עוד אוורור לארכיון: הכתבה הזו, שנושאה חקר הזיקנה באוניברסיטת תל אביב, פורסמה לפני כשנתיים בביטאון "האוניברסיטה", ומובאת כאן בשינויים קלים.
בחברות שבטיות מסוימות, כל זקן שנפטר נקבר כמה וכמה פעמים, מספר פרופ' חיים חזן מהחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באונ' תל אביב – קבורה אחת לכל אחד מהתפקידים החברתיים והמשפחתיים שמילא בחייו. אלא שטקס מרשים כזה יכול להיבנות רק בחברות שבהן המוות הביולוגי של האדם מקדים את ה“מוות החברתי” שלו, חברות שבהן אנשים נפטרים בשיא פעילותם, מעמדם ויוקרתם. ואילו בחברה מודרנית כמו שלנו, שבה תוחלת החיים מתארכת, נוצר פער בין המוות החברתי, הכולל שלילה של התפקידים והזהויות שהאדם מילא בחייו, לבין מוות ביולוגי.
“אנשים נפטרים מן העולם זמן רב לאחר שסיימו את תפקידיהם החברתיים והחלל שנוצר בחייהם הוא חלל שהם מתקשים להתמודד אתו”, מסביר פרופ' חזן. “אין בחברה שלנו כלים תרבותיים שבאמצעותם ניתן להתמודד עם הזיקנה”. כך למשל, מושגים המוכרים לנו מתחום הסוציולוגיה, כמו סטאטוס או מוביליות חברתית, הופכים חסרי משמעות לאחר גיל שבעים, כיוון שהם לא חלים יותר על זקנים. הזיקנה במערב היא מצב שבו אנשים מתנתקים מהתרבות, מתפקידים חברתיים ומרשתות יחסים חברתיים, וקיומם הופך להיות מותנה בתפקוד הגופני גרידא.
“הזיקנה כמצב אנושי מאפשרת לנו לבדוק נסיבות חיים ייחודיות”, מסביר פרופ' חזן. “למשל, מה קורה לאנשים לפני מותם? מה קורה לאנשים שזמנם הולך וכלה – מה יחסם כלפי המוות, איך הם מתנהגים כשמערך היחסים המשפחתיים שלהם מתמוטט? אין מעבדה אנושית שתאפשר ניסוי כזה, וכאן הוא מזומן לנו. עולות גם שאלות מחקר על אופן ניהול החיים כאשר התפקוד הפיזי הולך ויורד – מה קורה כשהגוף והנפש מתפצלים? מה קורה כשהנפש נשארת בריאה והגוף לא נענה?”
הצד האנתרופולוגי הוא כמובן רק זווית אחת של מבט על הזיקנה. למעשה, בלתי אפשרי להקיף את כל פניה של הזיקנה במחקר אחד, והדיסציפלינות העוסקות בה רבות ושונות: סיעוד, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגיה, משפטים והיסטוריה וכמובן ביולוגיה ורפואה. אחרי הכל, מדובר בשלב חיים עשיר שבו נמצאים 10% (בארץ) עד 20% (במדינות אחרות) מן האוכלוסייה.
לשפר את הטיפול בקשישים
רוב מחקריה של פרופ' יסכה כהן-מנספילד, העומדת בראש מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה באוניברסיטת תל אביב, עוסקים בשיפור איכות החיים של זקנים עם דמנציה. “הניסיון הוא להבין את נקודת המבט של אנשים עם דמנציה וכך לשפר את הטיפול בהם”, היא מסבירה. כפסיכולוגית קלינית בהכשרתה, היא מתמקדת במחקריה בנושאי בריאות ותפקוד: דמנציה, בעיות התנהגותיות של זיקנה, קידום בריאות של זקנים בקהילה ועוד.
גם נושא קידום הבריאות של זקנים בקהילה קרוב ללבה של כהן-מנספילד – כך למשל חקרה את ההבנה של בדידות אצל זקנים. ”בנינו מודל שמתאר את הסיבות השונות לתחושת הבדידות, ובעזרת ראיונות ומבחנים בדקנו מהו הגורם הכי רלוונטי להשפעה על הבדידות. מתוך זה היינו רוצים לבנות תוכניות התערבות מקדמת“.
כרגע ”מתבשל“ אצל כהן-מנספילד מחקר על שינויים חברתיים סביבתיים להורדת תחושת הבדידות של הזקנים. ”אנחנו מנסים להבין באיזו מידה הבדידות נגרמת על ידי גורמים שונים שבדקנו“, היא מסבירה. בין הגורמים הללו נמצאים חוסר אפשרויות של אדם ליצור קשרים חברתיים, למשל בגלל אלמנות, פרישה מהעבודה או מחלה של חברים וקרובים. גורם אחר הוא התחושה של הזקנים שאין להם כלים חברתיים לפגוש אנשים אחרים. ויש כמובן גם גורמים פיזיים או סביבתיים, למשל קשיי נגישות ותחבורה או העלויות הכלכליות של פעילויות חברתיות.
ארבע פנים לזהות
פרופ' חוה גולנדר מהחוג לסיעוד, הפקולטה לרפואה, החוקרת את התפתחות השירותים לקשישים בארץ ובעולם, מספרת כי לחוג לסיעוד שמור מקום של כבוד בכל הנוגע לטיפול המעשי והמערכתי בזקנים. גולנדר, העוסקת בתחום הזיקנה כבר מ-1975, משרטטת מפה הכוללת את נושאי המחקר העיקריים של הסיעוד כמקצוע אקדמי, שברובם היתה שותפה פעילה. ראשית, ישנו חקר החיים עם מחלה כרונית – למשל דמנציה. במחקר שביצעו יחדיו פרופ' גולנדר ופרופ' כהן-מנספילד, נבדק אילו זהויות משמרים חולי הדמנציה –זיכרונות עבר, דגשים משפחתיים, העדפות אישיות וכולי. “הניסיון היה להבין טוב יותר את עולמם של הדמנטים”, אומרת גולנדר. שתי החוקרות פיתחו יחד כלי מחקר המתייחס לזהות האישית כפי שהחולה תופס אותה, והמוצא למעשה ארבעה סוגים שונים של תפיסת הזהות האישית:
-הראשונה, זהות הקשורה בעיסוקי העבר של החולה;
-השנייה, זהות הקשורה בתפקיד המשפחתי (אב, אחות, בן וכולי), שהוכחה גם כ“חזקה” וכזכורה ביותר;
-השלישית, זהות הקשורה בעיסוקי הפנאי והתחביבים של החולה;
-הרביעית, זהות הקשורה לתכונות אופי, הישגים מיוחדים, מקרים מן העבר וכולי, שבהם החולה גאה במיוחד (כמו ייחוס משפחתי, בעלות על חפץ ייחודי, כשרון אמנותי, השכלה, היותו ניצול שואה ועוד).
החוקרות בדקו עד כמה החולה זכר את זהותו, עד כמה הדגיש אותה ודיבר עליה והאם ובאיזו מידה היא מתבטאת בחיי היומיום שלו כעת. על סמך זה ניסו לבנות התערבות שתסייע לשפר את איכות החיים של החולים – על פי הזהות אותה תפס החולה כדומיננטית ביותר. כך למשל, חולה שבעבר התעניין במטוסים, קיבל דגמי מטוסים להרכבה, מה שחיזק את הפן הזה בזהותו העצמית. ואילו חולה שהסתבר כי הרבה להתרפק על זיכרונות העבר המשפחתיים, יצא נשכר כאשר הביאו אליו אלבומים משפחתיים מן הבית. לעתים היה מדובר בפעילויות שגרתיות לכאורה, כמו פגישה עם בני המשפחה, האזנה למוזיקה אהובה או טיול מחוץ למוסד המאשפז. בהשוואה מול פעילויות אחרות שניתנו לקשישים כאלה, נמצא שהושגו יותר עניין והנאה מהפעילויות הקשורות לזהות העצמית של הקשישים.
ממצא מעציב היה שרוב בני המשפחה ואנשי הצוות המטפל ידעו מעט מאוד על זהויות אלה, שהיו חשובות כל כך לקשישים המטופלים. כך למשל, רק כשליש מבני המשפחה ומחצית מאנשי הצוות ידעו לנקוב בתכונה כלשהי או הישג אישי שאפיינו את הקשיש הדמנטי. רק חלק קטן מהם ידע לומר אילו פעילויות יומיומיות בדרך כלל מחזקות את תחושת העצמי והזהות אצל אותו קשיש.
כיוון נוסף של מחקרים בחוג לסיעוד מתמקד באנשים הסובבים את הזקנים – הצוות הסיעודי במוסד או קרובי המשפחה בבית. כך למשל, נבדק מה הגורמים שמושכים את הצוות הסיעודי לעבוד עם תשושי נפש. המחקר מצא כי הגורם האישי הוא גורם מקדם במשיכה למקצוע יותר מאשר הגורם המקצועי – כלומר צמיחה אישית וקבלת פרספקטיבה על החיים בכלל, חשובה יותר לעובדי הסיעוד מאשר התועלת שתצמח להם מן התפקיד מבחינת קידום, בניית קריירה וכולי. מחקר כזה יכול כמובן לסייע במיקוד טוב יותר של אופני המשיכה של אנשים טובים למקצוע, אומרת גולנדר.
האושר מול הסבל
פרופ' דב שמוטקין מהחוג לפסיכולוגיה בפקולטה למדעי החברה, מנהל את המחקר שלו בשני ערוצים סמוכים. האחד הוא מחקר של תחושת הרווחה הנפשית הסובייקטיבית (wellbeing), כלומר תחושת השלמות והבריאות הנפשית, לאורך הבגרות והזיקנה. שאלת המחקר היא כיצד אפשר לשמר רווחה סובייקטיבית ובריאות נפשית לאחר טראומות קשות שמאפיינים את החיים בישראל, ממלחמות ופיגועים ועד שואה (בנוסף לטראומות הזיקנה ה“רגילות” כמו שכול והידרדרות הבריאות). בתחום הזה שותף פרופ' שמוטקין במחקר רב-מדינתי גדול על זקנה, SHARE שמו – מחקר כלל-אירופי שישראל חברה בו.
שמוטקין, פסיכולוג קליני בהכשרתו, בודק את שכיחותן של בעיות קליניות באוכלוסיות מאוד גדולות. כך למשל, במסגרת מחקר הטראומה שנערך ב-SHARE ישראל, מופתה תמונת הטראומות המצטברות שעוברות על ישראלים בני 50 ומעלה משכבות החברה השונות. הממצאים עד עתה מראים כי טראומה מצטברת יכולה להסביר תקופות דיכאון במהלך החיים. התקווה היא, שאיתור של טראומה מצטברת כזו יוכל להוות כלי לחשיפת אוכלוסיות הפגיעות במיוחד לדיכאון או התאבדות.
מעניין כי ההסתברות לדיכאון קליני עכשווי באוכלוסייה הישראלית בגיל 50 ויותר יכולה להגיע לכ-35%, שיעור הדומה לזה שנמדד בחברות אירופיות אחרות שהשתתפו ב-SHARE, כמו ספרד, איטליה וצרפת. בארצות כמו הולנד, אוסטריה, גרמניה ושווייץ, השיעור נמוך כדי 18-20%.
ערוץ שני של מחקרים, שפרופ' שמוטקין מבצע במסגרת מכון הרצג, מתמקד בתהליכים פסיכולוגיים של הזדקנות. “גם כאן אנחנו עובדים עם מדגמים ייצוגיים ארציים של האוכלוסייה הזקנה בישראל”, הוא אומר. “כדי לחקור את הצורה שבה אנשים תופסים את זמן החיים שלהם – האופן שבו אנשים בונים את זיכרונות סיפור החיים שלהם בגיל זקנה, ואת הקשר בין זה לבין טראומות קשות שעברו, או בעיות תפקוד שיש להם בזקנה”, הוא מסביר.
החידוש במחקריו של פרופ' שמוטקין הוא השילוב בין מדידת תחושות אושר למדידת תחושות סבל לאורך הבגרות והזקנה. “מחקרים שנעשו עד עתה התמקדו רק בפן אחד של התחושות – החיוביות או השליליות. אני מבקש מהנחקרים תמיד לדרג גם את האושר וגם את הסבל”, הוא מציין. “החיים הם מורכבים, ופחות מדי חוקרים נתנו דעתם לקשר הזה.
”אגב, הקשר בין אושר לסבל הולך ומתעצם בזקנה – שהרי יש בה צורך להתמודד עם מוות שהולך ומתקרב, מחלות מתגברות ואובדן קרובים, ועדיין לקיים מאזן של תפקוד יומיומי ובריאות נפשית תקינה. ככל שאנשים מתבגרים הם צוברים יותר אירועים חיוביים ושליליים וממשיכים לחיות בצל האושר והסבל. אנחנו מנסים לקבל אצלם תשובה לחידות הללו, של החיפוש אחר האושר בעולם עוין“.
פרופ' שמוטקין בדק בין היתר את דירוג האושר והסבל בתקופות חיים שונות אצל ניצולי שואה, ואת הקשר בין עוצמת התחושות שדיווחו עליהן לבין תחושת השלמות הנפשית. מסתבר שניצולי השואה דיווחו על רמות נמוכות יחסית של אושר בתקופות משמעותיות בחייהם לעומת קבוצת ביקורת של קשישים שלא עברו את השואה. כמו כן נמצא קשר חזק בין עוצמות האושר והסבל שנחוו במהלך השואה לבין תחושות האושר והסבל של הניצולים בהווה.
הממצאים מוכיחים כי מידת האמוציונאליות של האדם היא גורם חשוב בהתמודדות שלו עם מאורעות טראומטיים לאורך החיים: עוצמות רגשיות גבוהות (של אושר וסבל כאחד) במהלך החיים, היו קשורות לפחות אושר וליותר סבל בהווה. כך, ניצולי השואה שחוו עוצמות רגשיות גבוהות יחסית בתקופות חייהם המשמעותיות, חוו פחות שלמות נפשית בהווה. ואילו מי שביטאו רגשות בעוצמה חלשה יחסית בדרך כלל, הראו תחושת שלמות נפשית מתונה יותר בהווה – וזאת ללא קשר לעוצמה הרגשית של החוויות שעברו בשואה. מסקנת החוקרים היא שנחוצה רמה מסוימת של ריסון רגשי בהתייחסות לחוויות השואה, כדי לשמר את רווחתם הנפשית של הניצולים.
גם בבדיקת ביטויים הנוכחיים של פוסט-טראומה בקרב ניצולי שואה מאושפזים עלו ממצאים דומים: ככל שהאדם חווה את השואה כהווה בכל רגע ורגע (”הווה שואתי“), עלה מספר הסימפטומים המנטליים ומספר האבחונים הרפואיים שלו. מנגד, אלה שהדחיקו ככל יכולתם את זיכרונות העבר הטראומטיים (”השואה כעבר“). נמצאו בסיכון גבוה יותר לאובדניות מוגברת. אם כך, הקשב מצד המטפלים לאופני ההתמודדות הרגשית של הניצולים עם עברם חשוב ביותר, שכן הוא מאפשר להישאר עם היד על הדופק בכל הנוגע לאובדניות של החולים.
חזרתן של טראומות ישנות
הנושא הכאוב של התאבדות בזיקנה נחקר גם מזווית אחרת, בידי פרופ' יורם ברק. מחקר מקיף שערך בדק האם אכן יש סיכון מוגבר לניסיונות התאבדות בקרב ניצולי שואה קשישים. מסתבר שההזדקנות מתקשרת אצל ניצולי שואה קשישים לדיכאון, הפעלה מחדש של תסמונות טראומטיות, מחלות פיזיות ועקה פסיכולוגית – גורמים המגדילים את הסיכון להתאבדות. מטרת המחקר היתה לבדוק עד כמה החוויות ממלחמת העולם השנייה מהוות גורם סיכון בהתנהגות התאבדותית.
המחקר גילה ששיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה בצורה משמעותית (24% לעומת 8.2% בקרב קשישים שלא עברו את מלחמת העולם השנייה). וגם כאן, המלצת החוקרים היא לשים לב לסיכון המוגבר בקרב אוכלוסייה זו.
אבל עיקר מאמציו של פרופ' ברק, פסיכיאטר במקצועו מהמרכז הרפואי אברבנאל, הוא ברכישת ידע רפואי על הזיקנה. כיוון שהזקנה היא תהליך ארוך שנים ואטי, אחת הדרכים לחקור אותה בקלות יתרה היא לבחון מודלים של הזדקנות מואצת. אלא שלמעט מחלות נדירות מאוד שקשה להסיק מהן (כמו פרוגריה, הזדקנות מהירה אצל ילדים), אין היום מודלים כאלה ברפואה. ”לו היינו מצליחים למצוא בקרב אוכלוסייה גדולה יחסית, מחלה שכתופעה בה הזיקנה מואצת“, מסביר פרופ' ברק, ”היינו יכולים לעשות שימוש מושכל בנתונים כדי ללמוד על תהליכי ההזדקנות, מה שמאיץ אותם ואיך אפשר להאט אותם“. מסתבר שהסכיזופרניה עשויה להיות מודל שכזה, שכן תהליכים שמיוחסים למבוגרים קורים אצל צעירים סכיזופרניים בגיל צעיר יחסית: סכרת, תחלואת לב, איבוד שיניים ושיער ועוד.
”הסקנו שייתכן שיש משהו בסכיזופרניה שמאיץ הזדקנות“, אומר פרופ' ברק. ”אבל לפני שמתחילים מחקר גנטי יקר בנושא, רצינו לבדוק ראשית אם אנו הולכים בכיוון נכון. יחד עם שותפותיי למחקר, פלסטיקאית ורופאת עור, מדדנו את הזדקנות העור בסכיזופרניה כמדד לתהליך הזדקנות בכלל. ואכן, נמצא פער גדול בין הגיל הכרונולוגי של סכיזופרנים לבין קצב הזדקנות של רקמות העור שלהם.
יש אומנם גורמים מתערבים שיכולים להשפיע על הזדקנות עור מואצת אצל סכיזופרנים, כמו המעטה בשימוש במסנני קרינה, שינויי פיגמנטציה למיניהם, נטילת תרופות שונות שמשנות את מתח השרירים ועוד. “עדיין, יש לנו תחושה שהכיוון נכון”, אומר ברק. “כעת נרצה אולי לבדוק מדדים גנטיים ותרופתיים המשפיעים על סכיזופרניים”. התקווה היא כמובן להסיק מהממצאים העתידיים לגבי סכיזופרנים מסקנות שיהיו תקפות גם לגבי אוכלוסיית הזקנים.
טוויית סיפורי חיים
בין חוקרי מכון הרצג ישנה התמקדות בחקר התחושות הסובייקטיביות של הזקנים, קרוביהם והמטפלים בהם. זאת, מתוך הכרה כי תחושות אלה אינן פחות חשובות מנסיבות החיים האובייקטיביות, והן גם גורמות לתהליכים בפועל או למצבי בריאות משמעותיים ביותר.
“כפסיכולוג, אני מתייחס לזקנה כאל אבן בוחן לדפוסי חשיבה מרכזיים בחיי האדם”, מסביר פרופ' שמוטקין. “למשל, היכולת לשלב את האושר והסבל באופן המבטא את הניגודים, באה לידי ביטוי בצורה חריפה ודינמית בזקנה, אבל כמובן שאנשים עוסקים בה לאורך כל החיים. גם הבעיה של חיבור עבר, הווה ועתיד, או תפיסת ההשפעה של טראומות העבר על ההווה והעתיד, מאוד חריפות בגיל הזקנה, אבל מסייעות להבנת תפיסות הזמן של החיים שלנו בכלל”.
הנושאים המרתקים את שמוטקין, כמו טוויית סיפורי חיים, נמצאים גם במחקריו של פרופ' חזן, העוסק בהם מזווית מעט אחרת. אחד ממחקריו המפורסמים שואל האם זיקנה מאוד מאוחרת היא המשך של חיים קודמים או שלב נפרד בחיים. המחקר טבע את המונח “הגיל הרביעי”, המסמן את השלב שבו נמצאים הזקנים ביותר (גיל 85 ומעלה). “אנשים זקנים מאוד, שעיקר עיסוקם בחייהם הוא התפקוד וההישרדות והניסיון לחיות את היומיום, מנתקים את עצמם מהעבר שלהם”, מסביר חזן. “העבר לא רק שכבר אינו נותן יותר משמעות להווה, אלא הוא מפריע לחיות אותו, וזה עומס שהזקנים מאוד לא רוצים לעמוד בו. הם יונקים את תעצומות הנפש שלהם מאותם דברים שמאפשרים להם להתקיים כמעט ללא משמעות.
”כך למשל, היחסים החברתיים שלהם הופכים הרבה יותר רדודים, ונשענים רק על מה שמשרת אותם. הם יעדיפו את הפיליפיני המסייע בידם על פני בני משפחה רחוקים. זה עיקרון אבולוציוני הישרדותי שנמצא אצל כל בעל חיים שרוצה להתקיים. כאשר הם צריכים לתכנן, כפרויקט, איך יצליחו ללעוס את ארוחתם הבאה ואיך יצליחו לעבור מהכורסה למיטה, מה שלפעמים דורש כמה שעות, זה תופס את עיקר מעייניהם“.
אחת הטקטיקות שנוקטים זקנים כדי להישאר בהווה היא קיום טקסים שעוצרים את הזמן. מחקר שערך פרופ' חזן בזמנו באנגליה, מצא כי שתייה תה הפכה להיות מרכזי בארגון הפעילות היומיומית של אנשים זקנים. ”זה טקס שחוזר על עצמו, הוא לא משתנה, ומאפשר להם להשאיר את עצמם בתוך תמונת עולם של זמן לא ליניארי“, הוא מסביר.
ממצאים שונים, מעט אופטימיים יותר, לגבי הקשרים החברתיים של זקנים, עולים ממחקר שניהלה פרופ' גולנדר בקרב זקנים מאושפזים הסובלים מדמנציה. במחקר ניסתה לבדוק לשם שינוי לא ”מה אבד לחולה“ עם התפשטות הדמנציה, אלא ”מה נותר לו“. ”ניסינו 'לקלף את הבצל' ולבדוק אילו יכולות נותרו לחולה, למשל בתחום התקשורת והשפה“, מסבירה גולנדר. בהקשר זה, המושג ”תבניות של יכולות שמורות“ שטבעה גולנדר, נכנס לשימוש בתחום כמצביע על ”פנים הבצל“ של חולה הדמנציה.
מן המחקר עלה, באופן מפתיע, כי בממוצע כמחצית מן החולים המבוגרים מסוגלים גם במצבם לשמור על קשרי חברות ברמה כלשהי. החשיבות המעשית של מחקר כזה התבררה במלוא עוזה כאשר החוקרים גילו כי הגורם שהשפיע ביותר על היכולת ליצור ולשמר קשרי חברות בקרב חולי דמנציה מבוגרים היה מדיניות הצוות המטפל. למעשה, שיעור הדמנטים שהמשיכו לשמור על קשרים חברתיים נע בין 25%-75% (50% הוא הממוצע), כאשר השיעור הזה היה תלוי בסוג המחלה ובאישיותם של המטפלים. די באחות שמעודדת את הכישורים האלה אצל המאושפזים כדי לאפשר להם להגיע קרוב יותר ל-75% וליהנות מחיי חברה מספקים יותר.
אחד ממחקריו האחרונים של חזן נקרא ”תנאים של נראות: טיפול בקשישים במדינה מזדקנת – המקרה הישראלי“. במחקר הוא בודק את חוסר הנראות (visibility) של קשישים בשיח הציבורי. ”בגלל הפחד של כולנו מפני הזקנה, הזקנים מועלמים ומושתקים“, הוא מסביר. ”הם נוכחים נפקדים. אנחנו מסרבים לראות אותם. ואם רואים, זה בדרך כלל באור מגוחך או מעורר אימה, כפי שרואים בסרטים. יש גם מגמה של אנטי אייג'ינג, שמציעה דרך להימלט מהזקנה. להיעדר הנראות החברתית יש ביטוי חריף בבתי אבות למשל, שהרי אלה מובלעות חברתיות שאליהן הוגלו הזקנים“.
את חשיבות נושא הזיקנה כדיסציפלינה מחקרית מסכם יפה פרופ' שמוטקין: ”הזיקנה שכיחה יותר ויותר באוכלוסייה, למרות שהאוכלוסייה הצעירה מנסה להתנער ולהתרחק ממנה. אבל חקר הזיקנה מאוד רלוונטי לחלקי אוכלוסיה גדולים שהולכים ומתרבים. חקר הזיקנה אינו רק עיסוק פרקטי, הוא גם מחקר פרדיגמטי על תהליכים מאוד עמוקים, שיכולים לגלות לנו דברים משמעותיים על חיינו שלנו“.
כותבת מוחקת 