"הזקן השתגע" בחנויות עכשיו

ספרי הראשון, "הזקן השתגע", נמצא בחנויות החל מהיום. ניתן לרכוש אותו גם דרך האינטרנט, למשל כאן. וכן באתר אינדיבוק.

(אמרו לי שזו אפולוגטיקה, אבל בכל זאת אכתוב את זה: הספר שונה מאוד, בתוכן ובסגנון, מהסיפורונים הליריים שהתרגלתם לצפות להם כאן בבלוג. זו פשוט חיה אחרת. אני דווקא אוהבת את הגיוון של פינת החי הזו. אבל סתם, שתדעו).

עדכון: ועכשיו, באתר של חרגול ספרים אפשר גם לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר ולהיווכח בעצמכם.

מתוך התיאור שעל גב הספר:

ערב אחד בשלהי החורף, קצת לפני פורים, נושא הזקן, פוליטיקאי ותיק שהתעורר מתרדמת ממושכת, נאום היסטורי בפריים-טיים. בנאום הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילונים למרוד בדתיים שמכבידים עליהם את עולם. האירוע מתרחש בעתיד מדומיין שבו ישראל הפכה למדינה דתית דה-פאקטו, ורבים מאזרחיה חשים בה מבודדים ונרדפים.

עוד באותו לילה זורמים חילונים זועמים ליישובים דתיים משני עברי הקו הירוק ולשכונות דתיות בערים הגדולות. במהומה נבזזות חנויות, נלקחים שבויים, בתים עולים באש, וחבורות של מתקוממים עולות לירושלים כדי לכבוש את השלטון. לשלטון יש כמובן תוכניות אחרות, והחברה הישראלית קורסת במהירות אל תוך קווי השבר המדממים שלה.

זהו סיפור על מלחמת הכל בכל שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה. להיפך: הוא מגייס לטובתו את שתי נקודות המבט, ורודף אחרי האירועים הדרמטיים באמצעות שילוב ייחודי של הומור וקינה, אמפטיה וסרקזם, חמלה וזעם, אירוניה מחויכת ומעורבות רגשית עמוקה. הפנטזיה העתידנית הזו נכתבה מתוך אהבה מיוסרת לחברה הישראלית וכמיהה גדולה לשינוי.

עטיפת "הזקן השתגע"

 

 

 

 

עטיפת ספרי  הראשון, אפוקליפסה של מלחמת חילונים-דתיים. הוצאת חרגול-מודן. או-טו-טו בחנויות.

תגיד אמן. קטע מתוך "הזקן השתגע"

… ובכן שישי בערב, בלי תפילה במניין כי מסוכן לצאת, אבל בכל אופן שישי בערב, ולכן לא רק נשב אל השולחן אלא גם נקדש. יחזקאל מתחיל: סברי מרנן. ותקוה עונה, לחיים. יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם וכולי וכולי, יחזקאל משורר בגרונו כמו שהוא יודע, ותקוה עונה לחיים, ועידו מאזין בסלידה ממקומו על הספה בסלון, רואה עצמו פטור, אבל הפטור שלו מחזיק רק עד המילה האחרונה, כי לחיים זה וולונטרי, אפשר גם לא, אבל אמן זה קומפולסרי. הוא יעשה שלום עלינו ונאמר אמן, קורא יחזקאל, אבל מסתבר שגם הפעם תפילתו הושבה ריקם, כי שלום ודאי אין עלינו, וגם אמן מסרב האורח להוציא מפיו.

תגיד אמן, מזכירה לו תקוה בנועם פתאומי, כנראה מפויסת מאווירת יום השישי או שמא מתורגלת בבני הדור הצעיר המבקשים למרוד, אבל עידו שותק. צ-צ-צ, מצקצק כלפיו עורך הקידוש, המנוע מלדבר קודם שיבצע את הלחם ויבזוק עליו מלח, ועידו שותק. תקוה בכבודה ובעצמה משתיקה את יחזקאל, עזוב אותו זה, עוכר ישראל, וכאילו אמרה, נחש זה שהבאת אלינו לישון תחת הכר עוד יפרנס לילות רבים של נרגנות זוגית מוכרת וחמימה, אבל יחזקאל מתעקש, ופניו קשות ומרות. וכיוון שעדיין לא שמענו עדיין שום אמן מהצד החילוני של הבית, פונה יחזקאל מאוד לאט דווקא אל עבר המטבח, נוטל ידיים בשתיקה ומברך, ותקוה מחרה מחזיקה אחריו בלחש: תגיד אמן, והוא לוגם מן הכוס ובוצע את הלחם ובוזק עליו מלח ושם בפיו חתיכה כזית, ואז פתאום, בהשתחרר רסן הדיבור, רועם יחזקאל: תגיד אמן!

ועידו, שקפץ קצת מרוב בהלה, חושב לעצמו שגם אם הוא תלוי בשני אלה ובגופו השבור, הרי הוא עדיין נאמן לעצמו. והוא ממשיך ונוטע רגליו בקרקע, כמו עגל סרבן בדרך למכלאה חדשה: מה לעשות, מצטער מאוד, אני לא בקטע של להגיד אמן. וכבר דין ודברים כעוס מתפתח ביניהם, וכל שלושת הנוכחים במעמד המייאש מתעלמים, כקוד של כבוד, מן העובדה שבתוך המשפט המביע את סירובו כבר הוציא מפיו את המילה המפורשת. אבל מי מהם יקפוץ עליו כמו ילד: הנה אמרת! כנוע! – לא, הם רוצים כניעה מלאה ורשמית, התמסרות של החוצפן הקטן לכללי הבית שלהם. בושה, אפשר לחשוב מה ביקשנו. הוא אמנם אורח וגם חסר אונים, אבל את אמא שלו יחנוק בשביל לא לעשות כבוד לקדוש ברוך הוא.

צדקה האישה, חושב יחזקאל. היינו בכל זאת צריכים לזרוק את המתקומם הזה, להשאיר אותו על המפתן, החטא על סף הבית, ומול יחזקאל הרושף שרוע עידו המבוצר, ומזכיר לעצמו את דברי ליבוביץ', שמה שעיצב את ארצות הברית היה דווקא מלחמת האזרחים שלה, ומתנחם בזה שלשם שינוי יש לו סיבה מוצקה להתנהג זוועה.

(קטע מתוך "הזקן השתגע", ספרי שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת "חרגול-מודן". דיסטופיה ישראלית על מלחמת אזרחים בין חילונים לדתיים).

להתחלן

להתפקר? לחזור בשאלה? לצאת? להיות חופשית? המונחים האלה לא מתאימים לי. המונח "להניח לאמונה" יתאר טוב יותר את מה שקרה אצל עצמי פנימה בשנה-שנתיים האחרונות.

יש חילונים שקוראים לעצמם חופשיים. אבל לגביי, לכל זה אין דבר וחצי דבר עם "חופש". מעולם לא הייתי כבולה למצוות ומעולם לא הקפידו עלי. מאז שבגרתי לא צמתי ביום כיפור. פשוט היתה לי אמונה, שביב אמונה שנשאר ומאיר כמו הבלחות אור שמש, גם כשזזים. עכשיו אין לי. כיביתי אותה.

אז מה זה להניח לאמונה? זה לקנות דיסק של יוצר שאני אוהבת, ולגלות שהוא עשה בו דרך הפוכה משלי, והתהדק באמונתו, ולא לדעת מה לעשות בשירים האלה. זה לבוא במבוכה מול הגוספל שכל כך אהבתי, בשל הדבקות הסוחפת ההיא, וכעת זה למרות ולא בגלל.

זה לכתוב סיפור על משיסת חילונים בדתיים, מלחמת אחים ואזרחים – להתחיל אותו אגנוסטית, לעבור אותו כמפקפקת ולסיים אותו כופרת בעיקר. מפנה אצבע משולשת כלפי אתם יודעים מי.

זה להפסיק לקחת את הילדים לתפילת נעילה בסוף יום כיפור, אותם פיוטים שפעם העבירו צמרמורת בגו.

זה להתחיל סוף סוף להשתתף בשיחות של חברי החילונים שמדברים בלגלוג על מפלצת הספגטי המעופפת.

זה לסלוד אפילו מדתות "יפות" – בודהיזם, בהאיזם, הינדו, החג של החגים, פולקלור בצלופן, מה לי ומי לי אלים זרים, אותו הפולחן מקושט קצת אחרת.

אבל בכל אלה אין חדווה, כי אין בהם מרד. יותר הכרה עצובה: אין פה כלום, בשמיים האלה שנחשבו שמי אל, את הכל אנחנו יצרנו במו-מוחנו.

חשבתי פעם שמסורת זה נהדר ואהבת האל היא ישועה (גם אם עצמית) ותפילה מזקקת, מושיטה יד היכן שאין. הנחתי לאמונה לא כהחלטה מודעת, זה פשוט הלך ונחשף עד שהגיע לעצם. ושם נשבר.

ואני מגלה שאת הכמיהה, ההשתוקקות, לכתף גדולה משלי, לחיק אלוהי כל יכול, אני משליכה על הכמיהה, ההשתוקקות, לכתף של אדם אחר. אחרי הגילוי אני מחליטה שכואב מדי, ואז מחניקה את זה, ופונה לעצמי בלבד. ואז שוב נחנקת בתוך סערותיי שלי, פותחת דף מחברת ופונה ליצירתי בלבד. שם זה מזוקק, נוצץ אפילו, אגלי הפרשות של כאב מובלים בנתיב שאני מראה להם. בין כל זה אפשר להישאר עם הבדידות, התיעוב, הטינה, הרחמים העצמיים, הכרת הטוב והיופי, רגש ההתעלות שבהכרה באמנות נהדרת או במראה שמיים יפהפה, ואין לי למי להודות.

המצפון, המוסר, האחריות, לא תלויי יראת שמיים, ואפילו לא תלויי אהבת אדם, אני פשוט מבינה שצריך. ולכן אני מנווטת דרך בתוך החברה, בתוך משפחתי, פחות או יותר בנתיב האנושיות, כלומר היצמדות למסלול המוסר והחלקות חטופות ממנו, שאני מיישרת כמו שמיישרים עוגה בלילה באין רואים. בלי דין וחשבון לאף אחד.

בלי דמעות "אלי אלי למה שבקתני", כי אני היא ששבקתיהו. אין מזה דרך חזרה, לא מרצון, ואלה יצטרכו להיות נסיבות איומות מאוד. לבד בעולם הוא לא מצב או בחירה אלא הודאה סופית.

*

"אל מלא רחמים, הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן. פעם היה מקפיד עלינו נורא ועכשיו הלך לעיסוקיו, וחגביו פה נואשים, רוצים שימות כבר, כל כך קל לגרש אותו, לסרב לו. אבל מה יש לנו בלי אלוהים בעולם, מה יישאר, במי נמרוד, על ברכי מי נשב ובמי נבעט בחוזקה, זה אחרת לגמרי להכריז שהוא מת, זה עסיסי, זה דווקאי, זה נותן טעם, שונה לגמרי מאשר להכריז שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. לא, עולם בלי אלוהים להתריס כלפיו הוא עולם איום אבל העולם כפי שתיאר לנו אותו אלוהים הוא נורא עוד יותר, עונש על עונש ודרישות בלתי אפשריות, צמצום הגוף, פנימייה אנגלית מופרעת עם קורבנות יומיומיים של אשמה ובושה, הנח לנו ותן לנו לחגוג את הגוף שבתוכו אנחנו שרויים. אבל כמו תמיד בשל ההתנגדות האנושית התלויה ועומדת התביעה הזו להרגיש את הגוף כמרד נגררת עד הקצה, עד למאה וחמישים אחוז מהקיבולת, בני האדם סכלים צייתניים הם, ולראיה המקומות המגונים שאליהם הם מניחים לגופם להוביל אותם, שוכחים מי פה האדון ומי העבד, חותכים יורים ומתפלשים בתועבה, לא יותר טוב שיגדלו בתלמוד תורה? והתשובה תלויה במשיב, וכך או כך לפחות גופו של המשיב יודע שהוא קיים, וגם אם יתפוצץ ממטאור עדיין היה קיים, ורק האל כבר מזמן לא שם, ואין איש שיידע לספר אם אכן היה שם פעם".

(הקטע השני הוא מתוך ספרי "הזקן השתגע" שייצא במאי 2013 ב"חרגול").

הספר הראשון שלי

הודעתי כבר בפייסבוק השבוע, אבל ממתי זה תופס, פייסבוק? ברור שאני מחויבת להודיע גם כאן, בבלוג האישי הוותיק שלי, במקום שבו כל העניין הזה של הכתיבה החוצה התחיל והסתחרר, ונעשה יותר קומוניקטיבי ופחות קומוניקטיבי חליפות, קיבל משובים מיידיים וגם תהודה בטווח הארוך, נכנס ויצא לי מתוך החיים האמיתיים, ובעיקר לימד אותי (דרך עצמי ודרך העיניים שלכם, קוראיי המסורים והמצוינים) איזה עוד דברים אני יכולה לעשות עם חברותיי המילים שלא עשיתי קודם. בהחלט כאן זה התחיל ואני חייבת תודה (בינתיים רק קולקטיבית) לקריאה שלכם, להערות ולעידוד, ולמרחב שפרשתם לי פה לקפיצות הטרמפולינה האישיות האלה.

אם כך, במקום הזה, אני מרגישה בטוחה יחסית, בעצם פה אני הכי בטוחה במרחב הרשת, ועדיין רועד הפופיק לספר לכם – מי יודע, אולי רעידת האדמה הצפויה באזור השבר הסורי אפריקני תתפוס אותנו לפני שזה יקרה? – שספר הפרוזה הראשון שלי, רומן דיסטופי ישראלי, יראה אור בקרוב. זה יקרה אחרי הפסח, בהוצאת "חרגול", ובעריכת אלי הירש הנהדר.

אז הנה סיפרתי, מה פשוט מזה, ועדיין זה עמוק בגבול הקטטוניה, ככה מעבר לגדר שלה ועוד עשרים צעד. אבל כנראה שככה נראית התרגשות. שלומות ונתראה בפוסט הבא.

על איילנטוס שמעת?

.

… ידוע גם לקוראים כי דברים יכולים להיות הם עצמם והיפוכם בעת ובעונה אחת. משל לאדם הגר בעיבורה של עיר שנבעה לו עץ ממש מול חלונו, עץ טוב למראה המשיר עליו בחורף ומנץ ניצניו באביב, ומיטיב עם הנפש ומארח ציפרים לרוב, בולבולים צופיות ותורים, ואף נקר אחד נצפה פעם, ובנוסף מצל העץ על החדר וסוכך מפני מבטי שכנים סקרנים, ומכה ייחורים וגידולים חדשים, להוריק שכונה שלמה ולצבוע אותה בצילו. שנים חי האדם באותו הבית ושמח ואוהב את העץ שלו, כך הוא מכנה אותו בינו לבין עצמו למרות שלא הוא שתל אותו ואף את שמו אינו יודע, ומבטיח לעצמו לעיין פעם בספרי נכבדים ובמדריכי צמחים לגלות את הנסתרות. עד שיום אחד הוא פוגש במומחה צמחים, ללא תואר דוקטור אך עם כל הידע הדרוש, ומראה לו את העץ הזה, והמומחה אומר: פיכסה. על איילנטוס שמעת, הוא ממשיך, רואים שלא שמעת, וטוב שלא שמעת, שכן מועד עץ זה לפלוש ולסכסך, לקנן בכל נקב ולהכחיד כל צמח אחר, לזרוע זרעיו באלפים מתחת מקום צמיחתו ולפזרם לרוח, עד כי כל צמח אחר ייחנק מפניו וייסוג. ומאותו יום הולך האיש בשכונתו, וכל שתיל ירוק שהוא רואה דומה לאיילנטוס, וכל נבט מציץ מן האדמה שעד אותו יום נהג לברך עליו, הוא איילנטוס, חלקם בגובה אדם וחלקם בגובה הברך וחלקם יחידים או בקבוצה שלמה, וכולם מפלסים להם דרך בין צמחים אחרים, בלב גס. וכעת כל הנאתו מן העץ נפגמה ואיננה עוד, בלב כבד הוא מאזין לבולבולים ולתורים. והלא תאמרו, העץ אותו עץ והשירה אותה שירה, אך את הנודע אין להשיב, ואת זרע הידיעה הקשה אי אפשר לעקור, שבע יחיה וירבה כאותו צמח פולשני החומד את העיר כולה להשתרש בה, והוא דבר והיפוכו, אילן מיטיב וגם צמח בר מקעקע. וכל זה לא היה מסופר לכם כלל ועיקר אלמלא המראה מחמם הלב של אשתו של נסים המטפחת באדנית שלה פטוניות ומבחינה בנבט אלמוני קטן שהשתרש בה, מראהו נחמד, עליו מאורכים והוא כולו הבטחה לעץ שיגבה פעם. איזה עצים יפים צמחו פה, מאוד ירוק פה, משהו, אומר נסים, גבו רכון אל מעבר לווילון ופניו דבוקות לשמשה, ואשתו המתקרבת לחלון אומרת: מה קרה לך, זה איילנטוס.

(קטע מתוך "הזקן השתגע", שעומד לצאת לאור בהוצאת "חרגול". וזו אני עם האיילנטוס. רק אחרי שזיהיתי אותו בוטנית הבחנתי שהשכונה מלאה בכאלה).