים ונושמים בתוך מלחמת העולם והשואה העצומות, לא מודעים לאסון שבדרמה שלהם (כמובן, את זה יכול לעשות גם ספר עיון). 2) הוא עשה זאת באמצעות השפה, בגילוי וכיסוי של עובדות כרצונו, בטכניקת שחרזאדה, מודיע על מה יספר בהמשך ובמה יתמקד כעת, מפתיע מדי פעם בגילוי של מריבה מאוחרת או שתיקה בת שנים. 3) וכמובן, הוא בדה-או-לא-בדה את האח שאליו נשלחים המכתבים. הספק הזה לבדו לגבי קיום האח במציאות, שומט את הקרקע מתחת ל"עיוניות" של הספר; בעזרת הספק הזה הופכת הכתיבה עצמה למחוז כיסופים ומוצאת בנו הקוראים את הקהל שלה. אולי האח חי, אולי לא, אולי שינה שם, החליף כתובת? אבל הצורך לגולל את הסיפור באוזני נמען ומקשיב הופך את ינאי בעל כורחו למספר (מחונן).

*המסע הגדול לבוצ'צ'ה" – נחמי דרימר (עולם חדש, 2020)
עפתי על ספרו הראשון של דרימר, שהיה פרוע אסוציאטיבי ומלא המצאות לשוניות ורגשיות, אך לא גימיקי. הספר הזה שונה למדי, למרות שכתב אותו אותו הקול ואותו הרגש, אך שובבי לא פחות. דרימר נוסע לרומניה בעקבות סיפורים משפחתיים ושם מוציא גוויות מקברים, מתפעל מזמרת נעלמת, מקבל דרישת שלום מפאול צלאן, מתעמת עם עלילות דם, נקלע למפגש הוליוודי וזה רק מדגם סמלי מן הקורות אותו. צירופי מקרים אגדיים מניעים את הספר הזה: המוני פרטי טריוויה עממית ודתית, היסטוריה לאומית מתערבבת בקורות המשפחה וכולם נמסכים לתוך הלכי הנפש של הכותב, עד שבאחד מרגעי השיא (שלא אגלה) הוא חדל להיות עצמו ומתגלם בו אב קדמון שלו מכמה דורות אחורה. ההומור והתום הממזרי של דרימר נוכחים גם כאן, עם מעט פחות מטא-פואטיקה; העובדה שמדובר בספר מסע, מונע עלילה וחיפוש, מאפשרת לו להשתולל בדהירה רתומה לארבעה סוסים, בין ארץ הקודש ליערות רומניה על אגדותיהם וסיוטיהם. על כל אלה מושלת בעוז הסבתא שפרה יענטה העושה עסקאות מפוקפקות בשמיים, ומן הצד השני – בנותיו של הכותב, כמין מלאכיות שומרות משני צדי הדורות. אין אדם העומד לעצמו אצל דרימר וכולנו עשויים מאותיות, נופי ילדות, פחדים ראשוניים וחיוך לגלגני. מסע סוריאליסטי משובח.

*העלמה" – איוו אנדריץ' (כרמל, 2009)
כאן אין מספר בגוף ראשון, אלא גבר שכותב אישה, ולא סתם אישה אלא דמות שיש לה בעיקר מניע אחד, האובססיה לחסוך ולצבור כסף בעקבות מות אביה בחוסר כל. העלמה רייקה מתגוררת בסרייבו של תחילת המאה העשרים, והעלילה כולה מתרחשת שם ובבלגרד. מלחמת העולם הראשונה פרצה והסתיימה, ועדיין אין התפתחות בדמותה של העלמה, מלווה בריבית חמוצת אופי ומקובעת, שאין לה אף חבר קרוב או רגש מורכב מלבד חסכנות חולנית וכישרון להגדלת הונה. סגנון הכתיבה של הספר ישיר, לא מתוחכם אך יורד לעומק דמויותיו והתרחשויותיו (שפת תרגום מצוינת של דינה קטן בן ציון, שגם הוסיפה אחרית דבר). החלק הראשון מתנהל בעצלתיים, מדשדש, והקור הרגשי של העלמה צינן גם אותי. אך למרות ההסתייגויות לא הנחתי את הספר, גם מפני שהוא מתאר תקופה מוכרת, מזווית שפחות היכרתי. ההתנקשות ששימשה טריגר לפרוץ מלחמת העולם אירעה בסרביה, ואי לכך החרדה שחשים התושבים, שכניה של העלמה, היא מוחשית לגמרי – הכל אירע מעבר לפינה. גם המהלכים הכלכליים והחברתיים שנרשמו בעקבות המלחמה, כולל גלי ההגירה, הקריסה בשווקים, השגשוג שבא עם תום הקרבות, והתייצבות המשק המוסדר לאחר מספר שנים, כולם מתוארים כאן בחיות רבה. עם הבנה של תהליכים גדולים, ויכולת לפרוט אותם לכדי אינטראקציות בין-אישיות זעירות, שבהן היחיד לכוד בציפורני הנסיבות הלא-אישיות. כך למשל מתוארות אלמנות הבגים (בני המיעוט המוסלמי) שאבלן וחולשתן הופכים אותן לצד החלש בעסקאות חליפין, שבמהלכן הן פורצות בבכי. "אין טוב מעסקים שנעשים עם אנשים כאלה. הבוז שהם רוחשים להתחשבנויות והתמקחויות גדול כגודל הזדקקותם לכסף. נרדפים על ידי הצורך בכסף אך סובלים מעכבות, מרגשי בושה עזים ובלתי מובנים והיסוסים למיניהם, הם מהווים טרף קל לאיש עסקים המשכיל לעמוד על טיבם..".הגיבורה כאמור מתעניינת באירועי המלחמה רק מהפרספקטיבה של האינטרסים הפיננסיים שלה, מתעקשת לא לספוג את הזולת אל תוכה ולחנוק כל רגש או עונג. בסביבות שני שליש הספר (לא אקלקל בפירוט) מתחילה הדרמה הרגשית להפוך עשירה יותר, והעלמה עומדת בניסיונות חדשים לגמרי, בדרכה לשמור על הונה. הספר יצא ב-1945 וניכר שהתקופה מתוארת לפרטי פרטים ובמוחשיות רבה, משיטות להילחם ברעב בזמן מלחמה ועד סצינות ציוריות במועדוני לילה הוללים שבתקופת השפע בין שתי המלחמות. סיימתי את הספר הבוקר, ושמחה שקראתיו, אז אעתיק עוד פסקה מצוינת: "(לא פעם תוכלו לפגוש בדרככם איש או אישה המהלכים אומללים ברחוב; למראית עין כמוהם כשאר העוברים ושבים, הם לא מדברים בקול, לא בוכים, לא מניפים ידיים, אך מבטה של עין בוחנת יגלה כי האיש רועד כולו מעוצם הדווי שבליבו ומתנהל כעיוור בקצב הדו־שיח הפנימי שבעצם אותו רגע משסע את קרביו ושכל מעייניו נתונים לו.) כך התקדמה העלמה ברגליים כושלות ברחוב אַלֶכְּסַנְדְרוֹבָה האינסופי, ואת פנימהּ קורעת כתער חד מחשבה שהיא עצמה לא ההינה להגות בה."

*לעזאזל" – עינת א. שמשוני (געש, 2021)
לא ידעתי על קיומה של שמשוני עד אמש, אך משהו בעטיפת ספרה ובתיאורו גרם לי לדפדף, ומפה לשם אני בעמ' 107. הספר יצא בהוצאה עצמית, בעריכת דפנה שחורי, והוא לא ספרה הראשון – הידד למוציאים את עצמם בעצמם לאור. מדובר בספר מתח, page turner של ממש; הסאב טקסט כולו בחוץ, לפעמים מפורט מדי, אבל הכתיבה נבונה ומדויקת. מן הכתוב כבר על העטיפה ניתן לספר שהעלילה נכרכת סביב חקירת מותו של בעלה האהוב של הגיבורה, ושבדואים קשורים לעניין. מקום ההתרחשות הוא ישוב אמיד חסר שם ליד באר שבע, ודי ברור איזהו. הגיבורה היא אישה ואם לשניים, נעימה וחביבה אך לא עצמאית במיוחד, שמותו של בעלה מרסק אותה לרסיסים. כל זאת, עד השלב שבו אין לה ברירה אלא להפסיק להיסחף ולגלות יוזמה במסע לבירור התעלומה. ממשיכה לקרוא ובינתיים נהנית עד מאוד.

סקירת ספרים: "העלמה מקזאן", מאיה ערד; "המוטבים", יוסל בירשטיין

בין חיסון לחיסון, הפעם שני ספרים על כסף, אהבה, וכל הקשרים האפשריים שביניהם.

העלמה מקזאן – מאיה ערד

לא אאריך בפירוט העלילה: עידית, רווקה לקראת גיל ארבעים, מתאהבת במיכאל, אבל הוא לא מחזיר לה אהבה. אלא שאהבתה עזה וניזונה מפנטזיות על "האחד", תוקעת אותה במקום עד שהיא נאלצת להתפכח ולפעול כדי לסדר לעצמה את החיים בדרכים אחרות.

העולם בספר הוא עולם של אזהרות בלתי פוסקות משקיעה, מהתקבעות. אם גיבורי הספר לא ישגיחו ליותר מרגע, הם ישקעו לתוך הסטריאוטיפ הרע שלהם (הרווקה המשכילה תמיד בסכנה להפוך לבעלת חלומות עקרה, הנשואה עם הילדים בסכנה להפוך לעקרת בית מתוסכלת עם בעל מזניח, וכולי). גם עידית וגם מיכאל, מסתבר, לא שונים כל כך זה מזו. שניהם שבויים ומקובעים, נפרדים מהעולם ובטוחים שאיש לא יבין אותם. איך להתחיל לפתור זאת? ערד מראה לנו איך בעולם שלנו, פילוס הדרך לעצמך אל תוך העולם עובר בכסף, הרבה כסף. מי שחזק ומחובר לחיים מסוגל לעשות את זה בחינם, מי שלא – ישלם לסוכנות וייסע לקצווי עולם כדי לממש קשר אנושי בסיסי. הוא יעבור על אפו ועל חמתו את כל המסלול המנוכר והבלתי אישי, בדרך לנסות לקיים חיים אישיים. כשקראתי חשבתי לא מעט על הספרים של אווה אילוז, שניתחה ופירקה את הקשר בין קפיטליזם והחלטות כספיות לבין רומנטיקה זוגית.

ערד היא לא בדיוק מספרת מלאת חמלה והגיבורה שלה היא אחת המעצבנות והמנותקות, לפעמים גם קשה לקרוא ספר שכל כך מחובר לכאן ולעכשיו המיידיים (זה גם סוד משיכתו וגם סוד הרתיעה הקלה שהוא מעורר). אבל עידית היא לא השוגה היחידה, היא פשוט מתנשאת יותר. גם מיכאל העדין והנעים לוקה באותה מחלה, מחלת ההתבדלות הכרונית, וגם הוא נאלץ לעבור את הדרך להתחברות מחודשת לעולם ולאנשים, דרך שעוברת בהכרח גם ב"גועל נפש" – שיקולים כספיים, טכניים, מוסריים, התחשבות בבני משפחה נלווים, לא בדיוק צעידה זוגית חלומית לעבר השקיעה. (כאן יש חצי ספוילר אבל ממילא רובכם קראתם) ואם קונים משפחה בכסף, איפה אם כן מקומה של האינטימיות? גם מי שנאלצת לקנות את היחסים המשפחתיים שלה בכסף, סבורה שהאימהות שלה היא כלי חלול עד שנוצקים לתוכו רגשות ממש. ואילו מי שמתאהב קודם כל כאילו לא שילם על כך לסוכנות, נוכח שזה מגיע עם תווית מחיר: אין אהבה בחלל ריק, יש שיקולים משפחתיים וצורך לטפל ולדאוג.  

בסופו של דבר, נשארתי עם השאלה עד כמה אדם יכול להיות משוחרר לפעול בלי קשר לתבניות התדמית וההרגל. כתבו שזה ספר על גורל ומסלוליו, אבל ייתכן שנושאו האמיתי הוא הבושה החברתית והכורח להתגבר עליה.

המוטבים – יוסל בירשטיין

אצטט קודם כל שני קטעים:

  1. "הבנק היה זקוק ללקוחות. הוא עצמו היה זקוק לספרים ביידיש. דבורה מישורה הבטיחה שתשיג בשבילו מדפים מלאים של ספרי יידיש. בחינם. קיבוצים, כך שמע, החלו משליכים קירות שלמים של ספרי יידיש.. לא היה מי שיקרא בהם, והם אך תפסו מקום."
  2. "מדי פעם, יגעה מן היום, כשהיתה נכנסת למיטה מוקדם מן הרגיל, היתה קוראת לפני השינה בפנקס הבנק".

כשהקריאה בפנקס הבנק תופסת את מקומה של היידיש, ברור שהמאכעריות בספר אינה רק אסטרטגיה, היא מהות ומשמעות. אבל היא מונחת יפה על תרבות הספר המסורתית: יש משקל נכבד לקריאה בספר, אנשים מאלצים עצמם ללמוד קריאה בעברית, לנהל מחברות ופנקסים מוקפדים, לרשום רשימות של מקומות להחבאת הכסף בבית. הפקיד קורא יום יום את עיתון הבורסה בטקס מוחצן ורב רגש.

זה ספר קומי עד טראגיות. מצאתי אותו בחנות יד שנייה ואני רק במחציתו, אבל משתאה ונבהלת שוב ושוב. המספר מסתובב בחברת שני הגיבורים פקידי הבנק, סולומיר והלוי, בניסיונות לשכנע אנשים פשוטים, רובם מקבלי שילומים מגרמניה, להשקיע במניות של קנארד ברנזון (מין אילון מאסק של אותם ימים, אבל יהודי). הדמויות מסתובבות חסרות מנוח, רוצות להניח כספן על מקום שאינו קרן הצבי; לא חלילה ליהנות ממנו. שכן הכסף הוא יותר מאביזר ביטחון: הזיכרונות, הסוד האישי, ההתרסה המוטרפת, הסגפנות הדווקאית, ועוד כהנה. כך, ניצול השואה העשיר ניצל ממרה שחורה בזכות הפקיד שמעורר בו עניין מחודש בבנק, במסחר במניות. מעתה הוא מוצא טעם לחייו בשרטוט יומיומי של טבלאות התשואה של השקעותיו. המלים האחרונות ששמע מן הפקיד לגבי מצב מניותיו היו "טוב מאוד! טוב מאוד!".

בירשטיין רגיל לכתוב מקבצי אנקדוטות ולהעמיד דמויות הנפגשות ונפרדות, כפי שקורה כאן; הרובד העמוק של אופיין נחשף כשלד מתוך מעשיהן ובחירותיהן ולא בדיון פסיכולוגי: אם האלמנה הספיקה או לא הספיקה להוסיף עצמה כמוטבת בחשבון הזוגי שלה ושל בעלה, זה לא פרט טכני אלא עדות לחשש המתמיד שלה מכך שחשבון המניות יתגלה בקיבוץ. מדובר כאן בשנים רבות של חיים כפולים, אנשים המנהלים מעשיהם בסתר, מחביאים יתרות, אנוסים של כסף שאינם נהנים מחיי העולם הזה.

 הנימה אחידה והעולם שהוא בונה עלוב, מצחיק ומסעיר כאחד: דרמות חיים עצומות, שואה תקומה וחלוציות, מתנקזות כולן ברגע ההיסטורי של הספר אל הנחמה שמעניק המסחר בעסקי אוויר. ומדובר ב-1982 – שנה לפני משבר מניות הבנקים! הספר נכתב, מסתבר, בהיותו של בירשטיין פקיד במחלקת השקעות בבנק. זו צליפה מהדהדת שהוא שולח אל הקולקטיב הישראלי.

החיים נפרטים לפרוטות. מנוחה ועמל

במיטבה, משפחה היא כר. כסת לישון עליה, כר מרעה לגדול ולהצמיח בו. גם מנוחה וגם עמל. את זה נראה לי שהבנתי רק בשנים האחרונות. לא ידעתי את נפשי כל השבוע, כי בכורי הפך בן 16. חוטים דקים מאוד מחברים אותי לאישה שילדה אותו (אני?) בדם, יזע וחוסר ידע, ולא ידעה איך תעביר עוד ערב גשום של 2005 לבד בבית על הידיים. אבל הנה, עם השנים החוטים מתארכים ונקשרים זה לזה: הלמידה המשותפת של אם ובן, ימי האין אונים, ימי הכל אפשר. והנה נער. אבל רק התחלנו.

הכוח שאני מקבלת הוא מהקרובים אלי. ולא פחות מזה, מהקשר בין הקרובים אלי. אלה טווים בינם לבין עצמם חוטים ההולכים ומתחזקים. הגבר של חיי, שחולק אתי דאגות והתרגשויות וטיולים וזעף וחמלה, שלומד אתי ומלמד אותי לטפח יחד את הכר הזה, להרחיב את גבולותיו. בני המתבגר שכבר פותח לעצמו פתח עצמאי בעולם. בני הצעיר שהולך ומבשיל. ואני, ותיקה בעולם אבל עדיין עם הצתה מאוחרת, לא נותר לי אלא להשתאות. ולשכוח מזה מרוב שהלב מתרחב. ולהתרגז על הבלגן, ושוב להשתאות, וחוזר חלילה.

החיים נפרטים לפרוטות, בעידן החנוק הזה הן קטנות מתמיד ונראות חסרות חשיבות: מה זה כבר עוד סיר מרק, עוד דד-ליין בעבודה, שוב לתקן את שיעורי הבית, מי ינקה, והנה עבר חצי חורף. בתקופה שבה מביטים בעולם דרך מסכה ממגנת, מתפתים להישאר ברובד הנמוך, של קטנות היומיום, או לחלופין לנסוק לרובד הגבוה ולהתפייט משם בקיטש על שינויים טקטוניים של כל המאה העשרים ואחת. רק האמצע עדיין חסר. ההסתכלות הקרובה-רחוקה שתיקח את שתי הפרספקטיבות בחשבון בו זמנית. את ההסתכלות הזו צריך גם במשפחה פנימה. מה לעשות שלפעמים אני שוכחת. אז הנה, הזכרתי.

סקירת ספרים: "כמה שזה לוקח" – יורם מלצר, "דברים שקורים בשומקום" – מיכל פיטובסקי

סקירת ספרים, על אבטיח ובלי הקדמות' כי אחרת לא יישאר לנו זמן לכתוב ולקרוא.

"כמה שזה לוקח", יורם מלצר (פרדס)

ד"ר אורי שפירא נקרא מהאוניברסיטה הסקנדינבית שבה הוא מלמד, לבוא למדינה דרום אמריקאית, לסייע בחיפושים אחר אביו הנעדר. את אביו לא ראה יותר מעשרים שנה, אמו כבר נפטרה וכל המשפחה חיה שנים בצל מותו של האח הגדול של אורי בתאונת טייס.

אורי שפירא הוא גיבור פאסיבי, לא רק בכך שאינו מניע דברים לפעולה. הוא מין פרי רך שכל נגיעה בו מעוררת פרץ של זיכרונות מתקופות שונות, מונחים בחפיפה חלקית זה על גבי זה, צבא, אקדמיה, ילדות בחו"ל, בחרות בארץ… עם דימויים מסרטים, מפות ונופים, עם מילות שירים ותמונות קולנועיות מכל התרבויות שגדל בהן. הוא גם שולט בארבע שפות לפחות, מעבר לעברית של בית הוריו ולספרדית של בית גידולו, עד כדי כך שאינו יודע באיזו שפה הוא חולם. בתוך כל אלה מתברר שבשנים שבהן נפרד ממשפחתו לא הצליח להקים משפחה משלו וגם בת זוג אין לו – אהבה נכזבת רבת שנים לנעמה חיממה אותו בלילות קרים. "היא התיק הפתוח שלי… דבר לא החסרתי במשך השנים, רבע מאה ויותר כבר עברתי ואת עצמי לא הצלחתי לרשום שם אלא כדמות שוליים".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "התרחבות" של דנית גולד, "תספורת" של רינג לרדנר

סקירת ספרים. יצא ככה שבחיפזון היומיום ובתסכול של כותרות החדשות אני מרפרפת מספר לספר ולא  מצליחה לקרוא שום דבר! היה נורא, פשוט סבל. בסוף סיימתי שלושה ספרים בארבעה ימים. על הספר השלישי אכתוב בהמשך וגם ממנו נהניתי מאוד. זה לא ישבור אותי בשום אופן.

"התרחבות" – דנית גולד (פרדס)

יום אחד אישה קמה, מנסה לדפוק מסמר בקיר, והעולם מתרחב – משנה פרופורציות, מקשה על הניווט בו, מעמעם את השיפוט. ככה אי אפשר לתפקד, ואמנם היא לא מתפקדת. "הבית מתוח. הסלון ממוקם באיזו פינה גלקטית מרוחקת. המטבח בקצה השני…. אנשים זרוקים בכל מקום כמו הערות שוליים במחברתו של פרופסור מפוזר".

פרק אחד בהווה, פרק אחד בפלאש-בק, פורשים לנו את הסיפור של הגיבורה, מטראומת הילדות ועד ההווה שבו היא כבולה לנסיבות בלי יכולת להשתחרר. "מי אני? מה זה? אני הבזק, ליקוק על בול, נקישה על דלת של בית נטוש. הנופים מתערבלים כמו דיונות ושואבים אותי לתוכם, כך כל הדרך עד לשער החשמלי".

למרות שהמושג "דיסוציאציה" מוזכר בפירוש בספר, ועוד מושגים תיאורטיים משדות הפסיכולוגיה והתיאוריה הפוסט-מודרנית, לא ניגשתי אליו מזווית פסיכולוגיסטית ועדיף היה לי כך. תחת זאת הוקסמתי מתיאורי עיוות המציאות ומהפרנויה הבאה והולכת, מהמשיכה של הספר לצד המד"בי של הפסיכדליה. זה צד שחובבי פיליפ ק. דיק או קרוננברג (אני ביניהם) יזהו בקלות. בעולם של "התרחבות" המרחב הפיזי מתפרק, הדמויות באות והולכות כמו בחלום, קשה להחליט במי לבטוח ואומנם היא בוטחת רק במי שיש לה סימביוזה איתו. גוף הדוברת נשלט בידי כוחות לא מוכרים שבאים מתוך עצמו (ג'ל ירוק מפעפע מן העיניים) והיא זקוקה למתווך שיסביר לה מה קורה בתוכה. אבל בעלי הסמכות מוזרים, אמורפיים (הרופא קילרבג דומה לזבוב או עכביש, רופא אחד הוא קוואזימודו), וטכנולוגיות הריפוי מוזרות וארכאיות, המערכת שרירותית ובוגדנית ואין לסמוך עליה.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "השיבה", "צפרדעים", "דברי הלילות"

סקירת ספרים – והפעם ממש תמציתית, כולל ספרים שאני רק באמצע קריאתם; כי החיים רודפים אחרי עם מצ'טה ואני משיבה להם מאבק וקוצצת אותם חזרה לחתיכות קטנות ומכניסה לסלט. באמת, איך החיים לא מתביישים להתנכל לאישה אומללה במיטב שנותיה שכל מה שהיא רוצה זה לשבת על הספה ולקרוא?
המשותף לכל הספרים – הם מצליחים להעביר את הדמויות (ואותנו) בחסד רב, על פני מים סוערים מאוד, מאפשרים לצלוח מצב בלתי נסבל שלו היינו רואים אותו ככותרת בעיתון, היינו הופכים דף בצמרמורת. והנה, בספר אפשר לקרוא 400 עמודים על המצב הזה ורק להשתבח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז

סקירת ספרים, כי בעולם שבו אפשר להתחיל מחדש שוב ושוב, שבו אננס בשל נמכר פתאום בחצי מחיר, אפשר גם להתלונן שאת לא קוראת שום דבר ואז לסיים יצירת מופת ביומיים.

"העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז (תרגום: דפנה רוזנבליט)

אלגנטי ומרסק לב, זה הספר. גבר נשוי לא-באושר מציל בחורה צעירה מטביעה, במסיבת חוף הוליוודית. היא שחקנית ללא תפקידים, הוא תסריטאי שהתמסחר. הכרת הטובה שלה, ההשתוקקות שלה לריגוש, לאישור, פוגשת בסטואיות הנוגה שלו. שניהם מזהירים עצמם זה מפני זו ומפני העיר בה הם נמצאים, אך ללא הצלחה.

"לא הייתי מסוגל, או לא רציתי, לעשות אותה: את המחווה הראשונה שמממנה אין דרך חזרה, שמשעה שנעשתה אין דרך לסגת… היא לא הצליחה להבין את הפחד הקל, העמום, המטופש למדע שאחז בי, את חוסר הרצון שחיי (שהיו בנויים טלאי על טלאי, והוחזקו בקושי רב) יטולטלו או יופרעו".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"

סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.

"מלימלי" – מירי גול

הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.

"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."

מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: