Kontera: לחיות בתוך הטקסט

החוליה הרביעית והאחרונה בפרוייקט אי-גאנג של פורבס ישראל.

"לכולם ברור שהחיפוש הוא מלך עולם הפרסום באינטרנט, כי הוא משקף את מה שהמשתמש רוצה", אומרת הנית ויטוס, סגנית נשיא לפיתוח עסקי וממייסדי Kontera. "אבל חיפוש טקסטואלי מקיף רק 5% מהזמן שהמשתמש מבלה ברשת. בשאר הזמן הוא קורא תוכן, ואנחנו הולכים ל-%95 האלה. מבחינת רלוונטיות, זה לעולם לא יהיה רלוונטי כמו החיפוש, אבל אנחנו מתקרבים לשם. וזה פוטנציאל השוק – קריאת תוכן".

קריאת התוכן שמבצעת קונטרה אמורה להיות מדוקדקת ופרטנית ולהוביל ליעד נכסף – יצירת עוד הזדמנות קנייה באינטרנט. החברה, אחת הבולטות בתחום של "פרסום בתוך הטקסט" (In-Text Advertising), מספקת את השירות שלה לבעלי אתרי תוכן, שמעוניינים לשבץ פרסומות בתוך הטקסטים באתריהם – ומצד שני כמובן גם למפרסמים האחראים למודעות.

לא להתבלבל – לא מדובר במודעות טקסט צנועות (מסוג המודעות בגוגל), אלא בקישורים מיוחדים בתוך התוכן הרגיל בעמוד, שמובילים לפרסומת. ויטוס, בעברית המשובצת באינספור מילים אמריקניות, מסבירה ויטוס כי כדי להחליט איזו פרסומת תקושר לאיזה עמוד תוכן, יש לנתח את תכני העמוד. זה מתבצע על ידי מה שקוראים "תיוג", או בלשון פשוטה, הצמדת תגיות (tags), קיטלוג של מילות המפתח בטקסט.

כך למשל, מאמר שעוסק בכדורגל מן הסתם יישא את התגיות "כדורגל", "ספורט", "מונדיאל", "רונלדיניו", "כרטיסים למשחק" וכדומה, בהתאם לאופי הטקסט. לאחר התיוג, מזהים מילות מפתח שיתאימו להפיכה לקישורים מסחריים. הקישורים הללו מאופיינים בשני קווים תחתייים (להבדיל מקו תחתי אחד בלבד בקישור רגיל). כאשר הגולש רואה קישור שמעניין אותו, למשל "כרטיסים" בהקשר של משחק כדורגל, הוא יכול ללחוץ על הקישור וחלון פופ-אפ יקפוץ לעיניו, המודיע לו שהוא יכול לרכוש למשל כרטיסים בהנחה מסוימת דרך אתר X, ושמדובר במודעה. לחיצה נוספת על החלון תביא אותו ישירות לעמוד הרכישה באתר X.

בעלי האתרים עצמם בוחרים את מינון המילים המקושרות לפרסומת בכל עמוד (לא יותר משש לעמוד, ממליצים בקונטרה), ואיזה צורה וצבע יהיו ללינק שיבדילו אותו מלינק רגיל. "המטרה היא לא להציג פרסומת מוסווה, ולא שמשתמשים סתם ילחצו על לינקים בלי לקנות, אחרת נאבד את המפרסם", היא מסבירה. "המטרה היא להביא לרלוונטיות גבוהה כמה שיותר מבחינת המשתמש.

"חשוב לנו שיהיה ברור שזו מודעה. צריך שיהיה פה אמון מלא. המשתמש קורא כתבה רלוונטית, עומד עם העכבר על מילת הקישור שמעניינת אותו, ואז צצה לו מודעה שמראה מה המפרסם רוצה לתת לו. מבחינתו זה מאוד אינפורמטיבי". בנוסף, הקישורים נוספים לדף רק אחרי שהתוכן כבר עלה לרשת, מה שבא להבטיח שהתוכן יהיה בלתי תלוי, ולא כתבה פרסומית שנבנתה מראש סביב הקישורים.

פוטנציאל הפרסום הזה לא יכול להתממש בכל האתרים הפופולריים, שכן רבים ביניהם אלה שעיקרם תמונות, עם פיסות קטנות של טקסט (למשל אתר הצילומים פליקר). גם אתרי חדשות חמים אינם מטרה טובה: "באמצע אייטם על מלחמה בעיראק לא נמכור דגלים של ארה"ב. נלך לאתרי תוכן אחרים".

הטכנולוגיה של קונטרה התחילה את ימיה בסן פרנסיסקו כבר לפני שבע שנים, ופעלה במודל שונה מעט תחת השם Ezula. הרעיון היה פרסומת בתוך הטקסט, שמאפשרת למשתמש לערוך חיפוש, לבדוק מילה במילון או ללכת בעקבות מילות מפתח בתוך הטקסט, וכל זה בקליק אחד. המייסדים – ויטוס, יואב שחם (מנכ"ל) ואסף הנקין (סמנכ"ל פיתוח מוצר), פנו לפרסום המשולב ביישום שלהם כדרך לייצר הכנסות. לדברי ויטוס, 10 מיליון יוזרים הורידו את האפליקציה, ועשרות מפרסמים שימשו כלקוחות החברה. חיפוש גוגל פשוט מעלה קיתונות של זעם ששפכו על איזולה בזמנו גולשים עצבניים, שחוו את המוצר כפרסומת המשתלטת על האתר, ובנוסף לכל לא הצליחו להסיר את התוכנה ממחשבם בשום אופן.

"זיהינו שעולם ההורדות הולך ונהיה רע", מסבירה ויטוס. "האפליקציות השתלטו על המשתמשים. המפרסמים דווקא היו מאוד מרוצים. התחלנו לפתח את פתרונות השירות. שיפרנו את הטכנולוגיה כדי לשפר את ניתוח הטקסט, לדעת איזו מילת קישור עובדת עבור המפרסם ואיזו לא, לעשות אופטימיזציה לכל קמפיין. אנחנו לא נדבקים לטכנולוגיה בכל מחיר. כשזיהינו כיוון לא נכון, התחלנו בפיתוח מסיבי.
את הידע העסקי הזה אנחנו מביאים לקונטרה".

קונטרה, אם כך, היא גלגול שני וחכם יותר, שאמור להיות גם ידידותי יותר למלכי הרשת, הלא הם הגולשים. המוקד העסקי של התוכנה השתנה – הלקוח אינו עוד המשתמש הפרטי, שמוריד תוכנה ובעזרתה מגיע לקישורים פרסומיים, אלא בעל אתר התוכן שמציב את הקישורים הללו באתר, וכמובן המפרסם עצמו. זה לא סותר את העובדה שהחברה רואה פוטנציאל גדול בתוכן שיצרו הגולשים (בלוגים למשל). עושה רושם שכדי להתחבב על הגולש אנין הטעם, זה שרץ להתלונן באוזני החברים שלו על מה שנתפס בעיניו כפולשנות, יצטרכו בקונטרה ללמוד להיות מעט פחות אגרסיביים.

החברה מעריכה את גודל שוק הפרסומות בתוך הטקסט היום בכ-1.5 מיליארד דולר. ועם זאת, רק ל-3% מבעלי האתרים עושים שימוש בפרסום בתוך הטקסט. "המספר הזה גדל כל הזמן ויש פוטנציאל אדיר", אומרת ויטוס. החברה עובדת על חלוקת הכנסות עם בעלי האתרים, שלפיה מוענקים לאחרונים כ-40% מההכנסות. או בלשונה של ויטוס: "היוזר עשה קליק, אנחנו מקבלים CPC (עלות פר קליק) מהמפרסם או השותף שלנו, ואז נותנים 40%". גם קונטרה עצמה גוזרת רק עמלות ממכירות, ללא תשלום קבוע על קמפיין.

כרגע עובדת החברה עם 3,000 בעלי אתרי תוכן שונים ועם "מאות אלפי מפרסמים" – חלקם בצורה �
�שירה וחלקם דרך שותפים שונים – הראשי שבהם הוא יאהו, שנותן לקונטרה גישה לכל המפרסמים שלו. בין הלקוחות נמצאים אתרים כמו linux.org, אתר חדשות הקוד הפתוח osdir.com ואתרי תוכנה וגאדג'טים כמו PocketPCsoft.net. בחברה מתגאים ב-CPC (מחיר לכל קליק על פרסומת) גבוה יחסית של 3-5% (השיעור השכיח ברשת הוא 2-3%), וטוענים כי יש בלוגרים שמרוויחים בשיטה זו יותר מאשר דרך מודעות הפרסום הטקסטואלי של גוגל.

לאלגוריתם שקובע את הרלוונטיות של מילות המפתח בטקסט אין חיים בלא שינויים ושיפורים מתמידים, אומרים בחברה. "בלי הטכנולוגיה, סתם לבוא ולסמן מילים, לא יעזור כאן כלום. צריך שהמפרסם יהיה מרוצה מבחינת המכירות אצלו", מסבירה ויטוס. "הרי המפרסמים יודעים לראות אם נעשתה מכירה או לא".

ש: איך קובעים איזה קישור מתאים ביותר להוביל לפרסומת?
"אנחנו מנסים להבין מה המשתמש יחפש אם הוא יחפש משהו. מסתכלים על פסקה מסוימת, מבצעים בה ניתוח. שואלים במה המשתמש היה בוחר לו היה צריך לכתוב מילת חיפוש. כיוון שמספר המילים על הדף מוגבל, צריך לבחור את המילים הטובות ביותר". הקריטריונים הם מידת הרלוונטיות לתוכן וכמות המכירות שהן מייצרות (CPC), וליתר דיוק צירוף של שני המדדים הללו.

פעילותה העיקרית של קונטרה מתרחשת בארה"ב, ולאחרונה התרחבה גם לבריטניה. עם זאת, אומרת ויטוס, הטכנולוגיה נבנתה כך שאפשר לעשות תרגום לשפות אחרות בצורה מהירה. השלב הבא, אומרת ויטוס, הוא התחלת שיווקה של הטכנולוגיה לניתוח התוכן לגורמים אחרים, בצורה של הסכמי רישוי. אפשרות נוספת: מערכת הנמצאת בשלבי ביתא, אליה יכולים מפרסמים קטנים, בינוניים וגדולים להיכנס וליצור קמפיין בתעריף המתאים להם (כמו מערכת הקמפיינים לאתרים קטנים שיש בגוגל וביאהו).

מתחרות יש: בשוק הספציפי, בין חברות נוספות כמו Adbrite ו-Clicksor, המתחרה העיקרית של קונטרה היא חברה בשם Vibrant Media. ויטוס טוענת ליתרון טכנולוגי ברור של קונטרה. "להם אין ניתוח תכנים. אנחנו מתמודדים עם שינוי תוכן בזמן אמת, ולכן יודעים לתת מענה גם לתכנים שנוצרו בידי גולשים".

החברה גייסה עד עתה 7 מיליון דולר מלהמן בראדרס ומסקויה, בגיוס שנסגר ביולי השנה. בעיתונות פורסם שחלקה של סקויה בהשקעה היה 4 מיליון דולר, אך ויטוס לא מאשרת עובדה זו.

ש: לאן מופנים כספי הגיוס? מה היעד הקרוב ביותר שלכם?
"המטרה שלנו היא להגיע לרווחיות כמה שיותר מהר, אבל אנחנו גם רוצים לתפוס נתח שוק, במיוחד שיש לנו גב כמו של ליהמן בראדרס וסקויה. מבחינה טכנולוגית יש מספר יעדים על הפרק: שיפור הרלוונטיות, התחקות טובה יותר אחרי כוונת הגולשים. אבל בעיקר – תפיסת נתח שוק".

Linguistic Agents: לוחשים למחשבים

 

פרק שלישי מתוך פרויקט אי-גאנג של פורבס ישראל.

 

את הטלפונים החדשים שמקבלים פקודות קוליות אתם ודאי מכירים – הפקודות הן משפטים קצרים שנקבעו מראש "להתקשר לתומר", "לחייג שוב". אז עכשיו, דמיינו לעצמכם שהמכשיר יוכל לקבל מכם גם הוראות בסגנון חופשי כמו "בא לי לדבר עם אחותי", או "אולי תנסה לתפוס אחד מהסגנים שלי?". הסגנון החופשי הזה נקרא "שפה טבעית", שפת היומיום שלנו שאינה פורמלית, והחידוש שמציעה חברת Linguistic Agents הוא ביכולת של מחשבים למיניהם להבין שפה כזו, ולא רק את נוסחאות ההפעלה הקבועות מראש. מדובר בגיזת זהב שרבים מחפשים אחריה כבר מספר שנים – איך נוכל לתכנת את המחשב כך שיבין אותנו טוב יותר.

"בדרך כלל, תוכנות בתחום הזה רוצות לעשות רושם כאילו הן מבינות, אבל זה רק רושם. אם רוצים שהמחשב יבצע פקודות, 'כאילו' זה לא מתאים", אומר ששון מרגליות, מייסד LA והמנכ"ל שלה. "מסורתית, אנשים היו חייבים לעבוד לפי דרישות המחשב, בקצב שלו, כמו תינוק, ולהאכיל אותו בכפית". מרגליות מתאר את הפיתוח שלו כקפיצת מדרגה – "כמו המעבר מהירוגליפים לכתב אותיות".

למה בעצם מסובך כל כך לתת פקודות למחשב בשפת יומיום? כי השפה הטבעית צופנת המון משמעויות וכפלי משמעות. אפילו מילה אחת כמו "הלך" מכילה בתוכה המון נתונים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם (מי הלך? הוא. מתי הלך? בעבר, לאן הלך? לשם. וכולי). מדובר בתרגום של ממש שצריך לעשות, מסביר מרגליות. "עבורנו פשוט לפענח כי המוח מפענח את השפה ברמת התת מודע. אבל המחשב לא יודע את השפה, ועבורו זה כבר לא כ"כ פשוט. המחשב דומה לכלב – הוא מבין פקודות פשוטות, אבל זה רק מפני שאילפו אותו, ואפשר לתת לו פקודות רק בצורה אחת".

כאמור, ב-LA לקחו על עצמם ללמד את המחשב את ההבנה עצמה. האלגוריתם שפותח בחברה לוקח למשל את כל הנתונים הנלווים לאותה מילה קצרה "הלך", וממפה אותם בתרשים "עץ", על פי היגיון מסוים. כל הנתונים שנוגעים לזמן (מתי הלך?) נמצאים על "ענף" אחד בתרשים, וכולי. ערבול הנתונים הזה הוא שלב הכרחי, ההופך את המידע זמין למחשב וקשה לבני אדם. אחרי הפענוח ובניית העץ, ניתן לצמצם את המידע לנתונים בסיסיים בשפת בניית האתרים XML.

מרגליות, דתי חרדי, בא מתחום הבלשנות התיאורטית (תחום החוקר את האופן שבו המוח מפרק ומבין שפה), והתמחה בננו-סינטקס (NanoSyntax) – ענף חדש וחדיש של בלשנות תיאורטית, הקיים רק מאז 2004. "למה זה ננו תחביר?", הוא מסביר, "כי בתחום הזה מפרקים את המלים והמשפטים לחלקיקי נאנו, כמו. אנחנו לוקחים 'מולקולות' גדולות, מפרקים ואז מחברים חזרה ל'מולקולות' אחרות". מה שהביא ל"קפיצה" של מרגליות הוא השילוב בין תחום המחקר שלו לתחום הקרוי "עיבוד שפה טבעית" (NLP).

הפיתוח שנולד מהשידוך הזה הוא "מנוע" שמסוגל לנתח ולהבין משפט שלם. "היום מנתחים מילה או רצף מילים", אומר מרגליות. "אצלנו זה כבר ברמת המשפט, כולל נתונים שמרומזים בתוך המשפט ומשתמעים ממנו". המנוע, המסוגל לפרק ולהבין עשרות משפטים בשנייה, מאפשר למחשב להבין את שפת האנוש וליישם את הפקודה שניתנת לו. "אפשר ליישם את הבסיס בכל השפות מיפנית ועד יידיש", אומר מרגליות, "באותה תוכנה בדיוק ללא שינויים". ניתוח התוכן ((Parsing מוצג למשתמש בטכנולוגיית Ajax המאפשרת טעינת מידע עדכני בדף מבלי הצורך לטעון את כולו שוב ושוב – מה שמקל על מהירות ויעילות היישום.

ובכן, מה עושים עם זה חוץ מלחלק הוראות לטלפון? היישומים רבים מספור. ראשית והכי בולט – יישום המספק ניתוחי טקסט ומאפשר שדרוג משמעותי של החיפושים הקיימים באינטרנט וברשתות מידע בכלל. אם המחשב "יבין" שאתם מחפשים את Mister Brown, הוא לא יפנה אתכם לאתרים שעוסקים בצבע חום. "אצלנו, האינדקס של החיפוש יכול להבין כפלי משמעויות ולהבין את ההבדל בין שם האדם בראון לבין הצבע החום", אומר שרולי טייבר, מנהל מערכות המידע בחברה.
.
יישום נוסף הוא אתרים חינוכיים ולומדות מחשב, שבעזרת פיתוח כמו של LA יוכלו "להבין" את התלמיד, לאפשר לו להציב תשובות בשפה טבעית (ולא למשל רק לענות על שאלון אמריקאי) ולשפוט את הישגיו טוב יותר. תחום נוסף ורחב הוא משחקי מחשב, שבהם אפשר יהיה "לדבר" עם גיבור המשחק ולתת לו הוראות כיד הדמיון הטובה עליכם (גם אם בהקלדת טקסט).

מחשב שמבין שפה טבעית יוכל גם להיות כלי מסחרי רב ערך, אומרים ב-LA, ביישומים של צ'אט אוטומטי בשירות לקוחות. "בארה"ב יש כבר שירות אוטומטי", אומר שמעון הכהן, סגן נשיא לפיתוח עסקי, "אבל התפרט מסובך, ולרוב בסוף האדם לוחץ על 0 ומגיע למענה אנושי. ביישום שלנו, אם הלקוח יפרט את הבעיה במלים שלו, הוא יוכל לעבור לשלוחה המתאימה בלי תפריט". המנוע יעקוב אחר תלונת הלקוח והאנשים המוזכרים בה, ויזכור למשל מי זה 'הם' ומי זה 'הוא', פרט שבשפה טבעית הוא מובן מאליו אבל אצל המחשב יוצר בלבול. גם בתקשורת סלולרית יהיה אפשר לשלוח בקשה או שאילתא ב-SMS בשפה טבעית למוקד התנועה למשל, בניגוד להיום, שיש צריך לשלוח קוד.

יישום נוסף שבו המחשב יכול לעזור הוא סריקות טקסט. "כשהכתב על הדף הסרוק לא מזוהה, המחשב מנחש הרבה פעמים. כאן כיוון שהוא "מבין" את המשפט, הוא יוכל לבדוק כמה אפשרויות ולבחור את המדויקת ביותר ביניהן. "עיקר העניין הוא הבנת ההוראות הפשוטות" אומר מרגליות, "5-6-7 מילים שהיום המחשב פשוט לא מבין. אני רוצה למשל להקיש בגוגלdo it again ושהוא לא יחפש לי את המלים הללו, אלא ימלא את הפקודה ויבצע חיפוש מחודש. זאת בניגוד למצב הקיים כרגע, שבו אנחנו צריכים ללמוד את שפת החיפוש בגוגל".

אם מפליגים מעט רחוק יו
תר, מעבר למחשב האישי, מכשירים חכמים יכולים לפעול בכל הבית, במה שנקרא "הבית החכם" – שלט טלוויזיה שמבצע פקודות קוליות בשפה טבעית, למשל. "היום, מערכות בינה מלאכותית יכולות לעשות הרבה דברים, חוץ מאשר את זה", מבהיר הכהן. התוכנה של LA יכולה כבר היום לעבוד עם זיהוי קול, ותיאורטית לייתר את המקלדת במכשיר הסלולרי לטובת פקודות כמו "תמצא בבקשה את הטלפון של המסעדה שבה אנחנו יושבים, ושלח אותו ב-SMS לחברים שלי".

הפיתוח של LA משתלב יפה באחד הטרנדים החמים באינטרנט של היום, הלא הוא הווב הסמנטי – השאיפה לקטלג, למיין ולשים "תווית" על כל פיסת מידע שמוצבת באינטרנט, כך שיישומים ומנועי חיפוש שונים יוכלו למצוא את המידע ולהציג אותו. עם זאת, החברה נוסדה כבר ב-1999 ("לפני שהתחום הומצא"). לחברה יש פטנט אחד הממתין לרישום, והמוצר עצמו הוא שני מוצרים שונים: "מנוע" שמיועד לאתרים או למכשירים עצמם, וכן תוכנה למשתמשי קצה. "ניתן לשלב את האלגוריתם בצורה הדרגתית בשיטות קיימות", אומר הכהן. "וזה אומר שיתאפשר חיבור למערכות לגאסי ישנות בארגון".

ש: האם אין עוד מתחרים בתחום הזה?
מרגליות: "האחרים מנסים לגלות איך עוברים ממחשב לדיבור טבעי, ואנחנו עובדים להפך. יש לנו גם יתרון זמן וגם ייחודיות".

עד עתה קיבלה החברה השקעות סיד בסך של כמיליון דולר, רובה מ-Voyant Technologies, חברה בתחום תקשורת הכל (שנמכרה מאז לפוליקום). כעת בוחנים שם השקעות או שיתופי פעולה אסטרטגיים. על פי מרגליות, המוצר עצמו כבר מוגמר, ו-5 מיליון הדולר שהחברה שואפת לגייס כעת אמורים לסייע ל"אריזה" ולשיווק בלבד. גם את השיווק ירצו לעשות בדרך מושכלת: "אנחנו לא רוצים להתמקד רק בתחום אחד", אומר מרגליות. "גוגל התמקדו פעם בחיפוש, והיום החיפוש שלהם כבר לא כזה טוב, כי הם יצאו לשוק והתרחבו ליישומים נוספים. אנחנו נישאר בהתמקדות שלנו כפיתוח בלשני, נמכור יכולות לחברות אחרות, ואנחנו נהיה השכבה החכמה".

"כרגע אנחנו מתמקדים יותר בחיפוש ופקודות מאשר במשחקים ופיתוחי קול", אומר טייבר, "כי את היישומים האחרים האלה אפשר לפתח גם בשת"פ עם חברות אחרות. ואנחנו נהיה החומר המייצב שלהן".

ש: אם תקבלו הצעה לרכישה, תממשו אותה?
טייבר: "אנחנו לא שואפים למכור בטווח המיידי. יש הרבה יותר פוטנציאל אם לא נמכור".

SwiftFind: לפני שאתם קונים תכשיט ב-eBay

 

פרק נוסף מתוך פרוייקט אי-גאנג של פורבס ישראל.

 

* * *

אם צפיתם פעם בתוכניות מסוג "מופע הענתיקות בדרכים" או "כסף בעליית הגג" בערוץ בי.בי.סי פריים, אתם ודאי מכירים את המסורת הבריטית של איסוף עתיקות: נוברים בעליית הגג הישנה, מוצאים חפצים ישנים של המשפחה ומגלים שהם שווים מאות ואלפי ליש"ט. שוק היד-שנייה והעתיקות משגשג בבריטניה, ובכלל באירופה, בניגוד לישראל – חברת מהגרים שבה לא טורחים לשמור את כלי המטבח של הדודה המבוגרת, או את השעון הישן מבית הסבים. "באירופה השוק הזה ענק", אומר בני ארבל, מנכ"ל Swift -Find. "די לזכור שבגרמניה יש 40% גידול בשנה במסחר ב-eBay, לעומת 14% בשנה בארה"ב". הרעיון שמאחורי Swift-Find עושה שימוש בצורך המוכר הזה של אנשים למכור ולקנות חפצים משומשים, בצורה שמתאימה לאינטרנט כמו כפפה ליד. החברה תומכת בטרנזאקציות בשתי רמות שונות: שוק חפצי היוקרה לאספנים אמידים, ושוק הסחר-מכר של הציבור הרחב, ומונעת מהם להגיע למצב שבו קנו חתול בשק.

סוויפט פיינד החלה כרעיון של שני המייסדים: אייל עופר, בנו של סמי עופר ואחד האנשים העשירים בבריטניה, ואודי זיידמן, שבבעלותו רשת משכון תכשיטים. שניהם אספני אמנות ומצויים בעולם המסחר בתכשיטים ויהלומים, אומר ארבל, והם הרגישו צורך במערכת שתתן פתרון לסוחרים – ותוכל לבדוק את טיב הסחורה בזמן אמת. בדיקה כזו, דיו דיליג'נס, נדרשת פעמים רבות מבחינת החוק, במקרה של סחורה מזויפת, גנובה או משועבדת, ולעתים יש בה ממד מוסרי, כמו למשל גילוי שסחורה העומדת למכירה היא בעצם רכוש שנגזל בתקופת השואה. המערכת משלבת מצד אחד מאגר נתונים משטרתי של מוצרים גנובים, וארבל מציין: "יש כמה עשרות גופים שכל דיווח שלהם עובר אלינו בזמן אמת". השירות לאיתור חפצים גנובים, שנקרא Trace , עובד בשיתוף 16 אלף תחנות משטרה, כולל האינטרפול וה-Europol, שמדווחות למאגר הנתונים על כל גניבה ושוד שמגיעים אליהן. על פי החברה, השירות הזה הוא גם אינטרס של חברות הביטוח, שייחסכו מהן זיופים וסיפורי כיסוי. כרגע נמצאת החברה במגעים עם שתי סוכנויות ביטוח גדולות שיוכלו לעשות שימוש במאגר לרישום החפצים של לקוחותיהן. אגב, אחד הבכירים לשעבר בסקוטלנד יארד, דיק אליס שמו, הפך לעובד בחברה.

יישום נוסף של אתר החברה הוא מנוע חיפוש שמזהה התאמה ויזואלית ומסוגל לעבור על מיליוני תמונות בזמן אמת. "במקור פותח המנוע הזה בידי חברה צרפתית ושימש למטרות ביטחוניות ולזיהוי סימונים של זכויות יוצרים. אנחנו משתמשים בזה ליישום שלנו", אומר ארבל. כך למשל חיפוש על המילים "עירום יושב", יניב תוצאות חיפוש של עוד כמה וכמה ציורים, מסגנונות ותקופות שונים, שכולם עוסקים באותו הנושא – מציגים דמות עירומה. אבל גם מאפיינים ויזואליים של כל תמונה ותמונה זוכים לתוצאות חיפוש.

ארבל, שהגיע לניהול החברה ממשרתו הקודמת, ניהול חטיבה בקומברס, היה ממייסדי חברת המוזיקה האינטרנטית Everad ז"ל. למרות שלפעילות של סוויפט פיינד דגשים טכנולוגיים חזקים (שכאמור אפשריים רק באינטרנט), ארבל מעדיף להביט עליה כעל חברת דאטה, מאגר נתונים שהכוח שלו הוא בהיותו בלעדי או מוביל שוק. "זה כמו דפי זהב", מסביר ארבל. "אין ערך למדריך כאשר יש כמה וכמה מדריכים בשוק, אלא יש אחד דומיננטי. לכן יש פה באמת מחסום לתחרות עתידית אם תהיה. ובאמת היום אנחנו שולטים בשוק. אין לנו מתחרים רציניים".

השאלה שמתעוררת לגבי סוויפט פיינד היא לאו דווקא מי המתחרים, אלא איך לא חשבו על זה קודם. "היו שני ניסיונות לפנינו", מודה ארבל, "אבל הם עשו שימוש בטכנולוגיה של שנות התשעים. הם ניסו ליצור מאגרי נתונים סגורים, עם תמונה ידנית, ולכן הפתרונות לא היו מספקים. לנו יש טכנולוגיה וביצוע טובים יותר". סוויפט פיינד יושבת בלונדון (וברמת החייל), ומחזיקה אנשים גם בפאריז ומילאנו. סך הכל מעסיקה החברה 28 עובדים.

לפני כשנה החלה החברה לספק את השירות שלה באופן מסחרי, ראשית במסחר בחפצי יוקרה. ארבל מדווח על יותר מחצי מיליון דולר הכנסות מאז ינואר השנה, שנכנסו מפעילות זו. השלב השני, הוא אומר, כולל יישום הפעילות גם ל-Mass market, ולאפשר גם למי שרוכש שעון זהב לקבל "חותמת כשרות" על טיבו של החפץ. באתר eBay זה מתבצע כבר זמן מה – מי שרוכש מכונית דרך האתר יכול לשלם כמה דולרים ולקבל אישורים של הרכב, מספר שלדה וכולי. "אנחנו מספקים אותו הדבר בתמורה ל-5-25 סנט, כך שאפשר לדעת אם החפץ שעומד למכירה גנוב או לא. החפצים האלה, קשה לדווח על הגניבה שלהם לאחר מעשה, כי בד"כ הבעלים המקורי לא טורח לרשום את המספר הסידורי שלהם. שעון או iPod שגונבים לך, את לא יודעת מה המספר הסידורי שלו. אז לנו יש 'מאגר נתונים חיובי', שמאפשר לרשום אותם עוד לפני שנגנבו. ובמקרה של גניבה, החפץ יעבור לרשימה במאגר הנתונים השלילי".

כיוון שאכן, למי שרוכש שעון אין מוטיבציה גבוהה להתעסק עם רישום המספר הסידורי והעלאת הפרטים לאתר, יצרו בחברה מערכת של חפצים שנרשמים בצורה אוטומטית באחת משתי נקודות קריטיות – בזמן המכירה שלהם ובזמן הביטוח. וכך, אלה הם הקמעונאים שרושמים באופן אוטומטי את החפצים שנקנו , עבור הרוכשים. בין הרשתות המשתפות פעולה – הענקית Tesco, שיש לה 2 מיליון עסקאות של מכשירי חשמל, ו-Halfords, שמגלגלת מאות אלפי עסקאות. הרישום למאגר יהיה חינם, ורק מי שחפץ לקנות מוצר כזה ישלם סכום פעוט עבור בדיקת נאותות. כל מוצר המוצע למכירה ייבדק בזמן שמעיינים בפרטיו באתר, ויה�
�ה אפשר לקבל מיידית תשובה אם הוא נגנב או אבד. אם הפריט או התמונה גנובים, מופיע מידע על המעמד החוקי שלהם ועל דרכי הפעולה האפשריות בפני הגולש (הוא אינו חייב לפנות למשטרה, אבל אם ירכוש את החפץ יוכל לעמוד לדין על מסחר ברכוש גנוב).

האתר לציבור הרחב, Mythings.com שמו, יושק בנובמבר, ואמור לשרת קונים, מוכרים וחברות ביטוח (שיזכו לרשימה מסודרת אונליין של כל החפצים של לקוחותיהן) .אבל התוכניות של סוויפט פיינד מרחיקות לכת עוד יותר. "אנחנו מתקדמים לעולם שבו רישום המוצרים לא יהיה רק למטרות שליליות, אלא ייקשר לשורת מוצרים ברשת שתוכלי להגיע אליהם, כמו קהילות, מכירות פומביות וכדומה. יהיה אפשר להשוות מחירים, לקנות אביזרים נלווים… רשת הקמעונאים כבר קיימת". נכון לעכשיו יש לשירות הטרי עשרות אלפי משתמשים, סדר גודל קטן מדי באינטרנט, אבל ימים יגידו. התוכנית היא לפתח קהילות סביב השירות – ולהציע למשתתפיהן את רוב שירותי הקנייה, החיפוש והמכירה בחינם למעט שירותי פרימיום. בעתיד מתכוונת החברה לשים יותר דגש על שירותי הפרימיום שעולים כסף, ולמקד אותם לפי צרכי הגולשים הספציפיים (אספנים, סטודנטים וכולי).

עד עתה גייסה סוויפט פיינד כ-10 מיליון דולר – מיליון בגיוס סיד פרטי של המייסדים, והשאר מהקרנות כרמל ואקסל פרטנרס, ולדברי ארבל ההון יושקע בעיקר בפיתוח המערכת. גידול ההכנסות צפוי להיכנס בעיקר ממכירות פומביות שיתבצעו אונליין, ולהגיע בשנה הבאה לכמה מיליוני דולרים.

"אנחנו רוצים להיות הגוגל של הלוסט אנד פאונד", מצהיר ארבל. "הקף הסחר במוצרי יד שנייה עדיין לא גירד את פני השטח. להערכתנו הוא יגדל פי מאה. רק מעט מהאספנים נמצאים היום באי ביי, מסיבות שונות. אבל העולם הולך לכיוון שבו יסחרו הרבה יותר ביד שנייה. זה גם מסיבות אקולוגיות – כבר לא זורקים סתם חפצים. ובעתיד הזה, את לא תחשבי לקנות מוצר יד שנייה, לא משנה אם זה iPod או יצירה של גוגן, בלי לבדוק אצלנו".

מי לקח את התמונה שלך?

בגיליון ספטמבר של Forbes ישראל התפרסם פרוייקט Egang השנתי, המציג חברות אינטרנט מבטיחות – גם המקור האמריקני, שעדיין לא עלה לרשת באתר Forbes, וגם הגרסה הישראלית, אותה כתבה החתומה מעלה.
הנה הסיפור של אחת המשתתפות בגרסה המקומית -חברת PicScout (לבד ממנה, משתתפות בפרוייקט גם BeInSync, DoubleFusion ו-MusicGenome).

חברתו של אייל גורה, שעבדה בבנק תמונות מקוון, אחראית בעצם לרעיון שעומד מאחורי PicScout. לפני כשנתיים וחצי, גורה גילה שחברתו והקולגות שלה מבזבזים שעות וימים, בהוראות הממונים עליהם, על חיפוש ידני באינטרנט, שמטרתו למצוא מי משתמש בתמונות של הבנק ללא רשות וללא תשלום. על התמונות שהצליחו למצוא ולזהות, תבע הבנק מחדש את זכויות היוצרים, ו"בסופו של דבר גבו הרבה כסף ככה". כך אותר צורך השוק – סריקה מהירה של אלפים רבים של תמונות, והשוואתן למקור המוגן בזכויות יוצרים.

גורה ואופיר גוטלזון, שהכירו בפרוייקט יזמות של המרכז הבינתחומי בהרצליה, החליטו לנסות למחשב את אופן חיפוש ואיתור התמונות. "התחלנו להרכיב מערכת מכל מיני פיסות טכנולוגיה של זיהוי תמונה (Image Recognition), שחלק פיתחנו וחלק היו קיימות כבר. יצרנו מערכת שסורקת את האינטרנט, שמשווה כל תמונה שהיא מוצאת לדאטה-בייס של הלקוחות". השימוש המקורי של הטכנולוגיה הזו, אגב, הוא זיהוי פנים של חשודים בשדה תעופה.

"לאדם יש זיכרון גדול מאוד לתמונות", אומר גורה. "הוא מקדים את המחשב בהרבה, אבל הרי מדובר במיליוני תמונות ולאורך זמן אי אשפר לעשות את זה". במפתיע, הזיהוי מתגבר גם על מגבלות טכניות ועל ניסיונות טשטוש. גם אם ה"גנב" חתך את התמונה ושינה בה את הצבעים, עדיין ניתן למצוא שיוך. בעיקרון, מסביר גורה, "לכל תמונה יש טביעת אצבע, סט של נקודות שמייחד אותה מתמונות אחרות. גם אם תהפכי, תכווצי ותחתכי יישארו מספיק נקודות כאלה. ולכן המערכת לא מסתכלת על הצבע אלא על הנקודות. אפילו בתמונה שכולה שמיים חלקים כחולים וציפור אחת, אם תגזרי את רוב התמונה עדיין יהיה זיהוי. 90 אחוז מהדברים שאנשים יעשו לתמונה, המערכת שלנו תופסת בסבירות של 90 אחוז".

ללקוחות הפוטנציאליים של פיק-סקאוט, הלא הם בנקי התמונות למיניהם, יש מחזור עסקים של 2 מיליארד דולר בשנה. אלה חברות ה-Stock Photography, שרוכשות תמונות באיכות טובה מצלמים מקצועיים ומשווקות אותן לצורכי פרסום, שילוט, אילוסטרציה לכתבות בעיתונים וכולי. מכירות של תמונות דרך האינטרנט מהוות שבעה עד עשרה אחוזים מאותם 2 מיליארד.
התעשייה הזו עוברת הרבה קונסולידציה בשנים האחרונות, מציין גורה, כאשר שתי השליטות בה הן Getty Images (שקנו את Image Bank המפורסמת), ו-Corbis המצויה בבעלות לא אחר מאשר ביל גייטס. "כשגייטס הקים את הבית החכם שלו", מספר גורה, "היה לו חזון שיהיו תמונות מתחלפות על כל הקירות. לא היתה אז טכנולוגיה מתאימה לזה, אז הוא הקים את קורביס כסטארט-אפ". קורביס רכשה 60 מיליון תמונות שונות (אותן היא מעבירה זעיר זעיר לפורמט דיגיטלי). היום יש לה שלושה מיליון תמונות דיגיטליות, למכירה באינטרנט.

צריך רק להסביר להם יפה
האומנם יש תופעה של "גניבת" תמונות באינטרנט? מסתבר שכן. גורה מפתיע במימצאים שלו: "על כל תמונה חוקית שאנחנו מוצאים, מוצאים תשע שהן לא חוקיות. וכל זה, כשאנחנו מחפשים רק באתרים מסחריים, לא באתרים פרטיים של אדם אחד. התחלנו לתת את השירות בארץ, יש לנו פה לקוח בטא, וחשבנו בהתחלה שאלה רק ישראלים שגונבים תמונות, אבל זה לא כך. אותה סטטיסטיקה חוזרת גם באירופה ובארה"ב".

התמונות הללו עולות מאות דולרים לתמונה, ועם זאת לאף אחד אין הערכה מה היקף תעשיית ההשאלות. "אנחנו כנראה הראשונים שנדע", מחייך גורה, כיוון שפיק-סקאוט היא הראשונה שמציעה שירות כזה של ניטור תמונות (מעבר לטכנולוגיות שונות שמיועדות להקשות או למנוע הורדה בלתי מורשית). אולי לכן, הלקוחות שלה היום מהווים כ-75% מהחברות שקיימות בתעשייה במונחי מכירות. ביניהן נמצאות Getty הענקית, Zefa (שנקנתה לאחרונה ע"י קורביס), Photonica (שנרכשה לאחרונה על ידי גטי) ועוד. לכל הלקוחות יחד כארבעה מיליון תמונות במאגרים השונים.

איך זה בעצם עובד? ובכן, אנשים וגופים שונים מוצאים תמונה שנחוצה להם בבנקי התמונות המקוונים. הם מחליטים לא לקנות אותה אלא "לשאול", כלשונו הסרקסטית של גורה; אם יש סימן מים שמגן עליה מהצגה בלתי מורשית, לעתים הם יודעים איך להוריד אותו. לפעמים מדובר ב"שאילה" תמימה – במקרה שהתמונה נרכשה כחוק שנה או שנתיים לפני כן, אבל הרוכש שכח לחדש את רשיון השימוש בה. כאשר פיק-סקאוט מגלה ברשת תמונה ששייכת לבנק התמונות, היא שולחת דיווח מפורט ללקוח הרלוונטי ובו כל הפרטים, באפליקציה המאפשרת לנהל ולעקוב אחר השימוש בתמונות ברחבי האינטרנט. גורה אומר שפחות מחמישה אחוזים ממקרי גניבת זכויות היוצרים מסתיימים בתביעות – הרוב נסגר כשהלקוח מתקשר לגוף העבריין, "מסביר לו יפה", ושולח לו חשבונית. מתוך הסכומים הנגבים לאחר מעשה, בפשרות או במשפטים, מקבלת פיק-סקאוט תמלוגים בשיעור שגורה לא מגלה.

"אנחנו מקבלים אחוז נכבד מהסכום. המודל, שהוא קבלת הכנסות לפי אחוזי הצלחה, הוא קצת חריג, אבל זה מאוד היה חשוב לנו לחדירת שוק. וזה משתלם. אנחנו יוצרים הכנסות שוטפות של הרבה מיליוני דולרים לתעשייה בשנה, ומקבלים מזה את האחוזים שלנו".

פיק-סקאוט אכן מתפרנסת יפה – לאחר גיוס מצומצם ("כמה מאות אלפי דולרים") שערכה החברה בקרב משקיעים פרטיים, החברה הגיעה לאיזון כבר בשנת הפעילות השנייה, ואת שנת 2005 תסיים ברווחיות. בין המשקיעים, אגב, נמצאים לני רקנאטי ואיש העסקים מוטי גורה, אביו של אייל.

נותנים בהם סימנים
הפעילות של ניטור תמונות ברשת מהווה בעצם רק זרוע אחת בתוך המודל העסקי �
�ל החברה. שאיפה אחרת שלה היא ניטור תמונות המתפרסמות לא באינטרנט אלא במגזיני נייר, מה שאמור להתאפשר דרך שיתוף הפעולה עם IMS הקנדית – חברה שעיסוקה בסריקת מגזיני נייר והעלאתם לרשת. "המטרה היא שיהיו לנו יכולות ניטור בכל המדיות, ושנעבוד על פי הדאטה בייס של כל החברות בעלות זכויות היוצרים.

אמצעי הכנסה נוסף הוא הצעת השירות לא לבנקי תמונות אלא לצלמים פרטיים המחזיקים אתר ברשת, וקשה להם לעקוב אחר גניבות תמונות. "זה מוצר שהוא בעצם סחר אלקטרוני – הצלם משלם בכרטיס אשראי תמורת דו"חות שאנחנו מספקים. עם הסוכנויות הגדולות זה הרבה יותר מוטה שירות, כולל פגישות הדדיות וקשרים אישיים".
פיק-סקאוט גם מתווכת ומספקת את השירות המשפטי עבור אותם צלמים פרטיים ו/או סוכנויות צילום קטנות, במקרה שהם נתקלים בהפרת זכויות יוצרים. הסוכנות הקטנה מעבירה להם מחצית מהתגמולים שמתקבלים, ובתמורה "הם יודעים שהכל מטופל, לא צריכים לעשות כלום".

פעילות נוספת מתקיימת במסגרת פרוייקט שאושר בתחילת השנה, במימון קרן בירד, וכוללת שיתוף פעולה עם DigiMarc, החברה שהמציאה את "סימן המים" המוטבע בתמונות נגד גניבה. פיק-סקאוט מפתחת איתם מוצר להגנה כפולה, שיכלול את הטכנולוגיה שלה בצירוף סימן מים, וייועד לארגונים שרוצים לתפוס שימושים לא חוקיים במותג שלהם (Brand protection), בלוגו או בתמונות מוצרים.

יישום נוסף של הטכנולוגיה הוא שירות clearance. "הרבה הפרות זכויות יוצרים נובעות בעצם מטעויות. יש הרבה נציגי חברות שקנו תמונה, שינו אותה ואחרי שנתיים רוצים להשתמש בה שוב אבל לא יודעים למי היא שייכת. השירות שאנחנו יכולים לספק כאן הוא לברר למי התמונה שייכת".

ההוצאות של פיק-סקאוט, לעומת זאת, כוללות דמי שכירות על משרד קטן, וחוות שרתים גדולה שעובדת יום ולילה בניטור והשוואה של מיליוני תמונות. פעילות בארה"ב הם לא חושבים להקים – הכל מתנהל מהרצליה. עקב כך, גורה טס הרבה על קו ישראל-ארה"ב, אבל נראה שזה לא מטריד אותו במיוחד.

האם לא יגייסו עוד? "עם הפעילויות האלה אנחנו מסתדרים יופי", מצהיר גורה. "יש כל מיני צרכים חדשים של לקוחות שאנחנו חושבים להיענות להם, שאי אפשר לפרט כרגע. בגדול אפשר לקרוא לזה תחום החיפוש".