ארכיון קטגוריה: דף מיומני

אפשר לחשוב שביטלו את המוות

טיפשים, טיפשים מי שמתעקשים לדבר על אהבה, מנסים לחתוך את הזרם המשוגע לפרוסות של ניתוח. יש טעם שגדול מאהבה. על אי תנועה מול החנויות היום בצהריים הבנתי את זה. ועדיין גם אחרי שמבינים אפשר להמשיך לחיות המון זמן ולשכוח.

נמצא בכל מקום

נמצא בכל מקום ולא אלוהים

חובט פתאום ואינו קללה

נמזג בגוף ואינו רצון

מסמיך מדי שנה ואיננו צער

ואינו יופי ואינו שחור ואינו מספיק לחמם

ולופת ומתעקש ואין דרך להוליכו ואין זמן

יבקשני השחר

אֵין לִי אֶלָּא חֲלוֹמִי                        בְּשָכְבִי וּבְקוּמִי מִמִּטָּתִי

בִּלְעָדֵי חֲלוֹמִי מָה אֲנִי                   צֵל נוֹסֵעַ שֶׁל זֶכֶר דְּמוּתִי

יְבֹרַךְ וִיקוּלל דִּמְיוֹנִי                      הַמּוֹלִיד שׂרעפי בִּיעוּתִים

בַּלֵּילוֹת חֶזְיוֹנוֹת נִחוּמִים                 חֵן וָסֶּבֶל וּמֶשִׁי וְטִיט

יִבְחֲשׁוּ בְּמֹּחִי רדוּמְים                    מִשֵּׁנָה מְעִירִים גַּם אוֹתִי

תִּמהונְי ונהיר חֲלוֹמִי                     הוּא לָגְמִי ויהיה גם פִּתִּי

 

קוֹלוֹתַי מְעִירִים אֶת עַצְמִי              יְבַקְּשֵׁנִי הַשַּׁחַר אִטִּי

וְטֶרֶם גּז הַמַּרְאֶה מְעִמִּי                 יָד אוֹשִׁיט לָעוֹלָם התַּחְתִי

מִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹךְ נִמנוּמִי                 כִּי הַלַּיְלָה יִיטַב לְדַעְתִּי

יעֳלה הַחֲלוֹם על הַמְּצִיאוּת            ולוּ תְּהֵא זוֹ מְצִיאוּתִי.

דברי מתיקה. פרחי נייר

לא שיש לי זמן מיותר. למען האמת, אני עומדת לקרוס מרוב מטלות פרוזאיות שאת חלקן דחיתי מרוב לחץ ועכשיו אני בלחץ מהדחיות. אבל כמו מי שהתהפכה עליו רפסודה ופתאום בא קיסם ועוזר לו לצוף, גיליתי שלפעמים עוזר לשים את כל העומס הזה בפרופורציה ולהתעסק בקטנות. כמו למשל, נניח, לכתוב כאן על אחד הספרים שקראתי לאחרונה. אפילו לא החשוב שבהם. "דברי מתיקה" של איאן מקיואן.

להמשיך לקרוא

במעיכה

אי אפשר להתחיל, זה הכלל שקבעתי, אי אפשר להתחיל לפני ששני הילדים נרדמו. רק אז אני יוצאת למרפסת ומציתה לי אחת. מקסימום שתיים. בתוך עציץ ריק נחבאת חפיסה של הסוג האהוב עלי עם מצת ומאפרה. זו פינתי ביקום המקביל.

היקום מקביל לגמרי: בצהריים גרר הגדול את מחשבו למרפסת וישב שם, הביט לכאורה הישר לתוך החפיסה שבעציץ, התלונן על עוצמת הקליטה של המודם, ולא חש בדבר. לפעמים מתנדנדת המרפסת שלנו מרוב סמיכות האוויר. ביום שוטפים אותה גלי האלקטרומגנט והדרורים נכנסים לבדוק מה חדש; בלילה מסתיר העשן את המסכים הדלוקים בחלונות השכנים.

אז לפני חצות אני שואפת עד החצי ושותקת, מועכת קצת ואז נכנסת לישון. ככה הסוד הקטן שלי מכסה על הסוד הגדול. אם אתפס, אפליג בפרטים הבלתי חשובים של הסוד הקטן (איפה קניתי, כמה זמן זה נמשך) וכולם יחשבו שסיפרתי הכל. אחרי ארבעים ושבע שנה אני כבר סוף סוף מכירה את נבכי נשמתי הפתיה, מכירה כל כך טוב עד שלפעמים מרפה ומניחה לה לטפל בתסבוכת לבד. היא מכבה את עצמה במעיכה נחפזת ונחה – מחר עוד יום עבודה. אני כותבת את כל זה כאן כדי שתחשבו שגם אתם הייתם בסוד העניין.

ברכות

די בקלות התקבלתי לעבודה בחברת "מרקמים-כותרות", המקום הראשון שבו חיפשתי עבודה אחרי השחרור. במשרד מהוה עם מזגן מיושן, ריק לגמרי באמצעו, ישבו כעשרים עובדים בעמדות טלפון לאורך הקירות, עם הפנים לקיר. כולם היו עסוקים בשיחות טלפון, רשימותיהם מולם והם מסמנים בהן או משרבטים. המוכרנים האלה נדרשו למכור את המוצר היחיד של "מרקמים-כותרות": השתתפות, הנמדדת באינצ'ים, בשטחו של "מדור ברכות" לעסק שחגג יום הולדת או התרחבות. פירושו של דבר היה, שהמודעה פרסמה עסק שאינו של המשלם עליה, באה תמיד בעיתוי שאינו נוח למשלם, גודלה לא תאם את הצורך של המשלם בפרסום אלא את יחסי המסחר שלו עם העסק החוגג, והיא עוצבה בידי גרפיקאי-סיטוני שהמשלם לא שכר בעצמו. נוסח המודעות היה בדרך כלל "לגדי וחיים מחברת "ברז לי" – אתכם בהצלחתכם! מאחל נסים מ"אטמים המפרץ בע"מ" וכדומה. איש לא קרא אותן. לא היה אפשרי, בגלל המזעור.

להמשיך לקרוא

שיר לילדים שיגדל אותם מישהו אחר

שיר לילדים שיגדל אותם מישהו אחר.

שכבר לא שומעים את הקול הזה.

עוד מעט קט, אני מתחננת,

אולי עוד מעט תגיע הַמַּתָּנָה

ציפור גדולה תביא אותה וכנפיה ישיקו בשקט רק עבורכם

גם אני לא יודעת מה תהיה. אבל אנא, חכו.

עשב רך כל כך יצמח בבת אחת מול עיניכם

גם אני לא יודעת מה צבע פרחיו, גם הוא ישתוק וימתין,

אבל אנא, אני מתחננת.

עוד מעט קט. אולי זמן מה אחר כך.

מידקקת

תכננתי פעם, מזמן, לכתוב מכתב דחוף לדוריס לסינג. רציתי להתריע בפניה על קורות אחת הגיבורות שלה. למה עשית לה את זה? רציתי להתקומם. למה נתת לה מאורעות חיים כאלה וכאלה, הלך רוח שכזה, שנדמה כהתעלות ובעצם הוא ויתור איום? לא כתבתי לבסוף. לא שהייתי כותבת, לא שלסינג היתה מסוגלת לענות לי, מה היא מבינה. היא גם מתה מעט לאחר מכן. נון-איבנט.

ואמנם כעת לא קורה דבר ועם זאת החלה תקופה כזו בדיוק, וכמו הדמות ההיא אני מחווירה ומידקקת. רואים הרבה יותר טוב את העצמות מבעדי. יכולתי עכשיו להסיר את מסיכת הבשר (ד' רצה להתקשר אתמול, גיפופים היו הנושא, אבל לא רציתי לענות) ולהיגלות בכל מאודי. לעת עתה אני שומרת אותה ומהדקת, ומכסה על הרווחים. האם בכל זאת, מתמיד, מה שנדמה כמאבקי הגדול היה אמור להיות הכניעה המרגיעה שלי? אני לא מסוגלת להבחין בין כניעה לבין התעלות וזה מפני שאבן הבוחן אינה בידי.

ולעת עתה מספיק לי לשבת בחדר רבוע, בשמלה פשוטה. דלת החדר הזה פתוחה לשדה ירוק אבל אני יושבת על כיסא ודי לי בזה. חיכי לא יכול להכיל עוד תבשילי דגים מתובלים, נוטפי שמן אדום; לכן על השולחן מונח לחם זרוע קמח שאפיתי בידיי, בשלוש התפחות. כל תפיחה שלו צימקה עוד דבר בתוכי. לולא החרדה הקלה (אולי לא הבנתי את העיקר, אולי שיגרתי את עצמי למציאות מוטעית) הכל היה מושלם ובמקומו. אין לי כעת יכולת להבחין בין כניעה לבין התעלות וזה מפני שאבן הבוחן אינה בידי. אבל איזו שלווה זה נותן.

איפה כן ואיפה לא

אחת. כל דיבורי פוליטיקת הזהויות, כנראה שהם רק שריד למשחק העתיק מתנועת הנוער "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?" (הפעלה מספר 17 של מדריך משועמם, רשומה על נייר משבצות מקומט, פעילות בזוגות להעביר את הזמן). שאלתי את עצמי לא מזמן על סדר העדיפויות של רשימת הזהויות שלי: אמא, יהודייה, עדות מזרח, צברית, אישה וכן הלאה. בעצם, ישבתי באוטו וניסיתי להבין איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב' בהינתן שני שיפוצים, שלוש משאיות, ארבעה תמרורי אין כניסה, סימון מיכל דלק מהבהב וערב חג. ההרהור בזהויות היה רק ממלא מקום במוח, לשטחים המתים שלא מועסקים בהדמיה של תמרון מעשי. אחרי שמילאתי דלק ופניתי פרסה כחוק הבנתי שבכל רגע נתון אשמח להסיט הצדה – לא לזנוח, רק להסיט הצדה – כל אחת ואחת מתוויות הזהות שלי לטובת זהות-העל, אזרחות-העל, הלא היא החיים ברוח. האישה שאוכלת מלים (כן, ספרים הם חברים, טיפוסים נכלוליים, בוגדניים, עם ריח פה גרוע שצריך לעטוף בנייר חום פן תתגלה חרפתך. ובכל זאת, חברים ממש טובים). אין לי מילה לזהות הזו עצמה. לפעמים היא מחליפה את החיים עצמם. אז המון פעמים אני מסיטה הצדה.

שתיים. סיפור קצר שלי זכה להתפרסם ב"עיתון 77" החדש, שתיכף מגיע לחנויות. זה משמח מאוד. ברחוב קפאח בחולון, על כיסא נוח פלסטי מכוסה בשמיכת פיקה, הייתי יושבת בזמן התיכון ומעלעלת בגיליונותיו של העיתון הזה. לא זוכרת אפילו איפה השגתי אותו שם, אי אז.

שלוש. אחרי ש"פטל 1" יצא לאור, עלתה לאוויר גם הגרסה הדיגיטלית שלו. היא מוצעת באופן בלעדי ב"בוקסילה", וכרגיל אצלם, ניתן להוריד את הספר בקלות לכל סוגי המכשירים, לא רק קינדל אלא גם סתם מחשב או טלפון חכם. עותקים מודפסים יש עדיין גם כן, עד גמר המלאי. תיהנו.

petel digital

שערי רצון

תפוז ואז שזיף. זה מה שאכלנו היום בארוחת הפירות, חילופי עונות במהופך. זה כנראה עונתי – שאני שוב נוהה אחרי הדבֵקות הזו, לפני הימים הנוראים. חוזרת לזמזם פיוטים שנשלפו כאילו מתוך תת-מודע קולקטיבי. בפועל ודאי פשוט שמעתי מקטעים מהם באיזה קישור שמישהו הפיץ או מתוך חלון בית. בבית הישן-ישן, על ספה מפוספסת בחום כתום לבן, שרו פעם אבי ואחי את הפיוט ההוא. הקליטו את עצמם שרים (בטייפ שבו הייתי מקליטה תוכניות של שוש עטרי) ואז השמיעו שוב. זה היה הפסקול המשפחתי גם חודש אחרי החגים: בואו נשמע את עוקד והנעקד והמזבח. ובאמת האזנו שוב כי האוזן לא יכולה לסרב לניגון הזה גם בפעם האלף.

אני לא קמה לסליחות, אסירת תודה על כל חמש דקות של אובדן המודע בשינה. אבל השנה אצטרך להתנצל גם בפני עצמי, על ההזנחה המכוונת, על ההיצמדות למסלול של מקורות אכזב, על הדריסה היסודית של הרגשות בדרך. על הנטייה להפקיד את הכתיבה כמחליפה של כל חוסר – נמות מבפנים, מקסימום נכתוב. מה כל כך קשה לפתוח שערי רצון? חן וחסד ורחמים? המון אותיות גרוניות וכל כך הרבה רכות יש בזה. הבו לי רגע אחד כזה ואפתח לחן וחסד, כל כך מהר זה יתרחש. אבל כל היום מתעסקים בכסף ואוכל ואוטובוסים. לו לא היה לי כסף ולא היה לי אוכל, היה הרבה יותר קל, שכן הייתי מרגישה קצת פחות בודדה. את הרווח שהיה נשאר בין הקצת להרבה הייתי כבר ממלאה במשהו. כמו שסותמים פה כל דבר, אם לא בחומות של פירות מחוץ לעונה אז בטיגון והקפאה או בחיבוקים.

%d בלוגרים אהבו את זה: