ארכיון מחבר: Avivit Mishmari

פטל 5 יצא לאור

עדכונים:

לקראת שבוע הספר נפתח לקריאה הסיפור הנהדר של גפי אמיר "אירופה בעשרה ימים או: איך לאהוב סופר". מוזמנים ללחוץ כאן לקריאה באתר וכאן להורדה כקובץ פי.די.אף. זה סיפור ארוך מאוד, קרוב ל-6000 מילה, אז קחו לכם שעה נינוחה לקריאה ותיהנו בלי קץ.

בפודקאסט "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי, מקריאים את קטע הפתיחה מתוך סיפורה של גפי אמיר המופיע בפטל 5. אפשר להאזין כאן, החל מדקה 30:00.

*

כן! הוא יצא מבית הדפוס, והוא גדול וכחול! 208 עמודים יש בו הפעם, בפורמט מורחב ושונה למדי (רואים כבר בכריכה) מזה של הגיליונות הקודמים, פחות "כתב עת" ויותר "אנתולוגיה". מכאן והלאה אני מעתיקה לכם מהקומוניקט:

תשוקה רבת שנים לבן זוג, שיעור קרב מגע דורסני, רחם המקפץ ממקומו ומשוטט בעיר, טקס שמאני המוביל לחוויה חוץ-גופית, מפגש מפוקפק עם סופר נערץ, ומכתב אהבה לנידון למוות – אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה החמישית של "פטל", המתמקדת בגוף ובכל מה שעשוי בשר ודם.

המשתתפים הפעם:

איריס אליה כהן, שרית אלקון, גפי אמיר, גיתית בן-דור, תמי ברקאי, איתן גלס, גלית דהן קרליבך, רחל היימן, דורון המבורגר, יודית ולבר, עידן זילברשטיין, מרב זקס פורטל, איתמר לוי, תמי לימון, לי ממן, אביבית משמרי, דינה עזריאל, ענת עינהר (איורים), נדב פיידמן רשף, אהוד פירר, מורן קבסו, תמי קויפמן, דורית שילה, תהילה סולטנה שפר, שי שניידר-אילת, אודי שרבני.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

סיפור ארוך במיוחד של גפי אמיר (פרסום פרוזה ראשון של הסופרת הנהדרת הזו מזה עשור וחצי), על מפגש נעורים מפוקפק עם סופר נערץ

"הרחם", מחווה ממזרית של גלית דהן קרליבך לסיפור "האף" של גוגול

סיפור אירוטי שוצף של איריס אליה כהן

פרידה נוגעת ללב בשלושה חלקים – של איתן גלס

פרק מנובלה בכתובים של אודי שרבני

פרשייה מבודחת שבמרכזה אצבע – של איתמר לוי

סדרת עבודות מאוירות של ענת עינהר

ועוד המון-המון. הגיליון גדוש במיוחד הפעם.

*

 

זהו! אותי זה משמח, עוד פרטים יש באתר פטל. בעוד ימים ספורים תמצאו אותו בחנויות. כרגע ניתן לרכוש באתר, וגם בפורמט דיגיטלי (כולל קינדל) בבוקסילה. 

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 1-2-3

פרק 1

 

"עוד משחק!" פסק נהוראי.

דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.

מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד – כל קלפיה מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: רומן מאת אביבית משמרי, לקריאה חופשית

עדכון 3: "ימי מטילדה" יצא לאור בדפוס! וגם בפורמט דיגיטלי בבוקסילה! לרגל השמחה הזו, כרגע יהיו זמינים לקריאה חופשית רק פרקים 1-2-3 כאן (אבל הפי.די.אף להורדה עדיין זמין, כאן בסוף הפוסט).

עדכון 2: הושלמה העלאת פרקי הסיפור לבלוג; הרשימה המלאה של הפרקים כאן למטה. תודה שנכנסתם ועקבתם, תודה שהגבתם, הפרסום החופשי אונליין היה חוויה מצוינת שנתנה לי תשובה מחודשת על השאלה הבסיסית – למי אני כותבת. הספר ייצא לאור בחודשים הקרובים, גם בפרינט (פטל) וגם בדיגיטלי (בוקסילה), אבל את שלו הוא כבר עשה – החזיר לי את האמון בעצם הסיפור ובעיניים הקוראות.

עדכון: ראיון על "ימי מטילדה" בפודקאסט "מה שכרוך".

אייטם חדשותי על הרומן ב"7 ימים"

אני מעלה כאן רומן שלי, לקריאה והורדה חופשית. אפשר לקרוא לו רומן גנוז – הוא נמנם שלוש שנים במגירה, ובסופו של דבר חשבתי: אני צריכה לעבור הלאה ממנו. אבל לא לפני שאשתף אותו – עם מי שירצה לקרוא, פתוח ובלי חסמים. יש מספיק פרויקטים מעולים שאני עוסקת בהם מסחרית בזמן האחרון (בהוצאת פטל), אז בספר שלי ארשה לעצמי גם להשתעשע קצת. נראה לי שלחיה הספציפית הזאת, רומן מד"בי על ניאנדרטלית משובטת, עם אמירה חברתית, נימה סרקסטית והשראה וונגוטית, יתאים לחיות בין העולמות של ספרות "כמו שצריך" ופרסום עצמאי בלי התניות. 

אז שכתבתי את הספר שוב, הכנסתי תיקונים נחוצים, קיבלתי הערות עריכה מחכימות ותמיכה נהדרת – תודה לכם, לוקאס נייט היקר שנתן הערות עריכה מדויקות ודחיפה אחרונה לפרסום, לידור-ברזיק פרידלנד חברתי שקראה במסירות כל פרק מיד כשיצא, ויהונתן אורן חברי, על הקריאה והעידוד המתמשך. בתחקיר לכתיבת הספר נעזרתי מאוד בפרופ' ורדית רביצקי, פרופסור לביואתיקה באוניברסיטת מונטריאול, ובפרופ' אראלה חוברס, ראש המכון לארכיאולוגיה, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. וכן בד"ר עידו כרמל שסיפק בנדיבות רקע על מחקר ביולוגי.

הגדרתי מראש שלא ארצה חסמים טכנולוגיים או אחרים שיפריעו לקריאה חופשית. לכן, אם אין לכם סבלנות להוריד פי.די.אף שלם, תוכלו לקרוא אותו כאן למטה, בפרקים פרקים. אתם מוזמנים להגיב כמובן, דרך הכפתור "כתבו אלי" וגם במייל הזה.

אני מתה על הספר הזה (ייתכן שבהמשך יבוא לי לעשות בו דברים נוספים, ואולי לא). ואחרי שאעלה את כולו אוכל להתפנות לנובלה שאני עסוקה בה עכשיו. אז בינתיים הנה הוא יוצא לאור. אבל אור מסנוור כזה. כייף. 

על הספר: 

במרכז הספר עומדת מטילדה, ניאנדרטלית שובת לב שגדלה בתנאי מעבדה ומוחזקת בשמורה, וכמו שאר אחיה המשובטים נותרת כמעט לא מובנת לחוקרים האנושיים התוהים על קנקנה. כנגד הרושם ה"פרימיטיבי" שהיא עושה ואהבת הצייד שלה, יש לה אחים נוספים שגדלו במקומות אחרים, והתמכרו לממתקים ומשחקי מחשב. המשותף לכולם הוא חוסר רצונם המופגן להסביר את עצמם לבני האדם, או להפיק מתוכם את מה שבני האדם תופסים כמימוש פוטנציאל. ולכן תוהים החוקרים האנושיים האם משהו השתבש בגידול שלהם.

מטילדה מתגוררת בשמורת תל גזר הישראלית ונמצאת בהשגחתם של שני חוקרים, מדענית מרירה וביולוג צעיר ויהיר, עד שיום אחד מודיעה ממשלת אוסטרליה, שם נולדה, שהיא תובעת את הניאנדרטלית חזרה. למדענית ברור שאין להיעתר לדרישה הזו, וטעמיה עמה. גורמים אנושיים נוספים נכנסים לתמונה, ביניהם ראש המועצה, השומר בשמורה, יזמית נובורישית בעלת שאיפות, בעל בית מסחר זעיר המסרב להתפנות מחלקתו, ובכיר אוסטרלי שהיה פעם פעיל בתנועה אנטי-ניאנדרטלית. כל אחד מהם מנסה לתמרן את הניאנדרטלית לטובת האינטרסים שלו, באופן היוצר סיטואציות קומיות על גבול הגרוטסקה.

למרות העיסוק בניאנדרטלים, נושאו העיקרי של הספר הוא הומו סאפיינס ויכולתם המוגבלת לתפוש בני מין אחר (הומו ניאנדרטלנסיס), להניח הנחות לגבי מידת הדמיון או השוני של ניאנדרטלים אלינו, והדחף הבלתי נכבש לעשות בהם שימוש כדי להוכיח את המבוקש. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על מידת ההיבריס האנושי, על חוסר מנוחה אנושי, על הפגמים המובנים של ההומו סאפיינס בתפיסה ובפעולה – מניפולטיביות, פאתוס, צביעות, תאווה, וגם חמלה – בניסיון המועד לכישלון להבין באמת דמות קרובה לאנושות שאינה אנושית.

*

הפי.די.אף של הספר כולו לקריאה או להורדה: כאן

הפרקים:

"ימי מטילדה" – רומן מאת אביבית משמרי

להמשיך לקרוא

קוויאר קרפיון

לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, אליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.

בבוקר הוא עובד בשוק, אחר הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט-אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים-שלוש משמרות בדוכן של הדגים. אז למה אתה נשאר בדגים? שאלתי. "הבטחתי לאבא", אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.

להמשיך לקרוא

נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

להמשיך לקרוא

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

להמשיך לקרוא

זרם

סיכמו לבסוף שזה יהיה בעמידה. אז היא נעמדה. אימצה רגע את השרירים הנכונים. הרשתה טפטוף קטן, ואז את כל הזרם. הצטבר לה כל הערב, גם מלחץ, והיא שחררה. לקראת הסוף בכל זאת עצרה קצת, שלא הכל ייצא.

הזרימה מעליו והוא התפתל, אבוד כמו חולד, על המגבת שנפרשה על הרצפה. בבית שלה, רצפת אבן קיסר. המזגן דלק בחדר למרות שכבר היה אוקטובר והיא נרעדה. פמפמה קצת את שרירי הזרועות שלה, כמו שלימדו אותה פעם ביוגה, כדי להמריץ את קצב הדם. היא דימתה לשמוע קול תסיסה עולה מהמקום שבו הטיפות צנחו על הביצים המגולחות שלו. ועדיין עמדה מעליו. "זהו, אין יותר".

הוא אמר ממקום שכבו "מדהים" ושוב "מדהים". לא הביט בה. אולי זה בכלל לא עושה לו כלום, חשבה, אבל לא נעים לו והוא מתאמץ להתלהב. אחרי כל מה שהחברים שלו אמרו. אחרי הזעזוע הקטן שלה כששמעה את הרעיון: להתפלש ככה? מה זה, אתה רוצה שאשפיל אותך? ומי ישטוף רצפה, אני? בסוף דיון ממושך הסכימה לנסות, אבל רק פעם אחת, בשביל הקטע. בשביל מה זה נחוץ בעצם, אפילו בעלי חיים לא שוכבים בהפרשות של עצמם. והאדם הוא חיה מטומטמת במיוחד, כי הוא לא חייב. רק רוצה להרגיש שהוא יכול אם ירצה.

להמשיך לקרוא

הפרה של יום חמישי

ראש המחלקה השחוח השתוחח עוד יותר. דקה ארוכה לא הצליח להבחין באיזו חיה מדובר. לבסוף התרומם, מסוחרר מעט, וגור החתולים בידו. זה היצור הגדול ביותר עד עכשיו, חשב. האם חייבים יונק? בעיה. הוא עמד בסמטה הקטנה, המוצלת מכל עבריה בעצי צאלון, ליד בור המיגון הישן שממנו שלף את הגור. החיה הקטנה ייללה.

*

שישה חודשים היה בא לבקר את אשתו במוסד שלה, בדיוק כשהוגשה ארוחת הערב המוקדמת. היה נכנס, מסייע לה לקרב את המגש ולאכול, ויוצא לאחר רבע שעה. יותר מזה לא יכול היה לסבול להישאר שם – ולא בגלל שמצבה היה רע. הוא ודאי היה רע, אבל האישה המעצבנת היתה מדברת ללא הפוגה. מונולוג של בכיות וקיטורים, כאן כואב לה בגב, בדיוק כאן, ולמה לא הביא לה משחת וולטרן, וגם משעמם לה ולמה לא השתדל עבורה אצל הרופאה הראשית, שתעביר אותה כבר מהחדר המרוחק, מה פתאום שמים אותה כמו בבידוד, היא לא מדבקת או משהו, או שהיא כן? שיגיד לה אם היא כן. אחרי ארבע עשרה דקות של הקשבה שקטה היה ראש המחלקה מציע לאשתו עוד כף אוכל, ולאחר שהיתה מסרבת היה מתנצל והולך. חמש עשרה דקות פונקט, מתחילה ועד גמר הביקור, לא רגע יותר.

להמשיך לקרוא

שן 37

(אזהרת תוכן בוטה).

*

עוד מעט יקבל אוטו חדש. בתוך האוטו לא יראו שאין לו כף יד. הוא תחב את ידיו לכיסיו ושלף אותן בחזרה מיד. תנועת השליפה הסיטה מעט את התותב ממקומו. הכי משפיל, חשב, לסדר את זה מולה. אבל לא נראה שלירון הבחינה. ואולי רק העמידה פנים. היא התיישבה בכיסא הרופא השחור שלו. "הייתי חייבת לספר לך, מצטערת שלא ביקרתי אותך קודם, לא רציתי להפריע".

נפל לה הכתר הזמני שהכין לה, והיא לא הייתה מסוגלת ללכת לאף רופא אחר כדי להדביק, כך סיפרה. לבו גאה לרגע. יש לה תספורת חלקה עד הכתפיים, שפתיים מושלמות, והצוואר הזה, ברבורה קטנה. "הלכתי קודם לחנות טמבור, לחפש דבק לא רעיל. אמרתי למוכר שזה בשביל להדביק משהו בגוף, והוא התחיל לנג'ס לי. 'דבק מגע זה רעיל, גברת, זה מסרטן'". היא חיקתה מבטא רומני בדיוק מושלם.

"אחר כך הייתי אצל אחת שחושבת שהיא פסיכולוגית. דוקטור נומרפלד אחת. תקעה אותי כמעט שעה, עם השאלות שלה. לא עלה בדעתי שאני לא חייבת לענות לה. זו לא עבירה, נכון? להדביק כתר שנפל. וזו שן שרואים אותה כשאני צוחקת".

קל לצחוק בפה מלא, חשב, כשדבר לא יושב על הלב והנשמה קלילה. אבל הוא הוא זכר את צילומי השיניים שלה, מנשך גרוע ומלא חורים ועקירות. וזו היתה שן 37, טוחנת אחורית תחתונה, אחת לפני שן בינה. לא ממש רואים אותה כשצוחקים.

"אז כן הלכת לרופא", אמר. הוא עמד מולה בפתח הקליניקה, שמוקמה בדירתו. פשוט הגיעה וצלצלה.

"היא וטרינרית". לירון הסתובבה בכיסא המטפל לכאן ולכאן. "היא ראתה את הכתר, התחילה לשאול שאלות".

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: