Category Archives: ביוטכנולוגיה בשקל

סגירת המעגל של טבע וסרונו

היום יצאה ההודעה של טבע על רכישת Theramex, חטיבת בריאות האישה של מרק-סרונו (Merck-Serono), תמורת 265 מיליון אירו. העיתונים כולם פרסמו את הידיעה כלשונה כמעט (חלקם באיות שגוי של השם "סרונו"), בלי להיזכר לרגע בצירוף "בריאות האישה" ו"סרונו" ולהבין שיש כאן סגירת מעגל אירונית – הקשורה לישראל בעבותות. קחו אוויר, כי זה נוסע יותר מ-30 שנה אחורה, ומתחיל ברחובות.

קודם כל, מהי בעצם מרק-סרונו? מרק הגרמנית (אין קשר לחברה עולמית בשם זהה, שבסיסה בארה"ב) רכשה את סרונו בשנת 2007, ופעילות הביוטכנולוגיה העשירה של סרונו נטמעה לתוך מרק בדמות חטיבה בשם Theramex.

החטיבה הזו מעסיקה 300 איש בצרפת ובאיטליה ומשווקת מוצרים בתחום הגינקולוגיה, אוסטיאופורוזיס, ואמצעי מניעה שונים, בהיקף של 100 מיליון יורו נכון לשנה שעברה. אחד מהמוצרים הללו, מהמצליחים ביותר של החברה, הוא תרופת הפוריות גונאל-F. מוצר אחר, המיוצר בחברה האם, מרק-סרונו, הוא תרופת הרביף לטרשת נפוצה.

ועכשיו אפשר להסיר את האבק מתאי הזיכרון: שתי התרופות הללו, גונאל-F ורביף, הן פרי פיתוח ישראלי שנוצר בחברת אינטרפארם, לשעבר השלוחה הישראלית של סרונו.

הכל התחיל בשנת 1979, כאשר עיקר הפעילות הביוטכנולוגית בישראל בוצע עדיין רק באקדמיה. בעקבות שיתוף פעולה מחקרי מוצלח בתחום הפוריות, סרונו השווייצית החליטה להעמיק את קשריה בישראל ולפתח מוצר חדש. פרופ' ברונו בלומנפלד ועליזה אשבול ממכון ויצמן פיתחו אז שימוש בהורמון פרגונאל כתכשיר קליני לבעיות פוריות. לשם מציאת חומר הגלם של התרופה הביוטכנולוגית הזו היה צורך בשתן של נשים שעברו את גיל הפוריות. ואיפה ימצאו מספר גדול של נשים כאלה, בגיל המתאים, עם רצון טוב ועם שגרת חיים מסודרת המאפשרת שיתוף פעולה עם החוקרים? במנזרים, מסתבר. כך פנו החוקרים לנזירות איטלקיות, ואלה, שמילאו צנצנות כל בוקר במשך חודשים ושנים, סייעו לייצור הגונאל-F והיוו ללא ידיעתן צעד חשוב בקידום טיפולי הפוריות ובפיתוח הביוטק הישראלי.

סרונו רכשה מתל השומר את הזכויות על הגונאל-F, ובעקבות הצלחתו הקימה בארץ את מפעל אינטרפארם לפיתוח הרביף, יחד עם מכון ויצמן. בעקבות זאת, החליט הבעלים דאז של סרונו, פאביו ברטארלי, להעמיק את הקשרים בארץ, דרך שיתוף פעולה עם חברת Miles Yeda (שותפות של Miles ומכון ויצמן, שכבר אינה קיימת היום). היזם האיטלקי וחברת היישום המקומית סיכמו כי זה רעיון טוב להקים בישראל חברה שתייצר גם אינטרפרון ביתא לטיפול בטרשת נפוצה, גם זו טכנולוגיה שפותחה במכון ויצמן, והופקה מחומר גלם לא פחות סימפטי: עורלות של נימולים.

כדי להפוך את הייצור המוגבל לקו תעשייתי של ממש הוקמה אינטר-ידע, חברה בת של אינטרפארם, שהיתה בבעלות מכון ויצמן וסרונו, והובא מנהל צעיר ומצליח, שהיה עד אז המנכ"ל המסחרי של אביק: ישראל מקוב (לימים מנכ"ל טבע, והיום יו"ר Given Imaging). מקוב הביא עמו שלל אנשים, ביניהם אברי הברון (היום מנכ"ל פרולור ביוטק). הכוונה היתה לאגד ייצור של מספר מוצרים, סרונו תרמה לצורך כך חלק מקו ייצור קיים שלה בשווייץ, ומוצר נוסף שנכנס להפקה שוטפת היה הורמון גדילה (שהופק מבלוטות יותרת מוח של נפטרים).

ב-1980 כבר קנתה סרונו זכויות ייצור ממכון ויצמן על ארבעה פרויקטים נוספים, ביניהם ייצור אינטרפרונים מסוג אלפא, ביתא וגמא. המו"פ נעשה במכון ויצמן, ולפיתוח המוצרים דאגו אינטר-ידע, חברת היישום של המכון דאז, וסרונו.

בימי ישראל מקוב כמנכ"ל הצליחה אינטר פארם להנפיק את עצמה בנאסד"ק, לגייס 6.5 מיליון דולר (לפני 30 שנה) ולרשום שיא – החברה הביוטכנולוגית הראשונה שאינה אמריקנית שיצאה לנאסד"ק. כיוון שבארה"ב ניתן אז מקלט מס לגבי השקעות בישראל, הצליחה מקוב לגייס 11.5 מיליון דולר נוספים, למימון הפרויקטים החדשים.

עם השנים החזירה סרונו לעצמה בעלות מלאה על אינטרפארם, ומחקה אותה מהמסחר בבורסה. החברה נחשבה לאחת השלוחות החזקות של התאגיד השווייצי, ותחת ניהולו של המנכ"ל עזרא עוזיאל (שהחליף את מקוב), המשיכה לייצר את חומרי הגלם שלה ולמכור אותם לחברה האם – אך כיוון שהיתה רק מפעל ייצור, עשתה זאת במחירי "עלות פלוס" בלבד. "לו אינטרפארם היתה מייצרת בארץ את התרופה עצמה, ולא רק את חומר הגלם שלה, זו היתה תרופה של מיליארדי דולרים", אמר לי פעם גורם שהכיר את החברה מקרוב. אם כך, ההשקעה והמסירות של סרונו בישראל היו גם לחיבוק דב שגרף אליו את רוב הרווחים שהגיעו למפתחי המוצרים.

יחד עם זאת, ולמרות סכסוכים ואכזבות שעברו במשך השנים שתי החברות, השווייצית והישראלית, הקשר נותר אמיץ וסרונו נותרה מחויבת לחברה גם בשנות השמונים הקשות בישראל: עם אינפלציה משתוללת, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, החברה לא עזבה את ישראל. חלק מהייצור אמנם הוצא זמנית לחו"ל, אבל זה היה במטרה לגדר את הסיכון הטכני ולגבות את הייצור.

אבל לא לעולם חוסן, ואחרי 25 שנות שיתוף פעולה, החליטה סרונו, בסוף 2004, לסגור את אינטרפארם ולפטר את רוב 170 עובדיה. ההחלטה סימנה גם את ביטול תוכנית ההשקעות של סרונו, להרחבת פעילותה של השלוחה הישראלית ולהקמת מרכז ביוטכנולוגי בהשקעה של 60 מיליון דולר.

מדוע נסגרה אינטרפארם? על פי סרונו, אתר הייצור הישראלי הפך מיושן עם השנים, והכדאיות הכלכלית פחתה. מאינטרפארם ההיסטורית נותרה היום רק "אינטרלאב", חברה היושבת ביבנה ומעסיקה 30 עובדים בלבד, במו"פ בעיקר. מרק הגרמנית רכשה את סרונו בשנת 2007, שלוש שנים לאחר סגירת השלוחה הישראלית של סרונו.

והנה כעת, הגונאל-F, אחד משני המוצרים הישראלים במקורם, נרכש בידי טבע, בתוך חבילה שסכומה הכולל 265 מיליון אירו. אין כאן כמובן אף מילת ביקורת על טבע, שהיא הרבה יותר מחברה מצליחה, היא אחת המשקיעות האמיצות ובעלות החזון שיש כאן (ע"ע השקעותיה בסטארט אפים ביוטכנולוגים ישראלים רבים).

אך כעת, מבלי משים, החזון העסקי של טבע הוביל לעובדה כי הגונאל-F כמוצר היסטורי עשה סיבוב שלם. סיבוב שהחל ברחובות-נס ציונה (מכון ויצמן ומתקן הייצור של אינטר פארם), המשיך אל שווייץ (סרונו), עבר משם לצרפת ואיטליה (שם פועלת Theramex) וכעת חזר לבעלות ישראלית. למעשה יש כאן מידה של צחוק הגורל: במקום ייצור ישראלי בפרוטות בבעלות אירופית, כעת הייצור אירופי והבעלות ישראלית-עולמית, בהון גדול. סוף מעגל.

פרות קדושות ובובות דאגה

 

זוכרים את האמנות הביולוגית של קבוצת סימביוטיקה, שסיקרתי אי אז בתחילת העשור? מסתבר שעכשיו הם עושים לי נחת ומציגים את העבודות שלהם גם בארץ. לא רק ההתבוננות בעבודות שלהם מעלה תחושות אמביוולנטיות, גם הפילוסופיה שמאחוריהן.

 

"היינו בספרד וראינו שככל שהחברה הספרדית נעשית יותר אמריקאית, ההתנגדות למלחמת שוורים גדלה, אבל אוכלים יותר מקדונלד'ס. אורון נהיה בעקבות העבודות שלנו צמחוני, אבל, כפי שהוא אומר, בצביעות מודעת. הוא אוכל רק יצורים בעלי דם קר.

"יש המון אנשים בעלי תפיסה צדקנית, שמטיפים מוסר לאחרים. אנחנו מנהלים את החיים בצביעות מודעת, צדקנים עושים את ההיפך. אנחנו מציגים את העבודות שלנו באופן ישיר, שלא יטיפו. המסר שלנו הרבה יותר מרומז, אנחנו לא נותנים תשובות. אני חושב שאמנות מאבדת את כוחה כשהיא מטיפה מוסר או הופכת לצדקנית. מה שחשוב מבחינתנו הוא להביא למצב שבו מי שחשוף לעבודתנו יהיה מאותגר לגבי תפיסת החיים שלו ואז יחשוב איך להתמודד עם זה. אנחנו רק רוצים להגיד לצופים – הגיע הזמן להתמודד עם זה".

פגיעת ראש

 

פוסט שהיה צריך לעלות מזמן. הכל בגללי.

1. דוב'לה מ"הבורגנים": כמה לא בוגר הוא המשקיע הישראלי. כולם אשמים תמיד חוץ ממנו. נותנים לו טיפ להשקעה בשיחה בבית קפה, והוא רץ להשקיע את כל חסכונות חייו. הוא אף פעם לא מצליח באמת – מקסימום שומר על השקעתו, מעין כרטיס לוטו נוסף חינם, כדי שיוכל להפסיד הלאה. וכשהוא נכשל, כולם חייבים להצטער בשבילו – הוא מאיים להתאבד, הוא דורש להכניס את בעלי החברה לכלא, הוא מתבכיין ומאשים את כל העולם, כאילו השקיע תחת השפעת היפנוזה. בקיצור, כל התנהלותו של המשקיע הישראלי, כולל ההוא שאיים לתלות את עצמו, עושה רושם של חסכים רגשיים קשים, שמשום מה שוק ההון אמור לפתור. כמעט מתחשק שרשות ני"ע תחקור את ד"ר חיים אביב על המימוש המוקדם של מניות פארמוס, ולו כדי לסתום פעם אחת ולתמיד את פיותיהם של כל הדוב'לה'אים האלה. קחו כבר אחריות על ההחלטות שלכם, נודניקים.

2. ואו: ובכל זאת, נכון שגם אתם תפסתם את הראש ואמרתם "ואו" כשראיתם את הכותרות בעיתון? דרמה שלא רואים כמותה הרבה במקומותינו. שוק המניות בארה"ב, כמובן, וגם שוק הפיתוח שם, מנוסים בנפילות שכאלה הרבה יותר. אולי בגלל זה, כאן חזרו על העובדות שוב ושוב – המניה איבדה כך וכך, החדשות הקשות הגיעו בשעה זאת וזאת, חיים אביב אמר כך וכך לפני חודש או לפני שנה. חוזרים על העובדות כחזור אדם המתקשה להאמין למה שעיניו רואות. ובכל זאת, פארמוס נפלה.

3. שמיטה והר סיני: האם באמת יש לקח שאפשר ללמוד מסיפור הכישלון הדרמטי של הדקסנבינול? ייתכן שהוא מאשר את דבריהם של אלה הסבורים, שישראל לא נועדה להיות אימפריית פיתוח תרופות, ושעדיף למכור החוצה מולקולות מבטיחות בשלב מוקדם. הרבה פחות כסף, וגם הרבה פחות סיכון. מצד שני, ייתכן שזה סתם סיפור דרמטי שעומד לעצמו – שהרי אי אפשר באמת להסיק שאם תרופה Y ממכון ויצמן לא עבדה, גם תרופה X מהטכניון לא תעבוד. סתם דוגמה.
דבר אחד בטוח: נחצה כאן שלב התבגרות נוסף של התעשייה המקומית (אפילו אם בהתבגרות הזו צמחו לה כמה שערות לבנות). כבר עשרים שנה מדברים פה על הבטחה ביוטכנולוגית ישראלית, כבר עשר שנים מדברים על דקסנבינול. בסוף היה צריך להגיע השלב שבו צריך לממש את ההבטחה, לפדות את הצ'קים. אז השלב הזה הגיע, וצ'ק אחד חזר. הלאה.

4. רק לא אפקט דומינו: רגע, מה זאת אומרת "הלאה"? האם באמת רק צ'ק אחד חזר? שימו לב לחברות המוזכרות בסקירת התעשייה המקומית, שרק בחודש מאי השנה קיומה נחגג בשמחה גדולה. מאז מאי, חלק מהסיפורים כבר לא רלוונטיים. אינטרפארם, למשל, היתה חלוצה ואבן הראשה של תעשיית הביוטק כאן, חברה יציבה שעבדה כמו שצריך, ואולי יותר חשוב: נהגה לחלק את המחשבים הישנים שלה חינם לסטארט-אפים צעירים. בספטמבר החליטה סרונו העולמית לסגור אותה ולפטר את כל העובדים. פפטור אומנם התמזגה עם חברה גרמנית, אבל מאז הריהי כצל של עצמה, ולשונות רעות מלחשות שהמוצר שלה לטיפול בסכרת פשוט לא מספק את הסחורה. לא כפי שקיוו, בכל אופן. ואילו XTL משמיעה כבר שנה וחצי קולות חרחור, אחרי שנחלצה בעור שיניה ממזימת השתלטות עוינת.

לגבי קומפיוג'ן – ובכן, כאן העתיד עדיין "מתבשל", וההנחה היחידה שניתן לתת לחברה היא העובדה, שראשיה בעצמם מצהירים כי היא נמצאת בכוונה וביודעין בתקופה של חיפוש דרך. מבחינה מדעית החברה הולכת מחיל אל חיל; אבל המנכ"ל עומד להתחלף בשנה הקרובה והמודל העסקי מתגבש כל הזמן. המבחן האמיתי יהיה ככל הנראה לאחר שיימצא מנכ"ל חדש, לאחר החפיפה שיעבור ולאחר שנוכל לבדוק את השורה התחתונה בדו"ח של 2005. עד אז קומפיוג'ן היא תשבץ פתור למחצה.

ההצלחות של השנה היא דווקא אגיס, שנרכשה על ידי Perrigo האמריקנית בעסקה שהקפה 780 מיליון דולר. והיא דווקא לא פועלת בתחום הביוטכנולוגי. אפילו לא מפתחת תרופות אתיות. סתם מוצרים גנריים.

5. אז מי נשאר? נשאר עוד חלק נכבד מדור הנסיכות של סוף שנות התשעים – QBI, פרוניורון, אומריקס וחברותיהן. שם ממשיכים לעבוד, יודעים שמצופה מהם די הרבה, אבל מנסים לשתוק כמה שאפשר. רק להגיע סוף סוף לאבן דרך משמעותית, שיהיה אפשר לפרסם ולנשום לרווחה. כפי שכל אקזיט מוצלח מצמיח חברות חדשות באותו תחום, מעלה את מפלס האופטימיות ואת כמו המשרות הפנויות במודעות הדרושים – כך כישלון של חברה מרכזית אחת גורר תחושה קשה בשוק. 170 העובדים המפוטרים של אינטרפארם ודאי לא יוסיפו לתחושת שגשוג בשוק הזה.
אם עוד חברה, ואפילו היא למטה מסדר הגודל של פארמוס, תחווה נפילה (תוצאות קשות של ניסוי, כישלון שיווקי, אקזיט במחיר שמגחיך את סכומי ההשקעה), התחושה תתקרב לייאוש. ואז, אולי באמת נוותר על רעיון הפיתוח האתי. פשוט נהפוך לחממת מולקולות, שעובדת עד שלב 1 או 2 ומוכרת את תוצרי הפיתוח לענקית בינלאומית. המסלול יהיה אקדמיה-גיוס ראשון-וזהו, או חממה-גיוס ראשון וזהו. לכל הפחות זה ישמח את הקרנות.

6. רצוי מול מצוי. אבל נקווה שזה לא יקרה כך. הרבה יותר נעים לראות הבטחות מתגשמות. 

הרס תאים והרס לאומי: ראיון עם פרופ' אהרון צ'חנובר

היום פורסם שהחוקרים הישראלים פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו זכו בפרס נובל לכימיה. אין הזדמנות טובה מזו להביא בשנית ראיון עם צ'חנובר שפורסם ביוני 2003 במוסף "כסף" של "גלובס". שימו לב לאכזבה שלו מהעובדה שלא זכה בפרס נובל בשנה שעברה. השנה הוא בטח מרחף על עננים. מזל טוב.

* * *
חוקר עטור פרסים הוא חתן פרס ישראל, פרופ' אהרון צ'חנובר. החשוב שבהם הוא פרס לסקר, הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס נובל, שניתן לו בשנת 2000 (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו ופרופ' אלכסנדר ורשבסקי). אבל גאוותו הגדולה של צ'חנובר כרוכה בפרס אחר. "הכי התרגשתי לקבל את פרס ישראל", הוא אומר, "למרות שפרס לסקר חשוב פי מיליון. אני ישראלי, התרבות שלי פה. אני רוצה לעבוד פה, לגור פה ולמות פה". ועם זאת, צ'חנובר צובע את עתידה של המדינה בצבעים קודרים. "אני רואה סכנה גדולה לקיומה של מדינת ישראל", הוא פוסק.

הפסקנות היא צד בולט במפגש עם צ'חנובר, אדם מוחצן ומרתק. לפעמים הוא פסקני עד כדי כך שהוא נבהל מניסוחיו שלו-עצמו ומבקש לתקן, מה שקרה לאחר השיחה איתו. גם ההצהרות הבוטות שיובאו בראיון זה, יובאו בגרסתן המרוככת. ויש כמה כאלה, מפני שדברים רבים מטרידים את צ'חנובר.

"אנחנו פוגעים במשאב שהוא אחד החיוניים ביותר לקיום המדינה – בהשכלה הגבוהה", הוא קובל. "בראשית ימי המדינה נבנו פה קמפוסים מפוארים. בימים קשים יותר, בשנות ה-50, תוך קליטת מסות של עלייה, השכלנו לבנות מערך מפואר. ועכשיו אנחנו מקעקעים במו-ידינו את המערך הזה.

"כל המדינה הזו נוצרה על-גב האוניברסיטאות. מה אנחנו כבר מייצאים? חקלאות? אנחנו מייצאים היי-טק. והנה אנחנו פוגעים קשות בחינוך הגבוה, שמים אותו בעדיפות שנייה. האוניברסיטאות נפגעות תקציבית, וביכולת שלהן להתרחב. גם החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת. המערכת החינוכית פגועה גם בבתי-הספר התיכון והיסודי".

ש: מה עוד יהרוס אותנו?
"אנחנו במו-ידינו. אנחנו נעשים חברה מאוד מוקצנת, דתית, פוליטית, חברתית. נכון שגם השכנים שלנו לא רבנים. אני לא חושב שאם אני אתן לערפאת את המעבדה שלי פה, יהיה פתרון לסכסוך. אבל אנשים פה לא מבינים מה הם עושים, הם איבדו את ערך הדמוקרטיה.

"אני פסימי גם לגבי עתיד ישראל לטווח הארוך, אלא אם יבואו האמריקנים ויעשו אצלנו סדר. ההתערבות שלנו עם הפלסטינים, מבחינת השקפת-העולם שלי, היא בלתי נסבלת. לשלוט על שלושה מיליון איש ולנשל אותם מרכושם זה בלתי נסבל.

"כאשר נתניהו, בהשקפת-עולמו, מטרפד את השלום, הוא מטרפד גם את התוכנית הכלכלית, שהוא עצמו מביא. הרי בלי שלום התיירים לא יזרמו, ולא יקרה פה כלום. אין כלכלה בלי שלום, ואין אופק מדיני היכן שמתפוצצים. גם אם ייקחו לי 7% או 21% מהמשכורת, זה לא יעזור. ואני לא אומר שהליכוד הביא את ההידרדרות", הוא מנסה לאזן.

עם כל הביקורת והציניות כלפי המתרחש במדינה, צ'חנובר מתעורר לחיים כשמדברים על נוסטלגיה. "אני אוהב פה את ההיסטוריה המדהימה, את השפה", הוא נדלק. "את ההקרבה שהיתה פה, במלחמת השחרור, בייסוד המדינה. בן-גוריון היה מנהיג שאין כדוגמתו. הוא לקח כמעט אספסוף והפך אותו לעם".

ש: והיום אין מנהיגים שאתה מאמין בהם?
"נתתי אמון באיש שאכזב אותי באופן קיצוני", הוא מודה. "קוראים לו עמרם מצנע. הוא לא הצליח לעמוד בלחצים. דליה איציק ופואד קצת לחצו, והוא נשבר. עכשיו, בגלל עליזה שנהר אחת, הוא גם לא יכול לרוץ לראשות עיריית חיפה. הבנאדם התכופף כשנשבה רוח. גם ברק היה אכזבה גדולה.

"הרס השמאל הישראלי מפחיד אותי. מאז האינתיפאדה האחרונה נוצר חוסר שיווי-משקל. השמאל נעלם, מפלגת העבודה לא קיימת. יש מפלגה בודדת שכל הכוח בידה. היא יכולה להתקיף את בית-המשפט העליון, להעביר את התוכנית הכלכלית. זה אבסורד מארץ האבסורדים".

"אני טובע בזה. אלה החיים שלי"

משרדו הזעיר של צ'חנובר, בתוך מכון רפפורט שבטכניון, גדוש להתפקע בספרים וכלי-מעבדה, במזכרות מטיולים בעולם, ובתמונות של בני-משפחה וחברים. המון שעונים מתקתקים בחדר, כיוון שהוא "מוקסם ממנגנונים מכניים". הטלפון מצלצל כל חמש דקות, הפאלם בפעולה, האי-מייל מתריע. והפרופסור עצמו יושב בתוך האנדרלמוסיה בתלבושת הנצחית שלו: טי-שירט, ג'ינס ומוקסינים. "זה נוח. אין אצלי עניבות. יש אחת שאשתי נותנת לי, שהקשר עליה קבוע, עולה ויורד".

הוא נולד בחיפה ב-1947, התייתם מהוריו בגיל צעיר ועבר לגדול ולהתחנך בבית דודתו. אחיו, יוסי צ'חנובר, מנהל קרן אתגר ולשעבר יו"ר דירקטוריון אל-על, מבוגר ממנו ב-14 שנה. לדבריו, יוסי שימש בעבורו כדמות אב. עד היום השניים קרובים מאוד ונמצאים בקשר יומיומי, למרות הבדלי הגילאים ("הוא התגייס כשהייתי בן 3").

צ'חנובר סיים את התיכון ב-1965, והתקבל לעתודה האקדמית של צה"ל, ללימודי רפואה. במהלך השירות הפסיק את לימודי הרפואה למשך שנה ("לא הספיק לי, אז הלכתי לעשות מאסטר"), ולמד ביוכימיה בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. בשנת 1973 החל את הסטאז' שלו בבית-החולים רמב"ם בחיפה, שם גם קיבל את תואר הדוקטור.

בסוף השירות הצבאי, ב-1976, הוא עבר לעבודת חייו – דוקטורט בהנחיית פרופ' אברהם הרשקו, במחלקה לביוכימיה של הפקולטה לרפואה בטכניון. חמש שנים ישב שם, ובמהלכן גילו השניים את התגלית המדעית שתזכה אותם בפרסים – גילוי המנגנון המופקד על פירוק החלבונים בתוך התא ופענוחו. המערכת הזו זכתה לשם "אוביקוויטין" (Ubiquitin), על-שם החלבון הממלא בה תפקיד מרכזי.

מאז פרסום התגלית, ב-1978, פורסמו כעשרת-אלפים מאמרים מדעיים על המערכת, ועשרות חברות פרמבצטיקה הוקמו על בסיס הידע. בנימוקי השופטים למתן פרס ישראל בתחום הביולוגיה, שניתן לצ'חנובר בפברואר השנה, נכתב: "למחקרים אלו השלכות מרחיקות לכת בהבנת הבסיס המולקולרי למחלות שונות, ובעיקר למחלת הסרטן".

כבר לאחר התגלית הזו, קיבל צ'חנובר דרגת מרצה בטכניון. ב-1981 נסע לעשות פוסט-דוקטורט ב-MIT במסצ'וסטס, שם גם גילה, יחד עם פרופ' אלכסנדר ורשבסקי מהמחלקה לביולוגיה, את תא המוטנט הראשון במערכת האוביקוויטין. למעבדה הקטנה שלו בחיפה חזר ב-1984, ולא פסק לחקור. "אני טובע בזה", הוא אומר, "חושב על המחקר כל הזמן. אלה החיים שלי". מעבר לזה, חולקים עם צ'חנובר את חייו אשתו, המנהלת את המחלקה הגריאטרית בבית-החולים כרמל, ובנו הסטודנט.

ההרצאה הקטנה שצ'חנובר נושא בתוך המשרד הצפוף מסייעת לפשט את המידע המסובך שסביב מערכת האוביקוויטין לכדי מונחים שנלקחו ממערבון. "בתא יש הרבה שודדים, גנבים ופורצים – חלבונים שונים שיש לפרקם", הוא מסביר. "התקפלות, התחמצנות, או זרחון של חלבונים הם בעצם סוגים שונים של 'פשעים'.

"אבל למערכת הזו יש המון משקיפים, חלבונים-שוטרים שמסתובבים ומחפשים גנבים. אם חלבונים מתקפלים פתאום בדרך חדשה, השוטר, שהוא החלבון המשקיף, מוציא אקדח מהכיס ומצמיד אליהם להם 'תג מוות', שמסמן אותם לפירוק. המטרה היא שמירה על סדר, על איכות גבוהה של חלבונים. בעצם, הוא אומר, "גילינו מערכת שמוציאה חלבונים להורג".

"הרס, אבל לא הרס טוטאלי"

בתוך גרעין התא של כל תא בגופנו, מסביר צ'חנובר, עושים המוני חלבונים את מלאכתם: החלבון המצמיד סימון, החלבון המהווה סימן (הלוא-הוא האוביקוויטין), והחלבון המפרק ומוציא להורג. 1,500 חלבונים מרכיבים את המערכת הזו, אולי המורכבת ביותר בגוף, שהיא ומרכיביה מהווים 2%-4% מסך הגנום האנושי. ואין פלא, יש לה הרבה עבודה: מדי יום נהרסים 10%-15% מן החלבונים בגוף.

במילים אחרות, בכל שבועיים בערך נהרסים כל חלבוני הגוף כולו, ומוחלפים בחדשים. מעבר לכך, אוכלוסיות מסוימות של תאים מתחלפות בקצב מהיר, חוץ מתחלופת החלבונים בתוכם, שנמשכת כל הזמן (למשל, כל תאי מערכת העיכול מתחלפים אחת לשלושה ימים לערך).

ישנם סוגים פשוטים בהרבה של הרס חלבונים: למשל במערכת העיכול, שם המטרה היא למנוע העברה לגוף חלבונים זרים שמקורם בחי ובצומח שבמזון. שם החלבונים מתפרקים ללא אבחנה. "אם אכלת סטייק ב-500 שקל ומישהו אחר אכל פלאפל", מתאר צ'חנובר, "כל ההבדל ביניכם מתמצה בטעם הרגעי. כשזה עבר את שלב הלעיסה בפה, נגמר ההבדל". סוג שני של פירוק מתרחש בזרם הדם, והוא כבר מבוקר הרבה יותר. במקרה של פציעה, למשל, החלבונים במערכת קרישת–הדם הורסים זה את זה בתגובת שרשרת, ויוצרים קריש-דם שמגליד את הפצע. אבל מערכת האוביקוויטין עולה על כל אלה במורכבותה.

"פירוק חלבונים בתוך תאים חייב להיות מבוקר", מסביר צ'חנובר. "אחרת התא יעכל עצמו לדעת. תהליך ההרס בתוך התא מכוון רק נגד החלבונים המתאימים – אותם פורעי-סדר שצריכים להתפרק בדיוק באותו רגע. זו מערכת שצריכה לדאוג להרס, אבל לא הרס טוטאלי".

ש: ובכל-זאת, איך זה שהגוף שלנו הורס כל-כך הרבה חלבונים?
"יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא סיבה 'רעה', למרות שאין טוב ורע בביולוגיה. אנחנו חיים בסביבה עוינת של חום גבוה – חום הגוף, שנשמר ברמה של 37 מעלות. יש לכך יתרון, כי זו הטמפרטורה שבה מהירות התהליכים הביולוגיים בגוף אופטימלית. אבל יש לכך גם מחיר: החלבונים הם מבנים מורכבים, והם ניזוקים בסביבה כזו.

"כשאת קונה בשר או מוצרי חלב שבנויים בעיקר מחלבונים, את מאחסנת אותם במקרר כדי שלא יתקלקלו. הדרך של הגוף להתגבר על הקלקול היא החלפה של הפגום בחדש. אם היינו חיים במקרר, לא היינו צריכים לעשות החלפה.

"הסיבה ה'טובה' להרס חלבונים היא שיש חלבונים שצריכים להיות שם רק בזמן מסוים. למשל, פקטורי שעתוק, שאותם אני חוקר עכשיו. אם את הולכת לבקר חולה אדמת למשל, הוא יעביר לך את הווירוסים שלו. אבל כיוון שקיבלת חיסון לאדמת, תאי הזיכרון אצלך 'יזכרו' את הנוגדנים לווירוס ויתחילו לייצר אותם – וזה קורה באמצעות
פקטורי השעתוק. הנוגדנים ינטרלו את הווירוס, וכשלא יהיה צורך לייצר יותר נוגדנים, פקטור השעתוק ייהרס באמצעות מערכת האוביקוויטין.

"בעצם, היציבות של הגוף שלנו היא אשליה. חלק גדול מהמערכת שלנו מתחדש בקצב מסחרר. זה מעלה את השאלה, למה אצל אדם בריא יש תהליך כזה של החלפת חלקים? למה יצורים חיים הם דינמיים? למה אנחנו לא כמו אוטו? הרי באוטו, כל עוד אין התנגשות או נזק, לא צריך להחליף חלקים.

"השאלה היא לא רק למה זה קורה. זה מעלה גם שאלות פילוסופיות – אם בתוך חודש אני מחליף את כל תאי הגוף, אז זה אני או לא אני? ליהודי הדתי יש תשובה לזה. לחילוני אין".

ש: לך יש תשובה?
"אני מאמין, אבל לא אכפת לי. כל עוד ייתנו לי לעבוד פה בשקט, לא אכפת לי".

 

[X=nextPage=X]

על התגליות הללו, כאמור, זכה צ'חנובר בפרס לסקר לשנת 2000. הפרס, המחולק מדי שנה מאז 1944, מוענק לחוקרים "שהרימו תרומה משמעותית לחקר גורמי התחלואה והמוות המשמעותיים ביותר", כפי שקובע תקנון הפרס. בשונה מפרסים אחרים, הוא מוענק בעיקר לחוקרים המצויים בעיצומו של תהליך חקירה, ולא אחרי השלמתה. כך, הוענקו רבים מהפרסים על גישה חדשה למחלה, ולאו-דווקא על מציאתו של פתרון למחלה זו. צ'חנובר חלק את הפרס, הנחשב לחשוב ביותר אחרי פרס נובל, יחד עם ורשבסקי והרשקו, וזו הפעם הראשונה שמדענים ישראלים זכו בו.

אלא שלמרות הגילוי המשותף, יחסיהם של צ'חנובר והרשקו לא התהדקו בשנים שחלפו מאז, והשניים שומרים על יחסים קורקטיים בלבד. הרשקו, המבוגר מצ'חנובר, מתואר כאדם סולידי, צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד ששותפו הצעיר שונה בתכלית. ההישגיות חיונית בעבור צ'חנובר, ולראיה – הוא אינו מוכן לדבר על מועמדותו לפרס נובל בשנה האחרונה, שלא הסתיימה בזכייה. אף מילה. מקורבים אומרים רק ש"הוא היה מאוכזב מאוד". 42 מזוכי פרס לסקר (או שליש מהם) זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל – בדרך-כלל, כחמש שנים לאחר הזכייה בפרס לסקר, ולעתים אפילו 15 שנים מאוחר יותר. לצ'חנובר זה טרם קרה, אבל עדיין יכול לקרות, אם מועמדותו תוגש שוב.

"כשיצאנו למסע הזה, לפני 27 שנה, לא ידענו כמה זה מורכב", הוא מספר. "היתה לנו שאלה מדעית שאין עליה מענה. בוחרים שאלה, את מתחילה לעבוד, פתאום רואה רחוב חדש, ממשיכה בו, רואה שהוא פונה ומוביל לשדרה. מתחילה ללכת לשדרה, ואז מגיעה לאוקיינוס. עכשיו, אחרי שגילינו את העיקרון, אני רואה את זה מהמרפסת, במבט מצטבר. אני גם יכול לראות לאן זה יוביל. אז לא ידענו".

ש: ולאן זה יוביל? איך ניתן, למשל, להשתמש בגילוי האוביקוויטין לפיתוח תרופות חדשות?
"למשל, תרופה לסרטן צוואר הרחם", הוא מתייחס ליישום המעשי הראשון של מערכת האוביקוויטין. "זה סרטן שנגרם מווירוס הפפילומה, שגורם למערכת האוביקוויטין להרוס את החלבון השומר על התא, בקצב מהיר יותר מהרגיל. החלבון הזה, p53, הוא חלבון ששומר על הגנום שלנו. הרי את ואני מייצרים כל יום מיליוני תאים בעלי מוטציות, שעלולים להפוך לגידולים סרטניים. אבל הגוף יודע לאתר את הגידולים האלה, והם נתפסים ברמת התא הבודד ומושמדים. מי שמשמיד אותם הוא ה-p53: כשיש נזק לתאים, הוא שולף כרטיס צהוב ודואג לתקן את הנזק, או להרוג את התא שעבר מוטציה. תפקידו הוא למנוע שינויים בדנ"א, בין היתר כדי למנוע העברה של המוטציות לתאי המין וכדי למנוע סרטן.

"אז וירוס הפפילומה נכנס לריריות צוואר הרחם. מה רוצה וירוס? להתרבות, להשתלט. הוא מחדיר את הדנ"א שלו לדנ"א של התא, ומשתלט על כל תהליכי החלוקה שלו. באופן נורמלי, ה-p53 מאתר את החדירה וקופץ, אבל הווירוס הוא כמו פורץ שמנטרל את האזעקה, לפני שהוא ניגש לכספות הדנ"א: הוא מייצר חלבון שנקשר ל-p53, וגורם לו להיראות בעיני מערכת ההרס כחלבון מקולקל, למרות שאינו כזה. מערכת האוביקוויטין הורסת את האזעקה, ה-p53, ואז הווירוס עושה בתא כרצונו, ומתרבה.

"אם חברת תרופות מפצחת את מנגנון ההתחברות הזה, בין ה-p53 לבין החלבון שהווירוס ייצר, היא יכולה לפתח מולקולה קטנה שתחסום את מקום החיבור. כמובן, זו רק תרופה פוטנציאלית, עדיין אין תרופה אידיאלית כזו בשוק. אבל הבנת מנגנוני הפעולה של מערכת האוביקוויטין יכולה להביא בעתיד לפיתוחן של תרופות חכמות כאלה".

הוויאגרה של הסרטן

מתברר שיש כבר חברה אחת שפיתחה תרופה המבוססת על התגלית של צ'חנובר והרשקו. מילניום האמריקנית (שהיו"ר שלה הוא הישראלי יגאל קולטין) קיבלה במאי 2003 אישור לשיווק בארצות-הברית של התרופה Velcade. "היא מבוססת על עיכוב המערכת שגילינו", מבהיר צ'חנובר. "זו התרופה הראשונה שתוקפת מטרה שאנחנו זיהינו, למרות שאת הרכיב שאותו היא תוקפת לא אנחנו זיהינו. הוולקייד היא כיתת-יורים. היא לא תרופה ספציפית, אבל היא משמשת בהצלחה לטיפול במספר גידולים. האתגר העיקרי יהיה בגילוי תרופות שמעכבות תהליך אחד בלבד, באופן ספציפי".

האינדיקציה הראשונה שלה מיועדת הוולקייד היא מיילומה נפוצה, הידועה יותר בשמה סרטן מוח העצם. "זה לא שוק גדול, אבל לדעתי הם בהרחבת אינדיקציה אדירה. זה יהיה הוויאגרה של הסרטן. יש אינדיקציות לסוגי סרטן נוספים, וגם אינדיקציות לא ממאירות, כמו למשל חסימה של זרימת דם למוח, שיוצרת דלקת מסביב לאזור. זו תרופה שהולכת לעשות מיליונים".

ש: בדרך-כלל אנשי חברות ביוטכנולוגיה, במיוחד בורסאיות, מקפידים לדבר מאוד בזהירות על מוצרים עתידיים. אתה לא.

"זה לא הכסף שלי", הוא צוחק. "אני מדען".

חברת ביוטכנולוגיה נוספת המפתחת את מוצריה על-סמך הבנת פעולת האוביקוויטין היא פרוטאולוג'יקס (Proteologics) הישראלית (שנסגרה לפני כשבוע – א.מ). צ'חנובר יושב בוועדה המדעית המייעצת של החברה, אבל כנראה שהדברים נמצאים בשלב מוקדם מדי, והוא לא רוצה לדבר על כך. לאחרונה פורסם כי צוות חוקרים מהדסה באוניברסיטה העברית גילה בתאים מנגנון ביוכימי, שעשוי לשפר את יעילותן של תרופות כימותרפיה, גילוי שמבוסס גם הוא על האוביקוויטין.

בין כל אלה, צ'חנובר ממשיך לעבוד על מחקריו-שלו. הוא משמש גם כחבר דירקטוריון תיאטרון חיפה וחבר בעמותה לילד האוטיסט, אבל נראה שבאקדמיה הוא מוצא את עצמו הכי בנוח. בין השנים 1994-2000 גם ניהל את מכון רפפורט, המכון למדעי הרפואה בטכניון. היום הקצב הואט במקצת: בקרוב הוא ייצא לשנת שבתון בארצות-הברית.

ש: אתה רואה מסביבך מדענים צעירים ומבטיחים?
"כן, אבל אני לא כל-כך רואה תוכנית גלובלית. להביא מדען בודד ולזרוק אותו על שולחן, מה הוא יעשה? הייתי רוצה לראות בטכניון תוכנית גלובלית ליישום במדעי החיים, הקמת מסות קריטיות, הצטיידות בתשתיות, אינטראקציות בין חוקרים".

ש: הקשר בין התעשייה לאקדמיה מתהדק והולך.
"אני משתדל לבצע הפרדה. לא הייתי רוצה לראות תעשייה בתחום הפיזי של האוניברסיטה. אנשי סגל חייבים בנאמנות לאוניברסיטה. אם הם מגלים הכול ומתחלקים בתמלוגים, כמו במקרים של הקופקסון והרסג'לין (שתיהן תרופות שפותחו באקדמיה בעבור טבע, א' מ'), צריך לאפשר לאנשים למצות את זה. הקשר הוא חיובי, אבל
האוניברסיטאות עצמן לא בנויות למסחור".

ש: יש היום חברות יישום כמעט בכל אוניברסיטה.
"האוניברסיטאות צריכות להיות המתווכות, לא הממסחרות והמחליטות. הן צריכות להביא הון-סיכון, תעשיינים, וליצור גשרים, לא לעסוק בנושא פיזית. אני אישית לא אעבוד בעבור חברה, אלא רק בעבור עצמי, כל עוד מממנים אותי. את רוב זמני אני רוצה להקדיש למחקר, בלי לחשוב על שווי מניה בשוק".

לסבתא שלך היו בעיות גנטיות

הקשר הסבוך בין מדע ואתיקה מטריד את צ'חנובר לא-פחות. "האתיקה צריכה להיות צד חזק מאוד במדע, במיוחד במשטרים לא דמוקרטיים, שבהם יש סכנות של חוסר איזון. בחברה דמוקרטית נשמעים כל הקצוות ויש מנגנוני-איזון ובלמים, יש אלף דרכים שבהן אנשים מבטאים את עצמם כנגד צעד זה או אחר.

"אבל הבעיות האתיות במדע זה לא רק שיבוט. זה נוגע לעצם חיינו. זו לא השאלה, אם סדאם חוסיין יחליט לשבט צבא של היטלרים. הרי אם זה יקרה, העולם כולו יתקומם. אבל יש דבר פשוט יותר: אם ביום היוולדו של אדם לוקחים ממנו דם ועושים לו תעודת-זהות רפואית גנטית, מה המשמעות של זה לאדם ולסביבה? האם יש אינטרס שבני-זוג יידעו זה על זה פרטים כאלה? אם הגברת מורה בתיכון והבעל רואה-חשבון, והם יודעים בסיכוי של 1:12 שלבעל יש סיכון להפרעות בריאה השמאלית, האם זה חשוב לאהבה, לילדים?"

פוטנציאל נוסף לניצול-לרעה של מידע גנטי חבוי במערכת הביטוח, אומר צ'חנובר. "אם אני בן 56, עולה לי 100 שקל לשנה לעשות ביטוח-חיים. את ילדה יפה, בגיל הפוריות, יעלה לך פחות. אולי יגידו לי, תשמע, לסבתא שלך היו בעיות גנטיות, אתה צריך לשלם עשרת-אלפים שקל. היום חברות הביטוח והאקטואריה נבנות על-סמך ממוצע אוכלוסייה במדינה. למשל, ביטוח רכב בעומר עולה יותר, כי בבאר-שבע גונבים כלי-רכב. אז יפסיקו לחשבן את האקטואריה והביטוחים על-סמך ממוצע אוכלוסייה. ולך יגידו – שלמי שקל לשנה, מחיר סמלי.

"או נגיד שהטכניון ירצה רק חברי-סגל בריאים, לא כאלה שיקבלו אלצהיימר בגיל 45, שייפלו עליו למעמסה. במקום העבודה ירצו לדעת את כל הגנים שלך, לשתייה, לסכיזופרניה… ואנשים מודאגים משיבוט אדם – מה פתאום? יש כאן בעיות קדימניות, שנוגעות לנו. זה צה"ל, זה חברת הביטוח, זה בן-הזוג שלנו. פתאום אשתי תתבע אותי אם הסתרתי ממנה מידע, על זה שיש לי שישה גנים לסרטן והיא תצטרך לממן את הילדים. איפה הגבול?"

ש: ואיפה המדע?
"המדע לא שם לב לדבר הזה, הוא מתקדם. לא התארגנו גופים לחשיבה חברתית שתעסוק באתיקה. הפתרונות האתיים מפגרים, והמדע מתקדם. היו ניסיונות בשנות ה-70 להגביל שיבוט. היום הגבלות כאלה כבר לא יעזרו".

ש: הנשיא בוש הגביל את המחקר בתאי-גזע עובריים בארצות-הברית.
"נו, אז קבוצות מדענים עוברות לעבוד באנגליה. השלטונות יצטרכו לטפל בנושא הזה בצורה אתית".

ש: איפה תרצה לראות את עצמך בגיל 80?
"קודם-כול ארצה להבין מה מתרחש סביבי. אבל לדעתי זו תהיה מהפכה אדירה, בעוד 25 שנה. אני עוד אחיה בעידן שבו המהפכה הרפואית תהיה בשיאה. לפני 25 שנה זה נראה אחרת לגמרי. לא היתה רפואת-לב התערבותית, אנשים מתו כמו משוגעים מהתקפי-לב, מבעיות קצב. היום יש סטנטים מצופים. אז לא היה MRI, השתמשו בטכנולוגיות הדמיה שלא ראו בהן חצי מהבעיות. בתיכון לא למדתי על דנ"א. למדנו אז להגדיר צמחים, הנבטנו שעועית.

"אנחנו עומדים לקצור את הפירות של הדבר הזה, של הגנום, של תפירה אינדיבידואלית של תרופות. יש המון תרופות חדשות בדרך. גם הן עדיין לא נקיות מתופעות-לוואי, אבל הפוטנציאל שטמון בכך מדהים".

ש: על מה אתה מצטער?
"שלא אחיה במאה ה-22. אני סקרן לדעת איך יורכבו התרופות של העתיד, איפה פיקששתי את הנבואה שלי. איזה מנגנון יופעל שם. אני מאמין שבגיל 80 אחזה בחלק מהמהפכה".

אספן הבקטריות

 

קרייג ונטר, ההוא שהקים את חברת Celera והשיג את ממשלות כל העולם במרוץ למיפוי הגנום האנושי, פותח עכשיו בפרוייקט מגלומני חדש – הוא שואף לאסוף ולקטלג את הדנ"א של כל המיקרו-אורגניזמים על כדור הארץ שלנו. קראו הכל ב-Wired (כי אני נורא עסוקה, חביירים, ובקושי הספקתי לתרגם בשבילכם את כותרת המשנה של הכתבה הארוכה הזאת).

הודים ואפשרויות

 

ידעתם שבהודו יש שר לענייני ביוטכנולוגיה? שמו דהראם סינג, והוא הבטיח בכנס "ביו 2004" ההודי כי יפעל ליישום מדיניות חדשה בתחום הזה.

עד כאן – רעש יח"צני חביב. אבל מעבר לזה, הנושא התעורר חזק בהודו, וכעת מדברים שם על השאיפה להפוך למרכז אאוט-סורסינג בתחום הביוטק. יכול מאוד להיות שנצטרך לקחת את השאיפה הזו ברצינות, ולראיה – הצלחתו של האאוט-סורסינג ההודי בתחום ההיי-טק. בניגוד לישראל, שבונה את עצמה בתחום הזה על טכנולוגיות פורצות דרך ועל המצאות חדשות, ההודים מוכרים את כוח העבודה הזול של השכבה המשכילה. מעניין אם הפוטנציאל הזה ינוצל כראוי גם בעולם הדנ"א והמבחנות.

מהנעשה בביצה

 

חברת Viragen הודיעה היום כי היא משלבת כוחות וטכנולוגיות עם אוקספורד מדיקה הבריטית, למטרה אחת – ייצור חלבונים תרופתיים בתוך ביצי תרנגולות. המפתחים מנסים להגיע לזן תרנגולות שיישא גן האחראי לייצור חלבונים כאלו, ומסבירים שבתרנגולות הטכנולוגיה הזו יעילה הרבה יותר מייצור תרופות בתוך חלב עזים, למשל (שהיה הטרנד של 2001).

התרנגולות סובלות מן הקדמה הגנומית לא רק בחזית זו. במחקר שנעשה ב-2003 באוניברסיטת צפון קרוליינה, פותח זן תרנגולות מהונדסות גנטית, במטרה לעקוב ביתר דיוק אחר התפתחותם של עוברי תרנגולות. וכמובן, גנום ה-gallus gallus, האם הקדמונית של תרנגולת הבית, מופה במלואו במארס השנה.

 

השלישי כבר חוזר

"אני רוצה להודות לחברי הכנסת שנוכחים באולם, אופיר פינס, לאה נס ועבד אלמאלכ דהאמשה שיצא בזה הרגע. אני בטוחה שאחרים יבואו בהמשך".

(ח"כ מלי פולישוק-בלוך, יו"ר ועדת הכנסת למדע וטכנולוגיה, מתוך פרוטוקול הכנס לציון היום הלאומי למדע).

 

אגב, כל מי שיודע למה אתר הכנסת שולח לי התראות באימייל על דיוני הוועדה באיחור של חודשיים, אני עושה לו פורוורד על חשבוני.

שיבולת ירוקת העין

 

בעתיד הנראה לעין לא נאכל לחם מחיטה מהונדסת: מונסנטו, ענקית הביו-חקלאות, הודיעה כי תגנוז את התוכניות שלה לייצר חיטה כזו, שתהיה עמידה לחומרים קוטלי עשבים.

החברה הודיעה שהפיתוח בוטל מסיבות כלכליות – תקציב הפיתוח, 5 מיליון דולר לשנה, יקר לה מדי – ולא בגלל הלחץ שהפעילו הארגונים הירוקים והחקלאים המתנגדים להנדסה גנטית. אבל זה לא מפריע לירוקים לחגוג – עניין החיטה קריטי במיוחד, כיוון שמדובר ביבול המיועד רובו ככולו למאכל בני אדם, כפי שהוא. הצמחים שהונדסו עד היום (כותנה, תירס, קנולה) אושרו למאכל בעלי חיים או לשימוש כחומרי גלם בלבד.

* * *

ואם במונסנטו עסקינן, אני משלימה חוב ישן ומכירה לכם את פרסי שמייסר, חקלאי קנדי הטוען כי יבול הקנולה שלו "נדבק" בתכונות הקנולה המהונדסת של מונסנטו. החברה מצדה טוענת כי שמייסר הפר את הפטנט שלה על הצמח, וגם תבעה אותו בשל כך. המאבק בין האדם הפרטי והתאגיד מתנהל מאז 1997 בבתי המשפט, וגם באתר האינטרנט של שמייסר, המשווה אותו למלחמת דוד בגוליית. לאחר ששני בתי משפט פסקו לטובת מונסנטו וחייבו את החקלאי לשלם הוצאות משפט, אמור התיק להגיע לבית המשפט העליון בקנדה.

בינתיים הפך שמייסר לגיבור תרבות של הירוקים ומתנגדי האנטי-גלובליזציה, עשו עליו סרט תיעודי, והוא מרצה בכנסים חברתיים וחקלאיים, ומתראיין תחת הסלוגן: "אל תוותרו על הזכויות שלכם על הזרעים!" באנגלית זה בטח נשמע יותר טוב.

 

עדכון, 30.5: מונסנטו זכתה בבית המשפט העליון.

מלחמת נשיא בנשיא

 

רונלד רייגן עצמו כבר לא יכול, כנראה, להביע תמיכה במחקר בתאי גזע, ולכן עושה את זה ננסי רייגן. מחלת האלצהיימר של בעלה, היא אומרת, "לקחה אותו למקום מרוחק, שבו אני לא יכולה יותר להגיע אליו ולחלוק את 52 השנים שלנו".

 

 

רייגן נשאה דברים בערב של האגודה האמריקנית לחקר סכרת נעורים, שם גם נאספו כספים לטובת המחקר בתאי גזע (הם לא אומרים כמה. מוזר). לקריאתה הצטרפו, במכתבי עידוד, הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וג'ראלד פורד. כולם נגד אחד: ג'ורג' בוש הבן, עם המדיניות השמרנית שלו בנושא הזה.

העמדה בנושא מחקר ושימוש בתאי גזע (בארה"ב, לפחות) נקבעת על פי שני צירים – מידת הדתיות ומידת המעורבות האישית בנושא. עושה רושם שהפרמטר השני חזק פי כמה מן הראשון, וכאן הוא למעשה מבטל אותו. מרת רייגן היא דוגמה קלאסית, וצדק מייקל ג'י פוקס, השחקן חולה הפרקינסון, שאמר באותה הזדמנות כי רייגן "צעדה אל מחוץ להתקבצויות הפוליטיות והאידיאולוגיות".

עדכון מאוחר: הלחצים על הבית הלבן להקל את הרגולציה של מחקר בתאי גזע נמשכים, וצפוי דיון בבית הלבן בנושא הזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: