התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

שא אותי מכאן

השארתי לו מנחה שני ילדים ערים

לא היה לי משהו אחר

המראנו

צללנו

אל הסמבטיון של סינגפור

שחיתי מבוסמת, הסוף הססגוני הסכים להסתיר לי

הסברתי לכולם: אני מהכנסייה המסתובבת וככה אנחנו טובלים

ואכן הקוטר התרחב עם כל תנועה

ציפור מקומית פסקה מניקורה

לא היתה חשיבות ליום בשבוע

רק לשעה ביום

אבל בסופו של דבר באה השעה

כמו בכל יום

והשעה היתה תשע.

למה למה

למה למה, לא ענית לי, היא שרה, עומדת במטבח, קוצצת ירק זה או אחר, ממלאת ממולאים, מרכיבה מטחנת בשר ידנית. זו תמונת אמא במטבח הישן, בדרך כלל עם הגב אלינו, מצטודדת רק כדי לומר משהו תוך כדי עבודה, ומזייפת את אילן ואילנית, בדרך כלל, כשהיא לא מזייפת את יהורם גאון.

(מי שאין לו סבלנות לשירים כאלה מוזמן לקפוץ ל-03:30 בערך ולהתפעל מקיר הסאונד המרשים של הכינורות).

ומה היום, היום אותו דבר. אני לא מתעסקת עם בשר ולא ממלאת ממולאים, אבל בהחלט מזייפת פופ משנות השבעים, ובכל הכבוד הראוי. לא פעם גם מאזינה לדיסק האוסף של אילנית יחד עם ילדיי. הקטן אוהב מאוד את "כבר אחרי חצות". הגדול – את "ושוב אתכם".

לשירים האלה כמעט אין זכות קיום היום, ולאו דווקא מהבחינה המוזיקלית (רובם סוכריות פופ ופולק משובחות). המנוע שלהם שקע, הלך לאיבוד, התאדה בזמן. הבסיס שעליו עמדו, בסיס של "ארץ ארץ" שכולנו אוהבים, השתנה ללא הכר. אם ממשיכים לדבוק ב"ארץ ארץ", בעצם ממשיכים לגסוס עם התהליך הזה, של גסיסת ארץ ישראל המוכרת והשתנותה לכדי מדינת ישראל חדשה, חדישה וחסרת חמלה. מצד שני, אם מתכחשים לשיר הזה, אם מחסלים לנצח את המנהג לזייף אותו במטבח תוך כדי עבודה, מסתכנים בלמות מבפנים.

 *

אבל אולי לא. פעם חשבתי שאני ובני דורי (כמו בני דורות אחרים) מוגדרים היטב על פי התרבות והחומר שהיו פופולאריים אז. אני כבר לא חושבת כך. מדובר בסך הכל במוצרי צריכה, בתבניות חשיבה המוניות. הבקבוקים המאורכים של "דרמפון" או "קרויטר" בחדר האמבטיה הם אמנם זיכרונות ילדות עבור הילדים שהתרחצו וחפפו בהם, אבל הם לא מרכיבים את הילדים האלה. הם היו בסך הכל סטטיסטים פרקטיים בתמונה הרגשית שאנחנו לא מצליחים לשחזר היום. ההיצמדות אליהם כנושאי הזיכרונות מכאיבה פעמיים – ראשית כי היא חסרת סיכוי, שנית כי היא מרדדת אותנו לכדי המוצרים שצרכנו ולתרבות ההמונים שספגנו.

הרי חוץ מלהתרחץ ב"דרמפון" ולצפות בסדרה זו או אחרת (ואפילו חוץ מהמשחקים המהוללים למטה עם ילדי שכונה) היה לנו עולם רגשי שלם שאינו קשור לכל אלה. כתבנו עיתוני בוסר בעיפרון על נייר ואיירנו אותם, שאלנו ילדים שפגשנו שאלות כמו "אתה בן או בת?" ו"מאיזה עדה אתה?", נאלמנו דום והנהנו כשקרובת משפחה קשישה שאלה אותנו שאלות, ספרנו בלטות, דרכנו על הקווים, חיפשנו צורות מזוהות במרצפות ה"סומסום" במסדרון. עניינים אוניברסאליים של ילדים שתובלו במנהגי המקום. ייתכן שאת אלה אנחנו מנסים לשחזר. אולי דברים אחרים. בכל אופן, אני כבר מרגישה הרבה פחות את הצורך להתחבר מחדש לצד ה"פופולרי-צרכני" הזה של הילדות. הוא הקליפה החיצונית בלבד, היפטרו ממנו.

 *

התחלתי עם "למה למה". אני מוצאת עצמי בתקופה אינטנסיבית של דייטים, וכמסתמן יש לה שתי מטרות: 1. למצוא בן זוג, 2. לא להיוותר "פצועה מהלכת" בסוף העניין הזה. המטרה השנייה חשובה יותר מהראשונה, נראה לי. לא קל להסתובב בתוך כל ה"רוצה לא רוצה", "למה למה" מצד אנשים שאיבדו את התום שלהם, או שכחו אותו רגע במקרר או משהו. ההתנהלות הזו מידבקת, ואני לא מעוניינת להידבק. ההישארות בלב פתוח יכולה לפגוע, אבל זה כנראה עדיף במשוואת הסיכוי/סיכון.

אה, אין לי עצות או תובנות בשבילכם בתחום הזה, אם קיוויתם. צר לי. זה תמיד אותו פטנט ישן ומעצבן.

אופטיפוסט. עוד ינצו ניצנים

מאז שהחלטתי לכתוב רק על דברים נעימים הרבה יותר קשה למצוא נושא לפוסט. כל עוולות העולם עלו פתאום, כותרות מדכדכות בעיתונים צצות בזו אחר זו, מצפות בשכבות את מצב הרוח הרע, ובראשן יושב, כמו דובדבן משומר, הסינוסיטיס שלי.

אולי באמת הטוב משעמם? מה איכפת לו, הוא לא צריך להתנחמד, לעשות סמול טוק. הוא שם, ברביצה הנינוחה בגופים מקבילים. בעייפות של סוף היום, סוף סוף קצת שקט. הוא שם במראה עננים נשגב, בשקיעה נהדרת אתמול ברחוב. תבואו כל יום, ערב ערב יש דבר כזה, מה העניין, אושר בחינם. או שהיופי בועט את כולי בהשתלחות לשמיים בגלל שיר ששכחתי שקיים – הנה הוא! הצלילים האלה חופרים בי דרך מבוך מדויקת, כמעט לא נוגעים בדפנות, איזה שיר אני אומרת לכם, איזה חתיכת שיר, מי הממזר שכתב אותו. שיר טוב צריך שמחה, צריך גם סבל. ופה הכתיבה מחפשת שמחה, שמחה שורפת. נו, איפה היא.

איפה את, שמחה? אני יושבת בחדר האמבטיה על שרפרף לבן, מסרקת את בני הקטן, פולה משערו כינים ומונה את שמותיהן. לא רק נחמה. הנה ברכה, הנה תקוה, הנה מנוחה, הנה ציפורה, שושנה, גלילה, עשירה, נסיה, רוחמה. כל מיני שמות של גננות ומורות שהיו לנו, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, שרות בציבור, גילו גיל גיל גיל, חורקות בגיר על הלוח, מי אמר למי, מוציאות את הגרון, בשמלות דיאולן צמודות, בהדפסי צהוב וחום. דוהות ומתרחקות. לבני לא איכפת שהיו כל הגננות האלה. גם לי כבר לא איכפת, הנוסטלגיה לא מקדמת אותי יותר.

כל זה מתרחש יום או שבוע לפני שהעץ שמול חלוננו יתחיל. לפני שענפיו המגוידים, החומים, זרדים של קור, יתחילו להוציא – אחד אחד, כמו קסם – פקעות קטנות. ניצנים בירוק ואדמדם, שיהיו לפרחים סמליים, ויכסו את השלד הזועף הזה בעלווה רוגעת, שופעת. אני עומדת בחלון ומסתכלת ויודעת. אמנם האפשרות ליופי ממלאת אותי פחד. איך יכול להיות שכל זה קיים בעולם. ואני כאן. במקום ובזמן. אבל השמחה פה, ספוגה באיבר פנימי כמו כבד או טחול, וטבעה להתפרץ.

משקפיים

ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים. זוג משקפיים לילד.

האופטיקאי אומר: חמוד.

שאלתי: סלח לי, האם יש השתתפות לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים?

והוא גמגם: לא לא, אממ אממ, יש רק ל, אה, כללית מושלם.

ובבית לפני השינה. מצאתי: יש.

יש השתתפות – שמונים אחוז לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים!

אבל רק למי שקונה בחנויות המורשות.

למשל בחנות האחרת. מעבר לכביש.

*

החוצפן ידע ולא אמר לי. איך הוא ידע ולא אמר.

אין ברירה. מחר בשמונה בבוקר אלך אליו. לפני שתושלם ההזמנה.

לדרוש את הכסף בחזרה.

עם הילד אלך אליו, שיעמוד תם וטהור בינינו. שלא יאפשר למנוול לאיים על הלקוחה.

מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?

האם אחרי שלושים שנה בשכונה אתה לא יודע שיש השתתפות בחנות השנייה?

אין ברירה, אני אצטרך לשצוף בחמת זעם, לשקוק את הכעס, כל מה שעובד,

לרמז על השקר, על הגניבה, שיתבייש, אך לא להאשים מפורשות.

לא להעליב את האמיגדלה. רק לתאר את העוולה, לעורר את האהדה. זוהי תוכניתי.

אולי גם אסביר לו שאני מפרנסת יחידה.

ואני מתמוטטת עכשיו וכל כך בוכה.

אבל באמת, אין לי את הסכום הזה. כזה סכום אין לי.

ואם רק אבקש הנחה?

*

מתעוררת בשתיים וחצי בלילה. יוצאת מן המיטה.

שמיכת הפוך מחכה. גם הספר, קטן ואדום. שירת אהבה הודית משולהבת. סתם שילמתי. גנב בן גנב.

יוצאת מהבית. לשבת להמתין לו ליד החנות. זה הלא בקצה הרחוב.

כבר רבע לחמש והוא מגיע מוקדם, מה יש אם אנמנם פה קצת, תיכף יתחילו האוטובוסים.

בשמונה וחצי מעירה אותי יד: גברת, את צריכה עזרה?

ואני קופצת על רגלי: תשמע, יש השתתפות אבל לא אצלך.

גברת, הוא אומר, גברת. אני ממש מצטער, לא התכוונתי.

אדוני, אתה חתיכת… אחרי שלושים שנה בשכונה!

תשמעי רגע, גברת. כשעלינו לארץ, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, אחותי הגדולה נשארה שם. סירבו להעלות אותה על המטוס שלנו. בכינו בכינו, לא הסכמנו להיפרד. בסוף הדודה הערירית אמרה: היא על הלב שלי, על האחריות שלי, אני אביא לכם אותה במטוס הבא בריאה ושלמה. ובאמת חיכינו בלוד שעות והיא הגיעה, במטוס אחרינו הגיעה, כמה אמא שלי בכתה. והילד שלך מחכה בבית, גברת, באמת רחמנות.

אדוני, זה לא יעזור לך, אני לא מאמינה לאף מילה. פתח את הקופה!

הוא נאנח, תשמעי זה לא בסדר, משקשק בצרור מפתחות, פותח בריח ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ואחר כך שני בריחים יחדיו. ודלת ברזל. ודלת זכוכית משוריינת. ועדשת זכוכית גדולה ורבועה. ושנינו פוסעים לתוכה בנקישה, ונבלעים בתוך החנות השקופה. צורת ידיות כפולות צורתה. איזה זוג הזמנתם, הוא שואל, אתן לך אותו בחינם, אתן לך גם משקפי שמש. רצועה לידית ונרתיק עם מטלית לזיגוג והברקה. אתן לך גם עוגות עם קרמל ומרציפן, ועוגיות אוראו בתור גלגלים. גלגלי עוגת הרכבת שאביא לך.

הנה, הוא פותח כספת בתוך כספת ומוציא מתוכה תיבה נעולה, קחי את הכסף, את הצ'ק והכרטיס, את כל כך צודקת גברת, וכל כך נפלאה מעולה ויפה. והוא עורם אל תוך ידי ואל כיסי שטרות שטרות, גדולים בצבע אדום וסגול, נוטפי תות יער ודומדמניות מהחורשה השחורה, וכולי מתכסה בהדפסים הנמרחים עלי, דיוקנאות ומספרים, כל גדולי האומה המונצחים עושים לי נעים, ואני עומדת מעוטרת והוא חותך לי פרוסה משולשת מדלפק הקבלה, קחי, תביאי גם לילד – את רוצה עם סוכריות צבעוניות או בלי?

*

ובמיטה. לזרוק את השמיכה המזיעה, ולהבין. להגיד לעצמי. אני יודעת מה.

זה בסדר, ותרי. תהיי גם גדולה גם קטנה.

זה קורה. בסך הכל את לא ביררת קודם וזה קורה.

ככה זה כסף ככה זה בחיים ככה זה מתוקה.

ואני מוותרת, לא רק על ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים בלי שמונים אחוז הנחה. מוותרת גם על כל סימני החוזקה. על העמדת הפנים שלא צריכה. על ההכחשה. על הזיכרון של מי שעדיין מחזיק לי קור דבוק מהנשמה. הנה אני כל כך קטנה וכל כך תלויה. מתפרקדת, מתרפה מתוך האין ברירה. תודה לך ובבקשה.

עוד לא בוקר. כבר לא לילה.

שה, שה.

רחוב אלנבי, גיל שלוש

איזה גיל? אולי שלוש, פלוס מינוס. שנות השבעים המוקדמות. רחוב אלנבי, כיכר המושבות, מול בית אבגד. יד ביד עם אמא. לא ייתכן שבגיל הזה כבר הלכנו לחפש חרוזים באבגד. אבל אני זוכרת את המיקום במדויק. המדרכה, בצד הצפון-מזרחי, היתה גבוהה מאוד עבורי. כמעט לא הצלחתי להרים את הרגל שהיתה לי אז. חמודה וקטנטנה. רוצה לתת תנופה, לא מצליחה, והופ, גברת אקראית מהרחוב אוחזת בידי השנייה, הפנויה, ומעלה אותי במאמץ משותף: ש-לוש-אר-בע! מחייכת, ונפרדת.

אתם מכירים את הבריתות הללו לרגע עם הגברות האקראיות מהרחוב. היום נסעתי עם בני הצעיר באוטובוס וחלפנו באותו המקום. בני הביט החוצה, ואני אתו. הגברת האקראית הביטה בבני, ביקשה שיישען אל החלון בצורה בטוחה. שאלה אותו אם כבר אכל ארוחת צהריים. אבל לא עליה רציתי לכתוב.

מה גורם לי להרגיש בבית בבליל אפור זה של מסחר, שעשועים, מיץ גזר וגרוטאות הקרוי רחוב אלנבי? כנראה העובדה שהוא חקוק בי מימים קדומים כל כך. מאז חמש שנות חיי הראשונות, שעברו ברחוב אבולעפיה שבשכונת פלורנטין הסמוכה. אלנבי, אחד ממרכזי העולם, היה עדיין מעט פחות אפור. המרפסות שלו עדיין היו נראות, וגרו בהן אנשים ומשפחות שהיכרתי. אני זוכרת מרפסות מעוגלות שהתחברו לשני צדדיה של הדירה, בקשת רחבה. חדרי מדרגות עם חלונות "צוללת" עגולים. מרצפות מצוירות. חלונות פתוחים לרחוב, אני זוכרת, כנראה שעדיין היה ניתן מבחינת הרעש, למרות שעשן המכוניות היה אז שחור ממש.

מזרחה משם היתה דרך שלמה, ששמה אולי סלמה, וכל אחד הוגה את שמה בניקוד שונה. שם, במספר 121, עמד בזמנו סניף הבנק – העבודה של אמא. פלאפל טוב בפינה, קולנוע "זוהר" בבלוק הסמוך עם סרטים תורכיים, שדרות הר ציון שהובילו לתחנה המרכזית. זו עדיין לא היתה התחנה שהובילה אותי לבסיס הצבאי, לנסיעות לחברים ביישובים אחרים. סתם תחנה מרכזית, מקום לקניות נעליים ולהמולה גדולה, חלק מהשכונה המורחבת. כמה שנים אחרי שאמי פרשה לפנסיה מוקדמת, סניף הבנק נסגר ואוחד עם סניף אחר, והמקום הפך לחנות מכשירי חשמל לזמן מה. היום הוא עומד מטויח וסגור.

אבל לא עליו רציתי לכתוב. עמדתי להמתין היום עם בני לקו 172, גלגולו של קו 1 הוותיק, בדרך לדרום העיר, ושובל אדים מוכר התגנב מאחורינו, ושבה את בן השלוש. "אמא, הם מבשלים תי-אס", אמר. פתאום זכרתי שהיתה תקופה שהיו אוכלים אותו ברחוב. וגם מאה גרם גרעינים שחורים, או פיצוחים מעורבים. ומלבי. וסברס. וסחלב. ותורמוס. ו"מיץ שקדים". יש עדיין מקומות שמוכרים אוכל רחוב כזה, והרבה מהם נמצאים בצירי הדרום: אלנבי, העלייה, לוינסקי, הרצל.

היום לא הייתי מזמינה שום דבר לאכול במקומות האלה. אבל אני הולכת ומתבשמת באפור המפויח של אלנבי, ובניחוחות המזון שלו ובפייטים שעל השמלות הנמכרות בו, ובכלי הבית הזולים. הרחוב הזה מושפע ממזג האוויר הרבה יותר מאחרים. מסריח ללא גבול, בית של חסרי בית, בתי כנסת ומזללות זמניות, ספרים משומשים וקללות מקוריות, עוגות המתייבשות בעשן, שלטים מפוקפקים, מבנים נאים להלל עם מתפרות בקומה השלישית, אנשים עם מבט כבוי בקומה השנייה, כביסה מתייבשת בחלק הדרומי. מי תולה כביסה פה? מי שאין לו ברירה. גם לי אין. הכמיהה המתמדת שלי לירוק עמוק ושופע של טבע, היא גם כמיהה מתעתעת, כי היא תמיד מלווה בזיכרונות מן האפור האורבני המוזנח, העצוב-עליז, של דרום תל אביב.

אז אני כבר לא אהיה חתולה

אז אני כבר לא אהיה חתולה

נעה מחדר לחדר, נושאת גור בעורפו.

אז אהיה קרנפה. מגיחה מבוץ, נוגחת.

את אותה כפה כבדה שהנחתי קודם, במפגיע

(אתה לא תראה טלוויזיה לפני השינה)

אניח עכשיו אחרת. היא תשטיח כל סימן ישן.

דרכי תקשה. אבל לבי יהיה קל.

.

ואדע כי באה לי זאת.

אבל אהדוף את הזיכרונות.

דרכי תהיה עכשיו מסולעת יותר.

לבי היה קל לרגע

אבל איפה הוא

קרבות

יושב על הספה, הילד, ומביט בי. הוא נולד כמוני. כך אני אומרת לעצמי. ואולי נולד שונה ממני, הרבה יותר רך ונעתר, ואני זו שלשתי אותו בכיוון שלי, בגלל חולשותיי? מצחו הקטן עטור קרבות, לא רוצה ולא רוצה, אם את לא אומרת לי אני לא נותן, אבל אמא אין לי תיאבון, אין לי חשק, רוצה ביסקוויטים, הוא יושב על הספה מבוצר ומתריע: לכאן מובילה העקשנות, המרדנות, מעניש את עצמו כדי להעניש אותי, צועק כדי שאצעק, ואולי באמת טוב לו ככה ואני רק מפריעה באמצע. הכל בגלל שהתעקשתי אז, או בגלל שקלקלתי משהו, לא רוצה להיזכר, גם כל דיון שלי בזה אמור לטהר לשחרר, להרגיע אותי שכך חשות כולן ואני ממש בסדר. ועדיין נותר כאן הילד, מביט בי ומתריס, אני ככה.

בלי חוט החלב

הילד בחדר השני קורא לי: בואי. לילה והוא מיילל, מתוך שינה, לא מסוגל להסביר. למחרת הוא נכנס הביתה בצהריים וקורא לי: רוצה אמא, רוצה… רוצה משהו. הרגל? אינסטינקט? געגוע? אני מושיבה אותו על ברכיי ומערסלת ארוכות. הוא יודע במעורפל שהוא רוצה משהו שלבטח היה שם קודם, אבל לא בטוח מה בדיוק. כבר כמעט שכח, שהוא לא יונק מזה כמה שבועות. הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, וגמלתי אותו מהנקה, כי נגמר לי. לא החלב, הסוס.

והוא בכלל לא ילד! הוא מקסימום פעוט. ובעצם תינוק לגמרי. עולל שלי, שבבת אחת ניתקתי מהחוט העבות ביותר שחיבר בינינו. גם אם היה משתובב, או מגלה עצמאות חדשה, או סתם לא דומה לי (והוא לא דומה רוב הזמן), ברגע ההתחברות להנקה היה נמחק המרחק: הנהו, חבל הטבור המעודכן. עכשיו כבר לא. יש פה פעוט בבית, מצחיק ומתוק, שלי ואיתי וחלק מעצמי, אבל לא מחובר אלי יותר בחוט הזה. רגשות אשם כמעט אין. למרות שברור לי שהתינוק עצמו עדיין זקוק להתחברות הזו, אני כבר לא מחברת.

ואני מה? מאז 2004 אני בהריון או מיניקה או גם וגם. עכשיו כבר לא אף אחד מהם. אני תוהה אם החשיבה תחזור להיות צלולה יותר עכשיו, או שמה שאבד בהריון הראשון כבר אבד לגמרי. מה יעשה הגוף עכשיו במשאבים שהתפנו לו ומה כבר נוצל ממנו בלי שוב. עד כמה הרגשות, התחושות, היצרים, באמת הושפעו עד עתה ממפלי הורמון האוקסיטוצין, ואיזו צורה ילבשו בלעדיו. איזה ניקיון חדש יש ביחסים עם ילדון שלא מבקש לינוק אוטומטית פעם בשעתיים, ומה צריך עכשיו ליצור שם יחד, שימלא את הצורך שלו במגע. ובכלל, איך תיראה ההורות שלי בלי החלק המגדיר העקרוני הזה שליווה אותה כל כך הרבה זמן. כבר לא האמא המיניקה אגבית, אלא סתם אמא.

עכשיו יתחזק האור המחמיר על הקשיים שלי לעמוד לילדיי כמודל לחיים, לשמש דוגמא ולא רק לדרוש, להסביר להם בפעם האלף ובסבלנות, לאבד סבלנות בדיוק כשצריך, לדעת יותר טוב מהם אבל לא להפסיק להקשיב. עכשיו נגמרו כל התירוצים הקודמים למה לא להתפנות למערכת יחסים, לנסיעה של יום שלם, ללמידה חדשה, לשעות של מבוגרים. המחוגים כבר זזו, אני איתם, ואחורה בזמן לא אחזור.

(זה פוסט אישי. לא מתאימות פה תגובות בעד ונגד הנקה ממושכת או הנקה בכלל. בבקשה חסכו לי אותן).

שלושה רגעי אמהות

שחזור
התינוק הישן לידי מתעורר, קצת אחרי שנכנסתי לשינה עמוקה, ומתלונן בקול. צועק וצועק ומוחה עד שאני מתעוררת, ומבינה שהוא בוכה. צריך לפתור את זה. אני צריכה לפתור את זה. כן, אין ספק שאני שהתעוררה משינה עמוקה היא זו שצריכה לפתור. איך? מה מציק לו? אני לא יודעת, רק זוכרת שגם אתמול, או בכל אופן לא מזמן, היה גם כן בכי מהסוג הזה בדיוק, באותן נסיבות, והצלחתי לגלות מה מקורו ולפתור אותו. איך? מה מציק לו? לא יודעת. צועק צועק. מה נעשה? לא זוכרת. אולי נרים אותו ונחבק אותו, כי רק הגוף זוכר. מרימה אותו ומחבקת. החיבוק צמוד – גרעפס עמוק יוצא ממקום עמוק. אה, זה מה שהיה לו. באמת כמו בפעם הקודמת. אפשר לחזור לישון.

דיאדה
יולי תל אביבי, ויצא שאני מוצאת את עצמי מתנהלת מיוזעת עם ילד ותינוק בחזרה מנמל תל אביב, ברגל, בדרך לתחנת האוטובוס. בדיזנגוף עוצר אותי איש מבוגר, תייר שמדבר אנגלית במבטא צרפתי, אולי בלגי, ושואל אם שמעתי על מקום בשם "די-איידה". מראה פיסת נייר מקומטת עם הכיתוב Dy-a-da. אני אומרת – אה, כמובן, תיכנס פה ותיכנס שם, תלך הנה ותפנה שם. ואז הוא מתחיל: שמעתי שרק שם מוכרים מזון משומר לתינוקות. מזון משומר לתינוקות? כן, הוא אומר, בקופסאות כאלה, מזון משומר אבל לא פירות. חיפשתי כבר בכל מקום, הוא ממשיך מיוגע, ורק שם מוכרים את זה, אין למצוא כאן מזון משומר לתינוקות, זה ממש מגוחך!

ראשי מתאמץ עד שתמונת מוח אחת ,מהבהבת, נשלפת אלי: צנצנת זכוכית ובה מחית אפונה, עוף טחון ותפוחי אדמה. כאלה. גרבר כאלה. אני צוללת ישר אל תוך תחילת שנות התשעים, בסתיו אמסטרדמי אחד, עם תינוקת אירופית מפונפנת, בבית אירופי מפונפן, ואני המטפלת מוציאה מהמזווה המפונפן קופסת גרבר אחת מבין מאה, בלי לבחור, ופותחת לה מחית אפונה ועוף. אני טועמת קודם, לראות אם התחמם דיו, ובטני הענייה, למודת כריכים זולים של ממרח כבד נחות וחמאת בוטנים, משתלהבת – לטעום עוד! אני טועמת עוד. בקושי מתאפקת. לא ידעתי בכלל לבשל אז.

אמרתי לתייר: אנחנו פשוט מכינים להם אוכל מבושל. אבל הוא הביט בי שוב במבט מיואש, ופנה לנמל.

קרקפת
… ובפעם האלף אחרי קיטור של התינוק, אולי שיניים? ודווקא אחרי הצהריים, ודווקא יש לי בדרך כלל זמן וסבלנות וכייף אחרי הצהריים, שוב לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי הפעם. זה היה בסלון על הספה, ליד הטלפון שמעל קופסאות הדיסקים, ורכנתי לרגע עם ראשי בין ידיי כדי לחשוב מה יהיה אתי ובכלל. והידיים נגעו בקרקפת, בדיוק בקו שבין השיער למצח, וראיתי פתאום בצלילות איך הייתי יכולה להפריד, להסיר, לפשוט את מסיכת הקרקפת הזו ולהיחלץ לרגע ממסלול החיים הזה, ולהיות משהו אחר – בחיזיון צבעוני שאין לו ולא כלום עם בקיעת השיניים בגיל שבעה חודשים.

כפות רגליו

 

כפות רגליו רחבות

כרפסודות. הבהונות לא סדורות.

שיערו מדובלל, גבותיו צומחות גס.

בקצה כל מפרק יד ורגל – צמיד

עשוי קפלים.

אוזניו מצלות על כתפיו, שמצלות על

הירכיים השמנמנות האלה.

מותק, בוז'ו, עכברון.

 

בשתיים בלילה ובארבע בבוקר

אני אומרת לו: מה הבעיה?

מה נסגר אתך?

איך אפשר לעזור לך?

תעזוב אותי.

בסוף אני עוזרת.

 

שייסלח לי הכל, כל חסרונותיי וחירפוניי

רק שיגדלו להיות בני אדם.