ארכיון קטגוריה: דף מיומני

יוריס

 

Today is gonna be the day

That they're gonna throw it back to you

 

בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.

איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.

להמשיך לקרוא

הזיהוי הפתאומי. פתק ועליו מתכון

מערכת יחסים לא מסתיימת עם מותו של אחד הצדדים. היא נמשכת מול הצד השני, ואף בדיאלוג. המתים לא מבקרים ולא מדברים, כמובן – מספיקות להם מחוות שמגיחות מעצמן. פתק נשכח שהתגלה ועליו מתכון, הדמיון הקבוע במנשך השיניים, בצורת הלסת. או תוך כדי רביצה על ספה, הזיהוי הפתאומי של פיקת הברך שלך, ההבנה שהיא זהה לשלה. כבר קשה לדעת מי היתה באמת: הדמות הקטנה, החיוורת, הזכורה כעת ביותר, צפה במיטתה ולידה נעלי בית, או אשת החיל שהיתה בשיאה. האם הגעגוע נוטה לאמא או לרעיון של אמא? והמאכל ההוא שנרשם באותו פתק, האם להכינו, האם יהיה לו טעם דומה, לשם מה להשתדל? נזוז הלאה. אין כללי אצבע לשיחה שלאחר המוות, המתים לא מתעקשים, ולכן אפשר להחליט לקיים אותה רק לפרקים ובחלקים. כעת למשל אנוח.

הזהרור

הזהרור שריחף מול עיני התברר כעכביש. זעיר ועקשני טווה את דרכה מטה מן התקרה, וכעת עמד באוויר ליד שולחן העבודה שלי. שום טרף לא נראה באופק. שלחתי אצבע, רק לוודא שאכן קור שקוף מחזיק אותו שם; אבל ברגע שנגעתי העכביש כבר צלל, אבוד, עם קור קרוע, ונצמד לאצבעי. ניסיתי לנער אותו – במחי תנועה הפך מידידי-לבריאה, מבן ברית לשקט של החדר, לכדי רמש שאני מוחצת כמעט. וכדי לא למחוץ אותו ניערתי את ידי שוב ושוב. קמתי והלכתי אל החלון הפתוח ושלחתי את כף ידי אל החוץ, שיתעופף. מה שנטווה, דקיק ושתקני, לא מכריז על עצמו עד שאתם מנסים לבדוק את הקור המחזיק אותו. או אז, לפי גודל הכאב, כבר תדעו.

חייה הכפולים. חוד ההווה

בבת אחת הפכתי שתיים, כמו שני קלפים מונחים זה על זה: אני משנים ואני כעת. רק הבוקר, בהליכה היומית עם אוזניות, בשמלה מאמש, הרגשתי בחריפות את חוד ההווה. כל עשב שהבטתי בו נולד מחדש כציץ יפהפה. אבל עכשיו, חצות וחצי, הרגשתי את החפיפה המקבילה. הייתי שני מגנטי פרסומת שנצמדו זה לזה על הדלת, אחד של פיצה במשלוח והשני של פורץ מנעולים. אני שהיא-היא התקפלה על עצמי שממזמן.

העלם שאתי שם לב, חיבק בחום. בהזמנה מלאה. על חזהו הייתי נפרדת, אבל פתוחה. שמחתי על המקום שהוא מקצה לי אצלו, להיות מונחת. לפרוע שיער ודמעות ולצחוק שוב. שקלתי אם לספר לו על חיזיון שני הקלפים – אם לא אספר זה ישאיר אותי נפרדת, ואם אספר זה ירחיק עוד יותר.

לראשונה הבנתי את הסרט ההוא על חייה הכפולים של בחורה שיש לה כפילה מקבילה במזרח אירופה, בלי שתדע. שתיהן חמודות וחיות בבתים נחמדים, מה כבר ההבדל? תמיד חשבתי: איזו פנטזיה מפונקת. אבל עכשיו אני מבינה, אפשר להתנהל חיים שלמים ולטגן חביתות לכולם כשאת כפולה. מקבילה. מפלסת את ההווה שלך, תוך שאת מתייקת את עברך. מתאבלת וגם שוות נפש, חרדה וגם קהויה, מצליחנית קלי-קלות וגם עפר ואפר, בדחנית עולמית וגם ברייה נזירית, מודה על הרגע בזמן שייזכר לתמיד, וגם יודעת כמה חסר ערך הוא. חסרי ערך כולנו. ממש נחוץ לדלל את אוכלוסיית העולם, החלטתי פתאום – אנחנו יותר מדי. כה מיותרים, חשבתי, כה זעירים ומתקוממים. דמיינתי שמונה מיליארד – שישה עשר מיליארד! – זוגות רגליים רזות זעירות בוטשות בכעס, אגרופים קטנטנים מונפים באוויר: הקשיבו לנו! יש ערך לרגע הזה! אבל זה היה רק עוד ניסיון להאזין לניואנס שניסיתי לנסח שעה ארוכה כל כך.

אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

חצי פגישה, כמו שזה בא

הבן הצעיר מוחה ובצדק, כואב לו, וחוץ מלאחוז בידו אני לא מתכוונת לעשות דבר. תסמוך, תפתח, תגיד תודה שזה לא כואב עוד יותר. תדמיין שאתה מהדור שלי, שאמר תודה בכל פעם שיצא מדלת המרפאה בלי שעבדו עליו. זה הזמן לסגור ולהתבצר מולו, לתת אהבה קשוחה, כי אם לא יבוצע הטיפול שלו יהיה פה רע ומר עוד יותר. תתחיל לשתף פעולה, אומר הרופא, ככל שתהיה יותר בשקט ככה יהיה יותר קל לכולם. אבל הצעיר רק ממשיך להתקומם, איה-איה-איה, מסמן שרוצה להגיד משהו, וכל מה שהוא רוצה להגיד זה שיתנו לו להגיד. ההתרסה שלו היא-הוא, ההבנה שלו שיש אי-הבנה ענקית ובגללה הכאב הזה קיים, ההבנה הזו היא העולם, היא עצמיותו, הוא לא מסכים בשום פנים, הוא לא אחד שיתיישר לפי המתווה המדיקלי ואין בזה כל פלא. היה אפשר לחשוב שזה יפרוט אצלי על מיתרים כואבים אבל לא, אני מסכימה לגמרי עם הרופא ולכן אני אוחזת בידו של הילד ואומרת לו: שששש, למה לא נגמור עם זה כבר.

להמשיך לקרוא

ככל שהיה יותר צפוף

פעם הילדים היו הולכים לישון בשמונה בערב ואני הייתי עושה "ששששש" ארוך וכותבת עוד פרק ברומן. בין התעוררות להנקה ולחלום רע, ככל שהיה יותר צפוף, חונק, היה יותר פורה. חתכתי סלט וחשבתי בקול רם מה יקרה לדמות זו או אחרת. היום יושבים פה בסלון בכייף עד עשר פלוס, יודעים לקחת מהמקרר לבד, ואילו אני שוברת את הראש על שתי פסקאות ראשונות של משהו, ומתחילה כל פעם מחדש. אני לא צריכה חדר משלי אלא תדר משלי. להשיב את התחנה הפיראטית ההיא ששידרה מאי-שם 24 שעות. שהעירה אותי עם חלום קומפלט, או דגדוג של רעיון, לכדי סיפור, שהבשיל תוך רגע ונחת בכף ידי, עם קליפה וזרעים וציפה והכל.

חיי האישיים והיומיומיים, רשימת מעשיי בפועל, מלאים היום יותר מאי פעם אבל מספקים מעט מאוד חומרי כתיבה. את החלקים שנחשבים מעניינים אני סוגרת מפניכם (סיפרתי לכם המון בתקופות שבהן חיי הרגש היו בעיקר שלי, עכשיו הם לא רק שלי וטוב שכך). את האובדן המשפחתי הטרי עיבדתי קצת ואנוח מכך, זה לא בוער – אם הבנתי משהו בקשר למוות, זה שפרידות כאלה נמשכות גם שלושים שנה. הפרנסה, הביורוקרטיה, התקוות הפרוזאיות שצצות ונעלמות – ישלחו טופס? לא ישלחו טופס? למה צריך צילום בשלושה עותקים? – כל אלה ייכנסו אל הכתיבה בשוליים או במקום אחר. אולי ייכנס רק התיאור של הרגשת "עדשת עין הדג" שגורמת להם להופיע מוגדלים כל כך, להטריד מנוחה כל כך, ולהישכח ברגע שירדו מסדר היום.

אבל כעת הדאגות הקטנות האלה הן רק תפאורה למחזמר הענק "בואו נעבור עוד יום בשלום!". כבר כמה שנים אני דוהרת על כרכרה שרתמתי מזמן לאלף סוסים ועיסוקים, חלקם עצבנים יותר מאחרים, חלקם מיותרים ואפטר מהם בקרוב; ובזמן הדהרה מנסה להעמיד פנים שאני יושבת בכורסתי ושותה כוס תה. או שתיכף כל זה ייגמר. פפפפפף.

אני משחזרת ומציירת בכוונה, בניסיון לגבש כלל לתנאי כתיבה פורים – אם עסוקים מוצפים בחומרים? אם פנויים הראש מתנקה, מתחיל לייצר חלומות? אם יושבים מול השקיעה מקבלים השראה? – אבל אין כלל. גם הכלל הקודם, כנראה, לא היה ממש כלל, אלא סתם עבד לתקופה מסוימת. תרגילי כתיבה, זיכרונות, דמיונות, כל מיני מנועי כתיבה שגורים, כבר לא עובדים בגירוד אוטומטי. ואולי גם לנוח זה פטנט לפעמים.

זה פוסט יומן אחרי הפסקה ממש ארוכה, אולי פוסט נגד שתיקה. אולי זה פוסט שידרבן אותי לשוב אל יומני היקר ודרכו אל שגרת הכתיבה. שהלוע לא יישאר סגור זמן רב מדי, אחרת יבלעני.

 

 

הסתלקותם חסרת ההוד

*
הסתלקותם חסרת ההוד של המתים הותירה את החיים נבוכים מול ערימת כלים מלוכלכים. התסמינים עוברים עכשיו ביי פרוקסי, וכל בוקר בתורו קם מי מבני המשפחה לבדוק אם עלו עוד נגעים. זו לא מחלה אלא דווי מיוחד: ההבנה בת החלוף שאין להשיב. קומפרסים, נאנח אחד מהם, אמבטיות ישיבה של השלמה עם הסטטיסטיקה. אנוש כחציר ימיו וזאת יודעים בדיעבד גם הנותרים אחריו. מפה לשם גם אין להצטער על מה שלא נאמר; ממילא תקחוהו עמכם ותגידו אחר כך. בקצה החלקה שלהם מתהפכים המתים בחוסר נוחות: הרפו קצת את הידוק השמיכה הזה.  

ספר, אלבום, קישור

ימים ארוכים הסתובבתי עם הרעיון. גלגלתי בראש אופני עבודה, אנשים לפנות אליהם, כבר מצאתי שם לפרויקט. התייעצתי עם אהובי, שאמר בהרמת גבה "בטח בסוף תרצי שאתכנת לך את זה". חשבתי, למה לא? ולבסוף אמרתי: לא, אני יורדת מזה, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק שעות ביממה ואין לי יותר משתי ידיים. תעזבי, אמרתי לעצמי, כמה אפשר? תתרכזי בכתיבה שלך. ובעריכה, ובמו"לות הקיימת, זה די והותר. זה היה ממש לאחרונה.

היום קראתי את הפוסט החשוב שעלה בבלוג של ארנה קזין, כותבת ותיקה ומוערכת ש(אפילו היא) קובלת על תנאי השוק הבלתי אפשריים. לאו דווקא  התנאים הכלכליים, אבל גם ובעיקר. היא לא לבד – יוסיפו לזה שיחות שניהלתי עם סופרת עטורת פרסים, שנשמעה לאה מאוד, כמעט מיואשת. עם איש הוצאה קטנה שעומד להרים ידיים. ועם עוד כותב ותיק ומצוין, שהוצאה גדולה דחתה את ספרו, כי לא רצתה לספק לו שירותי עריכה. ועל כל אחד מאלה יש עשרה סופרים חדשים ומתחילים שדיברו אתי, עם כתבי יד מעניינים וראויים, שאין להם סיכוי לראות אור.

אז אולי הרעיון שהעליתי לא כזה מופרך.

להמשיך לקרוא

שארית החורף

זו שארית החורף והיא מתגלמת בדייסה ובקקאו. מלים שהפכו אונומטופאיות מרוב הנהייה שהן מגלמות אחר מתיקות חמימה. כל גושיש רך של שיבולת שועל רתוחה, מומתקת, הוא כמו לינוק מלב העולם.

 

*

סוף סוף התחברתי לנטפליקס ומצאתי עצמי בעיבורה של התרבות הנוכחית. אחסוך מכם תובנות תרבותיות כלליות ורשמי צפייה בסרטים ספציפיים. רק אספר שאחד מהישגיי היה לצפות בסרט אימה (חוויה שקשה לי מאוד בדרך כלל) מתחילתו עד סופו בלי להצטמרר כמעט ובלי לסבול מסיוטים אחרי הצפייה. מה הסוד? צפיתי בו בטלפון קטן, בווליום מינימלי, עם שני ילדים ברקע שמדברים על משחקי מחשב. ככה מטשטשים רשמים עזים – מערבבים ומטמיעים אותם ביומיום התכליתי. החולין לא סובל דרמה.

הנה דרמה: עד לפני ארבע או חמש שנים הייתי מתעוררת לעתים וחשה ליד מיטתי בנוכחות נוספת. דבר מה היה שם, שקט לחלוטין וממתין. לא עושה דבר אבל נמצא אתי. בהתחלה הייתי משותקת לגמרי, שוכבת שעה בחלחלה. חשבתי שיש להם בשורה אלי אבל הם לא אמרו דבר. בהמשך לימדתי את עצמי לדבר אתם כשהם מגיעים. לכו, הייתי אומרת להם בלבי, זה בית עם ילדים, אתם לא יכולים להיות פה (אין שום משמעות להיגד הזה, סתם תירוץ שהמצאתי בשנתי, כאילו רוחות רפאים לא יטרידו ילדים או את בתיהם). לפעמים הם באמת היו הולכים. עד שהלכו ולא חזרו למשך כמה שנים טובות.

לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי; כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. ומהצד השני, היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות בבלוג שלי, שנוצרו כדי למלא את שארית הפוסט. חומר מילוי לקוראים. ככה זה עם כל נושא שבעולם: כתבו על מלחמה, זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה. כתבו על ההפך – אהבה? שלום? דייסה? – זה יפיץ את כל אלה בעולם, יעלה אותן על שפתי הקוראים; וגם יגחיך אותן כי אלה מלים שכיליתם במקום לקום ולבשל, לקום ולחבק.

*

הוא אמר לי: "איך זה שאת יכולה לכתוב רומן של חמישים אלף מילה בחמישה חודשים, אבל כשאני שואל אותך מה בדיוק את מרגישה, את מגמגמת?". לא ידעתי מה לענות, כמובן. אבל עכשיו נדמה לי שיש כאן קשר סיבה ומסובב והוא הפוך.

%d בלוגרים אהבו את זה: