Category Archives: דף מיומני

עין של בשר בתוך האדם

(טיוטה שאולי עוד תעבור שכתוב קל).

כירורג הוא האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בתוך האדם. גם אם האדם הזה הוא זר בן תשעים המזכיר להפליא את פיקאסו המבוגר. דומה לו בכל מלבד עור קמוט וכהה מאוד, תוצר של תזונה נחותה יחסית ושמש אכזרית יותר. גם האיש הדומה לפיקאסו, גם פיקאסו עצמו כנראה בזמנו, יהיה חשוף לצינור של זונדה המשתלשל לו מן האף, מעשה קונדס של סיכויי החלמה בבדיקה מדויקת. גם הוא ישכב אילם מתחת לסכין החופרת בכיב, מנקה אותו מזיהום, מנקה אותו מעצמו, מנקה את החרא שלו מהפחד שלו (הנה כבר לא נשאר פחד, קום-מות), מגדילה אותו עוד. וגם הוא יצעק וייאנח, כמו המרוקאית המבוגרת (כולם שמעו מה הוציאו לה לפני שלושה חודשים) במיטה לידו, אנא אנא, אמא אמא.

גם הוא ייווכח להבין שאין עוד טעם במילים מפני מילים אחרות כמו המילה מפושט. רק מעשים ורק חיטוטים בנקבים, רק אלה יועילו, עד שגם הם יאמרו די וינוחו בשקט. השקט של נסיעה באפס קילומטר לשעה על גשר לה גארדיה, בפקק שרק נראה כאילו הוא עומד. בפועל נסעו כל האנשים הללו הביתה רק בחלומם, כי נפרדו כל הזמן הזה מיקיריהם וממי שהם; לחצו על דוושת הגז והברקס לחלופין, עוד ודי, די ועוד, בשילוב בלתי נסבל של כאב המתקהה עד שהוא הופך לעונג ומתחדד עד שהוא מתהפך חזרה. מחפש חזרה את החיוך המתוק שלו, ורואה אחות.

כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה. ברשותו רק תער קטן, שנחלץ זה עתה מעטיפתו הסטרילית, ושפופרת פולידין שניתן להשיג גם בלי המרשם. אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהלים הקטן של החולה, המונח בתורו על גיליון ישראל היום, המונח בתורו על מגש תעשייתי ובו דייסה ורסק תפוחים. בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות חברים, והרטט של מפגש, זה בזו זו בזה. מקופלים בו פרקים מספרים שהזכירו לאדם את עצמו מחדש בכל פעם, ותפלות של שנים שעברו בלי תוחלת. בגוף התגלם הכל ועכשיו הוא שקיק. תמיד היה שקיק. הוא נטבל ברותחין והחולים ממצמצים בשפתיהם, הוי איזה שקט סוף סוף, בשעת בין ערביים במוסד הטובל בירוק. כל עוד איש מאנשי המקצוע לא בא לבשר לנו בשורה, הכל טוב.

המדריך לתפירת שמיכות טלאים – להורדה חופשית

עברתי על תיקיות ישנות בסוף השבוע ומצאתי מדריך מפורט וארוך מאוד שכתבתי פעם לתפירת שמיכות טלאים. מפורט שם הכל, אבל הכל, מההתלבטות על צבעי הבדים בחנות ועד הדרך הטובה לפרום תפר סורר. ועוד ועוד, טיפים ודוגמאות על פני עשרות עמודים – אין ספק שאני מעט פנאטית וטוב שאני עוסקת בכתיבה ולא נניח בפיתוח אמל"ח.

אז מה אעשה עם כל החומר הזה? לתפור שמיכות כבר אין לי זמן, אבל החלטתי להפוך את הקובץ לציבורי (וחינמי כמובן) לטובת טולאות מתחילות.

הנהו כאן כקובץ פי.די.אף להורדה. אין עליו כל זכויות יוצרים ואתן מוזמנות לשתף ולהעתיק ככל שתחפצו. ואם תפרתן שמיכה בהשראתו, בואו לספר לי.

"הפינה של טריסטאן" יצא לאור

עדכונים: ביקורת משמחת של עמרי הרצוג ב"ספרים" של "הארץ" (וזה קישור למי שהלינק לא נפתח אצלו).

שיחה על הספר ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון-תלמי, רשת א'.

כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר.

*

הרומן השני שלי יצא לאור – נחמד לגלגל את המלים האלה – והוא כבר נמצא בחנויות היום, כך דווח לי.

בהוצאת כתר ובעריכת יערה שחורי.

זו עטיפת הספר:

%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%90%d7%9f-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

וכאן יש מעט מידע עליו. שיהיה לו בהצלחה!

 

ששששש

כן, חמש פעמים שי"ן. ולמה לא? סוף סוף קצת שקט שהצדיק קימה מוקדמת בבוקר חג זה. שקט הוא מצרך נדיר כאן. שמתי לב שאני מרבה לגעור בילדיי "שקט!" "שתוק שנייה!" כשבעצם הם לא מקימים רעש יוצא דופן באותו הרגע. מה שהם כן עושים, זה לייצר קולות אנושיים שמסיחים את דעתי ומסבים את תשומת לבי. פשוט, מפריעים לי לחשוב. לא האוזניים מתלוננות על הדציבלים, אלא המוח מתלונן על השיבוש. מול מכסחה חשמלית של השכנים או סמי-טריילר שנכנס לרחוב לא הייתי מתרגזת ככה, כי בעדם המחשבות עדיין בוקעות. אבל מסך המילים שהילדים מייצרים, זה כבר בלתי עביר לרעיונות שמבקשים לצאת. ומצח מלא רעיונות כלואים זה לא טוב.

לכן, מה שבאמת הייתי צריכה לומר לילדיי זה לא "שקט" אלא "אל תפריעו לי להמשיך את הרעיון שהתחלתי ב-2015". אמנם הם מסוגלים להבין ולנהל את המושג "הפרעה" בטווח הקצר בלבד, בפרקים של שעות וחצאי שעות, ואין להם עדיין מושג על בישול אטי קוגניטיבי שמתבצע בכמה סירים במקביל. בכל זאת, לאור התובנה הזו, התחלתי לבקש מהם "תרעישו בחדר השני". זה עובד בערך: אני מצליחה איכשהו לבצע משימות שהתחלתי או לתכנן משימות חדשות טוב יותר. לפעמים רק לרשום אותן לעצמי בפתק קטן ולהמתין. ולחלום על חופשה בטוסקנה, שזו החופשה הזולה ביותר כרגע כי היא במחשבות בלבד.

מה טוסקנה עכשיו? לו הייתי מוטלת אל אי שומם (לא מספיק שיהיה בודד! על אי בודד יכולות להסתובב חבורות של ילידים ולעשות רעש), האם הייתי מצליחה לחשוב את כל מחשבותיי? לאפשר למחשבות חדשות להיווצר? ולהביא חלק מהן לכלל פעולה? תמיד אני במיטבי כשנוצרת מתכונת פעילות מתונה עד גבוהה, רצוי רב-תחומית. כן, תלונה בנוסח "הכביסה במכונה כבר שעתיים ולא גמרתי להכין מסמך חשוב ואם לא אזדרז אאחר לפגישה" לרוב מטעינה אותי ביכולת עשייה וירטואוזית. רק מה, עוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מעלה ואני באפיסת כוחות. ועוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מטה ואני נשמטת, בטוחה שיש עוד המון זמן לכל דבר ואפשר לנוח.

*

מצחיק – אני מנסחת פוסט אישי לבלוג שלי, אליו נכנס רק מי שממש רוצה להיכנס, ומציינת לעצמי שהטקסט מתמקד בעצמי בצורה מוגזמת. מה זאת אומרת מוגזמת – אין לי מקום אחר, בסדר? כמו שאמרה שרת המשפטים של אקוודור, יש לנו מערכת חוקים וצריך לשמור עליה, ובבלוג החוקים הם שמותר לי לדבר על עצמי כמה שארצה. גם כך אני מסתובבת כמו גברת עם שקיות. הלומת רעיונות משונים, משימות דחופות לביצוע וחוסר זמן קולוסאלי, אני פוגשת את חבריי לקפה ומרוקנת בפניהם כל פעם שקית אחרת. מפרטת את התוכן שלה פריט-פריט (חבריי צופים בסרט הנע הזה ברוב חמלה ובלי להניד עפעף). והן לא נגמרות, השקיות, שלא תחשבו. מאיזה קניון מחורבן מגיעות השקיות האלה? שמישהו יגיד לי פעם.

 

*

רגע, אל תסיטו את משאבי החשיבה שלכם לשם כי יש לי שאלה אחרת. האם שאלתם פעם עד כמה היה האופי שלכם שונה לו הייתם מקבלים חיים הרבה יותר גרועים? ומה עם חיים יותר טובים?  (אולי נדלג על שאלת היחסות של איכות החיים ונאמר רק "חיים שונים בפרמטר מהותי אחד לפחות"). ואני לא מדברת על מאבקים של שנות הילדות שמעצבים את הנפש, אלא על השפעת תנאי החיים המתמשכים של אדם בוגר. בחיים שונים מהותית – האם הייתם שומרים על האופי המעולה/מחורבן/ בינוני וסביר שלכם, או שמא החיוך שלכם היה מתרחב לכיוון אחר, הלב היה משנה צורתו, מחדד זוויות, מרחב הנשימה היה גדל או הופך חלוש ומפוחד? והשינוי הזה – האם היה הופך קבוע, עד כדי כך שהייתם בטוחים שנולדתם אתו? הייתם שוכחים את הנטייה שלכם לסלוח, או לנטור, או להציק, או להתעלם, ומייחסים לעצמכם נטייה הפוכה?

גם אותי זה מטריד לאחרונה (לכן מעניין שחשבתם על זה). אני שואלת באיזו מידה היה העולם צריך להיות טוב אלי כדי שאהיה אדם חביב יותר או פתוח יותר ואייחס את כל זה לאופיי המולד. לו הייתי זוכה לריפוד רגשי עוטף יותר במשך עשור או שניים בחיי הבוגרים, האם הייתי פחות חשדנית, פחות סגורה, נכונה יותר באופן קבוע לקלוט את צדם הרך של אנשים אחרים – אופן קבוע עד כדי כך שאייחס את זה לאופיי המולד? כי לא חוכמה לומר "אני עקשנית", נניח, ולהתהדר בזה כתכונה במקום כהתניה. כמה מתוך כל זה הוא תגובה פשוטה לסביבה?

ואולי בכלל אני מפרשת את הסביבה לא נכון? גם זה ייתכן.

מודה בלי צער: נכון לעכשיו, כבר ארבעים ושמונה שנים על האדמה, אין לי שמץ הבנה בפוליטיקה אנושית (במובן הרחב שלה). בכל זאת אני אמורה, בלית ברירה, להתערות בעולם סבוך זה של אינטרסים הדדיים ומרפקים לכל הצדדים. אבל התובנות שלי תמיד לצד ועל-יד, מייחסות מניעים מוגדלים או שוליים או כוזבים לאנשים אחרים, ואני מגיבה בהתאם באופן שגוי. משעשע לראות איך מיד כשנכנסים לאולם המראות המעוותות של הפוליטיקה, אפשר להפוך מסופר-חכמה לאווילית לגמרי. זה גם מלמד אותנו שאינטליגנציה היא מולדת ואילו אלגנציה – נרכשת. מה אפשר לעשות.

*

חשבתי שבפוסט הזה אכתוב על כמה שאלות בלי להתייחס לזו הגדולה הרובצת כאן, שלפעמים אני מאכילה אותה במשהו ולפעמים מרעיבה במשך שבועות, שתתפגר. אבל הנה קצת דיברתי עליה בכל זאת (לא אומר לכם איפה). זה טוב. כמו לסרק פרווה של דאגה ענקית. שום דבר לא מתיישר לגמרי, אבל באמת הגיע הזמן לקצת השרה עונתית. איזה שני קילו ירדו עכשיו.

 

חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.

מגדלור. נוצות

מגדלור

כל הבית נם ומתנשם מתוך חלום, בנדנוד הקצוב, ורק מגדלור המודם שומר עלינו. שלוש נורותיו זורחות בירוק ומבטיחות שגם מה שמוגף ומסוגר ייפתח פעם שוב. הוא לא יכבה, הוא לא יכבה, והברז סגור והעץ חדל בקיץ לחבוט בחלון. כשקמים צריך לבדוק דבר ראשון אם יש מי ששוכב על צוקי השידה בחדר הכניסה, תשוש וממתין. וכמה נורות דולקות, שתיים שלוש. לא נטרפנו. הרישום בספר הרשמי, לא חסר בו אף בוקר. הרישום בספר הסודי, אותיותיו קטנות והולכות – אוזל המקום הפנוי על בית החזה.

 

נוצות

אני לא מבינה למה תמיד מדברים על הייאוש השקט. ייאושי שלי רץ ברחובות בתחתונים, נוצות לראשו, וזועק "הווואאווו!". ובכל זאת בדרך כלל שואלים אותו בנימוס, בחנויות וברשויות, אם הוא צריך עוד משהו. תודה שלימדת אותי להשיב מענה רך, כתבה לי נציגה של תאגיד. השבתי לה אותו הדבר בדיוק.

האוזן

התקבלתי לעבודה במרפאת עיניים קטנה, של רופאה, כאחראית על הכרטוס. זה שימח אותי מאוד כי חיפשתי עבודה זמן רב. קיבלתי נבדקים ושמרתי את פרטיהם בכרטיס. איש צעיר הגיע למרפאה לבדיקת עיניים ויצא בלי אוזן. גנבתי את האוזן שלו, בלי שירגיש. שמרתי אותה במרפאה על חלקיה: פיסת עור בהיר חתוך, ללא שום דם, חלקי סחוס עסיסיים, ושבלול האוזן, שפורק החוצה. ראיתי את שבלול האוזן נח בנפרד, עגול אפרורי ומכוסה שכבה רטובה, כמו מוח של דג או צפרדע. למעשה גם כלל לא היה שבלולי, אלא גושישי ומכונס, כאילו דחסו אליו את כל מוצאות השמע, בדרך לגריטה; גם בחלום ראיתי את זה, אבל כך קראתי לו ביני לבין עצמי.

שלושה ימים נאבקתי ברצון למצוץ מן האוזן הזו את הלשד, לזלול את השבלול, לטעום את סוגי הרקמות השונים (אפור ורך, לבן וגידי, אפור-אדום, לבן בשרני, שקוף וצמוד לעצם…). כבר אכלתי מעט, רק את שאריות המח שהיו דבוקות לעצמות הזעירות. רציתי שיישארו העצמות בלבד. לא היה שום דם ולא חיפשו שום פושע. אבל מצפוני לא נתן לי מנוח. הלכתי ושבתי, הבטתי בשבלול עוד ועוד. עור האוזן היה תלוי ישר, נקי לגמרי בחיתוך, וכל שאר החלקים מסודרים כמו באוסף קטן. לבסוף מצאתי דרך להתוודות בפני הרופאה בלי להסגיר את אשמתי המפורשת. אם נשארת אוזן במרפאה, שאלתי אותה, איך אפשר להחזיר?

ממש לא נורא, היא אמרה ברוב טקט, זה ניתוח של חמש דקות. מן הסתם ניחשה מה קרה ונתנה לי דרך מוצא. הוקל לי, וניגשתי לחפש את פרטי הנבדק. לשמו היה צמוד תואר דוקטור. והוא בור שכזה, חשבתי – שלושה ימים הסתובב בלי אוזן ולא הרגיש, אולי סבר שזה חלק מהפרוצדורה? הזמנתי אותו למרפאה. נשארה לנו פה אוזן שלך. זה יהיה ניתוח קטן ולא תרגיש כלל, הסברתי. הוא הנהן.

שומשום

ככל שהילדים מצוננים יותר אני אוכלת יותר, זועפת יותר, מתגנבת החוצה תדיר. שוברת את הגב על פרנסה כדי לממן עוד ועוד טישיו עם אלוורה – סעיף הצריכה הגבוה ביותר בביתנו בשבוע האחרון, אחרי חשמל.

לכבוד יום המשפחה אמרתי לבני "אתה חזק ואני סומכת עליך שתתמודד עם זה שבחרת לא להכין שיעורי בית, ועכשיו זוז כבר".

לאור זאת גם יובן כמעט לגמרי מדוע עשיתי את העיקוף שעשיתי הבוקר, בדרך חזרה מחולון לביתי בתל אביב. זה בסך הכל כדי לא לעמוד בפקקים בכניסה לעיר, אמרתי לעצמי, אבל זה היה סתם כדי שלא אצטרך לנסוע ישר לגמרי ולהגיע רגיל. עברתי מול הרחוב החולוני שגדלתי בו (נראה נידח וצר מאי פעם) ואחר כך מול הרחוב החולוני שהייתי באה אליו לבקר כבוגרת (ללא זיכרונות כמעט). פניתי שמאלה ונכנסתי דרך השכונה, שכולה רחוב ראשי מתעקל ומתחבר לעצמו, עם ענפי רחובות קטנטנים מתפצלים ממנו. תל גיבורים. לקראת סוף העיקול הבנתי שמכאן אין דרך אחרת לצאת – מה שידעתי גם קודם, הלא נסעתי שם שנים – אמנם השכונה לא שבלולית כמו קרית שלום אלא בצורת תנוך אוזן שמאל, ובכל זאת אין לה מוצא אחר מלבד אותו רחוב שממנו נכנסים, רק 500 מטר דרומה.

כדי לעכב את הכניסה לפקקים בעוד חמש דקות עצרתי ליד מרכז מסחרי קטן. היתה שם חנות מצעים, שמתפקדת גם כמתפרה ומחסן. הבעלים שמח על הסיפתח והקפיד לרשום לי קבלה תוך שהוא מדקלם בקול את מה שרשם – חונה ליד הפתח בתשע בבוקר, קונה סדינים ויוצאת, היא ודאי מרשויות המס.

בתוך המאפייה הסמוכה, שאליה זממתי באמת להגיע, ליד הקופה, עמד גבר עגול פנים והתפלל בטלית ותפילין. הוא הניד אלי בראשו ללא מלים ואני הנדתי חזרה. אישה גרוזינית חייכנית לעסה בורקס בפה פתוח, כתובת קעקע זעירות על פרקי ידיה ופירורים מסביב. קניתי ממנה שני סוגי בורקס ובייגלך ענקיים עם שומשום, חמש בעשר. "תודה ובשורות טובות", אמרה לי.

ושוב, זה קרה פתאום אבל זה כבר קרה פעם, רציתי להשכים לשם כל יום, לקנות שם, לגור ולנוח. הרחק ממקום מגוריי האולטרא-מגה-משויף, עם הכריכים המעוטרים בחצי עלה חסה ב-19 שקל והמוכרים המאגניבים שמקפלים את החסה יפה, רומזים שצריך להשאיר להם את השקל-עודף כטיפ. ובה בעת ידעתי שאני כבר לא יכולה לגור שם. אבל גם כבר לא כל כך היכן שאני גרה היום.

אפשר לחשוב שביטלו את המוות

טיפשים, טיפשים מי שמתעקשים לדבר על אהבה, מנסים לחתוך את הזרם המשוגע לפרוסות של ניתוח. יש טעם שגדול מאהבה. על אי תנועה מול החנויות היום בצהריים הבנתי את זה. ועדיין גם אחרי שמבינים אפשר להמשיך לחיות המון זמן ולשכוח.

נמצא בכל מקום

נמצא בכל מקום ולא אלוהים

חובט פתאום ואינו קללה

נמזג בגוף ואינו רצון

מסמיך מדי שנה ואיננו צער

ואינו יופי ואינו שחור ואינו מספיק לחמם

ולופת ומתעקש ואין דרך להוליכו ואין זמן

%d בלוגרים אהבו את זה: