ככל שהיה יותר צפוף

פעם הילדים היו הולכים לישון בשמונה בערב ואני הייתי עושה "ששששש" ארוך וכותבת עוד פרק ברומן. בין התעוררות להנקה ולחלום רע, ככל שהיה יותר צפוף, חונק, היה יותר פורה. חתכתי סלט וחשבתי בקול רם מה יקרה לדמות זו או אחרת. היום יושבים פה בסלון בכייף עד עשר פלוס, יודעים לקחת מהמקרר לבד, ואילו אני שוברת את הראש על שתי פסקאות ראשונות של משהו, ומתחילה כל פעם מחדש. אני לא צריכה חדר משלי אלא תדר משלי. להשיב את התחנה הפיראטית ההיא ששידרה מאי-שם 24 שעות. שהעירה אותי עם חלום קומפלט, או דגדוג של רעיון, לכדי סיפור, שהבשיל תוך רגע ונחת בכף ידי, עם קליפה וזרעים וציפה והכל.

חיי האישיים והיומיומיים, רשימת מעשיי בפועל, מלאים היום יותר מאי פעם אבל מספקים מעט מאוד חומרי כתיבה. את החלקים שנחשבים מעניינים אני סוגרת מפניכם (סיפרתי לכם המון בתקופות שבהן חיי הרגש היו בעיקר שלי, עכשיו הם לא רק שלי וטוב שכך). את האובדן המשפחתי הטרי עיבדתי קצת ואנוח מכך, זה לא בוער – אם הבנתי משהו בקשר למוות, זה שפרידות כאלה נמשכות גם שלושים שנה. הפרנסה, הביורוקרטיה, התקוות הפרוזאיות שצצות ונעלמות – ישלחו טופס? לא ישלחו טופס? למה צריך צילום בשלושה עותקים? – כל אלה ייכנסו אל הכתיבה בשוליים או במקום אחר. אולי ייכנס רק התיאור של הרגשת "עדשת עין הדג" שגורמת להם להופיע מוגדלים כל כך, להטריד מנוחה כל כך, ולהישכח ברגע שירדו מסדר היום.

אבל כעת הדאגות הקטנות האלה הן רק תפאורה למחזמר הענק "בואו נעבור עוד יום בשלום!". כבר כמה שנים אני דוהרת על כרכרה שרתמתי מזמן לאלף סוסים ועיסוקים, חלקם עצבנים יותר מאחרים, חלקם מיותרים ואפטר מהם בקרוב; ובזמן הדהרה מנסה להעמיד פנים שאני יושבת בכורסתי ושותה כוס תה. או שתיכף כל זה ייגמר. פפפפפף.

אני משחזרת ומציירת בכוונה, בניסיון לגבש כלל לתנאי כתיבה פורים – אם עסוקים מוצפים בחומרים? אם פנויים הראש מתנקה, מתחיל לייצר חלומות? אם יושבים מול השקיעה מקבלים השראה? – אבל אין כלל. גם הכלל הקודם, כנראה, לא היה ממש כלל, אלא סתם עבד לתקופה מסוימת. תרגילי כתיבה, זיכרונות, דמיונות, כל מיני מנועי כתיבה שגורים, כבר לא עובדים בגירוד אוטומטי. ואולי גם לנוח זה פטנט לפעמים.

זה פוסט יומן אחרי הפסקה ממש ארוכה, אולי פוסט נגד שתיקה. אולי זה פוסט שידרבן אותי לשוב אל יומני היקר ודרכו אל שגרת הכתיבה. שהלוע לא יישאר סגור זמן רב מדי, אחרת יבלעני.

 

 

הסתלקותם חסרת ההוד

*

הסתלקותם חסרת ההוד של המתים הותירה את החיים נבוכים מול ערימת כלים מלוכלכים. התסמינים עוברים עכשיו ביי פרוקסי, וכל בוקר בתורו קם מי מבני המשפחה לבדוק אם עלו עוד נגעים. זו לא מחלה אלא דווי מיוחד: ההבנה בת החלוף שאין להשיב. קומפרסים, נאנח אחד מהם, אמבטיות ישיבה של השלמה עם הסטטיסטיקה. אנוש כחציר ימיו וזאת יודעים בדיעבד גם הנותרים אחריו. מפה לשם גם אין להצטער על מה שלא נאמר; ממילא תקחוהו עמכם ותגידו אחר כך. בקצה החלקה שלהם מתהפכים המתים בחוסר נוחות: הרפו קצת את הידוק השמיכה הזה.  

ספר, אלבום, קישור

ימים ארוכים הסתובבתי עם הרעיון. גלגלתי בראש אופני עבודה, אנשים לפנות אליהם, כבר מצאתי שם לפרויקט. התייעצתי עם אהובי, שאמר בהרמת גבה "בטח בסוף תרצי שאתכנת לך את זה". חשבתי, למה לא? ולבסוף אמרתי: לא, אני יורדת מזה, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק שעות ביממה ואין לי יותר משתי ידיים. תעזבי, אמרתי לעצמי, כמה אפשר? תתרכזי בכתיבה שלך. ובעריכה, ובמו"לות הקיימת, זה די והותר. זה היה ממש לאחרונה.

היום קראתי את הפוסט החשוב שעלה בבלוג של ארנה קזין, כותבת ותיקה ומוערכת ש(אפילו היא) קובלת על תנאי השוק הבלתי אפשריים. לאו דווקא  התנאים הכלכליים, אבל גם ובעיקר. היא לא לבד – יוסיפו לזה שיחות שניהלתי עם סופרת עטורת פרסים, שנשמעה לאה מאוד, כמעט מיואשת. עם איש הוצאה קטנה שעומד להרים ידיים. ועם עוד כותב ותיק ומצוין, שהוצאה גדולה דחתה את ספרו, כי לא רצתה לספק לו שירותי עריכה. ועל כל אחד מאלה יש עשרה סופרים חדשים ומתחילים שדיברו אתי, עם כתבי יד מעניינים וראויים, שאין להם סיכוי לראות אור.

אז אולי הרעיון שהעליתי לא כזה מופרך.

שארית החורף

זו שארית החורף והיא מתגלמת בדייסה ובקקאו. מלים שהפכו אונומטופאיות מרוב הנהייה שהן מגלמות אחר מתיקות חמימה. כל גושיש רך של שיבולת שועל רתוחה, מומתקת, הוא כמו לינוק מלב העולם.

 

*

סוף סוף התחברתי לנטפליקס ומצאתי עצמי בעיבורה של התרבות הנוכחית. אחסוך מכם תובנות תרבותיות כלליות ורשמי צפייה בסרטים ספציפיים. רק אספר שאחד מהישגיי היה לצפות בסרט אימה (חוויה שקשה לי מאוד בדרך כלל) מתחילתו עד סופו בלי להצטמרר כמעט ובלי לסבול מסיוטים אחרי הצפייה. מה הסוד? צפיתי בו בטלפון קטן, בווליום מינימלי, עם שני ילדים ברקע שמדברים על משחקי מחשב. ככה מטשטשים רשמים עזים – מערבבים ומטמיעים אותם ביומיום התכליתי. החולין לא סובל דרמה.

הנה דרמה: עד לפני ארבע או חמש שנים הייתי מתעוררת לעתים וחשה ליד מיטתי בנוכחות נוספת. דבר מה היה שם, שקט לחלוטין וממתין. לא עושה דבר אבל נמצא אתי. בהתחלה הייתי משותקת לגמרי, שוכבת שעה בחלחלה. חשבתי שיש להם בשורה אלי אבל הם לא אמרו דבר. בהמשך לימדתי את עצמי לדבר אתם כשהם מגיעים. לכו, הייתי אומרת להם בלבי, זה בית עם ילדים, אתם לא יכולים להיות פה (אין שום משמעות להיגד הזה, סתם תירוץ שהמצאתי בשנתי, כאילו רוחות רפאים לא יטרידו ילדים או את בתיהם). לפעמים הם באמת היו הולכים. עד שהלכו ולא חזרו למשך כמה שנים טובות.

לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי; כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. ומהצד השני, היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות בבלוג שלי, שנוצרו כדי למלא את שארית הפוסט. חומר מילוי לקוראים. ככה זה עם כל נושא שבעולם: כתבו על מלחמה, זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה. כתבו על ההפך – אהבה? שלום? דייסה? – זה יפיץ את כל אלה בעולם, יעלה אותן על שפתי הקוראים; וגם יגחיך אותן כי אלה מלים שכיליתם במקום לקום ולבשל, לקום ולחבק.

*

הוא אמר לי: "איך זה שאת יכולה לכתוב רומן של חמישים אלף מילה בחמישה חודשים, אבל כשאני שואל אותך מה בדיוק את מרגישה, את מגמגמת?". לא ידעתי מה לענות, כמובן. אבל עכשיו נדמה לי שיש כאן קשר סיבה ומסובב והוא הפוך.

שורשי אוויר. חמת חלילים. בור הספיגה

כל הימים והרגעים. מצטופפים כבר, למרות שאין עדיין מה לסכם. הילדה בת השבע שזוכרת חינגות של השכנים על הגג בבגדד. שכמעט לא נמצא בשבילה מקום במטוס בדרך לארץ. שעמדה בתור לאבקת ביצים בימי הצנע. שלמדה בבית יעקב ואחרי הלימודים היתה מחליפה בגדים בשירותים והולכת לעבודה בבנק, בגיל 16, עד שנשרה בלי בגרות. שעבדה בבנק 45 שנה וקיבלה מגן כסף ושעון זהב ונופשים בקיסריה ובטבריה. שסחבה שני ילדים למעונות ויצ"ו ולבתי ספר, והביטה בהם משתנים ופורחים הרחק ממנה. היא לא בכתה בזמן שהתרגשו הצרות שאי אפשר לדבר עליהן כעת, רק חזרה ואמרה "אני רוצה לעבור דירה, להתחיל מחדש" בגלל הבושות שהיו עם השכנים אז.

אי אפשר עדיין לסכם אבל היא דלוקה על מייק בורשטיין ויהורם גאון. שעות עומדת במטבח, טוחנת בשר ומזמזמת "למה למה". נכון לעכשיו היא נותרה היחידה מהמשפחה שיש לה "יד" לקובה. מי שאין להן יד זוכות רק להכין את המילוי. מי שיש להן יד מערסלות את עיסת הסולת ונוקבות בה גומה, ממלאות וסוגרות וזורקות למרק, כיסון דקיק ואוורירי שאף פעם לא נפתח. היא לא הכינה קובה כבר זמן רב ואלה שהיו במקפיא כבר אזלו.

עין של בשר בתוך האדם

(טיוטה שאולי עוד תעבור שכתוב קל).

כירורג הוא האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בתוך האדם. גם אם האדם הזה הוא זר בן תשעים המזכיר להפליא את פיקאסו המבוגר. דומה לו בכל מלבד עור קמוט וכהה מאוד, תוצר של תזונה נחותה יחסית ושמש אכזרית יותר. גם האיש הדומה לפיקאסו, גם פיקאסו עצמו כנראה בזמנו, יהיה חשוף לצינור של זונדה המשתלשל לו מן האף, מעשה קונדס של סיכויי החלמה בבדיקה מדויקת. גם הוא ישכב אילם מתחת לסכין החופרת בכיב, מנקה אותו מזיהום, מנקה אותו מעצמו, מנקה את החרא שלו מהפחד שלו (הנה כבר לא נשאר פחד, קום-מות), מגדילה אותו עוד. וגם הוא יצעק וייאנח, כמו המרוקאית המבוגרת (כולם שמעו מה הוציאו לה לפני שלושה חודשים) במיטה לידו, אנא אנא, אמא אמא.

גם הוא ייווכח להבין שאין עוד טעם במילים מפני מילים אחרות כמו המילה מפושט. רק מעשים ורק חיטוטים בנקבים, רק אלה יועילו, עד שגם הם יאמרו די וינוחו בשקט. השקט של נסיעה באפס קילומטר לשעה על גשר לה גארדיה, בפקק שרק נראה כאילו הוא עומד. בפועל נסעו כל האנשים הללו הביתה רק בחלומם, כי נפרדו כל הזמן הזה מיקיריהם וממי שהם; לחצו על דוושת הגז והברקס לחלופין, עוד ודי, די ועוד, בשילוב בלתי נסבל של כאב המתקהה עד שהוא הופך לעונג ומתחדד עד שהוא מתהפך חזרה. מחפש חזרה את החיוך המתוק שלו, ורואה אחות.

כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה. ברשותו רק תער קטן, שנחלץ זה עתה מעטיפתו הסטרילית, ושפופרת פולידין שניתן להשיג גם בלי המרשם. אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהלים הקטן של החולה, המונח בתורו על גיליון ישראל היום, המונח בתורו על מגש תעשייתי ובו דייסה ורסק תפוחים. בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות חברים, והרטט של מפגש, זה בזו זו בזה. מקופלים בו פרקים מספרים שהזכירו לאדם את עצמו מחדש בכל פעם, ותפלות של שנים שעברו בלי תוחלת. בגוף התגלם הכל ועכשיו הוא שקיק. תמיד היה שקיק. הוא נטבל ברותחין והחולים ממצמצים בשפתיהם, הוי איזה שקט סוף סוף, בשעת בין ערביים במוסד הטובל בירוק. כל עוד איש מאנשי המקצוע לא בא לבשר לנו בשורה, הכל טוב.

המדריך לתפירת שמיכות טלאים – להורדה חופשית

עברתי על תיקיות ישנות בסוף השבוע ומצאתי מדריך מפורט וארוך מאוד שכתבתי פעם לתפירת שמיכות טלאים. מפורט שם הכל, אבל הכל, מההתלבטות על צבעי הבדים בחנות ועד הדרך הטובה לפרום תפר סורר. ועוד ועוד, טיפים ודוגמאות על פני עשרות עמודים – אין ספק שאני מעט פנאטית וטוב שאני עוסקת בכתיבה ולא נניח בפיתוח אמל"ח.

אז מה אעשה עם כל החומר הזה? לתפור שמיכות כבר אין לי זמן, אבל החלטתי להפוך את הקובץ לציבורי (וחינמי כמובן) לטובת טולאות מתחילות.

הנהו כאן כקובץ פי.די.אף להורדה. אין עליו כל זכויות יוצרים ואתן מוזמנות לשתף ולהעתיק ככל שתחפצו. ואם תפרתן שמיכה בהשראתו, בואו לספר לי.

"הפינה של טריסטאן" יצא לאור

עדכונים: ביקורת משמחת של עמרי הרצוג ב"ספרים" של "הארץ" (וזה קישור למי שהלינק לא נפתח אצלו).

שיחה על הספר ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון-תלמי, רשת א'.

כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר.

*

הרומן השני שלי יצא לאור – נחמד לגלגל את המלים האלה – והוא כבר נמצא בחנויות היום, כך דווח לי.

בהוצאת כתר ובעריכת יערה שחורי.

זו עטיפת הספר:

וכאן יש מעט מידע עליו. שיהיה לו בהצלחה!

 

ששששש

כן, חמש פעמים שי"ן. ולמה לא? סוף סוף קצת שקט שהצדיק קימה מוקדמת בבוקר חג זה. שקט הוא מצרך נדיר כאן. שמתי לב שאני מרבה לגעור בילדיי "שקט!" "שתוק שנייה!" כשבעצם הם לא מקימים רעש יוצא דופן באותו הרגע. מה שהם כן עושים, זה לייצר קולות אנושיים שמסיחים את דעתי ומסבים את תשומת לבי. פשוט, מפריעים לי לחשוב. לא האוזניים מתלוננות על הדציבלים, אלא המוח מתלונן על השיבוש. מול מכסחה חשמלית של השכנים או סמי-טריילר שנכנס לרחוב לא הייתי מתרגזת ככה, כי בעדם המחשבות עדיין בוקעות. אבל מסך המילים שהילדים מייצרים, זה כבר בלתי עביר לרעיונות שמבקשים לצאת. ומצח מלא רעיונות כלואים זה לא טוב.

לכן, מה שבאמת הייתי צריכה לומר לילדיי זה לא "שקט" אלא "אל תפריעו לי להמשיך את הרעיון שהתחלתי ב-2015". אמנם הם מסוגלים להבין ולנהל את המושג "הפרעה" בטווח הקצר בלבד, בפרקים של שעות וחצאי שעות, ואין להם עדיין מושג על בישול אטי קוגניטיבי שמתבצע בכמה סירים במקביל. בכל זאת, לאור התובנה הזו, התחלתי לבקש מהם "תרעישו בחדר השני". זה עובד בערך: אני מצליחה איכשהו לבצע משימות שהתחלתי או לתכנן משימות חדשות טוב יותר. לפעמים רק לרשום אותן לעצמי בפתק קטן ולהמתין. ולחלום על חופשה בטוסקנה, שזו החופשה הזולה ביותר כרגע כי היא במחשבות בלבד.

מה טוסקנה עכשיו? לו הייתי מוטלת אל אי שומם (לא מספיק שיהיה בודד! על אי בודד יכולות להסתובב חבורות של ילידים ולעשות רעש), האם הייתי מצליחה לחשוב את כל מחשבותיי? לאפשר למחשבות חדשות להיווצר? ולהביא חלק מהן לכלל פעולה? תמיד אני במיטבי כשנוצרת מתכונת פעילות מתונה עד גבוהה, רצוי רב-תחומית. כן, תלונה בנוסח "הכביסה במכונה כבר שעתיים ולא גמרתי להכין מסמך חשוב ואם לא אזדרז אאחר לפגישה" לרוב מטעינה אותי ביכולת עשייה וירטואוזית. רק מה, עוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מעלה ואני באפיסת כוחות. ועוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מטה ואני נשמטת, בטוחה שיש עוד המון זמן לכל דבר ואפשר לנוח.

*

מצחיק – אני מנסחת פוסט אישי לבלוג שלי, אליו נכנס רק מי שממש רוצה להיכנס, ומציינת לעצמי שהטקסט מתמקד בעצמי בצורה מוגזמת. מה זאת אומרת מוגזמת – אין לי מקום אחר, בסדר? כמו שאמרה שרת המשפטים של אקוודור, יש לנו מערכת חוקים וצריך לשמור עליה, ובבלוג החוקים הם שמותר לי לדבר על עצמי כמה שארצה. גם כך אני מסתובבת כמו גברת עם שקיות. הלומת רעיונות משונים, משימות דחופות לביצוע וחוסר זמן קולוסאלי, אני פוגשת את חבריי לקפה ומרוקנת בפניהם כל פעם שקית אחרת. מפרטת את התוכן שלה פריט-פריט (חבריי צופים בסרט הנע הזה ברוב חמלה ובלי להניד עפעף). והן לא נגמרות, השקיות, שלא תחשבו. מאיזה קניון מחורבן מגיעות השקיות האלה? שמישהו יגיד לי פעם.

 

*

רגע, אל תסיטו את משאבי החשיבה שלכם לשם כי יש לי שאלה אחרת. האם שאלתם פעם עד כמה היה האופי שלכם שונה לו הייתם מקבלים חיים הרבה יותר גרועים? ומה עם חיים יותר טובים?  (אולי נדלג על שאלת היחסות של איכות החיים ונאמר רק "חיים שונים בפרמטר מהותי אחד לפחות"). ואני לא מדברת על מאבקים של שנות הילדות שמעצבים את הנפש, אלא על השפעת תנאי החיים המתמשכים של אדם בוגר. בחיים שונים מהותית – האם הייתם שומרים על האופי המעולה/מחורבן/ בינוני וסביר שלכם, או שמא החיוך שלכם היה מתרחב לכיוון אחר, הלב היה משנה צורתו, מחדד זוויות, מרחב הנשימה היה גדל או הופך חלוש ומפוחד? והשינוי הזה – האם היה הופך קבוע, עד כדי כך שהייתם בטוחים שנולדתם אתו? הייתם שוכחים את הנטייה שלכם לסלוח, או לנטור, או להציק, או להתעלם, ומייחסים לעצמכם נטייה הפוכה?

גם אותי זה מטריד לאחרונה (לכן מעניין שחשבתם על זה). אני שואלת באיזו מידה היה העולם צריך להיות טוב אלי כדי שאהיה אדם חביב יותר או פתוח יותר ואייחס את כל זה לאופיי המולד. לו הייתי זוכה לריפוד רגשי עוטף יותר במשך עשור או שניים בחיי הבוגרים, האם הייתי פחות חשדנית, פחות סגורה, נכונה יותר באופן קבוע לקלוט את צדם הרך של אנשים אחרים – אופן קבוע עד כדי כך שאייחס את זה לאופיי המולד? כי לא חוכמה לומר "אני עקשנית", נניח, ולהתהדר בזה כתכונה במקום כהתניה. כמה מתוך כל זה הוא תגובה פשוטה לסביבה?

ואולי בכלל אני מפרשת את הסביבה לא נכון? גם זה ייתכן.

מודה בלי צער: נכון לעכשיו, כבר ארבעים ושמונה שנים על האדמה, אין לי שמץ הבנה בפוליטיקה אנושית (במובן הרחב שלה). בכל זאת אני אמורה, בלית ברירה, להתערות בעולם סבוך זה של אינטרסים הדדיים ומרפקים לכל הצדדים. אבל התובנות שלי תמיד לצד ועל-יד, מייחסות מניעים מוגדלים או שוליים או כוזבים לאנשים אחרים, ואני מגיבה בהתאם באופן שגוי. משעשע לראות איך מיד כשנכנסים לאולם המראות המעוותות של הפוליטיקה, אפשר להפוך מסופר-חכמה לאווילית לגמרי. זה גם מלמד אותנו שאינטליגנציה היא מולדת ואילו אלגנציה – נרכשת. מה אפשר לעשות.

*

חשבתי שבפוסט הזה אכתוב על כמה שאלות בלי להתייחס לזו הגדולה הרובצת כאן, שלפעמים אני מאכילה אותה במשהו ולפעמים מרעיבה במשך שבועות, שתתפגר. אבל הנה קצת דיברתי עליה בכל זאת (לא אומר לכם איפה). זה טוב. כמו לסרק פרווה של דאגה ענקית. שום דבר לא מתיישר לגמרי, אבל באמת הגיע הזמן לקצת השרה עונתית. איזה שני קילו ירדו עכשיו.

 

חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.