כותבת מוחקתנפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.
הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):
הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה
מזמן לא כתבתי כאן פוסט אישי כמו שצריך, אתם יודעים? או שעסקתי בענייני "הזקן", או שהייתי טרודה בכתיבה אחרת, או שהחיים גלשו אל מעבר לגדות הסיר. בכל מקרה, ממש התגעגעתי. כמה פעמים ניסחתי לי בראש התחלה של פוסט, בדרך כלל טקסט קצר ומזוקק שיעסוק במצב רוח מזופת שהיה לי לפני כך וכך ימים.
למה מזופת? זהו, אין סיבה מוגדרת. למעשה זה מצב רוח חוצפני, בהתחשב בזה שדברים זורמים פה לא רע בכלל (תודה על הבריאות, תודה על המשפחה, תודה על הבעירה, תודה על הזכות להמשיך להתלונן). הפוסט שהיה נובע ממצב הרוח הזה היה קלוש, אני חושבת, ולא בגלל היעדר מטאפורות.
אז החלטתי לכתוב פוסט שלא עוסק במצב הרוח שלי, ובעיניי זו פשרה נסבלת בהחלט.
*
שמחתי כשיצא "טוב שהעולם גדול", דיסק שלם של לחנים לשירי אבות ישורון. גם התפעלתי מרוב השירים והאזנתי שוב ושוב. לפני כן הייתי צריכה להתגבר על רתיעה רגעית שהיתה לי: אבות ישורון הוא אחד המשוררים הקרובים ללבי. הטקסטים האלה, את רובם אני מכירה שנים -אני זוכרת את עצמי כילדה קוראת שירים שלו במוסף הספרותי של העיתון (איזו מין ילדה קוראת שירים במוסף הספרותי? ילדה שאבות ישורון הוא אחד המשוררים הקרובים ללבה). בקיצור, זה משורר שלי! שלי! איך מישהו יכול להתיימר להלחין ולשיר את השורות השבורות האלה, את הכתיב החסר המוזר, את השבר של חיים שלמים? זו היתה בעיה חמורה מאוד.
אחר כך נסעתי באוטו ואמרתי לעצמי: נו, אז מה, כל שיר מולחן שאת אוהבת היה פעם שיר לא מולחן.
הבהוב המציאות הוא אחד השירים שאהבתי ביותר באלבום הזה. אולי בגלל שתמר קפלנסקי מחליקה אותו בקלות מתוכה, כאילו כל אחד יכול לשיר (לא כל אחד יכול. ניסיתי). אז אולי עליו אפשר לדבר קצת.
הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
לפני הכל, כדי להפליג באמת, אני מרשה לעצמי לבטל את המילה "כמו". זה לא "כמו על אדמת ירח" אלא באמת – את השיר הזה כתב המשורר ביושבו על הירח. כדור הארץ קורא לאבות ישורון. "המדומה" הוא מצב מוכר: התודעה הפליגה לה אל מקום שבו העובדות הן המלצה בלבד. מקום שבו כוח המשיכה קטן מהמוכר לנו.
לא מזמן בני קיווה בקול רם שגם לנו היה כוח משיכה קטן כמו על הירח. הקשיתי וטענתי שלא היה לנו קל כל כך, ומשם נסחפנו לדמיין מיליארדי פירורים שנפלו נעים בתוך האוויר, זיתים שמרחפים מן הפיצה, וצורך להכניס כל חפץ קל לתוך קופסא כבדה וסגורה, פן יברח מאתנו וימריא כמו בלון הליום.
מהו הבהוב המציאות? מה מחזיר את הכותב מהפלגות הדמיון שלו? לא צעדים של אדם אחר, כלומר לא הזדמנות למגע בין אישי (וגם לא צעדים שלו עצמו, כלומר לא חקירת המרחב). הצעדים הם אילמים – אין תקשורת ואין התקדמות. שום דבר לא מושך ולא נופל – משמע, אין תשוקה לקחת וגם אין פחד לאבד. אין היקשרות, אין פתאומיות, אין תהליכים. במצב הזה אין התכלות, גם לא חרדת מוות. המדומה הוא מצב קהה, נצחי והוא גם סטאטי, למרות שהוא קורה על (כוכב) לוויין.
אז לא כל אלה. הבהוב המציאות, שמחזיר את הכותב אל הארץ, מתבטא בטפטוף גשם. טיפות בודדות, מובחנות. המשפט היחיד בשיר שמובא בלשון עבר, כלומר כתיאור עובדה שרירה, ולא מצב דמיון אמורפי נטול זמן המובא בלשון הווה. זו התזכורת שמים באים מלמעלה ונוחתים על האדמה, מה שאומר שהכותב עדיין נתון לחסדי כוח המשיכה הארצי. הגשם הוא תזכורת לחיים המשתנים הפיזיים (צמיחה, שתייה), לזמן (עונות) ולגשמיות (מחזור המים בטבע, שיעור המים בגופנו). ואם הגשם הקל הוא הבהוב, כל טיפת מים היא הבזק אור קצר ועמום. שלושה חושים המתלכדים בטיפות הגשם מובילים בחזרה למציאות: ראייה (הבהוב), שמיעה (טפטוף/אות ארגעה) ומישוש (רטיבות). אולי אפילו טעם, אם רוצים.
רגע. המציאות מהבהבת בתוך המדומה – ואילו טיפות הגשם מטפטפות בתוך דלי דלות. המציאות מקבילה לטיפות, זה אומר שהמדומה הוא דלי דלות. מדוע דווקא הדמיוני הוא הדל? אין פה ההשתפכות הרגילה על דמיון עשיר – להפך, התודעה ענייה, כהה, צחיחה. לא פורח בה דבר ואין בה אור. היא מדשדשת על הירח שלה, שהוא ריק ועקר. רק על כדור הארץ יש מים וחיים.
ואילו המדומה הוא אות אזעקה. מדוע זה מצב החירום (אות אזעקה) מתקשר לדמיון דווקא? בדרך כלל דווקא הדמיונות הם מצב מרגיע, מרדים תודעה, והמציאות היא המבהילה, המסכסכת. זה כנראה מפני שהנפש הניזונה מעצמה יודעת שהיא על זמן שאול, שלא תוכל להיות אוטרקית לאורך זמן. רגע החזרה למציאות הוא משיב נפש. הנפש נזכרת בכל הנמצא מחוץ לה, אוחזת בגלגל הצלה מעצמה. תזכורת שהגיע הזמן לחזור לשגרה.
דבר אחרון על מהות השיר הזה: הוא פועם. בכל שורה בו מומחשות לנו פעימות מסוג אחר: הבהוב (אור דולק וכבה), אותות אזעקה (סירנה עולה ויורדת), צעדי ירח (דילוגים וריחוף), משיכה ונפילה, טפטוף גשם. רק השורה האחרונה, צפירת הארגעה, היא קול שיורד בלבד, לא עולה ויורד. הכיוון הוא למטה. וכמו שמוכיח השיר הזה, לפעמים למטה יכול למשוך למעלה.
לילה טוב.
מאז תחילת השנה, בכל יום א' אני מעבירה, כהורה-מלמדת בביה"ס של ילדיי, שיעור בשם "מעבדת שירה" לילדי הכיתות הנמוכות של היסודי. זו לא סדנת כתיבת שירה חלילה, אלא מקום שבו אנחנו לומדים איך לקרוא טקסט שירי ולפענח אותו, איך למצוא קשרים בין הצורה והתוכן, ובעיקר איך להטמיע את כל זה ועדיין ליהנות מהשיר.
בביה"ס אין שיעורי ספרות לפי תוכנית משרד החינוך, ולא לומדים שם את "ספיח" או את "אלוהים מרחם על ילדי הגן". לכן חשבתי בתחילה לעסוק בשירת מבוגרים קלילה יחסית. אבל אחרי המון דפדופים בטקסטים שנראו לי קלילים (אבל הם לא), הבנתי לשמחתי שזה לא יילך. לבסוף בחרתי להנגיש את המונחים השיריים דרך טקסטים מוכרים לילדים, מתוך הבנה שאם ירכשו את הכלים והיכולות, הם יילכו אתם הלאה גם לימים שבהם יפגשו בביאליק למבוגרים או בעמיחי. זה עובד, ובתום שיעור מוצלח (עם הילדים המוצלחים!) אני רוויית נחת.
למה אני מעלה את כל זה לבלוג? בשביל זה יש אינטרנט. לחלוק ידע. אני לא מורה בהכשרתי, אבל אהבת הידע, המילה הכתובה, וההבנה והמיומנות בדבר חדש, היא דבר שאזיע עליו רבות ובהנאה.
מורים לספרות מן המניין אולי כבר עמוסים בחומר הלימודי שמוכתב ומוקצב להם. אבל ייתכן שתכני השיעורים יעזרו ויספקו רעיונות חדשים לכל מי שרוצה להנחיל אמצעים ספרותיים לילדים בצורה לא כואבת.
אז אני מביאה כאן את ראשי הפרקים של השיעורים הראשונים, ומדי פעם אוסיף לאחר שיתקיימו עוד.
את השיר האהוב עלינו נמסגר ונתלה מעל שולחן העבודה. נדע אותו בעל פה. נדקלם לחברים או נשלח להם קישור. נאמין במילותיו, נרצה לחיות אותן. איך זה לצלול אל תוך נייר וסימנים, לרצות לחיות בפנים, נאחזים בציפורניים בכל תג – בנוף הזה עכשיו.
אנשים רוצים לקרוא את עצמם בפוסטים, אמרה לי היום מיכל וצדקה. נרקיסיסטית שכמוני טועה כשהיא חושבת שאנשים עסוקים בלברר מה קורה אצלי. הקוראים, בשבתם כקוראים, הם לא חברים. הם ציידים-לקטים של הלכי רוח. הולכים הולכים, עד שאחד מהם מודיע לאחרים שיש עץ אגוז מצד ימין, או קן עם ביצים. יבשה, הם הולכים וקוראים, ים, יבשה, מילה חדשה. התרגשות. אחד דוחק את השני בטעות. וכולם נופלים על המילים ואומרים תודה.
אז השיר האהוב עלי הוא "הכל משתנה" של ברכט. (תרגום של בנימין הרשב אם אינני טועה).
הכל משתנה
הכל משתנה. להתחיל מחדש
יכול אדם בנשימתו האחרונה.
אבל מה שארע, ארע. והמים
שמזגת לתוך היין, לא תוכל
לשפוך אותם בחזרה.
מה שארע, ארע. המים
שמזגת לתוך היין, לא תוכל
לשפוך אותם בחזרה. אבל
הכל משתנה. להתחיל מחדש
יכול אדם בנשימתו האחרונה.
שימו לב בתחילה רק למילים שבסופי השורות: מחדש, האחרונה, המים, לא תוכל, בחזרה. כלומר חיובי, שלילי, חיובי, שלילי וכן הלאה. גם ארבעת המשפטים ארוגים שתי וערב: אופטימי, פסימי. לאור זאת ברור שהמילה "האחרונה" בסוף היא לא באמת אחרונה, אלא צריך לחזור להתחלה, ולהגיע שוב לקביעה הגורפת "הכל משתנה". וגם היא ארוגה לתוך חוטים שונים בתכלית, כי ההכללה הפסקנית של "הכל" ו"האחרונה", שנמצאות בסוף ובהתחלה, שונה מאוד מהתיאור החד-פעמי של המים שנשפכו לתוך היין. התמונה האנושית הקטנה של מהילת היין במים, מלאה תכנון לקוי ורמייה, שונה מאוד מהאקסיומה של התוכנית הקוסמית ששמה כשם השיר.
עלה על דעתי לנסות לכתוב את ההיפוך הלוגי הגמור של השיר הזה:
הכל קבוע. לחסל הכל / יכול אדם בנשימתו הראשונה. / אבל לא אירע דבר. והיין / שמזגת מן המים, בהחלט תוכל / לשפוך אותו בחזרה (וכולי).
איזו תמונת עולם נוראה. "הכל קבוע" – כל מעשיכם חסרי משמעות. "לא אירע דבר" – לא קרה כלום, מה אתם בוכים. בגרסה הפסימית שולטים איון, הקטנה, קיבוע, פטאליות ושקר עצמי. אפילו הוורוד שנוצר ממהילת היין במים מתבטל באחת, וכל אחד חוזר למקומו. ואילו השיר המקורי, שרק מול היפוכו אנחנו יכולים להבין כמה הוא חיובי, יודע לתאר נכוחה. הוא מושיב בפנינו את העובדות, מביט בהן יחד אתנו בלי להאשים, וגם יודע לנחם עליהן ולהציע הסתכלות אחרת. ומעצם זאת שהוא סותר את עצמו לפחות פעמיים, הוא רומז: אל תסמכו גם עלי. שפכו את המים לתוך היין ובדקו בעצמכם.
הנה ניתחתי לכם אותו כמו מורה לספרות, ועדיין אני אוהבת אותו (למרות שאתם אולי כבר מזמן לא בתוך הפוסט). כנראה שהוא באמת שיר נפלא.
הפתק המקופל שעליו מודפס "הכל משתנה" באמת תלוי מעל שולחן העבודה שלי, ליד צילומים, ברכות יום הולדת וציורי ילדים. צילמתי אותו מתוך חוברת שירה ישנה בימי סוף התיכון. הוא מנוקב, מחוטט נעצים, צהבהב מקומט. הוא נושא את חפציותו בלית ברירה, זה אותו הפתק, אחזתי אותו בידיים אחרות, ידיים שהיו לי לפני עשרים שנה ויותר, בהיתי בו בעיניים אחרות, של נערה צעירה. הוא מוכיח את היתכנותו ותוכנו כבר שווה כמעט לנייר שלו, מקום משכנו. הוא הזיכרון הרחוק והוא ההתרעה לעתיד. אני מאמינה בו כי אין לי קיום בוטח אם לא אאמין בו. הוא מושיט לי מזלג חיוני כשאצבעותיי פצועות. ואני מודה לו.
כותבת מוחקת 