Category Archives: טכנולוגיות פלוס

מאה כרטיסים אם אינני טועה

יש קופסא קטנה בתוך קופסא גדולה על שולחן העבודה. שלפתי מתוכה ערימה ישנה של כרטיסי ביקור. מאה כרטיסים אם אינני טועה. הצעתי לילדים לשחק בהם. הכתובת עדיין נכונה, גם מספר הטלפון, אבל רק הם. התואר "עיתונאית" השתנה, כתובת המייל אחרת, אפילו השם שלי הוחלף, למען השם. גם הבלוג שכתובתו התנוססה על הכרטיס, מקור לגאווה מקצועית, הפך ל.. אה, משהו אחר.

הילדים לקחו את כרטיסי הביקור בחצי רצון. אבל הם לא רצו להדביק אותם זה לזה, ליצור דגם משוכלל, כפי שהצעתי. גם לא לצבוע אותם אחד אחד בטושים או בצבעי מים. לבסוף, משועממים, הם נכנסו לאמבט. הרשיתי להם להערות את כל הכרטיסים מן הקופסא אל תוכו, ואלה צפו ויצרו שכבה נפרדת על המים, המוני סירות שטבעו אחרי רגע. הקטן התלהב, והדביק את פיסות הנייר הרטובות אחת אחת לקיר החרסינה הכחול. טפט העבר שלי.

אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה פשוט, ולכן אשתדל כרגע לא להשתמש יותר במטאפורות כמו "טפט העבר שלי".

לא היה לי כל כך איכפת מהכרטיסים. אבל ציינתי לעצמי את חוסר האיכפתיות הזה. אני כבר לא מרגישה שהעבר הוא קליפות או נשלים שאני משילה, גם לא משא כבד. נדמה לי שאני סוחבת מאחורי שובל מתארך של כרטיסים כאלה. בדרך כלל הם קלים מאוד, אם כי לפעמים נתפסים במשהו ומעכבים אותי.

כל זה – בעולם האמיתי. על זהויות הרשת אני בכלל לא מדברת. לעולם לא אצליח למחוק את עצמי מכל העיתונים, האתרים, הפורומים והרשתות החברתיות שבהם כתבתי בניק זה או אחר. גם כששום פרט שם כבר לא מעודכן. כמה אפשר לרדוף אחרי מי שהייתי פעם ולנסות לבקר אותה או להתכחש לה. אולי זה לקח מאלף, להשאיר שם את כל הזהויות והתקופות, במבנה שטוח, מעורבב כרונולוגית ומסודר על פי סדר העדיפויות של גוגל. זו אני או לא אני.

אחר כך הלכנו למסיבת סיום. מסיבות וטקסים מסכסכים אותי. המיזנטרופיה המובנית יחד עם הגיקיות והכישורים החברתיים המתפתחים שלי מצטרפים יחד לישות שהיא בחצייה חברותית ולבבית, בחצייה מסוגרת ופגיעה. נדמה לי שהתפרים המחברים את שני החצאים הללו רופפים וגסים, אבל אני רואה את עצמי כמעט רק מבפנים, ולכן הרווחים שבין התפרים הללו קורנים בחוזקה באור הצהריים. מי שרואה אותי מבחוץ, הרווחים חשוכים לו.

אופטיפוסט. שוב לנהוג

יש לי פוסט מוכן, טקסט קצר ונחמד, שכמעט העליתי כאן לפרסום. אבל באיזשהו רגע קלטתי שהוא די מדכא. כמו רוב הפוסטים האחרונים כאן. יותר מדכאים מהחיים שלי כרגע; שהם די בסדר, לא ממש מושלמים, אבל ממש בסדר ויש על מה להודות.

לאור זאת עלתה בי המחשבה המעצבנת, שאני יודעת לכתוב על עצב דיכאון וקשיים הרבה יותר טוב מאשר על אושר שמחה ונעימות.

האם זה מפני שהכאבים הרבה יותר מעניינים, יותר צורבים בבשר, מושכים יותר את הקורא, גורמים לו להתכווץ? הם ודאי לא יותר "עמוקים". ועם זאת, מבין כל העצבונות האפשריים, אני חושבת, כבר הגדרתי אולי מאה וחמישים סוגים, ואילו בשמחות יש לכאורה רק שלושה מצבים:  שמחה, שמחה רבה, ורגע אחרי השמחה. כמו הפולנייה שהיתה נורא צמאה לפני ששתתה מים. ובכן, זה לא מוצא חן בעיניי, המצב הזה.

הפוסט ההוא יישאר במגירה לעת עתה, ויתפרסם אולי מתישהו בעתיד. עכשיו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן (עדיין לא ברור אם זה יימדד במספר הפוסטים או ייתחם בזמן) של כתיבה אך ורק על רגשות ורגעים שמחים, מוצלחים, נעימים ומאושרים. לאו דווקא מהסוג הרומנטי. כל סוג של עינוג נפש, מהתפעמות גדולה ועד נלבבות שקטה. בלי סייגים ובלי התנצלויות ובלי חשש מעין הרע (החוצה!). וכל אלה יצטרכו, כמובן, גם לעניין.

*

הבוקר נהגתי בעיר. עקפתי בעדינות, זזתי בזהירות, השתלבתי בתבונה בתנועה. מלמלתי "מה יש לך באמא'שך". אני – נהגתי! לחזור לנהוג אחרי עשרים ושלוש שנה, החלטה שקיבלתי בספטמבר והתגשמה בפברואר, זה ממש כמו לחוות התחלת הליכה. אלא שבנהיגה, לא רואים את המדרכות. רואים את הדרך. מביטים בהסתכלות רחוקה, אחרת הרכב סוטה. לא מתעכבים על צבעו של פרח או על צורות העננים. נוסעים, נוסעים.

הילד הקטן היושב באוטו מאחור, בדרך כלל יושב מלפניי, בעגלה הנגררת, מביט ושותק רוב הזמן. בכל מקרה הוא לא רואה את פני אמא (מתי ימציאו עגלת ילדים שאפשר לשבת בה על הצד, כלומר גם לנסוע עם הכיוון וגם להביט באמא?). אבל בזו הפעם הוא לא פתוח לדרך כמו בעגלה, ולכן מפטפט ללא הרף. מספר לי על צבעים של ג'לי, על סוגים של קרמבו, ואני מהנהנת אוטומטית, כן חומד, אין לי יכולת להקשיב באמת, אני משתלבת בתנועה העזה של דרום תל אביב, מרגישה בקהיר או בהודו, מרגישה גדולה בעולם של גדולים, מרגישה מנווטת בעולם של יכולים, ואפילו לא מתרגזת, היי קח לך את הדרך, יש לי דקה, ופה אני אכנס ברשותך, כמה התנועה חלקה, ממש חמאה בריבה, אמנם מוכתמות בעשן דרום העיר אבל נמסות על כף ידי כאילו רשמתי בעצמי את המפה.

 לו הייתי צריכה לעשות את זה חמש פעמים בשבוע שעה כל פעם אולי הייתי שונאת את זה, אבל אני צריכה לעשות את זה בדיוק כל פעם שמתאים לי לעשות את זה. כמו שקבעתי לעצמי מינוני עבודה מהבית ומינוני קריאת ספרים. ולכן אני נהנית מכל רגע, ובעיקר מזה האחרון המשכר שבו אני נכנסת לחניה, עוצרת בדיוק מול הקיר, כמה שצריך, מוודאת סגירת חלונות, מנתקת חגורת בטיחות ומוציאה מפתח. בחזרה לחלון החיים הקודם, של הליכה בגובה אדם. אני יכולה לבחור עכשיו, חשופה או סגורה, אטית או מהירה, מתבוננת או מתקדמת. ואני גאה בעצמי עד מאוד.

בלי הירארכיה: קן הנמלים כארגון. המחקר של דברה גורדון

(כתבה שפורסמה ב"כלכליסט" ומובאת כאן בגרסא שלפני עריכה).

"אני חוקרת נמלים, מפני שאני אוהבת לחשוב על האופן שבו ארגונים פועלים", כך מתחילה ד"ר דברה גורדון (Deborah gordon ) את הרצאתה המרתקת, בה ניתן לצפות באתר ההרצאות TED. מדי שנה, כבר עשרים שנה, נוסעת גורדון לדרום מערב אריזונה כדי לצפות על מושבות של נמלים אוכלות זרעים הנקראות נמלי-קציר. התצפית שהיא עורכת יורדת לפרטים הקטנים ביותר, ממיפוי מקומם של כל הקנים בשטח דרך ספירה דקדקנית של כל הנמלים בתוך הקן ועד סימון בצבע של כל נמלה ונמלה כך שיהיה ניתן לעקוב אחר עיסוקיה השונים.

תחום המחקר של גורדון, מאפשר לתהות על האופן שבו חלקיו הפשוטים של ארגון המוני פועלים במשולב ויוצרים את התנהלות הארגון כולו. הדבר המסקרן ביותר בארגונים הנמליים, להבדיל מארגונים אנושיים, הוא שאין בהם הירארכיה או תכנון מרכזי – "אף נמלה לא מנהלת את פעולותיה של נמלה אחרת, ואף נמלה לא מבינה מה קורה או מבינה את ההשלכות של מעשיה. והמלכה רק מטילה ביצים", במילותיה של גורדון. "אין שום ניהול. משהו בדומה לאופן שבו אנשים מתנהגים בשוק המניות", היא מחייכת.

מן התצפיות שלה מסתבר שמה שנראה ככאוס ארגוני וניהולי בכל זאת מאפשר את התנהלותה של מושבה יעילה ומועילה, שבה כולן דואגות לכולן ומתקיימות בצורה נאותה. אז האם ניתן ללמוד מהחרקים הסימפטיים הללו על דרכים שונות או טובות יותר לנהל ארגונים אנושיים, או בכלל להתנהל כלכלית? גורדון רק רומזת בהרצאתה על הקשר בין ארגון מושבה לניהול אנושי, אך בראיון טלפוני ל"כלכליסט" ניאותה החוקרת הנערית לפרט מעט יותר, ולהשוות מערכות כלכליות מורכבות מתחום הפיננסים, הארגון והשיווק, למתרחש בתוך המושבות הזעירות.

*

הפרט המדהים ביותר לגבי התנהלות הנמלים כקולקטיב ארגוני הוא ככל הנראה השיעור הגבוה של האבטלה הסמויה. מסתבר שהדימוי של הנמלה החרוצה אינו תמיד קשור למציאות, שכן על פי גורדון, בכל זמן נתון חצי מהנמלים במושבה פשוט לא עושות כלום כל היום. סתם יושבות בפנים בזמן שהאחרות מזיעות. "אפשר לחשוב על הנמלים הללו כעל תגבורות, בהנחה שמשהו אכן יקרה, אבל מעולם לא ראיתי משהו קורה, ואני חוקרת רק 20 שנה", היא מעירה ביובש. מסתבר כי מדובר במעין "מעמד" בפני עצמו, של נמלים המצויות בפתח הקן, ועומדות שם כמעין חוצץ בין הפועלות הצעירות שעובדות עמוק בתוך הקן לבין הפועלות המבוגרות יותר שעובדות בחוץ.

השאלה שמעלה הממצא הזה היא, מה יש בדרך שבה המושבה מאורגנת שמאפשר לקיים מאגר גדול כל כך של נמלים שאינן עושות כלום, הרבה יותר מ-10% אבטלה המדאיגים את בני האדם? האם מדובר בהמצאה כלכלית גאונית, שמאפשרת לחברה לפעול ביעילות ולשגשג למרות שיעור אבטלה גבוה? אל תהיו כל כך אופטימיים. "הדבר המעניין הוא שכל נמלה בפני עצמה אינה יעילה", מסבירה גורדון. "היעילות של המושבה אינה מושגת בגלל היעילות של כל פרט ופרט בה, אלא בגלל הדרך שבה כל המערכת כולה פועלת. לכן, למרות שאנשים לרוב מתרשמים מקן הנמלים, ובמיוחד מהעובדה שהוא מאוד מגוון ושופע, הרעיון שמושבת נמלים עובדת כמו מפעל יעיל אינו נכון, ואני לא חושבת שהיינו רוצים  להיות 'יעילים כמו נמלים'.

"ועם זאת, מה שבכל זאת מרשים הוא העובדה שכל הפרטים המתרוצצים הללו עובדים יחד, ומצליחים מספיק במשך חלק מספיק מהזמן, באופן שמאפשר לקבוצה כולה להצליח".

איך אפשר להסביר אם כך את ה"יתירות" של חלק גדול כל כך מתושבות הקן? לגורדון אין תשובה מוחלטת אלא השערה: "יכול להיות שלרעיון של 'לעשות כלום' יש תפקיד במערכת – שזהו מנגנון שמונע מהמערכת להגיב במהירות גדולה מדי. שהרי במחקר מצאנו גם שהנמלים עושות משהו בעיקר בתגובה לפגישה שלהן בנמלה אחרת. לכן אפשר לטעון שאם רובן יושבות ולא עושות כלום, זה מנמיך או מווסת את שיעור האינטראקציות ביניהן. ייתכן שהעובדה שיש נמלים שלא זזות הרבה, עוזרת לשמור על התנהגות המושבה ממאוץ מהיר מדי, ושומרת עליה מתנועה מהירה מדי בכיוון אחד.

 "זה כנראה שוב דומה לאופן שבו פועל שוק ההון – ברגע שכולם מגיבים לכולם בזמן אמת, התנודות חזקות הרבה יותר. ואם כולם נעים כל הזמן, כל המערכת תשתנה מהר יותר. אבל אם חצי מהאנשים לא יעשו כלום ביום נתון, המערכת לא תשתנה כל כך מהר".

 *

אז מה בעצם עושות הנמלים כשהן קמות בבוקר – איזו פעילות אצלן מקבילה להגעה למשרד וקריאת מיילים? מסתבר שאופן חלוקת המטלות בתוך הקן גם הוא יצירתי ומגוון להדהים – לנמלים אין תפקיד מולד ומקובע בדומה לדבורים, אלא תקופות שונות שבהן כל אחת ממלאת תפקיד שונה, על פי הצרכים המשתנים של המושבה כולה, ואיכשהו המושבה מצליחה להתאים את מספר העובדות המבצעות כל מטלה, לצרכים הללו. כך למשל, מסבירה גורדון, כשיורד גשם בקיץ, הוא גורם להצפה ולנזק רב לקן, ויש צורך בנמלים נוספות כדי לנקות את הבלגן, אלה נמצאות כבמטה קסם. ואילו כאשר נמצא מקור מזון חדש, כמו חבורת מטיילים שעורכים פיקניק, מוקצות נמלים נוספות לאיסוף מזון, ללא כל בעיה.

במקור, מתחלקות המטלות של הנמלים הפועלות מחוץ לקן לארבעה קטגוריות: מלקטות המזון; המפטרלות, שבוחרות את הכיוון שבו תלכנה המלקטות; עובדות התחזוקה, שבונות את הקן כחדרים-חדרים וגם מנקות אותו; ועובדות זבל המכניסות לזבל כימיקל לסימון טריטוריה. כל החרוצות הללו מהוות רק כ-25% מכלל אוכלוסיית המושבה (כזכור, כמחצית מהאוכלוסייה מתבטלת לה בתוך הקן פנימה).

ד"ר גורדון וצוותה ניסו לגרות את הנמלים לפעילויות מסוגים שונים – ומצאו שבכל פעם מתגייס מספר גדול של נמלים למטלה הנחוצה באותו רגע, על חשבון ביצועה של מטלה אחרת. כך למשל, החוקרים הציפו והרסו חלקים מהקן, מה שגרם לפועלות רבות להתגייס למטלות תחזוקה, ובהתאם הוריד את מספר הנמלים שעסקו בליקוט מזון. מצד שני, כאשר החוקרים הציבו בפני הנמלים מזון רב, הפסיקו עובדות הזבל את עיסוקן ויצאו ללקט מזון.

"אמנם זה לא נכון שנמלה אחת מבצעת את אותה המטלה שוב ושוב במהלך כל חייה", מגלה גורדון. "אבל לא כל שינוי הוא אפשרי. אם יש צורך בפטרולים נוספים, עובדות התחזוקה יהפכו למפטרלות. אבל אם יש צורך בעוד עבודת תחזוקה – למשל, אם אני מציבה בקן ערימה של קסמי שיניים – אף נמלה לא תשנה את מטלתה לתחזוקה; יגיעו נמלות תחזוקה מתוך הקן. כך שליקוט הוא מטלה עדיפה, והנמלים בתוך הקן פועלות כמשאב".

אבל איך יודעות הנמלים שיש כרגע צורך בוער במפטרלות או במלקטות? "מסתבר שכל נמלה משתמשת באופן שבו היא מתקשרת עם אחרות כדי להחליט מה לעשות", אומרת גורדון. "הנמלים נפגשות, מריחות זו את זו באמצעות המחושים שלהן, ומשתמשות במידע שהתקבל כדי להחליט מה לעשות. מי שצפה אי פעם בנמלים ראה אותן מצמידות את מחושיהן אלה לאלה – כך הן מריחות. הנמלים, כך נמצא, מפיצות ריח שונה על ידי ביצוע מטלות שונות, והריח משתנה על פי כמות הזמן שהן מבלות מחוץ לקן, כך שאפשר להבדיל בקלות יחסית בין מלקטת הפועלת בחוץ לבין עובדת תחזוקה יושבת בית.

"הנמלים לא מחליטות ולא נותנות הוראות", ממשיכה גורדון, "אבל עדיין יש להן אלגוריתמים מאוד פשוטים, שמשמשים לזהות אם הנמלה שמולן שייכת לאותו הקן, ואיזה משימה היא ממלאת כרגע. כל אחת מגיבה לתדירות שבה היא פוגשת נמלים אחרות ומחליטה לפי הריח שלהן איך להתנהל בזמן אמת".  כך למעשה מתקבלת החלטה על סמך מספר הנמלים העוסקות כרגע במשימות השונות.

אפשר היה לכאורה לטעון שאין כאן שום חידוש או פטנט – הנמלים פשוט פועלות על פי אינסטינקטים הטבועים בהן. אבל כשאני מנסה לתהות על הטענה הזו בשיחה, גורדון המנומסת כמעט נעלבת בשמן של הנמלים: "קל לחשוב שאצל בעלי חיים הדנ"א הוא סט הוראות, אבל אנחנו לא ממש יודעים איך זה עובד. אומנם לאנשים יש מגוון רחב יותר של תגובות לעולם בהשוואה לנמלים, אבל עדיין תגובת הנמלה מגיעה רק בחלקה מן הגוף, ושאר פעולותיה, כמו אצל כל חיה אחרת, הן תגובה למה שקורה לה. הנמלים הן לא כמו מכונות קטנות".

 *

תגלית מעניינת נוספת של גורדון וצוותה היא, שהחלטתה של הנמלה לא מתקבלת על סמך מפגש עם נמלה אחת בלבד, אלא שהקצב שבו היא פוגשת נמלים המבצעות מטלות אחרות, מאפשר לה להחליט מה לעשות. כלומר, אם ברגעים האחרונים הנמלה שלנו פגשה יותר מלקטות מכרגיל, שנחפזו לחגוג על שאריות הפיקניק, היא תסיק מכך שיש צורך במלקטות נוספות, ואז תשנס מותניים, תזנח את עיסוקה הקודם ותצטרף לפעילות הליקוט.

"מה שחשוב הוא לא המסר הבודד שנמלה אחת מעבירה לאחרת אלא רצף של מסרים שונים ורבים, שעל פיו הנמלה האחת מקבלת החלטה", מסבירה גורדון. "הנמלה אומרת, אם אפגוש מספיק נמלים שעוסקות בליקוט מזון, ארצה לצאת החוצה מן הקן. אין להסיק מכך שהיא אומרת, אם אפגוש 22 נמלים כאלה ו-14 כאלה אחליט לעשות כך או כך. אין לנמלה סט הוראות קבוע, אלא החלטות שמתקבלות בזמן אמת". וזאת, כנראה, בדומה להחלטה שעובד טוב בארגון מסוגל לקבל על סמך מסרים שהוא קולט מהשטח.

"קשר נוסף שניתן למצוא בין התנהגות של מושבות להתנהגות אנושיות", מהרהרת ד"ר גורדון, "הוא היכולת להבין איך גודל הארגון משפיע על הדינמיקות שבין העובדים, או על הדרך שבהן פרטים מזהים זה את זה בתוך רצף. כמו בשוק המניות – ההחלטה שלך שזה יום טוב למכור, תלויה במידע שאת מקבלת ולא בהוראה של מישהו מלמעלה. גם זו דרך שבה אנחנו מגיבים למידע מקומי ולא מהירארכיה".

 אפשר להשליך מהדינאמיקה הזו אל דינמיקות אנושיות נוספות, היא אומרת, למשל מתחום הפרסום והשיווק. "יש תפיסה פרסומית שאומרת, לא משנה מה אתם רואים שקשור בקוקה קולה, מה שחשוב הוא שאתם מזהים את המילה קוקה קולה כשאתם רואים אותה. אנחנו מגיבים לדרך שבה אנחנו פוגשים במותגים או שמות כלשהם, ולתדירות שבה זה קורה. גם אם אין לנו כללים דומים לכללי הנמלים, יש דרכים אחרות שבהן אנחנו מגיבים למה שקורה מסביבנו, וזה מצטרף לתגובה קבוצתית".

אבל גם התגובה הקבוצתית עשויה להפתיע – שכן נמצא שתגובת הנמלים משתנה בהתאם לגודל הארגון, סליחה, המושבה, אליה הן שייכות. כל מושבה מתחילה במלכה המייסדת לבדה, וגדלה בהדרגה עד שהיא מגיעה לסדרי גודל של 10-12 אלף נמלים כשהמושבה בת חמש. המספר נשאר כזה עוד כעשר עד 15 שנים, עד שהמלכה מתה ואין עוד מי שייצור נמלים חדשות. מתוכה יוצאות עוד מלכות מכונפות וזכרים לטיסת הרביה של אותה שנה, במטרה ליצור מושבות חדשות. גורדון חפרה מושבות שגילן ידוע וספרה את כל הנמלים בתוכן, עד האחרונה, ואז השוותה את תגובותיהן של מושבות גדולות לאלה של הקטנות.

 "כשאני עורכת ניסויים במושבות ותיקות, בנות חמש שנים או יותר, הן הרבה יותר יציבות ומאוזנות", היא מגלה בהרצאה. "ככל שאני מטרידה אותן יותר, כך הן פועלות יותר כמושבות בלתי מופרעות; בעוד שהמושבות הצעירות, הקטנות, למשל המושבות בנות השנתיים שיש בהן רק 2,000 נמלים, חשופות הרבה יותר לשינויים".

 *

ובמלים אחרות, תאגיד ותיק לעולם יהיה יציב יותר ופחות יתערער משינויים לעומת חברת סטארט-אפ. "המושבה הגדולה יותר יציבה יותר ממושבה צעירה, וכנראה תגיב באותה דרך שוב ושוב", מסבירה גורדון בשיחה. המידע הזה לכאורה מובן מאליו, אבל הופך למעין פלא אם זוכרים שנמלה בודדת חיה רק שנה אחת – כך שאין להניח שהנמלים "מבוגרות יותר" או "בעלות ניסיון" ולכן פועלות אחרת. מה שמשתנה הוא אך ורק גודל המושבה. איך גורדון מסבירה את הפרט הזה?

"העיקרון הזה דומה לדרך שבה גוגל עובד – מפני שהוא מחפש כל כך הרבה אתרים, אנחנו מקבלים אותן תוצאות בהקלדת אותן מלים. אם גוגל היה קטן מאוד, הוא היה מוצא בכל פעם תוצאות שונות. אנחנו לא בדיוק יודעים ממה נובעים ההבדלים ביציבות בין מושבות גדולות וקטנות, אבל אנחנו מניחים שהם דומים מאוד למערכות מורכבות אחרות שאין בהן שליטה מרכזית, כמו למשל האינטרנט". ההקבלה לאינטרנט מסייעת גם להבין את תהליכי התקשורת בין המשתמשים-הנמלים – אפילו כשמדובר בדינמיקות פשוטות כמו הצטרפות לרשת חברתית או פתיחת בלוג. ככל שמשתמש בודד יפגוש יותר פרטים שחברים בפייסבוק למשל, כך יגיע אליו מסר חיובי לגבי ההצטרפות לרשת הזו. כך גם גדולים סיכוייו לזנוח את הרשת הקטנה אליה נרשם קודם לכן, ו"ללכת לאן שכולם הולכים" כצו השעה.

"זה פשוט סוג שונה של ארגונים. לארגונים עם הירארכיה, שבהם יש מישהו למעלה ושכבות מתחתיו, יש דינמיקות שונות ככל שהם גדלים, בהשוואה לעומת ארגון נמלים שבו אין שליטה מרכזית", מסבירה גורדון. "גם במערכת החיסון, למשל, יש תאים שונים ורבים שמתקשרים זה עם זה, אף אחד לא נותן הוראות, ובכל זאת גודל המערכת משפיע על פעילותה – מערכת ותיקה יותר תהיה יציבה יותר מאשר מערכת צעירה וקטנה. דוגמא נוספת היא המוח, שבו נוירונים מתקשרים זה עם זה ללא שליטה מרכזית. ובבירור, יצורים עם מוח גדול שונים ממוח קטן, מגיבים אחרת ופגיעים פחות".

אי אפשר לקבוע שאותו "רצף" שמכתיב את פעילות הנמלים פועל ביעילות של שעון שוויצרי", מסכמת גורדון את הרצאתה. למעשה, היא קובעת, אף פעם לא נראה שהנמלים עושות משהו בדיוק באופן שבו הן אמורות לעשות אותו. "אבל זה עובד די טוב. הנמלים היו כאן במשך כמה מאות מיליוני שנים. הן מכסות את כל פני הארץ, פרט לאנטרקטיקה. משהו שהן עושות הוא בפירוש מצליח דיו כדי שהרצף של מגעים מזדמנים ייצור משהו שיאפשר לנמלים ליצור הרבה יותר נמלים".

אתם באים לפה הרבה?

כולם מפחדים מהמאגר הביומטרי. אני לא. להפך, אני מחכה לו. של מי הקלסתר הזה, ישאל סוכן סמוי. הו, אל תשאל, של א' משמרי, תענה בחדווה אחות סמויה בקופת חולים. אה, זו היא? מעניין, תני לראות. כן, כן. ידעת שהיא הצטרפה לרשומות שלנו ב-1996? לא, לא היה לי מושג. התרכזתי יותר בטייק אווי שהזמינה תשע שנים אחרי כן, בחופשת הלידה. מה אתה אומר, זה מה שהיתה עושה בחופשת הלידה? כן, נו את מכירה אותה, היא יודעת איך לחיות. לפעמים. כן, לפעמים. אבל תגיד, למה היא לא נרשמת לאיזה חוג, לצאת קצת? לא כתוב פה כלום על חוג.

כן, אני רוצה שידברו עלי. החשיפה לעצמה לא יכולה להזיק לי. רק חרדת החשיפה מזיקה. רק חרדת הלכידה מול אור פתאומי, רק היא מאלצת.

 *

אני רוצה את החורף הזה כבר, אני לא רוצה לפחד מעונת הקור. כל הסוודרים ממש יתאימו לי, וכל השמיכות יעטפו אותי היטב. כל הספלים החמים יעירו: שתי, שתי, את שחקנית בהצגה על חמימות, שכתב תסריטאי שחוק. את מזמן לא רוצה לחפש את העוקץ, רק לצנוח על פוך רך, להחשות חששות בבד.

ובסופו של דבר גם בחורף, כולן כולן, הסרוגייט, הזונה, המטפלת בצחוק, מחלקת החיבוקים ברחוב, יילכו עם ערב לישון לבד.

 *

זה יהיה פוסט יפה ורגוע. אני אשב איתו על מרפסת עץ צבועה בלבן, אשתה לימונדה מכוס גבוהה, אהרוג לכם יתושים ואנופף במניפה. זה יהיה פוסט שקט וכחול שאפשר לצלול בו, ותוך כדי קריאה ייצאו דגיגים מכל נקיקי הגוף, ויחזרו עייפים אך מרוצים. זה יהיה סיפור שחייבים לחיות בתוכו כדי להיות קיימים, כולו מסועף רמזורים ושלטים מוארים של ברודווי, והתור לכרטיסים יימשך כשבועיים. ליד הקופה ייערך, בחלון ראווה, מפגן של איש שהכריז על תוכניתו לחיות בתוך גוש קרח, ואתם תתבוננו בו ויימס לבכם.

מנותקת

הפעם זה לא פוסט לירי, לא אניגמטי, לא מלודרמטי, אבל בהחלט סימפטומטי.

קבעתי השבוע פגישה עם ידידה, ואחרי שסגרנו זמן ומקום היא אומרת בהיסוס: אה, רגע, אין לך מספר סלולרי. נכון, אמרתי לה, כשאין סלולרי, קובעים – ומגיעים (אבחנה של פויר).

מאז שאין לי נייד, שנה וחצי אולי, אני יוצאת החוצה ונותנת לעצמי פטור מההרגל לחשוב "מעניין כמה אנשים מתקשרים ומחפשים אותי עכשיו". בדרך כלל ממילא התשובה תהיה אחד או אפס. אבל אז זה יהיה אחד חשוב, לא עשרה חשובים-למחצה. לא רק סלולרי אין לי. גם כל גאדג'ט אחר אין (לבד ממצלמה פשוטה, אבל הילד כל הזמן גומר לה את הסוללות). אין גם טלפון אלחוטי בבית, אין חיבור לכבלים או ללוויין, ולא מנוי לאף עיתון. באתרי החדשות אני קוראת כותרות וממעטת להיכנס לטקסט המלא. מדכא מדי. וכל מה שאני יודעת על סדרות טלוויזיה עכשוויות, למשל, בא משברי משפטים של אחרים.

אז כן, באינטרנט אני שעות רבות ביום, גם מתוקף העבודה וגם מכוח האינרציה. מיילים – מקבלת. בפייסבוק – מעדכנת. ועוד איך. גם מקבלת עדכונים על פעילויות מחאה, נניח, בכל מיני נושאים. אבל אם יש מקום שנקרא "מרכז העניינים", אמיתי או מדומיין, אני לא רק רחוקה מהמעגל הראשון שלו, אלא קרובה מאוד למעגל ה-81. ומבחירה.

הייתי רוצה לספר לכם שזו דרך חיים מומלצת ביותר – כמה שפחות חדשות רעות, כמה שפחות אקטואליה שצובטת בעור, עוולה אחרי עוולה. בלי השטויות של הפריים טיים שמאכלות את המוח ומפריעות לנשום, בלי הג'ינגלים והפרומואים שנכנסים לגוף וממשיכים להקרין את עצמם על הרשתית מבפנים. לסנן, לסנן, להתחמק מההזניה הזו, לא לתת לה להזין אותנו, להשאיר מקום לתפריט פתוח שלנו. ספרים יד שנייה, סרטי אינדי, מוזיקה אקלקטית, יצירה עצמית, מה שבא.

ובכלל, כמה שפחות מיינסטרים, על קבלת ההחלטות העדרית, ההשוואה החמוצה לשכנים, הקניות בקסטרו (או איפה שקונים, מי יודע, אני לא שם), ההצגות הסגורות לוועדי עובדים, הנופש בתורכיה, הנסיעה לפארק מים בצהרי שבת בחודש אוגוסט. ברוב המופעים הללו אני בוהה כלא מאמינה. כמובן, אין לי וילדיי פטור גורף מכל אלה, אבל יש דרגת חופש גבוהה יחסית – גם מרוב תקשורת ההמונים וגם מ"מה יגידו" (אם כי "מה יגידו" עדיין יושב אצלי בראש, הלא זה בדרך כלל קול מוטמע).

ועם כל זאת, עדיין מקננת בי לפעמים השאלה: האם במדינה מסוכסכת שכזו יש בכלל זכות לחיות בבועה? האם זו לא פריבילגיה, בעת שישראל מתפוררת לאטה, להתחמק מכל ידע אקטואלי ומכל צורה של עשייה חברתית? אמנם עשיתי, תרמתי, הפגנתי והסברתי בעבר, בכל מיני מסגרות, למדתי לעומק מצבים שקוממו אותי ושאפתי לשנות אותם יחד ולחוד, אבל זה היה די מזמן. ואני ממש לא רצה על הגבעות ולא שוכבת על הגדרות כמו אסף למשל. כרגע מעורבותי החברתית מסתכמת בהבעת דעות לעומתיות בשניים-שלושה נושאים. במה הקיום המנותק יעזור לי בזמן אמת, כאם לשניים שמתחלחלת למחשבה על הרגע שבו יגיע הצו הראשון?

אין לזה תשובה נחרצת (גם אם תקראו תשובה כזו בתגובות, אל תאמינו לה). נראה לי שהחיים המוגנים יחסית שנוצרו לנו פה, לי ולילדיי, מאפשרים לנו להכריז שאמנם השנה היא 2011, אבל יש שעון פנימי שאף אחד לא יכוון במקומנו, ובו אפשר לקבוע איזו שנה שרוצים; ואמנם המקום הוא ישראל, אבל זו מחאה קטנה גם לבחור לשכוח מפעם לפעם את המיקום האומלל הזה על המפה. לחוש מהי הוויתו ותוצאתו של קיום שליו, לא רדוף, לא מתלהם, לא מזיע כמו עדר במנוסתו. לדעת שהבהלה השבלונית שזורע הממסד לא מביאה לשום שינוי אלא לבהלה נוספת. לזכור ולהזכיר את כל אלה בכל רגע, כך שאולי, כשכבר יבואו לקחת אותנו (מי הפעם?), לפחות נדע למה להתגעגע.

 

סגירת המעגל של טבע וסרונו

היום יצאה ההודעה של טבע על רכישת Theramex, חטיבת בריאות האישה של מרק-סרונו (Merck-Serono), תמורת 265 מיליון אירו. העיתונים כולם פרסמו את הידיעה כלשונה כמעט (חלקם באיות שגוי של השם "סרונו"), בלי להיזכר לרגע בצירוף "בריאות האישה" ו"סרונו" ולהבין שיש כאן סגירת מעגל אירונית – הקשורה לישראל בעבותות. קחו אוויר, כי זה נוסע יותר מ-30 שנה אחורה, ומתחיל ברחובות.

קודם כל, מהי בעצם מרק-סרונו? מרק הגרמנית (אין קשר לחברה עולמית בשם זהה, שבסיסה בארה"ב) רכשה את סרונו בשנת 2007, ופעילות הביוטכנולוגיה העשירה של סרונו נטמעה לתוך מרק בדמות חטיבה בשם Theramex.

החטיבה הזו מעסיקה 300 איש בצרפת ובאיטליה ומשווקת מוצרים בתחום הגינקולוגיה, אוסטיאופורוזיס, ואמצעי מניעה שונים, בהיקף של 100 מיליון יורו נכון לשנה שעברה. אחד מהמוצרים הללו, מהמצליחים ביותר של החברה, הוא תרופת הפוריות גונאל-F. מוצר אחר, המיוצר בחברה האם, מרק-סרונו, הוא תרופת הרביף לטרשת נפוצה.

ועכשיו אפשר להסיר את האבק מתאי הזיכרון: שתי התרופות הללו, גונאל-F ורביף, הן פרי פיתוח ישראלי שנוצר בחברת אינטרפארם, לשעבר השלוחה הישראלית של סרונו.

הכל התחיל בשנת 1979, כאשר עיקר הפעילות הביוטכנולוגית בישראל בוצע עדיין רק באקדמיה. בעקבות שיתוף פעולה מחקרי מוצלח בתחום הפוריות, סרונו השווייצית החליטה להעמיק את קשריה בישראל ולפתח מוצר חדש. פרופ' ברונו בלומנפלד ועליזה אשבול ממכון ויצמן פיתחו אז שימוש בהורמון פרגונאל כתכשיר קליני לבעיות פוריות. לשם מציאת חומר הגלם של התרופה הביוטכנולוגית הזו היה צורך בשתן של נשים שעברו את גיל הפוריות. ואיפה ימצאו מספר גדול של נשים כאלה, בגיל המתאים, עם רצון טוב ועם שגרת חיים מסודרת המאפשרת שיתוף פעולה עם החוקרים? במנזרים, מסתבר. כך פנו החוקרים לנזירות איטלקיות, ואלה, שמילאו צנצנות כל בוקר במשך חודשים ושנים, סייעו לייצור הגונאל-F והיוו ללא ידיעתן צעד חשוב בקידום טיפולי הפוריות ובפיתוח הביוטק הישראלי.

סרונו רכשה מתל השומר את הזכויות על הגונאל-F, ובעקבות הצלחתו הקימה בארץ את מפעל אינטרפארם לפיתוח הרביף, יחד עם מכון ויצמן. בעקבות זאת, החליט הבעלים דאז של סרונו, פאביו ברטארלי, להעמיק את הקשרים בארץ, דרך שיתוף פעולה עם חברת Miles Yeda (שותפות של Miles ומכון ויצמן, שכבר אינה קיימת היום). היזם האיטלקי וחברת היישום המקומית סיכמו כי זה רעיון טוב להקים בישראל חברה שתייצר גם אינטרפרון ביתא לטיפול בטרשת נפוצה, גם זו טכנולוגיה שפותחה במכון ויצמן, והופקה מחומר גלם לא פחות סימפטי: עורלות של נימולים.

כדי להפוך את הייצור המוגבל לקו תעשייתי של ממש הוקמה אינטר-ידע, חברה בת של אינטרפארם, שהיתה בבעלות מכון ויצמן וסרונו, והובא מנהל צעיר ומצליח, שהיה עד אז המנכ"ל המסחרי של אביק: ישראל מקוב (לימים מנכ"ל טבע, והיום יו"ר Given Imaging). מקוב הביא עמו שלל אנשים, ביניהם אברי הברון (היום מנכ"ל פרולור ביוטק). הכוונה היתה לאגד ייצור של מספר מוצרים, סרונו תרמה לצורך כך חלק מקו ייצור קיים שלה בשווייץ, ומוצר נוסף שנכנס להפקה שוטפת היה הורמון גדילה (שהופק מבלוטות יותרת מוח של נפטרים).

ב-1980 כבר קנתה סרונו זכויות ייצור ממכון ויצמן על ארבעה פרויקטים נוספים, ביניהם ייצור אינטרפרונים מסוג אלפא, ביתא וגמא. המו"פ נעשה במכון ויצמן, ולפיתוח המוצרים דאגו אינטר-ידע, חברת היישום של המכון דאז, וסרונו.

בימי ישראל מקוב כמנכ"ל הצליחה אינטר פארם להנפיק את עצמה בנאסד"ק, לגייס 6.5 מיליון דולר (לפני 30 שנה) ולרשום שיא – החברה הביוטכנולוגית הראשונה שאינה אמריקנית שיצאה לנאסד"ק. כיוון שבארה"ב ניתן אז מקלט מס לגבי השקעות בישראל, הצליחה מקוב לגייס 11.5 מיליון דולר נוספים, למימון הפרויקטים החדשים.

עם השנים החזירה סרונו לעצמה בעלות מלאה על אינטרפארם, ומחקה אותה מהמסחר בבורסה. החברה נחשבה לאחת השלוחות החזקות של התאגיד השווייצי, ותחת ניהולו של המנכ"ל עזרא עוזיאל (שהחליף את מקוב), המשיכה לייצר את חומרי הגלם שלה ולמכור אותם לחברה האם – אך כיוון שהיתה רק מפעל ייצור, עשתה זאת במחירי "עלות פלוס" בלבד. "לו אינטרפארם היתה מייצרת בארץ את התרופה עצמה, ולא רק את חומר הגלם שלה, זו היתה תרופה של מיליארדי דולרים", אמר לי פעם גורם שהכיר את החברה מקרוב. אם כך, ההשקעה והמסירות של סרונו בישראל היו גם לחיבוק דב שגרף אליו את רוב הרווחים שהגיעו למפתחי המוצרים.

יחד עם זאת, ולמרות סכסוכים ואכזבות שעברו במשך השנים שתי החברות, השווייצית והישראלית, הקשר נותר אמיץ וסרונו נותרה מחויבת לחברה גם בשנות השמונים הקשות בישראל: עם אינפלציה משתוללת, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, החברה לא עזבה את ישראל. חלק מהייצור אמנם הוצא זמנית לחו"ל, אבל זה היה במטרה לגדר את הסיכון הטכני ולגבות את הייצור.

אבל לא לעולם חוסן, ואחרי 25 שנות שיתוף פעולה, החליטה סרונו, בסוף 2004, לסגור את אינטרפארם ולפטר את רוב 170 עובדיה. ההחלטה סימנה גם את ביטול תוכנית ההשקעות של סרונו, להרחבת פעילותה של השלוחה הישראלית ולהקמת מרכז ביוטכנולוגי בהשקעה של 60 מיליון דולר.

מדוע נסגרה אינטרפארם? על פי סרונו, אתר הייצור הישראלי הפך מיושן עם השנים, והכדאיות הכלכלית פחתה. מאינטרפארם ההיסטורית נותרה היום רק "אינטרלאב", חברה היושבת ביבנה ומעסיקה 30 עובדים בלבד, במו"פ בעיקר. מרק הגרמנית רכשה את סרונו בשנת 2007, שלוש שנים לאחר סגירת השלוחה הישראלית של סרונו.

והנה כעת, הגונאל-F, אחד משני המוצרים הישראלים במקורם, נרכש בידי טבע, בתוך חבילה שסכומה הכולל 265 מיליון אירו. אין כאן כמובן אף מילת ביקורת על טבע, שהיא הרבה יותר מחברה מצליחה, היא אחת המשקיעות האמיצות ובעלות החזון שיש כאן (ע"ע השקעותיה בסטארט אפים ביוטכנולוגים ישראלים רבים).

אך כעת, מבלי משים, החזון העסקי של טבע הוביל לעובדה כי הגונאל-F כמוצר היסטורי עשה סיבוב שלם. סיבוב שהחל ברחובות-נס ציונה (מכון ויצמן ומתקן הייצור של אינטר פארם), המשיך אל שווייץ (סרונו), עבר משם לצרפת ואיטליה (שם פועלת Theramex) וכעת חזר לבעלות ישראלית. למעשה יש כאן מידה של צחוק הגורל: במקום ייצור ישראלי בפרוטות בבעלות אירופית, כעת הייצור אירופי והבעלות ישראלית-עולמית, בהון גדול. סוף מעגל.

הצינור הראשי עובד, למה לגעת? חסמים בהטמעת קלינטק בארגונים

(ראיון שנערך לצורך מוסף טכנולוגי במסגרת "הארץ מוספים מיוחדים"").

קשה להתעלם מן "הגל הירוק" של השנים האחרונות, הכולל מודעות אקולוגית והתנהלות בת קיימא, ובתרגום לעולם המעשה: טכנולוגיות נקיות, או קלינטק (CleanTech). שורש העניין בכוונות טובות לגבי הסביבה והשמירה עליה, אך לעתים בכוונות אין די. שכן בפני חברה, מוסד או ארגון המעוניינים לבצע הסבה לטכנולוגיה ידידותית יותר לסביבה, עומדים מספר חסמים שאין להקל בהם ראש. עופר בן דב, מנהל תחום אנרגיה וסביבה בחברת אסיף אסטרטגיות, מציין כי בראש ובראשונה צפויה החברה העוברת לטכנולוגיה ירוקה להיתקל בחסם הכלכלי.

"לצערי, לרוב הטכנולוגיות הירוקות יש החזר השקעה יותר ארוך מזה של טכנולוגיות אחרות", אומר בן דב. "בארגונים שהמדיניות הפנימית שלהם גורסת לא להכניס שום אלמנט שאין לו החזר השקעה של שנתיים-שלוש, אין הרבה סיכוי שטכנולוגיות קלינטק ייכנסו לקטגוריה הזו. בעיקר לארגונים יצרניים קשה בדרך כלל להתחבר להכנסת כל חידוש שהוא שעולה כסף – אלא אם כן מדובר במערך ייצור. כי כשאת מכניסה לפעולה קו ייצור חדש, ואת יודעת שיחזיר את ההשקעה עליו תוך 5-6 שנים, מכיוון שזה עסק הליבה, צוות הארגון מקבל את זה ויודע איך להתייחס לזה. זה רעיון הנוגע להשקעה ישירה בייצור, ולכן זה מוכר למערכת קבלת ההחלטות הרגילה של הארגון.

"אבל טכנולוגיית קלינטק היא טכנולוגיה שאינה ייצור; היא אמורה לחסוך עלויות, להוריד צריכת משאבים, אבל אינה מערך הייצור אלא רק מתלבשת עליו. לכן מתקשים להתייחס לזה. כך למשל, בארגון שמייצר צמר גפן, אם מנסים להציע טכנולוגיה שמייעלת את צריכת החשמל של קו הייצור של צמר גפן, התגובה של מנהלי התקציב היא: מה אתה מבלבל את המוח?".

ש: האם אפשר להבין מכך שההתנגדות הנפוצה להטמעת טכנולוגיות ירוקות באות מצד מנהלי הכספים?
"לאו דווקא. ההתנגדות משולבת, וקשורה לא מעט בשמרנות. אם אני כבר מצליח לשכנע את המהנדס הראשי למשל, ברור לי שלצד שאלות כמו 'כמה זה עולה', 'מה נרוויח מזה' ו'כמה זמן זה ייקח', תבוא גם השאלה – איך אני משכנע את איש הכספים שאתה מדבר לעניין. קורה גם ההפך – נגיד שמנהל הכספים מסכים לרעיון, אבל אז בא המהנדס ואומר, 'עזוב… הצינור הראשי עובד, למה לגעת בו?' ואם שניהם כבר מסכימים, גם אז צפויה בירוקרטיה, של מתן האישורים להקמת המתקן".

סיבת התנגדות נוספת, כאובה יותר, להתקנת טכנולוגיות קלינטק, היא עניין ההוצאה המוכרת למס. בכל קו ייצור חדש יש פחת מסוים שהמיסוי מכיר בו, אומר בן דב, בדרך כלל מדובר בפחת של 5-7 שנים. אבל טכנולוגיה שחוסכת אנרגיה יוצרת מצב מוזר מול רשויות המס. "מצד אחד סביר שלא יכירו בה למס כי אינה ייצור", מציין בן דב. "מצד שני היא מורידה את העלויות של חומר דלק שבו הכירו לחברה כהוצאה מלאה לצרכי מס. אז המנהל חושב: גם השקעתי כספים בהוצאה לא מוכרת, וגם הופחתה לי ההוצאה המוכרת. התגובה של אנשי הכספים לזה היא שלילית ביותר, ובצדק".

האם יש סיכוי שהטמעת טכנולוגיות קלינטק תהפוך בישראל להוצאה מוכרת לצרכי מס?
"לשם כך יהיה צורך לשכנע את משרד האוצר להכניס אותן לקטגוריה זו, וזה לא פשוט. אם זה יקרה, הדבר בהחלט יוכל להקל על השיקולים של איש הכספים. מדובר באינטרס של משרד הסביבה, אבל מכיוון שזה משרד לא חזק מספיק, עדיף אם משרד התשתיות או התמ"ת היו נכנסים לזה. כי בסופו של דבר טכנולוגיות קלינטק מספקות תשתיות יותר יעילות ולכן גם מערכת שתעבוד יותר טוב, תהיה יותר תחרותית, תתרום למקומות עבודה חדשים וכולי. יש כאן הרבה אינטרסים של שני המשרדים הללו".

אילו חסמים נוספים אתה רואה בשוק?
"ישנו גם עניין רב של בורות וחוסר ידע, כמו גם חשש מחידושים. הטכנולוגיות הירוקות הן טכנולוגיות צעירות מאוד עדיין, והן צריכות את הארגון הראשון שייתן בהן אמון מספיק כדי לעשות את הפיילוט. הארגונים האחרים תמיד רוצים לראות את הראשון שלקח את הסיכון. תעשייה זה דבר יחסית שמרני ופחות פתוח לחידושים. "גם עידוד של המדינה חסר כאן – לאו דווקא כספי, אלא ברמת התכנון והבנייה. למשל, לתת לפיילוט קלינטק חדשני רישיונות מהירים, להקל את תהליך הקבלה של רישיון עסק ועוד. נכון לעכשיו אין פורמט קבוע של רישיון עסק לקלינטק. דרושה הרבה פתיחות של רשויות התכנון לנסות דברים חדשים, ולא לחכות שמישהו אחר יתגלח על הזקן וינסה את הטכנולוגיה החדשה".

חינוך והסברה למנהלים ודאי יסייעו לעניין זה.
"בהחלט, כדאי להסביר להם בשביל מה הטכנולוגיות האלו טובות, מה ייצא להם מהצלחה של הפיילוט ועוד. לשים דגש על היצירתיות והמוכנות להכניס חידושים. אנחנו באסיף אסטרטגיות עושים את זה באמצעות ימי עיון וכנסים מקצועיים, ומנסים לעודד את מנהלי החברות להיכנס לפיילוטים מעניינים ולסנן אותם לפי המתאימים להם ביותר.

"אגב, לדעתי גם רשויות מקומיות ופארקי תעשייה צריכים לעבוד על חינוך והסברה למנהלים בנושא קלינטק בפרט ושדרוגים טכנולוגיים בכלל. זה מעודד חדשנות, יצירתיות, תחרותית. זו מנטליות שלמה שצריך לקדם. אלה דברים שחסרים בחלק מההכשרות המקצועיות, בעיקר השמרניות והקלאסיות כמו הנדסה למשל, וצריך להכניס גם את ה'פלפל' הזה, כגירוי לחשיבה יצירתית".

לקלף את הבצל, לעצור את הזמן: על חקר הזיקנה

 

 עוד אוורור לארכיון: הכתבה הזו, שנושאה חקר הזיקנה באוניברסיטת תל אביב, פורסמה לפני כשנתיים בביטאון "האוניברסיטה", ומובאת כאן בשינויים קלים.

בחברות שבטיות מסוימות, כל זקן שנפטר נקבר כמה וכמה פעמים, מספר פרופ' חיים חזן מהחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באונ' תל אביב – קבורה אחת לכל אחד מהתפקידים החברתיים והמשפחתיים שמילא בחייו. אלא שטקס מרשים כזה יכול להיבנות רק בחברות שבהן המוות הביולוגי של האדם מקדים את ה“מוות החברתי” שלו, חברות שבהן אנשים נפטרים בשיא פעילותם, מעמדם ויוקרתם. ואילו בחברה מודרנית כמו שלנו, שבה תוחלת החיים מתארכת, נוצר פער בין המוות החברתי, הכולל שלילה של התפקידים והזהויות שהאדם מילא בחייו, לבין מוות ביולוגי.

“אנשים נפטרים מן העולם זמן רב לאחר שסיימו את תפקידיהם החברתיים והחלל שנוצר בחייהם הוא חלל שהם מתקשים להתמודד אתו”, מסביר פרופ' חזן. “אין בחברה שלנו כלים תרבותיים שבאמצעותם ניתן להתמודד עם הזיקנה”. כך למשל, מושגים המוכרים לנו מתחום הסוציולוגיה, כמו סטאטוס או מוביליות חברתית, הופכים חסרי משמעות לאחר גיל שבעים, כיוון שהם לא חלים יותר על זקנים. הזיקנה במערב היא מצב שבו אנשים מתנתקים מהתרבות, מתפקידים חברתיים ומרשתות יחסים חברתיים, וקיומם הופך להיות מותנה בתפקוד הגופני גרידא.

“הזיקנה כמצב אנושי מאפשרת לנו לבדוק נסיבות חיים ייחודיות”, מסביר פרופ' חזן. “למשל, מה קורה לאנשים לפני מותם? מה קורה לאנשים שזמנם הולך וכלה – מה יחסם כלפי המוות, איך הם מתנהגים כשמערך היחסים המשפחתיים שלהם מתמוטט? אין מעבדה אנושית שתאפשר ניסוי כזה, וכאן הוא מזומן לנו. עולות גם שאלות מחקר על אופן ניהול החיים כאשר התפקוד הפיזי הולך ויורד – מה קורה כשהגוף והנפש מתפצלים? מה קורה כשהנפש נשארת בריאה והגוף לא נענה?”

הצד האנתרופולוגי הוא כמובן רק זווית אחת של מבט על הזיקנה. למעשה, בלתי אפשרי להקיף את כל פניה של הזיקנה במחקר אחד, והדיסציפלינות העוסקות בה רבות ושונות: סיעוד, ריפוי בעיסוק,  פסיכולוגיה, משפטים והיסטוריה וכמובן ביולוגיה ורפואה. אחרי הכל, מדובר בשלב חיים עשיר שבו נמצאים 10% (בארץ) עד 20% (במדינות אחרות) מן האוכלוסייה.

לשפר את הטיפול בקשישים
רוב מחקריה של פרופ' יסכה כהן-מנספילד, העומדת בראש מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה באוניברסיטת תל אביב, עוסקים בשיפור איכות החיים של זקנים עם דמנציה. “הניסיון הוא להבין את נקודת המבט של אנשים עם דמנציה וכך לשפר את הטיפול בהם”, היא מסבירה. כפסיכולוגית קלינית בהכשרתה, היא מתמקדת במחקריה בנושאי בריאות ותפקוד: דמנציה, בעיות התנהגותיות של זיקנה, קידום בריאות של זקנים בקהילה ועוד.

גם נושא קידום הבריאות של זקנים בקהילה קרוב ללבה של כהן-מנספילד – כך למשל חקרה את ההבנה של בדידות אצל זקנים. ”בנינו מודל שמתאר את הסיבות השונות לתחושת הבדידות, ובעזרת ראיונות ומבחנים בדקנו מהו הגורם הכי רלוונטי להשפעה על הבדידות. מתוך זה היינו רוצים לבנות תוכניות התערבות מקדמת“.

כרגע ”מתבשל“ אצל כהן-מנספילד מחקר על שינויים חברתיים סביבתיים להורדת תחושת הבדידות של הזקנים. ”אנחנו מנסים להבין באיזו מידה הבדידות נגרמת על ידי גורמים שונים שבדקנו“, היא מסבירה. בין הגורמים הללו נמצאים חוסר אפשרויות של אדם ליצור קשרים חברתיים, למשל בגלל אלמנות, פרישה מהעבודה או מחלה של חברים וקרובים. גורם אחר הוא התחושה של הזקנים שאין להם כלים חברתיים לפגוש אנשים אחרים. ויש כמובן גם גורמים פיזיים או סביבתיים, למשל קשיי נגישות ותחבורה או העלויות הכלכליות של פעילויות חברתיות.

 
ארבע פנים לזהות
פרופ' חוה גולנדר מהחוג לסיעוד, הפקולטה לרפואה, החוקרת את התפתחות השירותים לקשישים בארץ ובעולם, מספרת כי לחוג לסיעוד שמור מקום של כבוד בכל הנוגע לטיפול המעשי והמערכתי בזקנים. גולנדר, העוסקת בתחום הזיקנה כבר מ-1975, משרטטת מפה הכוללת את נושאי המחקר העיקריים של הסיעוד כמקצוע אקדמי, שברובם היתה שותפה פעילה. ראשית, ישנו חקר החיים עם מחלה כרונית – למשל דמנציה. במחקר שביצעו יחדיו פרופ' גולנדר ופרופ' כהן-מנספילד, נבדק אילו זהויות משמרים חולי הדמנציה –זיכרונות עבר, דגשים משפחתיים, העדפות אישיות וכולי. “הניסיון היה להבין טוב יותר את עולמם של הדמנטים”, אומרת גולנדר. שתי החוקרות פיתחו יחד כלי מחקר המתייחס לזהות האישית כפי שהחולה תופס אותה, והמוצא למעשה ארבעה סוגים שונים של תפיסת הזהות האישית:

-הראשונה, זהות הקשורה בעיסוקי העבר של החולה;
-השנייה, זהות הקשורה בתפקיד המשפחתי (אב, אחות, בן וכולי), שהוכחה גם כ“חזקה” וכזכורה ביותר;
-השלישית, זהות הקשורה בעיסוקי הפנאי והתחביבים של החולה;
-הרביעית, זהות הקשורה לתכונות אופי, הישגים מיוחדים, מקרים מן העבר וכולי, שבהם החולה גאה במיוחד (כמו ייחוס משפחתי, בעלות על חפץ ייחודי, כשרון אמנותי, השכלה, היותו ניצול שואה ועוד).

החוקרות בדקו עד כמה החולה זכר את זהותו, עד כמה הדגיש אותה ודיבר עליה והאם ובאיזו מידה היא מתבטאת בחיי היומיום שלו כעת. על סמך זה ניסו לבנות התערבות שתסייע לשפר את איכות החיים של החולים – על פי הזהות אותה תפס החולה כדומיננטית ביותר. כך למשל, חולה שבעבר התעניין במטוסים, קיבל דגמי מטוסים להרכבה, מה שחיזק את הפן הזה בזהותו העצמית. ואילו חולה שהסתבר כי הרבה להתרפק על זיכרונות העבר המשפחתיים, יצא נשכר כאשר הביאו אליו אלבומים משפחתיים מן הבית. לעתים היה מדובר בפעילויות שגרתיות לכאורה, כמו פגישה עם בני המשפחה, האזנה למוזיקה אהובה או טיול מחוץ למוסד המאשפז. בהשוואה מול פעילויות אחרות שניתנו לקשישים כאלה, נמצא שהושגו יותר עניין והנאה מהפעילויות הקשורות לזהות העצמית של הקשישים.

ממצא מעציב היה שרוב בני המשפחה ואנשי הצוות המטפל ידעו מעט מאוד על זהויות אלה, שהיו חשובות כל כך לקשישים המטופלים. כך למשל, רק כשליש מבני המשפחה ומחצית מאנשי הצוות ידעו לנקוב בתכונה כלשהי או הישג אישי שאפיינו את הקשיש הדמנטי. רק חלק קטן מהם ידע לומר אילו פעילויות יומיומיות בדרך כלל מחזקות את תחושת העצמי והזהות אצל אותו קשיש.

כיוון נוסף של מחקרים בחוג לסיעוד מתמקד באנשים הסובבים את הזקנים – הצוות הסיעודי במוסד או קרובי המשפחה בבית. כך למשל, נבדק מה הגורמים שמושכים את הצוות הסיעודי לעבוד עם תשושי נפש. המחקר מצא כי הגורם האישי הוא גורם מקדם במשיכה למקצוע יותר מאשר הגורם המקצועי – כלומר צמיחה אישית וקבלת פרספקטיבה על החיים בכלל, חשובה יותר לעובדי הסיעוד מאשר התועלת שתצמח להם מן התפקיד מבחינת קידום, בניית קריירה וכולי. מחקר כזה יכול כמובן לסייע במיקוד טוב יותר של אופני המשיכה של אנשים טובים למקצוע, אומרת גולנדר.

 
האושר מול הסבל
פרופ' דב שמוטקין מהחוג לפסיכולוגיה בפקולטה למדעי החברה, מנהל את המחקר שלו בשני ערוצים סמוכים. האחד הוא מחקר של תחושת הרווחה הנפשית הסובייקטיבית (wellbeing), כלומר תחושת השלמות והבריאות הנפשית, לאורך הבגרות והזיקנה. שאלת המחקר היא כיצד אפשר לשמר רווחה סובייקטיבית ובריאות נפשית לאחר טראומות קשות שמאפיינים את החיים בישראל, ממלחמות ופיגועים ועד שואה (בנוסף לטראומות הזיקנה ה“רגילות” כמו שכול והידרדרות הבריאות). בתחום הזה שותף פרופ' שמוטקין במחקר רב-מדינתי גדול על זקנה, SHARE שמו – מחקר כלל-אירופי שישראל חברה בו.

שמוטקין, פסיכולוג קליני בהכשרתו, בודק את שכיחותן של בעיות קליניות באוכלוסיות מאוד גדולות. כך למשל, במסגרת מחקר הטראומה שנערך ב-SHARE ישראל, מופתה תמונת הטראומות המצטברות שעוברות על ישראלים בני 50 ומעלה משכבות החברה השונות. הממצאים עד עתה מראים כי טראומה מצטברת יכולה להסביר תקופות דיכאון במהלך החיים. התקווה היא, שאיתור של טראומה מצטברת כזו יוכל להוות כלי לחשיפת אוכלוסיות הפגיעות במיוחד לדיכאון או התאבדות.

מעניין כי ההסתברות לדיכאון קליני עכשווי באוכלוסייה הישראלית בגיל 50 ויותר יכולה להגיע לכ-35%, שיעור הדומה לזה שנמדד בחברות אירופיות אחרות שהשתתפו ב-SHARE, כמו ספרד, איטליה וצרפת. בארצות כמו הולנד, אוסטריה, גרמניה ושווייץ, השיעור נמוך כדי 18-20%.

ערוץ שני של מחקרים, שפרופ' שמוטקין מבצע במסגרת מכון הרצג, מתמקד בתהליכים פסיכולוגיים של הזדקנות. “גם כאן אנחנו עובדים עם מדגמים ייצוגיים ארציים של האוכלוסייה הזקנה בישראל”, הוא אומר. “כדי לחקור את הצורה שבה אנשים תופסים את זמן החיים שלהם – האופן שבו אנשים בונים את זיכרונות סיפור החיים שלהם בגיל זקנה, ואת הקשר בין זה לבין טראומות קשות שעברו, או בעיות תפקוד שיש להם בזקנה”, הוא מסביר.

החידוש במחקריו של פרופ' שמוטקין הוא השילוב בין מדידת תחושות אושר למדידת תחושות סבל לאורך הבגרות והזקנה. “מחקרים שנעשו עד עתה התמקדו רק בפן אחד של התחושות – החיוביות או השליליות. אני מבקש מהנחקרים תמיד לדרג גם את האושר וגם את הסבל”, הוא מציין. “החיים הם מורכבים, ופחות מדי חוקרים נתנו דעתם לקשר הזה.

”אגב, הקשר בין אושר לסבל הולך ומתעצם בזקנה – שהרי יש בה צורך להתמודד עם מוות שהולך ומתקרב, מחלות מתגברות ואובדן קרובים, ועדיין לקיים מאזן של תפקוד יומיומי ובריאות נפשית תקינה. ככל שאנשים מתבגרים הם צוברים יותר אירועים חיוביים ושליליים וממשיכים לחיות בצל האושר והסבל. אנחנו מנסים לקבל אצלם תשובה לחידות הללו, של החיפוש אחר האושר בעולם עוין“.

פרופ' שמוטקין בדק בין היתר את דירוג האושר והסבל בתקופות חיים שונות אצל ניצולי שואה, ואת הקשר בין עוצמת התחושות שדיווחו עליהן לבין תחושת השלמות הנפשית. מסתבר שניצולי השואה דיווחו על רמות נמוכות יחסית של אושר בתקופות משמעותיות בחייהם לעומת קבוצת ביקורת של קשישים שלא עברו את השואה. כמו כן נמצא קשר חזק בין עוצמות האושר והסבל שנחוו במהלך השואה לבין תחושות האושר והסבל של הניצולים בהווה.

הממצאים מוכיחים כי מידת האמוציונאליות של האדם היא גורם חשוב בהתמודדות שלו עם מאורעות טראומטיים לאורך החיים: עוצמות רגשיות גבוהות (של אושר וסבל כאחד) במהלך החיים, היו קשורות לפחות אושר וליותר סבל בהווה. כך, ניצולי השואה שחוו עוצמות רגשיות גבוהות יחסית בתקופות חייהם המשמעותיות, חוו פחות שלמות נפשית בהווה. ואילו מי שביטאו רגשות בעוצמה חלשה יחסית בדרך כלל, הראו תחושת שלמות נפשית מתונה יותר בהווה – וזאת ללא קשר לעוצמה הרגשית של החוויות שעברו בשואה. מסקנת החוקרים היא שנחוצה רמה מסוימת של ריסון רגשי בהתייחסות לחוויות השואה, כדי לשמר את רווחתם הנפשית של הניצולים.

גם בבדיקת ביטויים הנוכחיים של פוסט-טראומה בקרב ניצולי שואה מאושפזים עלו ממצאים דומים: ככל שהאדם חווה את השואה כהווה בכל רגע ורגע (”הווה שואתי“), עלה מספר הסימפטומים המנטליים ומספר האבחונים הרפואיים שלו. מנגד, אלה שהדחיקו ככל יכולתם את זיכרונות העבר הטראומטיים (”השואה כעבר“). נמצאו בסיכון גבוה יותר לאובדניות מוגברת. אם כך, הקשב מצד המטפלים לאופני ההתמודדות הרגשית של הניצולים עם עברם חשוב ביותר, שכן הוא מאפשר להישאר עם היד על הדופק בכל הנוגע לאובדניות של החולים.
 
חזרתן של טראומות ישנות
הנושא הכאוב של התאבדות בזיקנה נחקר גם מזווית אחרת, בידי פרופ' יורם ברק. מחקר מקיף שערך בדק האם אכן יש סיכון מוגבר לניסיונות התאבדות בקרב ניצולי שואה קשישים. מסתבר שההזדקנות מתקשרת אצל ניצולי שואה קשישים לדיכאון, הפעלה מחדש של תסמונות טראומטיות, מחלות פיזיות ועקה פסיכולוגית – גורמים המגדילים את הסיכון להתאבדות. מטרת המחקר היתה לבדוק עד כמה החוויות ממלחמת העולם השנייה מהוות גורם סיכון בהתנהגות התאבדותית.

המחקר גילה ששיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה בצורה משמעותית (24% לעומת 8.2% בקרב קשישים שלא עברו את מלחמת העולם השנייה). וגם כאן, המלצת החוקרים היא לשים לב לסיכון המוגבר בקרב אוכלוסייה זו.

אבל עיקר מאמציו של פרופ' ברק, פסיכיאטר במקצועו מהמרכז הרפואי אברבנאל, הוא ברכישת ידע רפואי על הזיקנה. כיוון שהזקנה היא תהליך ארוך שנים ואטי, אחת הדרכים לחקור אותה בקלות יתרה היא לבחון מודלים של הזדקנות מואצת. אלא שלמעט מחלות נדירות מאוד שקשה להסיק מהן (כמו פרוגריה, הזדקנות מהירה אצל ילדים), אין היום מודלים כאלה ברפואה. ”לו היינו מצליחים למצוא בקרב אוכלוסייה גדולה יחסית, מחלה שכתופעה בה הזיקנה מואצת“, מסביר פרופ' ברק, ”היינו יכולים לעשות שימוש מושכל בנתונים כדי ללמוד על תהליכי ההזדקנות, מה שמאיץ אותם ואיך אפשר להאט אותם“. מסתבר שהסכיזופרניה עשויה להיות מודל שכזה, שכן תהליכים שמיוחסים למבוגרים קורים אצל צעירים סכיזופרניים בגיל צעיר יחסית: סכרת, תחלואת לב, איבוד שיניים ושיער ועוד.

”הסקנו שייתכן שיש משהו בסכיזופרניה שמאיץ הזדקנות“, אומר פרופ' ברק. ”אבל לפני שמתחילים מחקר גנטי יקר בנושא, רצינו לבדוק ראשית אם אנו הולכים בכיוון נכון. יחד עם שותפותיי למחקר, פלסטיקאית ורופאת עור, מדדנו את הזדקנות העור בסכיזופרניה כמדד לתהליך הזדקנות בכלל. ואכן, נמצא פער גדול בין הגיל הכרונולוגי של סכיזופרנים לבין קצב הזדקנות של רקמות העור שלהם.

יש אומנם גורמים מתערבים שיכולים להשפיע על הזדקנות עור מואצת אצל סכיזופרנים, כמו המעטה בשימוש במסנני קרינה, שינויי פיגמנטציה למיניהם, נטילת תרופות שונות שמשנות את מתח השרירים ועוד. “עדיין, יש לנו תחושה שהכיוון נכון”, אומר ברק. “כעת נרצה אולי לבדוק מדדים גנטיים ותרופתיים המשפיעים על סכיזופרניים”. התקווה היא כמובן להסיק מהממצאים העתידיים לגבי סכיזופרנים מסקנות שיהיו תקפות גם לגבי אוכלוסיית הזקנים.
 

טוויית סיפורי חיים
בין חוקרי מכון הרצג ישנה התמקדות בחקר התחושות הסובייקטיביות של הזקנים, קרוביהם והמטפלים בהם. זאת, מתוך הכרה כי תחושות אלה אינן פחות חשובות מנסיבות החיים האובייקטיביות, והן גם גורמות לתהליכים בפועל או למצבי בריאות משמעותיים ביותר.

“כפסיכולוג, אני מתייחס לזקנה כאל אבן בוחן לדפוסי חשיבה מרכזיים בחיי האדם”, מסביר פרופ' שמוטקין. “למשל, היכולת לשלב את האושר והסבל באופן המבטא את הניגודים, באה לידי ביטוי בצורה חריפה ודינמית בזקנה, אבל כמובן שאנשים עוסקים בה לאורך כל החיים. גם הבעיה של חיבור עבר, הווה ועתיד, או תפיסת ההשפעה של טראומות העבר על ההווה והעתיד, מאוד חריפות בגיל הזקנה, אבל מסייעות להבנת תפיסות הזמן של החיים שלנו בכלל”.

הנושאים המרתקים את שמוטקין, כמו טוויית סיפורי חיים, נמצאים גם במחקריו של פרופ' חזן, העוסק בהם מזווית מעט אחרת. אחד ממחקריו המפורסמים שואל האם זיקנה מאוד מאוחרת היא המשך של חיים קודמים או שלב נפרד בחיים. המחקר טבע את המונח “הגיל הרביעי”, המסמן את השלב שבו נמצאים הזקנים ביותר (גיל 85 ומעלה). “אנשים זקנים מאוד, שעיקר עיסוקם בחייהם הוא התפקוד וההישרדות והניסיון לחיות את היומיום, מנתקים את עצמם מהעבר שלהם”, מסביר חזן. “העבר לא רק שכבר אינו נותן יותר משמעות להווה, אלא הוא מפריע לחיות אותו, וזה עומס שהזקנים מאוד לא רוצים לעמוד בו. הם יונקים את תעצומות הנפש שלהם מאותם דברים שמאפשרים להם להתקיים כמעט ללא משמעות.

”כך למשל, היחסים החברתיים שלהם הופכים הרבה יותר רדודים, ונשענים רק על מה שמשרת אותם. הם יעדיפו את הפיליפיני המסייע בידם על פני בני משפחה רחוקים. זה עיקרון אבולוציוני הישרדותי שנמצא אצל כל בעל חיים שרוצה להתקיים. כאשר הם צריכים לתכנן, כפרויקט, איך יצליחו ללעוס את ארוחתם הבאה ואיך יצליחו לעבור מהכורסה למיטה, מה שלפעמים דורש כמה שעות, זה תופס את עיקר מעייניהם“.
 
אחת הטקטיקות שנוקטים זקנים כדי להישאר בהווה היא קיום טקסים שעוצרים את הזמן. מחקר שערך פרופ' חזן בזמנו באנגליה, מצא כי שתייה תה הפכה להיות מרכזי בארגון הפעילות היומיומית של אנשים זקנים. ”זה טקס שחוזר על עצמו, הוא לא משתנה, ומאפשר להם להשאיר את עצמם בתוך תמונת עולם של זמן לא ליניארי“, הוא מסביר.

ממצאים שונים, מעט אופטימיים יותר, לגבי הקשרים החברתיים של זקנים, עולים ממחקר שניהלה פרופ' גולנדר בקרב זקנים מאושפזים הסובלים מדמנציה. במחקר ניסתה לבדוק לשם שינוי לא ”מה אבד לחולה“ עם התפשטות הדמנציה, אלא ”מה נותר לו“. ”ניסינו 'לקלף את הבצל' ולבדוק אילו יכולות נותרו לחולה, למשל בתחום התקשורת והשפה“, מסבירה גולנדר. בהקשר זה, המושג ”תבניות של יכולות שמורות“ שטבעה גולנדר, נכנס לשימוש בתחום כמצביע על ”פנים הבצל“ של חולה הדמנציה.

מן המחקר עלה, באופן מפתיע, כי בממוצע כמחצית מן החולים המבוגרים מסוגלים גם במצבם לשמור על קשרי חברות ברמה כלשהי. החשיבות המעשית של מחקר כזה התבררה במלוא עוזה כאשר החוקרים גילו כי הגורם שהשפיע ביותר על היכולת ליצור ולשמר קשרי חברות בקרב חולי דמנציה מבוגרים היה מדיניות הצוות המטפל. למעשה, שיעור הדמנטים שהמשיכו לשמור על קשרים חברתיים נע בין 25%-75% (50% הוא הממוצע), כאשר השיעור הזה היה תלוי בסוג המחלה ובאישיותם של המטפלים. די באחות שמעודדת את הכישורים האלה אצל המאושפזים כדי לאפשר להם להגיע קרוב יותר ל-75% וליהנות מחיי חברה מספקים יותר.

אחד ממחקריו האחרונים של חזן נקרא ”תנאים של נראות: טיפול בקשישים במדינה מזדקנת – המקרה הישראלי“. במחקר הוא בודק את חוסר הנראות (visibility) של קשישים בשיח הציבורי. ”בגלל הפחד של כולנו מפני הזקנה, הזקנים מועלמים ומושתקים“, הוא מסביר. ”הם נוכחים נפקדים. אנחנו מסרבים לראות אותם. ואם רואים, זה בדרך כלל באור מגוחך או מעורר אימה, כפי שרואים בסרטים. יש גם מגמה של אנטי אייג'ינג, שמציעה דרך להימלט מהזקנה. להיעדר הנראות החברתית יש ביטוי חריף בבתי אבות למשל, שהרי אלה מובלעות חברתיות שאליהן הוגלו הזקנים“.

את חשיבות נושא הזיקנה כדיסציפלינה מחקרית מסכם יפה פרופ' שמוטקין: ”הזיקנה שכיחה יותר ויותר באוכלוסייה, למרות שהאוכלוסייה הצעירה מנסה להתנער ולהתרחק ממנה. אבל חקר הזיקנה מאוד רלוונטי לחלקי אוכלוסיה גדולים שהולכים ומתרבים. חקר הזיקנה אינו רק עיסוק פרקטי, הוא גם מחקר פרדיגמטי על תהליכים מאוד עמוקים, שיכולים לגלות לנו דברים משמעותיים על חיינו שלנו“.

חכם להיטיב: כריס לנגאן, האדם האינטליגנטי ביותר בעולם

 

אהלן.
מתייקת כאן ראיון מייל ישן שערכתי לפני כשנתיים עבור "כלכליסט" ולא התפרסם לבסוף.
הטקסט המקורי היה קצר יותר, אבל כאן מובאת הגרסא המלאה – למרות שלא הבנתי כלום מדבריו בסיום, אין ספק שהוא יותר חכם ממני ולכן לא מלאני לבי לקצץ בהם. אם אתם הבנתם לאיזה אנשים ספציפיים הוא רומז בתיאורים המפורטים שלו לקראת הסוף, גלו גם לי.

הנה: 

האיש האינטליגנטי ביותר החי כיום בעולם הוא כריסטופר מייקל לנגאן, יליד 1952, ובעל איי.קיו שנע בין  195-210 (תלוי במדידה).

 לנגאן, שגדל במונטנה, החל לדבר בגיל חצי שנה ולמד לקרוא לפני גיל ארבע. אך הוא גדל בתנאי עוני וספג מכות מאביו, עד שבגיל 14 זרק את אביו מן הבית. בבית הספר לימד את עצמו מקצועות קלאסיים כמו מתימטיקה ולטינית, אך חווה תסכולים בלימודי האוניברסיטה שלו ולבסוף נשר. עד גיל ארבעים הספיק לעבוד בשלל עבודות מזדמנות, ביניהן כבאי יער, בוקר, פועל בניין ושוער.

 בראיון בלעדי, לנגאן מדבר בגילוי לב על מידת ההשפעה של האיי.קיו העצום שלו על חייו, וכן חושף ביקורת קשה על הממסד האקדמי, הפוליטי והכלכלי.

 ש: באיזו מידה היית קושר בין הצלחתך בחיים – בעבודה, בחברה וכולי – לבין האיי.קיו שלך?

 "אני מנהל חווה צנועה וחי בבית חווה קטן בן כמאה שנה. אמנם הצלחתי לייצר ולפתח מספר רעיונות שנראים לי ולאחרים כרעיונות חשובים, אבל אני לא נכלל בתפיסה של הצלחה כפי שרוב האנשים המצליחים רואים אותה. לא גדלתי לחיי מותרות, אלא לחיי עוני, ולמרות שעבדתי קשה בחיי ונטלתי סיכונים רציניים, לא זכיתי לא בעושר ולא בעוצמה. עדיין, אני יכול לקרוא לעצמי אדם אוהב חיים ומעריץ של הבריאה, וזה משהו שהאינטליגנציה שלי רק חיזקה.

 "מצד שני, ההצלחה ברוב תחומי החיים, אפילו באלה שבהם אפשר לצבור עושר ועוצמה ניכרים, אינה דורשת שימוש יוצא דופן באינטליגנציה. אפילו בתחומים מורכבים שבהם אינטליגנציה גבוהה מהממוצע היא דרישת סף, שימוש ביותר אינטליגנציה מן הנחוץ עלול לגרום קשיים. במיוחד, למרות שגאון מבין את רוב מה שאומרים הקולגות שלו והממונים עליו, הם עצמם עלולים לא להבין או להסכים עם מה שהגאון אומר, וזה יכול להוות מחסום בפני התקדמות מקצועית… במיוחד אותו גאון הוא חסר מוניטין, או האפשרות, הסבלנות וההתמדה הנחוצות לתקן אי הבנות מסוג זה.

 "איי.קיו אינו חופף לגמרי לאינטליגנציה. איי.קיו הוא מושג מובן לחלוטין, בעוד שאינטליגנציה אינה כזו. נראה שלאדם הממוצע יש הרבה יותר אינטליגנציה מאשר מה שישתקף בציון האיי.קיו שלו, וכמות האינטליגנציה הזו מספיקה כנראה להצלחה ברוב תחומי החיים, לפחות בצירוף תכונות חיוביות אחרות. אפילו בתחומים שבהם איי.קיו גבוה מהממוצע יכול מאוד לעזור, למשל תכנות מחשבים, מדע, רפואה, אקדמיה ומשפט, אנשים בעלי איי.קי נורמלי יכולים להצטיין לא פעם. אותו הדבר לגבי תפקידים שדורשים אינטליגנציה ברמה העליונה ביותר של ההתפלגות האנושית, כמו למשל ראש מדינה או נגיד בנק מרכזי. אפילו כאן, קריטריון האינטליגנציה לרוב – או בדרך כלל – מוחלף בקריטריונים אחרים.

 "בדיוק כמו שאינטליגנציה גבוהה באופן קיצוני אינה חיונית לסוג ההצלחה הנמדד במונחים של עושר, עוצמה ותהילה, שום כמות של אינטליגנציה אינה יכולה להבטיח הצלחה חומרית, בלי שיתוף פעולה ותמיכה חומרית. הרעיון הנפוץ שלפיו עושר והשפעה הם פרופורציונליים לאינטליגנציה הוא פשוט מגוחך, אם זוכרים שהרבה אנשים אינטליגנטים מאוד סולדים ונרתעים ממרוץ העכברים החומרי. בנוסף, האנשים שמנהלים את העולם אינם בהכרח האנשים האינטליגנטים ביותר בעולם, ודאי לא האתיים ביותר או האמפתיים ביותר. חוסר היעילות הזה עלה במחיר כבד למין האנושי. לרוע המזל, נראה שהוא ימשיך עם שגשוגים של המצליחנים, והסכמה שבשתיקה מצד אנשים הנחשבים "נחותים" מהם".

 לנגאן חי היום במיזורי עם אשתו, נוירו פסיכולוגית קלינית במקצועה, ומנהל חוות סוסים. עמותה שהקים בשם Mega Foundation מוקדשת לתוכניות סיוע ופיתוח של מחוננים ורעיונותיהם. לדבריו פיתח "אסטרטגיה של חיים כפולים" – בשעות היום הוא מנהל חיים של אדם רגיל העובד לפרנסתו, ובשעות הפנאי שלו עוסק בתחביבים אינטלקטואליים מרחיקי לכת. התוצאה של שעות הפנאי שלו היתה עד עתה תיאוריה קוגניטיבית חדשה שפיתח, העוסקת ביחסים בין המיינד למציאות ואמורה להיות "תיאוריה של הכל". 

 ש: נראה שלמרות הקשיים העומדים בפני גאונים למיניהם, הצלחת לבנות חיים מאושרים ומספקים, גם אם לא בראש הפסגה החברתית.

 "הקשר בין אושר לאינטליגנציה הוא חזק מאוד במקרה שלי. אבל באופן כללי, טיב הקשר ועוצמתו תלויים באישיות, באמונות, בנסיבות ובבחירת היעדים. כאשר האישיות והאמונות של אדם אינטליגנטי נמצאים בהתאמה (עקביים) למידת הצלחתו, או מסיטים את המדדים של הצלחה כדי לעקוף מכשולים,

הוא יכול להשיג סיפוק כללי למרות הפערים הניכרים בין הסביבה הטבעית, החברתית והכלכלית שלו. מצד שני, כאשר האינטליגנציה רק גורמת לאדם להיות מודע יותר למחסומים סביבתיים ולעוולות שהוא אינו יכול להתגבר עליהם, או שאינו רוצה להתמודד אתם בגלל גורמים בעייתיים באישיותו, התוצאה יכולה להיות תסכול קיצוני וחוסר סיפוק.

 "לדוגמא, אם אדם רגיש לזלזול, או שהוא אידיאליסט מטבעו שנעלב מחוסר צדק, הוא עלול ללמוד בעל כורחו שההתקדמות ברוב התחומים של הפעילות האנושית תלוי בעיקרו לא בכישרון או במסוגלות, אלא בגורמים כמו קסם אישי, אפליה, קשרים אישיים, גמישות מוסרית, שאפתנות, מרמה, נפוטיזם וכסף. כשרון ומסוגלות בהחלט יכולים לעזור, אבל בעולם האמיתי הם מפנים את מקומם לקריטריונים פחות נעלים".

 "כיוון שהמצפון והאמפתיה מונעים התנהגות תחרותית ומגבילים חיזוקים חומריים בחברה תחרותית, האנשים שהם בעלי אינטליגנציה ודחף להצליח, אך ללא האגרסיה ואינסטינקט ההישרדות הנדרש, עלולים למצוא את עצמם בקונפליקט פנימי".

 ש: האם היית אומר שגאונים נוטים להיות מאושרים יותר? כמה חברי ארגון "מנזה" שדיברתי איתם אמרו שאיי.קיו גבוה מאוד הוא נטל, קללה. האם אתה מסכים?

 "עד רמה מסוימת, הייתי מסכים שלאנשים מחוננים אינטלקטואלית יש פוטנציאל להיות מאושרים יותר מהממוצע. אחרי הכל, גרימת אושר לעצמנו היא בעיה שכולנו מנסים לפתור, וגאונים מצטיינים בפתרון בעיות. אמנם המרדף אחר האושר הוא סוג שונה של בעיה מאשר אלה המופיעות במבחני איי.קיו – מדברים עכשיו גם על "אינטליגנציה רגשית" – אנשים בעלי איי.קיו גבוה חשופים פחות לשעמום כרוני. כיוון שהם מסוגלים לתפוס טוב יותר את היחסים המופשטים הקושרים את העולם, הם נוטים למצוא הזדמנויות לחקירה היכן שאחרים נפלו בפחים של שטחיות ובלבול. כיוון שהם מסוגלים להעסיק את עצמם טוב יותר באתגרים אינטלקטואליים, המחוננים אינטלקטואלית ואמנותית אינם זקוקים לקלט חיצוני רב כדי לשמור על עניין. בנוסף, הם מצליחים לרוב גם לשמור טוב יותר על אובייקטיביות בעת מצוקה, ולהגיע ליציבות וביטחון בחייהם".

 "מצד שני, כאשר האיי.קיו עומד בסתירה לתכונות אופי כמו נרקיסיזם, פסיכופתיה והפרעות כפייתיות, עלולות להיווצר בעיות… לא רק עבור האנשים שבהם מדובר, אלא עבור החברה כולה. הבעיות הללו כוללות בדרך כלל אנשים הנמצאים בטווח מסוים של אינטליגנציה – "אזור סכנה" שהנמצאים בו הם פקחים באופן משמעותי יותר מהממוצע ולכן מסוגלים להערים על המערכת, אבל לא פקחים מספיק כדי להבין כמה מעט הם באמת יודעים, ולהבדיל בין מי שבאמת יודע לבין מי שחושב שהוא יודע. או כדי להגיע למודעות עצמית שתאפשר לזהות ולהקל את הכשלים הפסיכולוגיים שלהם. אלה האנשים שמרגישים שמגיע להם עושר, עוצמה ושליטה בלתי מוגבלים, שמובילים עצמם להרס בדרך להשיג אותם, ובדרך לשם גם משפיעים בצורה מזיקה על שאר החברה ללא מחשבה.

 "אנשים כאלה, למרות שלרוב יש להם אינטליגנציה ומשמעת יוצאות דופן, הם כמעט תמיד לא פקחים כמו שנדמה להם. אם הם היו כאלה פקחים, הם היו ניגשים לפתרון בעיות גדולות בכלים הייחודיים שבהם ניחנו, במקום סתם לבטל או להתעלם מהן, להשאיר אותן באקדמיה או לנחש את הפתרון בזמן מרדף אחר כוח והצלחה חומרית, מתוך רצון לכפות אותו לאחר מכן באמצעות כפייה כלכלית ופוליטית… אנשים כאלה בדרך כלל עולים למשרות בממשל ובכלכלה, שם הרעב שלהם, ערמומי ועיקש, מאפשר להם הזדמנות להשיג כוח ללא פרופורציות לרמה האמיתית של יכולתם האינטלקטואלית. אפילו כאשר הם מציגים עצמם כמושיעי המין האנושי, הנטייה שלהם לנצל לרעה את הכוח שהשיגו עדיין קשורה ישירות לכמות שברשותם, ולבסוף נעשה ברור שהם הגיעו לגבול המוסרי והאינטלקטואלי שלהם.

  "הם רוצים כל כך לשנות את העולם, שהם הגיעו לנקודה שבה הם יכולים לעשות זאת בעזרת כספם והכוח שלהם בלבד; על כך אפשר לברך אותם. אבל בסיכום הסופי, לא להם ולא למומחים ששכרו יש מושג איך להפוך את העולם לטוב יותר. למרות שהם לרוב מביטים על אנשים כעל ברגים במכונה שלהם, אנשים נפוחים ומסוכנים כאלה נושאים בדרך כלל רק מעט ערך לחברה; למעשה, הם מיותרים, במובן שאם היו נעלמים לפתע, אינספור אנשים אחרים היו יכולים להיכנס לנעליהם ולהשתמש במשאבים שלהם באופן זהה או טוב יותר. על כל פנים, הם רואים עצמם כחיוניים לחברה וטועים לחשוב שזכויות היתר שלהם הן זכויות שנועדו לנעלים מטבעם".

 "חלק מאנשי אזור הסכנה הללו צברו בינתיים את העושר, הכוח והידע הטכנולוגי כדי לדחוק את העולם סופית אל תוך חזון מפתה אך דיסטופי של העתיד שאינו עולה בקנה אחד עם הטבע האנושי ומשמעות החיים. זו תהיה לשון המעטה לומר שזה מייצג סכנה חסרת תקדים למין האנושי. אך אולי אני סוטה מן העניין. די לומר שאי אפשר להבחין בטרנדים עכשוויים בעולם בלי להבין שלמרות שאנשים בעמדות כוח נותנים לעצמם קרדיט על תובנה חסרת גבולות ועל כישרון גנטי ללקיחת סיכונים, אחריות והנהגה, את היכולות האינטלקטואליות שלהם להוביל את האנושות למצבה האופטימלי אי אפשר לבסס אך ורק בעזרת הצלחה לערוך מניפולציה על מערכת סוציו-אקונומית מלאכותית ששקוף כי נבנתה לתועלתם שלהם בלבד.

 "אז האם איי.קיו גבוה הוא ברכה או קללה? איי.קיו של אזור הדמדומים יכול לברך את האדם בשביעות רצון עצמית בלתי נדלית, באגו מנופח, ובהצלחה אישית משמעותית. אבל זה יכול להפוך גם לקללה לחברה, כאשר בעל האיי.קיו הגבוה משתמש בו כדי להשיג יתרון פוליטי או כלכלי ולאחר מכן מנצל לרעה את סמכותו, בהנחה שהאינטליגנציה העדיפה שלו מבדילה אותו משאר בני המין האנושי ונותנת לו מנדט דרוויניאני להציב את האינטרסים שלו מעל אלה של הציבור.

 "לעומת זאת, איי.קיו גבוה במיוחד מרים את האדם מעל אזור הסכנה, כך שהוא לא מדמה שהוא כל יכול ומסוגל לכל דבר. זה יותר נטל על האדם, שמרגיש את האחריות הגדולה המוטלת עליו ומשוחרר מהאשליות של גדלות אינטלקטואלית הנפוצות כל כך באזור הסכנה. מאחר שהוא ברמה גבוהה יותר של קוגניציה, הוא חשוף יותר לרגשות של בידוד אינטלקטואלי. אבל אינטליגנציה גבוהה בצורה קיצונית, סביר יותר שתהיה ברכה לחברה, במיוחד אם האדם שניחן בה מבין מה טוב למין האנושי ומשתמש בה למטרה נעלה זו. בצירוף העונג הטהור של הגילוי, זהו גמול מספק על כל העבודה הקשה שהגאונות דורשת בדרך כלל".

 ש: אם כך – ברכה או קללה? איך אפשר להסביר את ההבדל בגישות?

 "ניתן להסביר את הרמה של שביעות רצון עצמית אינטלקטואלית באמצעות תסביך אישיותי שבו גורם אחד או מספר גורמים משחקים תפקיד מכריע.

"כאשר אינטליגנציה גורמת לאדם להתקבע על מחסומים סביבתיים וחוסר צדק שאין באפשרותו לנצח, התוצאה היא תסכול וחוסר סיפוק. אכזבות קודמות והתניה שלילית יכולות להגביר את הנטייה הטבעית הזו לפסימיות ולתבוסתנות, ולשלול את הביטחון העצמי מהאדם ואף להוביל אותו לפגיעה עצמית.

 "אבל שוב, צריך לשקול לא רק את ההשפעות של האישיות על הסיפוק של אדם פרטי, אלא גם את ההשפעה של התנהגות היחיד על החברה. יש מתאם מסוים בין גורמי אישיות בעייתיים מבחינה חברתית לבין איי.קיו, ביניהם שביעות רצון עצמית מופרזת, הערכה עצמית מופרזת, ואמפתיה נמוכה. חוסר ביטחון יכול לשנות לגמרי אדם הרגיש לפגיעות באגו כאשר תקוותיו הגבוהות מתבדות ומובילות לתבוסתנות כהרגל. 

 "גרוע מכך, הוא יכול למנוע ממנו לזהות את הכשלים והמגבלות האישים שלו ולהפוך אות ולעיוור לחסרונותיו – לגרום לו לייחס לעצמו את ההישגים של אחרים, ולהאשים אחרים בכשלונות שלו. אבל כמובן, האנשים שמצטיינים יותר מכל בסוג זה של סינון קוגניטיבי בדרך כלל משטים באחרים ולא רק בעצמם, ולכן מוצאים עצמם בעמדות סמכות שבהן הם מוגנים מכל צורך למודעות עצמית מרפאת. אפילו כאשר אנשים כאלה מסוגלים להביט במראה באובייקטיביות, הם נוטים לחזק את אשליות העליונות זה של זה כאשר הם נמצאים יחדיו בממשל, בתאגידים, במוסדות ובסביבות ארגוניות סגורות אחרות.

על פי לנגאן, התמקדות היתר בהצלחה מתעלמת ממימד חשוב של האינטלקט האנושי: הדרכה עצמית. כאן הוא כבר מבטא דעה חתרנית למדי על הממסד החינוכי ועל החיברות המוסדי בכלל.  "אם אנחנו מתמקדים יותר מדי בהצלחה, אנחנו מסתכנים בהתעלמות ממימד חשוב של האינטלקט האנושי: הדרכה עצמית, שזכתה גם לשמות כמו "חופש" ו"עצמאות". אמנם נראה שהאינטליגנציה לא חולקה שווה בשווה בתוך האוכלוסייה, אבל היא נמצאת בכל מקום באנושות. אמנם חלק מהמין האנושי יכול לדרוש יותר הדרכה חיצונית, אבל היעד של השכלה צריך תמיד להעצים את האינטלקט האנושי ולאפשר לו לעמוד על זכויותיו הטבעיות ולא להגביל אותן לראייה מוגבלת של העולם. לרוע המזל, התהליך החינוכי שבאמצעותו אנשים אמורים לפתח את האמצעים לתרגל את החופש האינטלקטואלי שלהם בצורה אחראית, סטה לכיוון של צורות התניה ואינדוקטרינציה המתגמלות את אלה ששולטים בתהליך, מובילות להדרה של מי שמוחותיהם חדים מדי או חזקים מדי מלקבל התניה ואינדוקטרינציה כאלו. זה מוביל לבזבוז רציני של משאבים אינטלקטואליים אנושיים ולהפסד נקי של תועלת למין האנושי.

 "אני מקווה שהצלחתי להאיר את המושגים איי.קיו ואינטליגנציה באור הנכון", סיכם לנגאן את הראיון. "הם בסך הכל מה שעושים מהם. אם לכולם היתה אינטליגנציה מאוד מפותחת בצירוף תכונות אישיות בונות, העולם היה יכול להיות מקום מאושר יותר. כולנו היינו מסוגלים להבדיל בין החלטות טובות להחלטות רעות, לזהות את תחומי האחריות שלנו ולהבין את החוכמה שבלחיות אותם, והיינו מחוסנים בפני רמייה, שחיתות וסמכותנות. בעולם מאושר כזה, גם אם רוב האנשים ממשיכים להתמקד רק ביעדים לא אינטלקטואליים, העולם היה מובל בידי מלכים-פילוסופים רחומים, ההולכים אחר מצפונם והעליונות האינטלקטואלית שלהם, תוך שהם שואבים מוטיבציה ממבט לא-אנוכי על האנושות ועל הסביבה שבה כולנו תלויים.

 "אבל כל עוד העולם מובל בידי אינטלקטואלים השייכים ל"אזור הדמדומים" – מקסימים, קומפולסיביים, מניפולטיביים, שהיועצים והמומחים שלהם יצאו ממערכת אקדמית המתגמלת את מי שמצייתים לאורתודוקסיה ולסמכות, ומענישה את מי שאינם מצייתים – הגזע האנושי נמצא בסכנה של ירידה מהפסים באופן שערורייתי. נקווה שיש לנו מספיק אינטליגנציה כדי להיזהר מכך".

 

לייפות את הסטטוסקופ

 

כתבה של רינה פטילון שפורסמה במוסף BioMed שערכתי, מוסף שהופץ בתוך "הארץ" לקראת כנס ILSI-ביומד ישראל 2008.

 

* * *

בכל ביקור במרפאה או בבית החולים, ייפגש כל מטופל עם ציוד רפואי מגוון מאוד. כל מכשיר שעליו נניח את עינינו, מן המזרק הכי פשוט ועד הסורק המשוכלל ביותר, זכה להתייחסות עיצובית כלשהי. אומנם עבודת העיצוב היא חלק אינטגראלי מפיתוחו של כל מוצר, אולם כיצד היא באה לידי ביטוי בתחום המכשור הרפואי? האם יש עקרונות ייחודיים המנחים עיצוב של מכשור וציוד רפואי?

אורי דוד, סמנכ"ל מחקר ופיתוח באורידיון מדיקל, חברה המפתחת מוצרים בתחום ניטור הנשימה, מגדיר: "חשיבות עיצוב המוצר בתחום שלנו חשובה לא פחות מעיצוב המוצר בכל תחום אחר. המוצר חייב להיות מעוצב בהתאמה לפונקציונאליות שלו, וכמובן שנוחות למשתמש היא פרמטר נוסף. במוצרינו אנו מנסים לשדר גם חדשנות בתחום המתאים למיצוב החברה מבחינה טכנולוגית".

ש: עד כמה שונה עיצוב מיכשור רפואי מעיצוב של כל מכשיר צריכה אחר?
"התחום בו אנו עוסקים הינו שמרני יותר ופחות פתוח ל'גאדג'טים', ולכן אנחנו משתדלים למצוא את האיזון בין עיצוב המשדר את החדשנות הטכנולוגית של מוצרינו לבין שמרנותו של השוק הספציפי. במקרה שלנו המוצר משרת גם רופאים מתחומים שונים וגם אחיות, ולכן העיצוב חייב לשרת 'לקוחות' שונים. בעזרת העיצוב אנו משתדלים לא להתרחק מדי מסביבת העבודה וההתאמה לה מחד, ומאידך לשדר, ולו במעט, חדשנות והובלת התחום".

"לבדוק מי מזריק את הזריקה"
חשיבות העיצוב במכשור רפואי מקבלת ביטוי עמוק יותר כאשר המכשור הרפואי מגיע ללקוחות הקצה – כלומר לצרכן אשר קונה את המדחום, הערכה לבדיקת הריון או לחצן האק"ג, בפארמים למיניהם. איתן ברנוביץ, סמנכ"ל תפעול בחברת FlowMedic, המייצרת מכשיר המטפל בבעיות זרימת דם בגפיים התחתונות, מדגיש: "במכשירים שנמכרים למשתמש הקצה ללא מרשם רופא, יש חשיבות גדולה לעיצוב. אפשר לומר שאם המכשיר 'תופס' את העין, הוא 'תופס' את הכיס ונמכר היטב, ממש כמו כל מוצר צריכה אחר. העיצוב חייב להעביר לקונה מסרים מאוד ברורים של מקצועיות וטכנולוגיה מתקדמת. הבחירה בצבעים, ההתייחסות לטרנד אופנה כזה או אחר – אלה הם בתחומי סמכותו של המעצב".

אבנר שדות, מנכ"ל ובעלים של חברת נקודה לפיתוח ועיצוב מוצרים, מסכים עם החלוקה של קהל היעד: "ישנה התייחסות שונה למכשור רפואי הנמצא בבתי חולים, מכשור אצל רופאים במרפאות ומכשור המיועד הלקוח הסופי. אם המכשיר נמצא בשימוש הצרכן הסופי, על המכשיר הרפואי להתחשב בשיקולי קנייה. הלקוח חייב לאהוב ולרכוש את המכשיר. אנו מנסים לעצב מוצר אשר האסתטיקה שלו מורידה חסמים ומעודדת קנייה".

יונתן בר-אור, מעצב תעשייתי המתמחה בפיתוח ועיצוב מוצרים רפואיים, מוסיף קריטריון נוסף: "אחד הקריטריונים החשובים הוא לאפשר ללקוח שימוש לא-כפוי במכשיר. ידוע שאחת הבעיות המרכזיות ברפואה היא הקושי של החולים לקיים את הנחיות הרופאים באופן קבוע, ולכן המכשור הרפואי שנקנה על המדף צריך לעודד את השימוש בו".

"שלוש מגמות מאפיינות את תחום עיצוב הציוד הרפואי", מציין בר-אור. "האחת, מכשירים רפואיים רבים מעוצבים כיום עם מסכים אינטראקטיביים. השנייה, גודלם של המכשירים הופך זעיר יותר ויותר. המגמה השלישית היא מעבר של טכנולוגיה מידיו של הממסד הרפואי אל הלקוח הסופי; מניטור ובקרה של בעיות, דרך שליטה מרחוק, תקשורת בזמן מצוקה וקבלת הנחיות מרחוק. הטכנולוגיה הופכת זעירה יותר ומותאמת לנשיאה על הגוף, ואין ספק שהשלב הבא, שהוא כבר פעיל בעצם, יהיה מעבר מן החוץ אל תוככי הגוף. טכנולוגיות החודרות לגוף דורשות מן המעצב בחירה שונה לגמרי של חומרים", מסכם בר-אור.

היכרות אינטימית עם המשתמשים
אולם למרות שמכשירים רבים מקבלים התייחסות כמו אל מוצר צריכה אחר, עדיין למכשור רפואי יש צרכים מובחנים ומוגדרים. "בתפיסה של מוצר רפואי חיוני להתייחס לתרחיש השימוש בו, שנלקח בחשבון מול אוכלוסיית יעד מוגדרת, כמו אנשים עם מחלה מסוימת או מגבלה מסוימת", מסביר בר-אור. "לדוגמא, בערכת מזרק לטיפולי פוריות, בדקנו כיצד זוגות מנהלים את מערך טיפולי הפוריות בבית – מי מזריק את הזריקה? באיזו שעה זה מתרחש? באיזה חדר בבית? איפה מאחסנים את התרופה לפני ההזרקה? ההיכרות הזו מחדדת דקויות בהתנהגות האנושית ועוזרת להתאים את המכשיר לקהל היעד".

מאפיין נוסף הוא משך השימוש הארוך. בר-אור: "מכשירים שאנשים נושאים בצמוד לגופם, בדרך כלל מעניקים למשתמש טווח פעילות שנבצר ממנו קודם לכן, כמו מכשיר שמיעה או מכשיר שמאפשר תבנית הליכה לרגל משותקת. כיוון שטווח הפעילות הוא רחב – 10 שעות ביום בממוצע – קריטי שהמכשיר יהיה נוח ללבישה ויעניק תחושה נוחה למשתמש. חשוב שהמטופל יבין את המוצר בקלות ולא יחשוש להפעיל אותו. אם יש צוותים רפואיים המעורבים בתפעול המכשיר, עליהם להקדיש מינימום זמן לתפעולו, כיוון שתשומת ליבם חייבת להיות מוקדשת לתוצאות שהמכשיר מודד ולא למדידה עצמה. על המעצב להעניק לכל אלה פתרונות".

שדות: "עבור מוצרים הנמצאים בשימוש אצל רופאים וצוותים, ההתייחסות היא בראש וראשונה לטכנולוגיה של המכשיר. היא זו אשר נותנת את הערך המוסף, ותפקידי כמעצב הוא לדאוג לשימוש נוח מצד הצוות ולזמן הסתגלות קצר ככל האפשר למכשיר".

כאן המקום להזכיר כי מכשירים רפואיים הנמצאים בשימוש חייבים להיות עמידים, חזקים ולא שבירים, וכי קריטריון לא פחות חשוב הוא הדיוק המקסימלי שלהם. בר-אור: "הדיוק הוא במילימטרים. צריך להבין שמדובר באתגר עיצובי גדול מאוד, ואתה חייב כמעצב לתת פיתרון למכשיר שמתאים לטווח רחב מאוד של אנשים: גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, מבלי לוותר על הדיוק".

סמל סטטוס חברתי
אולם לצד הפונקציונאליות, למכשיר רפואי ישנם גם אספקטים פסיכולוגיים. "חשוב שמטופל שמגיע לבדיקה לא יחשוש מהתהליך", אומר שדות. "המכשיר חייב לשדר למטופל תחושת ביטחון". ואילו בר-אור מוסיף כי למכשיר רפואי אישי יש גם תפקיד נילווה של העצמה חברתית. "חשוב שהאנשים המשתמשים במכשיר ירגישו נוח להיראות איתו ברחוב, להיחשף בחברה. התפיסה שלי היא שהמכשיר צריך לשמש את המשתמש בדיוק כמו ציוד ספורט לספורטאי. עיצוב מדויק, מכוון ואיכותי של מכשיר, יכול להעצים את האדם ואת יכולותיו".

התחושה והמראה של המכשיר בסופו של יום, קובעים כיצד ייתפס ב
עיני הלקוח. לדברי בר-אור, על המעצב להקפיד על המגע האנושי. "זוהי האחריות האמיתית שלנו כמעצבים לספק מענה לצרכים האנושיים, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ובמגע נעים ומדויק".

ש: האם יש מאפיינים ייחודיים לעיצוב הרפואי כחול-לבן?
אורי דוד: "מניסיוני, העיצוב הישראלי איננו נחות מהעיצוב הבינלאומי, ולדעתי אף עולה עליו מבחינת היצירתיות, הגמישות המחשבתית ובמיוחד ביכולות התגובה המהירה. למותר לציין שעיצוב בארץ הוא זול יותר, ובקיצור אפקטיבי יותר מבחינת הגוף המפתח מוצרים".
בר-אור: "העיצוב הישראלי בתחום המכשור הרפואי הוא לא גורם משפיע, אבל בהחלט נוכח בזירה הבינלאומית. אנחנו אומנם עדיין נחשבים קטנים, אבל באופן יחסי משמעותיים". 

לערב מעצב כבר בתהליכי הפיתוח
תהליך הפיתוח של מוצרים הוא תהליך מתמשך הכולל שלבים שונים. באיזה שלב משתתף המעצב בתהליך? מממצאי סקר "קהילת המעצבים התעשייתיים בישראל", אשר בוצע על ידי מינהל מחקר ופיתוח במשרד התמ"ת, עולה כי התחום שבו נמצא שיעור המעורבות הגבוה ביותר (80%) היה קו הייצור. בהשוואה, במחקר ופיתוח הקונספט מעורבים רק 55% מן המעצבים.

אורי דוד מאורידיון סבור שיש מקום מאוד ברור וחד משמעי לשיתוף המעצב התעשייתי כבר בתהליך הפיתוח. "תפקיד הפיתוח הוא לעמת את השיווק מול דרישותיהם ולאמת את התלבטויות הפיתוח מול הפתרונות. רבים עדיין טועים ומשלבים את המעצב בשלבים מאוחרים של התכנון".

"מהנדס יכול לפתח מוצר שעובד", פוסק יונתן בר-אור, "אבל אם הוא לא ישתף בתהליך מעצב תעשייתי, הוא לא יפתח מכשיר ידידותי כיוון שהוא לא מתייחס לגורם האנושי. כאשר מעצב שותף כבר מהשלבים הראשונים של תהליך העבודה, זה מורגש מאוד בתהליך הכולל וגם בתוצאה הסופית. הפיתרון העיצובי יכול לתת מענה פשוט לבעיה מורכבת או לחילופין להציע פתרון שונה לגמרי, הדורש הערכות שונה".

%d בלוגרים אהבו את זה: