ארכיון מחבר: Avivit Mishmari

הסתלקותם חסרת ההוד

*
הסתלקותם חסרת ההוד של המתים הותירה את החיים נבוכים מול ערימת כלים מלוכלכים. התסמינים עוברים עכשיו ביי פרוקסי, וכל בוקר בתורו קם מי מבני המשפחה לבדוק אם עלו עוד נגעים. זו לא מחלה אלא דווי מיוחד: ההבנה בת החלוף שאין להשיב. קומפרסים, נאנח אחד מהם, אמבטיות ישיבה של השלמה עם הסטטיסטיקה. אנוש כחציר ימיו וזאת יודעים בדיעבד גם הנותרים אחריו. מפה לשם גם אין להצטער על מה שלא נאמר; ממילא תקחוהו עמכם ותגידו אחר כך. בקצה החלקה שלהם מתהפכים המתים בחוסר נוחות: הרפו קצת את הידוק השמיכה הזה.  

נצח עד

(טיוטה)

נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"

להמשיך לקרוא

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.

ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.

להמשיך לקרוא

הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

להמשיך לקרוא

שוקולד לבן. הטפטוף

ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.

עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".

דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.

להמשיך לקרוא

ספר, אלבום, קישור

ימים ארוכים הסתובבתי עם הרעיון. גלגלתי בראש אופני עבודה, אנשים לפנות אליהם, כבר מצאתי שם לפרויקט. התייעצתי עם אהובי, שאמר בהרמת גבה "בטח בסוף תרצי שאתכנת לך את זה". חשבתי, למה לא? ולבסוף אמרתי: לא, אני יורדת מזה, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק שעות ביממה ואין לי יותר משתי ידיים. תעזבי, אמרתי לעצמי, כמה אפשר? תתרכזי בכתיבה שלך. ובעריכה, ובמו"לות הקיימת, זה די והותר. זה היה ממש לאחרונה.

היום קראתי את הפוסט החשוב שעלה בבלוג של ארנה קזין, כותבת ותיקה ומוערכת ש(אפילו היא) קובלת על תנאי השוק הבלתי אפשריים. לאו דווקא  התנאים הכלכליים, אבל גם ובעיקר. היא לא לבד – יוסיפו לזה שיחות שניהלתי עם סופרת עטורת פרסים, שנשמעה לאה מאוד, כמעט מיואשת. עם איש הוצאה קטנה שעומד להרים ידיים. ועם עוד כותב ותיק ומצוין, שהוצאה גדולה דחתה את ספרו, כי לא רצתה לספק לו שירותי עריכה. ועל כל אחד מאלה יש עשרה סופרים חדשים ומתחילים שדיברו אתי, עם כתבי יד מעניינים וראויים, שאין להם סיכוי לראות אור.

אז אולי הרעיון שהעליתי לא כזה מופרך.

להמשיך לקרוא

ביקורות, ראיונות ואזכורים בעיתונות של "ימי מטילדה"

"אחד מספרי המדע הבדיוני המקורי המרשימים ביותר שיצאו בעברית… פריצת דרך דרמטית בתחום הספרות המדעית הבדיונית הישראלית" – אלי אשד על הספר, בפתח ראיון עם המחברת.

"לכתוב בלי עין מתבוננת" – תשובות שלי בפינת "השאלון הקטן" במדור הספרות ב"ישראל היום".

המלצה חמה של איש המדע והמד"ב אהרון האופטמן.

"עמוק ומרתק… אבל אנחנו מקבלים את זה בדוגמיות". ביקורת של צור ארליך ב"מקור ראשון".

"אביבית משמרי רומזת שיש שפות וממלכות סמנטיות שלמות שמתארגנות אחרת משפת בני האדם". ביקורת של שירי שפירא בבלוג הספרות המצוין ספרים באוטובוסים .
לקריאה: https://bit.ly/2y1SDCu

הסופרת והמבקרת טלי כוכבי: "התענגתי על הסיפור הפסיכי, המרתק, המגניב והנוגע ללב הזה… פרטי פרטים אמינים ביותר ותיאור עשיר, ציני, הומוריסטי, ביקורתי ומושחז של דמויות, התנהגויות ומערכות יחסים". 

ביקורת של הסופרת והמבקרת עופרה עופר אורן: "הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית".

אירופה בעשרה ימים או: איך לאהוב סופר – הסיפור של גפי אמיר מתוך פטל 5

 

 

קבלו סיפור! לקראת שבוע הספר נפתח לקריאה סיפורה הנהדר של גפי אמיר "אירופה בעשרה ימים או: איך לאהוב סופר", מתוך פטל 5. נפרשת בו פרשת יחסיה של מתבגרת נלהבת עם סופר נערץ ותאוותני, בזמן שהוריה מבלים בטיול מאורגן – סיפור מושחז, עסיסי ומצחיק מאוד, שממש כמו המספרת, מתפתח בניגוד לציפיות. גפי אמיר לא פרסמה פרוזה כמעט עשור וחצי וזה היה כבוד גדול לשמש אכסניה לקאמבק המצוין שלה כאן.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן לקריאה באתר של פטל וכאן להורדה כקובץ פי.די.אף.
זכרו שהסיפור ארוך מאוד, כמעט 6000 מילה, אז קחו לכם שעה נינוחה לקריאה ותיהנו בלי קץ.

 

וכן, זו השנה השלישית שאעמוד בדוכן פטל בשבוע הספר – בשורה שלמרגלות הפירמידה בכיכר רבין. יהיו שם עותקי פטל לדורותיו וגם ספרי השירה של שולמית אפפל, וגם "ימי מטילדה" שלי. מקווה מאוד שנתראה.

 

שאריות צמר

מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.

עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?

הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.

להמשיך לקרוא

ביי, לבנים צהובות (תרגום)

היום אכתוב, קוראים יקרים, על קלאסיקת פופ, ולא סתם קלאסיקה, זה עמוד דורי, קשת גותית, פירמידה קטנה של הפופ המערבי. לאחרונה החלטתי…

(כן! יצא לי ספר! לא מתרגלים לזה! תמיד נעלבים קצת כשנפתחת מהדורת חדשות ואין בתחילתה שום הודעה הקשורה אליו. אז בינתיים נדבר על משהו אחר).

ובכן,  "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון, עם המלים של ברני טאופין. נדמה שאין כמעט מה להסביר על הטקסט, הוא פשוט ועשיר כאחד: דובר צעיר שהרגיש כמו toy boy משך זמן ארוך מדי, מכריז שהוא מואס בכל, מטיח דברים קשים במאהב/ת העשיר/ה שלו, וחוזר לכפר מולדתו הפשוט. אני די מכורה לכאלה, שירים שיש בהם גרעין כאב בכל זאת, אבל עומדים בפני עצמם כממתקי פופ ואוחזים את המאזין בחבלי קסם.

יש די הרבה ביצועים לשיר הזה, מה שנקרא "ניסו ונכשלו", רובם לא מצליחים להשתחרר מההיפנוזה של העיבוד המקורי והמלכודות שהוא מציב, ולכן לא אטרח לקשר אליהם. יש ביניהם רק שניים שלפתו והרשימו אותי ועליהם אדבר רגע לפני שאביא פה תרגום של השיר.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: