Category Archives: טכנולוגיות פלוס

לייפות את הסטטוסקופ

 

כתבה של רינה פטילון שפורסמה במוסף BioMed שערכתי, מוסף שהופץ בתוך "הארץ" לקראת כנס ILSI-ביומד ישראל 2008.

 

* * *

בכל ביקור במרפאה או בבית החולים, ייפגש כל מטופל עם ציוד רפואי מגוון מאוד. כל מכשיר שעליו נניח את עינינו, מן המזרק הכי פשוט ועד הסורק המשוכלל ביותר, זכה להתייחסות עיצובית כלשהי. אומנם עבודת העיצוב היא חלק אינטגראלי מפיתוחו של כל מוצר, אולם כיצד היא באה לידי ביטוי בתחום המכשור הרפואי? האם יש עקרונות ייחודיים המנחים עיצוב של מכשור וציוד רפואי?

אורי דוד, סמנכ"ל מחקר ופיתוח באורידיון מדיקל, חברה המפתחת מוצרים בתחום ניטור הנשימה, מגדיר: "חשיבות עיצוב המוצר בתחום שלנו חשובה לא פחות מעיצוב המוצר בכל תחום אחר. המוצר חייב להיות מעוצב בהתאמה לפונקציונאליות שלו, וכמובן שנוחות למשתמש היא פרמטר נוסף. במוצרינו אנו מנסים לשדר גם חדשנות בתחום המתאים למיצוב החברה מבחינה טכנולוגית".

ש: עד כמה שונה עיצוב מיכשור רפואי מעיצוב של כל מכשיר צריכה אחר?
"התחום בו אנו עוסקים הינו שמרני יותר ופחות פתוח ל'גאדג'טים', ולכן אנחנו משתדלים למצוא את האיזון בין עיצוב המשדר את החדשנות הטכנולוגית של מוצרינו לבין שמרנותו של השוק הספציפי. במקרה שלנו המוצר משרת גם רופאים מתחומים שונים וגם אחיות, ולכן העיצוב חייב לשרת 'לקוחות' שונים. בעזרת העיצוב אנו משתדלים לא להתרחק מדי מסביבת העבודה וההתאמה לה מחד, ומאידך לשדר, ולו במעט, חדשנות והובלת התחום".

"לבדוק מי מזריק את הזריקה"
חשיבות העיצוב במכשור רפואי מקבלת ביטוי עמוק יותר כאשר המכשור הרפואי מגיע ללקוחות הקצה – כלומר לצרכן אשר קונה את המדחום, הערכה לבדיקת הריון או לחצן האק"ג, בפארמים למיניהם. איתן ברנוביץ, סמנכ"ל תפעול בחברת FlowMedic, המייצרת מכשיר המטפל בבעיות זרימת דם בגפיים התחתונות, מדגיש: "במכשירים שנמכרים למשתמש הקצה ללא מרשם רופא, יש חשיבות גדולה לעיצוב. אפשר לומר שאם המכשיר 'תופס' את העין, הוא 'תופס' את הכיס ונמכר היטב, ממש כמו כל מוצר צריכה אחר. העיצוב חייב להעביר לקונה מסרים מאוד ברורים של מקצועיות וטכנולוגיה מתקדמת. הבחירה בצבעים, ההתייחסות לטרנד אופנה כזה או אחר – אלה הם בתחומי סמכותו של המעצב".

אבנר שדות, מנכ"ל ובעלים של חברת נקודה לפיתוח ועיצוב מוצרים, מסכים עם החלוקה של קהל היעד: "ישנה התייחסות שונה למכשור רפואי הנמצא בבתי חולים, מכשור אצל רופאים במרפאות ומכשור המיועד הלקוח הסופי. אם המכשיר נמצא בשימוש הצרכן הסופי, על המכשיר הרפואי להתחשב בשיקולי קנייה. הלקוח חייב לאהוב ולרכוש את המכשיר. אנו מנסים לעצב מוצר אשר האסתטיקה שלו מורידה חסמים ומעודדת קנייה".

יונתן בר-אור, מעצב תעשייתי המתמחה בפיתוח ועיצוב מוצרים רפואיים, מוסיף קריטריון נוסף: "אחד הקריטריונים החשובים הוא לאפשר ללקוח שימוש לא-כפוי במכשיר. ידוע שאחת הבעיות המרכזיות ברפואה היא הקושי של החולים לקיים את הנחיות הרופאים באופן קבוע, ולכן המכשור הרפואי שנקנה על המדף צריך לעודד את השימוש בו".

"שלוש מגמות מאפיינות את תחום עיצוב הציוד הרפואי", מציין בר-אור. "האחת, מכשירים רפואיים רבים מעוצבים כיום עם מסכים אינטראקטיביים. השנייה, גודלם של המכשירים הופך זעיר יותר ויותר. המגמה השלישית היא מעבר של טכנולוגיה מידיו של הממסד הרפואי אל הלקוח הסופי; מניטור ובקרה של בעיות, דרך שליטה מרחוק, תקשורת בזמן מצוקה וקבלת הנחיות מרחוק. הטכנולוגיה הופכת זעירה יותר ומותאמת לנשיאה על הגוף, ואין ספק שהשלב הבא, שהוא כבר פעיל בעצם, יהיה מעבר מן החוץ אל תוככי הגוף. טכנולוגיות החודרות לגוף דורשות מן המעצב בחירה שונה לגמרי של חומרים", מסכם בר-אור.

היכרות אינטימית עם המשתמשים
אולם למרות שמכשירים רבים מקבלים התייחסות כמו אל מוצר צריכה אחר, עדיין למכשור רפואי יש צרכים מובחנים ומוגדרים. "בתפיסה של מוצר רפואי חיוני להתייחס לתרחיש השימוש בו, שנלקח בחשבון מול אוכלוסיית יעד מוגדרת, כמו אנשים עם מחלה מסוימת או מגבלה מסוימת", מסביר בר-אור. "לדוגמא, בערכת מזרק לטיפולי פוריות, בדקנו כיצד זוגות מנהלים את מערך טיפולי הפוריות בבית – מי מזריק את הזריקה? באיזו שעה זה מתרחש? באיזה חדר בבית? איפה מאחסנים את התרופה לפני ההזרקה? ההיכרות הזו מחדדת דקויות בהתנהגות האנושית ועוזרת להתאים את המכשיר לקהל היעד".

מאפיין נוסף הוא משך השימוש הארוך. בר-אור: "מכשירים שאנשים נושאים בצמוד לגופם, בדרך כלל מעניקים למשתמש טווח פעילות שנבצר ממנו קודם לכן, כמו מכשיר שמיעה או מכשיר שמאפשר תבנית הליכה לרגל משותקת. כיוון שטווח הפעילות הוא רחב – 10 שעות ביום בממוצע – קריטי שהמכשיר יהיה נוח ללבישה ויעניק תחושה נוחה למשתמש. חשוב שהמטופל יבין את המוצר בקלות ולא יחשוש להפעיל אותו. אם יש צוותים רפואיים המעורבים בתפעול המכשיר, עליהם להקדיש מינימום זמן לתפעולו, כיוון שתשומת ליבם חייבת להיות מוקדשת לתוצאות שהמכשיר מודד ולא למדידה עצמה. על המעצב להעניק לכל אלה פתרונות".

שדות: "עבור מוצרים הנמצאים בשימוש אצל רופאים וצוותים, ההתייחסות היא בראש וראשונה לטכנולוגיה של המכשיר. היא זו אשר נותנת את הערך המוסף, ותפקידי כמעצב הוא לדאוג לשימוש נוח מצד הצוות ולזמן הסתגלות קצר ככל האפשר למכשיר".

כאן המקום להזכיר כי מכשירים רפואיים הנמצאים בשימוש חייבים להיות עמידים, חזקים ולא שבירים, וכי קריטריון לא פחות חשוב הוא הדיוק המקסימלי שלהם. בר-אור: "הדיוק הוא במילימטרים. צריך להבין שמדובר באתגר עיצובי גדול מאוד, ואתה חייב כמעצב לתת פיתרון למכשיר שמתאים לטווח רחב מאוד של אנשים: גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, מבלי לוותר על הדיוק".

סמל סטטוס חברתי
אולם לצד הפונקציונאליות, למכשיר רפואי ישנם גם אספקטים פסיכולוגיים. "חשוב שמטופל שמגיע לבדיקה לא יחשוש מהתהליך", אומר שדות. "המכשיר חייב לשדר למטופל תחושת ביטחון". ואילו בר-אור מוסיף כי למכשיר רפואי אישי יש גם תפקיד נילווה של העצמה חברתית. "חשוב שהאנשים המשתמשים במכשיר ירגישו נוח להיראות איתו ברחוב, להיחשף בחברה. התפיסה שלי היא שהמכשיר צריך לשמש את המשתמש בדיוק כמו ציוד ספורט לספורטאי. עיצוב מדויק, מכוון ואיכותי של מכשיר, יכול להעצים את האדם ואת יכולותיו".

התחושה והמראה של המכשיר בסופו של יום, קובעים כיצד ייתפס ב
עיני הלקוח. לדברי בר-אור, על המעצב להקפיד על המגע האנושי. "זוהי האחריות האמיתית שלנו כמעצבים לספק מענה לצרכים האנושיים, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ובמגע נעים ומדויק".

ש: האם יש מאפיינים ייחודיים לעיצוב הרפואי כחול-לבן?
אורי דוד: "מניסיוני, העיצוב הישראלי איננו נחות מהעיצוב הבינלאומי, ולדעתי אף עולה עליו מבחינת היצירתיות, הגמישות המחשבתית ובמיוחד ביכולות התגובה המהירה. למותר לציין שעיצוב בארץ הוא זול יותר, ובקיצור אפקטיבי יותר מבחינת הגוף המפתח מוצרים".
בר-אור: "העיצוב הישראלי בתחום המכשור הרפואי הוא לא גורם משפיע, אבל בהחלט נוכח בזירה הבינלאומית. אנחנו אומנם עדיין נחשבים קטנים, אבל באופן יחסי משמעותיים". 

לערב מעצב כבר בתהליכי הפיתוח
תהליך הפיתוח של מוצרים הוא תהליך מתמשך הכולל שלבים שונים. באיזה שלב משתתף המעצב בתהליך? מממצאי סקר "קהילת המעצבים התעשייתיים בישראל", אשר בוצע על ידי מינהל מחקר ופיתוח במשרד התמ"ת, עולה כי התחום שבו נמצא שיעור המעורבות הגבוה ביותר (80%) היה קו הייצור. בהשוואה, במחקר ופיתוח הקונספט מעורבים רק 55% מן המעצבים.

אורי דוד מאורידיון סבור שיש מקום מאוד ברור וחד משמעי לשיתוף המעצב התעשייתי כבר בתהליך הפיתוח. "תפקיד הפיתוח הוא לעמת את השיווק מול דרישותיהם ולאמת את התלבטויות הפיתוח מול הפתרונות. רבים עדיין טועים ומשלבים את המעצב בשלבים מאוחרים של התכנון".

"מהנדס יכול לפתח מוצר שעובד", פוסק יונתן בר-אור, "אבל אם הוא לא ישתף בתהליך מעצב תעשייתי, הוא לא יפתח מכשיר ידידותי כיוון שהוא לא מתייחס לגורם האנושי. כאשר מעצב שותף כבר מהשלבים הראשונים של תהליך העבודה, זה מורגש מאוד בתהליך הכולל וגם בתוצאה הסופית. הפיתרון העיצובי יכול לתת מענה פשוט לבעיה מורכבת או לחילופין להציע פתרון שונה לגמרי, הדורש הערכות שונה".

44 דברים שאנחנו יודעים על היקום

מאבקת תיקיות: הנה עוד כתבה היסטורית מ"בלייזר" שלא נס ליחה. השימוש הבלעדי בלשון זכר – בגלל אופיו הייחודי של קהל הקוראים.

(תודה לראובן זייטק על ההערות והתיקונים שנתן בזמנו).

* * *

1. המפץ הגדול עדיין משדר אלינו

באמצע שנות הששים קלטו שני מומחי רדיו צעירים, רוברט וילסון וארנו פנזיאס, שהאנטנה עליה עבדו במעבדות בל בניו ג'רזי הפיקה רעש רקע מתמשך. בייאושם הרימו טלפון לאוניברסיטת פרינסטון, שם התאמצה קבוצת מדענים לאתר קרינות רקע קוסמיות שנותרו לפליטה מזמן המפץ הגדול. המדענים עשו אחד ועוד אחד, והבינו שההוכחה שחיפשו נמצאת בתוך האנטנה ההיא. לשני מומחי הרדיו הוענק פרס נובל ב-1978. אגב, עד היום ניתן לשמוע את רעש הרקע הזה בכל טלוויזיה מצויה.

2. המפץ הגדול חב את עצמו לכוח המשיכה.

תיאוריית התפיחה (Inflation Theory) נולדה ב-1979 במוחו של פיזיקאי צעיר בשם אלן גות, לאחר ששמע הרצאה שמשכה את לבו. את עיקרי התיאוריה הוא סיכם בחמש שורות ביומן שלו, ובתוך פחות משנה כבר הצליח לשכנע בנכונותה את כל קהילת האסטרונומיה. התיאוריה אומרת, שבזמן המפץ הגדול היה היקום בגודל של פרוטון בודד – שבריר של השבריר הקטנטן ביותר שאתה לא מסוגל להעלות על הדעת. לאחר המפץ הופיע כוח המשיכה, שגרר איתו כוחות פיזיקליים בסיסיים אחרים וגם התפשטות מיידית של היקום, לגודל אשכולית בערך – עדיין תפיחה ענקית לעומת הממדים המקוריים. משם זה רק המשיך להתפשט.

3. בקלות היינו יכולים גם לא להיות פה.
ככל הנראה לא היה מפץ גדול אחד ויחיד – מפצים גדולים התרחשו כל הזמן, ורק מקרה הוא שבמפץ הספציפי שהוליד את היקום שלנו, לפני 12-14 מיליארד שנה, התפתחו כוחות פיזיקליים המאפשרים חיים. פיזיקאי אחד, רוג'ר פנרוז שמו, הצליח להוכיח שלמעשה היה יכול להיוולד מן המפץ הגדול יקום שלם, שונה לגמרי מזה שלנו.

4. לפני המפץ הגדול לא היה כלום
לזמן של היקום אין התחלה או סוף, בדיוק כמו שליקום אין מרכז ואין קצוות, ולכדור הארץ אין קצה. אם תתחיל ללכת מהקוטב הצפוני צפונה, תמצא את עצמך חוזר לכיוון דרום. ובאותו אופן, אם היית נע אחורה בזמן אל "זמן האפס" שבו אירע המפץ הגדול, היית מוצא את עצמך עובר ישר דרכו ונע קדימה בזמן. לסטיבן הוקינג יש אפילו מודל שתומך בטיעון הזה.

5. כדור הארץ רחוק מן השמש 149.59 מיליון קילומטר.
איך מודדים מרחק כזה? בשיטה גיאומטרית פשוטה, כמו השלמת צלע חסרה של משולש – צופים בשמש בו זמנית משני מקומות רחוקים זה מזה, משווים את מה שרואים ומחשבים את המרחק לשמש מן המרחק שבין שני המקומות. במקור זה היה רעיון של אדמונד האלי (ההוא מהשביט), אבל לקח עשרות שנים לבצע את המדידה כמו שצריך. אגב, המרחקים בין הכוכבים השונים נמדדים באותה שיטה, ונספרים ביחידות בשם "פרסק", יחידה ששווה ל-3.26 שנות אור, וגדולה פי 206 ממרחק כדור הארץ מהשמש. עובי שביל החלב, למשל, הוא 4 קילו-פרסק.

6. ייקח המון זמן להגיע לקצה מערכת השמש
זה פשוט רחוק מדי, והמפות שהראו לך בבית הספר היו קטנות ולא מייצגות. מערכת השמש שלנו כולה מהווה פחות מטריליונית של החלל הידוע, וגם היא לא מאוד צפופה. נפטון, למשל מרוחק מיופיטר פי ארבעה מהמרחק של יופיטר מכדור הארץ. אם תדמיין את כדור הארץ בגודל אפונה, יופיטר יהיה מרוחק ממנו 300 מטר ופלוטו – 2.5 קילומטר. לא שזה ישנה, כי פלוטו יהיה בקנה המידה הזה גדול כחיידק בערך. מערכת השמש גם לא נגמרת בקצה המפה שהראו לך – פלוטו, החיצוני ביותר בכוכבים המקיפים את כדור הארץ, נמצא בסך הכל בחלק ה-50 אלף של מערכת השמש.

7. השמש בנויה שכבות שכבות
קודם כל יש בה ליבה, שבה הטמפרטורה מגיעה ל-15 מיליון מעלות קלווין (מקביל לצלסיוס). אחר כך אזור קרינה שבו האנרגיה זורמת החוצה, אחר כך אזור הסעה, שם החומר מעט קריר יותר, ומעל כל אלה – פוטוספירה, אותם פני שמש בהירים שאתה רואה, בטמפרטורה של 4,000-5,000 קלווין. את זה יודעים בעיקר לפי מדידת התנודות והרטיטות ששולחת השמש כלפי חוץ, ומהן אנחנו מסיקים כמו שניתן להסיק מצלילים של חליל לגבי הקוטר שלו והחומר שממנו הוא עשוי. הגלים שמייצרת השמש מתוכה מוחזרים שוב ושוב מעלה ומטה, והתנודות שלהם נמדדות בקפידה.

8. אפשר לאבחן סופר נובה עוד לפני שהאור שלה מגיע אלינו.
בכל התפוצצות כוכב (סופר נובה) נוצרים חלקיקי יסוד זערוריים בשם נייטרינים (neutrino), ונשלחים, כמעט במהירות האור, מן הכוכב אל היקום כולו. והם נקלטים במכשירים רגישים ונקלטים במה שנקרא "גלאי דיוויס" – מכל פלדה בגודל של בריכת שחייה אולימפית, ובו נוזל המשמש בדרך כלל לניקוי יבש. נכון, זה נשמע מוזר. בפברואר 1987 נקלטו לראשונה התפרצויות נייטרינים שקשורות לסופר נובה 1987A, שהתפוצצה יותר מ-160 אלף שנה קודם לכן. כל התפוצצות כזו משחררת אנרגיה המקבילה למאה מיליארד שמשות, או טריליון פצצות מימן שמתפוצצות בבת אחת. אגב, בגופו של כל אדם שחי בכדור הארץ באותו יום עברו יותר מעשרה מיליארד נייטרינים.

9. הכוכבים נולדים, חיים ומתים
רק שזה לוקח להם בין מיליון ל-500 מיליון שנה. אי אפשר כמובן לעקוב אחר מחזור חייו של כוכב אחד, אלא להסיק מתוך תצפיות בכוכבים בני גילאים שונים. כל כוכב נולד מתוך ענן גדול של גז ואבק, שמתחיל להתכווץ עד שהוא קורס תחת הכבידה של עצמו. החלק הפנימי שלו מתחמם ונוצר בו היתוך גרעיני, שיוצר חום ומפעיל לחץ ש"מחזיק" את הכוכב. הכוכב ממשיך בתהליך הבעירה, בטמפרטורה של 20 מיליון מעלות בליבה שלו, עד שכל המימן שם אוזל. אז מתחיל הכוכב להתכווץ ולהתחמם יותר ויותר, לכלות את ההליום שנשאר בתוכו, עד שהוא הופך ל"ענק אדום". לסוף הבעירה הוא כבר יגיע ללא השכבות החיצוניות שלו, כ"ננס לבן", עד שהוא מתקרר סופית והופך ל"ננס שחור".

10. יש בגלקסיה כ-100 מיליון חורים שחורים
כבר ב-1783 עלה הרעיון שביקום קיימים "כוכבים אפלים", בעלי כוח כבידה חזק בצורה קיצונית, אבל רק בתחילת שנות השבעים נמצא חור שחור כזה, וזוהה על פי קרני הרנטגן ששלח החוצה. הכבידה של חור שחור חזקה כל כך, שהיא גורמת לו לכופף את המרחב-זמן סביב עצמו, כך ששום דבר אינו יכול לברוח ממנו. עד עתה זוהו כ-500 חורים שכאלה בשביל החלב בלבד, אך כנראה שקיימים הרבה יותר, שאינם מקרינים גלי רדיו. החורים נוצרים ככל הנראה
בפרפורי הגסיסה של כוכבים מתפוצצים. אגב, אם אתה מחליט להיכנס לחור כזה, מהירות ההישאבות פנימה תהיה חזקה יותר ככל שאתה קרוב יותר לפתח, וזה אומר שהראש יישאב במהירות גדולה הרבה יותר מאשר הכתפיים. כל עוד הוא עדיין מחובר אליהן.

11. קרני גמא מתפרצות גם בחלל
בשנות השישים שלחה ארה"ב לוויינים מיוחדים לחלל, במטרה לפקח על שימוש בנשק גרעיני בעולם ולאתר סימני פיצוץ אטומי, שמייצרים פרצי קרינת גמא (סוג של קרינה רדיואקטיבית). אבל המקור היחיד לקרני גמא שהתגלה היה בחלל דווקא. מסתבר שכל הזמן מתרחשות התפרצויות כאלה, שטף של קרני גמא מכיוון מסוים בשמיים, ושה"הד" של השטף הזה נמשך גם חודשים לאחר ההתפוצצות. כל התפרצות כזו מייצרת אנרגיה בכמות שקולה לאנרגיית הקרינה הכוללת של מאות גלקסיות. כנראה שמקור ההתפוצצות הוא קריסה של כוכב גדול שהופך לחור שחור, או התנגשות בין שני כוכבי נייטרונים.

12. יש חייזרים. כנראה
בשנות השישים קם פרופ' פרנק דרייק והציג משוואה כזאת – קחו את מספר הכוכבים בגלקסיה, חלקו במספר הכוכבים שיש להם מערכות פלנטריות, וחלקו את התוצאה במספר הפלנטות שתיאורטית יכולים להתקיים בהן חיים. את כל זה יש לחלק שוב במספר הפלנטות שהופיעו בהם חיים, ושוב במספר הפלנטות שהתפתחה בהן אינטליגנציה, וכן הלאה. כיוון שבגלקסיה יש כ-100 מיליארד כוכבים, ואחרי כל החלוקות האלה מגיעים לאפשרות מבוססת של כמיליארד ציוויליזציות מפותחות ומתקשרות. הבעיה היחידה היא שהמרחק הממוצע בין כל שתי ציוויליזציות כאלה הוא לפחות 200 שנות אור, וזה אומר שאפילו אם חייזרים צופים בנו בטלסקופים מאיפשהו בחלל, הם רואים את האור ששלח כדור הארץ לפני 200 שנה, וחושבים שכולנו נראים כמו לואי ה-16.

13. יכול להיות שהחיים הגיעו אלינו מעולמות אחרים
זו תיאוריה שנויה במחלוקת האומרת כך: הסיכוי שעל כוכב כמו שלנו ישררו תנאים בסיסיים המספיקים להתפתחות חיים הוא מלכתחילה זעיר. צרפו לכך את הסיכוי שמולקולות דנ"א יצטרפו זו לזו בצורה הרצויה ליצירת חיים, ותקבלו סיכוי קרוב לאפס. חלק מהמדענים סבורים שהחיים לא התחילו בכדור הארץ, אלא הגיעו בצורת אורגניזמים חד-תאיים שהיו מסופחים למטאוריט. התיאוריה הזו קיבלה חיזוק אחרי שב-1969, מטר אבנים שמיימיות ירד על מארצ'יסון, עיירה קטנה ליד מלבורן, ונמצא שמדובר במטאור בן 4.5 מיליארד שנה, עליו שכנו 74 סוגים שונים של חומצות אמיניות. מתוכן, שמונה היו קשורות להתהוות חלבונים המוכרים לנו. גם שביט האלי הישן והטוב מורכב מ-25% מולקולות אורגניות.

14. מסת כדור הארץ היא 5,972 מיליארד טון
לא צריך לשקול אותו בשביל זה. שני חוקרים בריטיים, מסקליין והאטון, יצאו בקיץ של 1774 לרמות סקוטלנד, במטרה לבצע מדידות של הר בשם שיהאליון, ליד לוך טאי. השניים מדדו את ההר מאות פעמים מכל זווית אפשרית, ולקחו השניים בחשבון את צפיפות האבן שממנה עשוי ההר. מתוך כך חישבו את מסת ההר וגם הסיקו בקירוב לא רע על מסת כדור הארץ (5,000 מיליארד טון לפי חישובם), וגם מסת השמש, הירח והכוכבים. ב-1797, פיזיקאי בשם הנרי קאוונדיש ביצע מדידה מעט יותר מדויקת, באמצעות מכונה שבבסיסה שני כדורי עופרת גדולים וכמה משקולות, והסקה מתוך כוח המשיכה שהכדורים הפעילו זה על זה. יצא לו אפילו יותר מדויק.

15. מעלה על קו הרוחב של כדור הארץ שווה כ-110 ק"מ
את זה כבר מדדו ברגל. מלומד בשם ריצ'ארד נורווד הלך מרחק של 208 מייל מהטאואר של לונדון ועד העיר יורק, מדד את מרחק ההליכה בעזרת שרשרת שנשא איתו, וגם הקפיד לקזז את גובה המהמורות בדרך. לאחר מעט חישובים טריגונומטריים ומדידת הזוויות שבהן עמדה השמש בלונדון וביורק, הוא הצליח לחשב את אורכה של מעלה אחת על קו הרוחב. נכון שזה לקח לו שנתיים, אבל החישוב שלו, שפורסם ב-1637, היה מדויק במידה מפתיעה.

16. כדור הארץ קמור יותר בקטבים
תאמין או לא, גם את זה מדדו ברגל. שתי משלחות נפרדות יצאו למשימת המדידה הזו: אחת איטלקית, שניסתה להוכיח את טענתו (השגויה) של ניוטון שהארץ שטוחה יותר בקטבים, ואחת צרפתית, שביקשה לסתור את הטענה הזאת. האיטלקים נדדו לרוחב דרום אמריקה במשך תשע וחצי שנים, תוך מריבות בלתי פוסקות ביניהם. לקראת סוף המסלול הודיעו להם שמשלחת צרפתית שצעדה בסקנדינביה כבר השיגה אותם והוכיחה את ההפך – כדור הארץ עבה ב-43 ק"מ במדידה לרוחב קו המשווה מאשר במדידה לאורך הקטבים. גם הצרפתים רבו ביניהם.

17. השדה המגנטי של כדור הארץ משתנה כל הזמן
במאה האחרונה, למשל, עוצמתו נחלשה ב-6%, ובעצם הוא עולה ויורד חליפות, וגם זז ממקומו. הקוטב המגנטי של כדור הארץ התגלה ב-1831, וכבר ב-1904 גילה חוקר הקוטב אמונדסן שהקוטב המגנטי זז ממקומו הקודם 50 ק"מ (לאחרונה הוא יצא מגבולות קנדה). השדה המגנטי עצמו נוצר הודות לליבה הנוזלית של כדור הארץ, והוא מגן עלינו מפני קרינה קוסמית קטלנית שמגיעה מהחלל. בתקופת הדינוזאורים הוא היה חזק פי שלושה מאשר הוא כיום, וב-100 אלף השנים האחרונות הוא התהפך בערך 200 פעם. השדה המגנטי נסוג בממוצע בכל 300 אלף שנה, בפעם האחרונה הוא נסוג לפני 750 אלף שנה, ואין לנו דרך לדעת מדוע או מתי זה יקרה שוב.

18. בליבת כדור הארץ יש ברזל וניקל
את זה, כמובן, אף אחד לא הצליח לבדוק – כמה שלא יחפרו לתוך האדמה, עדיין לא נולד המכשיר שיחדור אפילו חלק קטן מקרום הכוכב שלנו. אבל ההיגיון הוא כזה: כיוון ששטח הפנים של כדור הארץ עשוי סיליקט, ח
מר קל יחסית, חייב להיות חומר מתכתי במרכז, שיצדיק את השדה המגנטי של כדור הארץ. כל המספרים הם הערכות וניחושים, אבל כנראה שקרום כדור הארץ מגיע לעובי ממוצע של 30-40 ק"מ (ביבשה), ושהליבה מתחילה בעומק של 5,150-6,370 קילומטר בערך.

19. בתוך קליפת כדור הארץ יש מים
בחפירות העמוקות ביותר שהתבצעו עד עתה, ליד גבול רוסיה-פינלנד רוסיה הסובייטית הצליחה להגיע לעומק של 12,262 מטר (או 0.3% בלבד מעומק קליפת כדור הארץ). החפירות העלו שכבת סלעי משקע רטובים בעובי 7,000 מטר, וטמפרטורה של 180 מעלות צלסיוס בעובי 10 אלפים מטר. ארבע שנים לפני כן ניסו מדענים אמריקאים לחפור בצד שלהם, אבל הגיעו לאלפי מטרים בודדים וזנחו את הניסוי בקול דממה דקה.

20. הסלע הוותיק ביותר בעולם הוא בן 4.3 מיליארד שנה.
והוא נמצא ב-1982 באוסטרליה המערבית, במדידה הראשונה בהחלט שבוצעה במכשיר שפותח לצורך זה – גלאי יונים, או Shrimp בשם החיבה שלו. המכשיר הזה, המדויק ביותר מסוגו, מודד את שיעור ההתכלות של עופרת ואורניום בתוך מינרל בשם זירקון. הדגם השני של המכשיר, Shrimp II, ניצב באוניברסיטת קנברה באוסטרליה, מסוגל למדוד זירקון אחד בתוך 17 דקות בלבד, אבל נדרש לפעול 24 שעות ביממה כדי לבדוק את כל דגימות הסלעים שמציעים לו. בהחלט שם בפרופורציה את משבר גיל הארבעים.

21. סולם ריכטר לא אומר הרבה על רעידת אדמה
יותר חשוב באיזה עומק רעידת האדמה מתרחשת – רעידה מסיבית שמתרחשת קרוב לליבת כדור הארץ יכולה לא להיות מורגשת כמעט בכלל, ורעידה קטנטונת שמתרחשת מספר קילומטרים מקליפת כדור הארץ יכולה להיות קטסטרופלית. גם סוג האדמה, משך הרעידה ותדירות האפטר-שוק משנים כאן. חוץ מזה, הדרגות בסולם ריכטר קופצות אקספוננציאלית, כלומר רעידה בעוצמה 7.3 חזקה פי 31 באנרגיה שלה מרעידה בעוצמה 6.3. רעידת האדמה החזקה ביותר שנמדדה בסולם הזה התרחשה בצ'ילה ב-1960 בעוצמה של 9.5. ובממוצע, בכל יום מתרחש רעש אדמה איפשהו בעולם, בעוצמה של 2.0 לפחות.

22. מכתשים הם תוצאה של פגיעת אסטרואידים
הירח והשמש חשופים כל הזמן לפגיעת אסטרואידים, ולראיה – המכתשים הרבים הנראים על פניהם, אם כי רוב הפגיעות נגרמו לפני 3-4 מיליארד שנה. ביולי 1994 פגעו שבריו של שביט גם בכוכב צדק והותירו נזק לא קטן. האירוע הזה גרם למספר מדענים לטעון כי אסטרואיד גדול עלול לפגוע גם בכדור הארץ ולהשמיד את הציוויליזציה האנושית. בעבר כבר פגעו אסטרואידים בכדור הארץ, אחד מהם השמיד את הדינוזאורים. עם זאת, האטמוספירה שלנו מאיטה מטאוריטים במסה של עד 100 טון, וחלק גדול מהחומר שלהם נשרף במעברו באוויר. מטאור של אלף טון יכול להצטמק בשליש עד שיגיע אל פני הקרקע, אבל הוא עדיין יפער מכתש בקוטר ש 150 מטר.

[X=nextPage=X]

23. הפארק הלאומי ילוסטון הוא פצצת זמן
במדינת נברסקה נחות כמויות אפר עצומות שסיפקו במשך שנים חומר גלם לאבקות ניקוי למיניהן, למרות שמעולם לא היו הרי געש בנברסקה. רק ב-1981, בעקבות כתבה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", גיאולוג צעיר בשם מייק וורהיז החליט לברר מה מקורו של כל האפר הזה, ושלח דוגמיות ממנו לגיאולוגים באזור. מדרום מערב איידהו ענו לו, שהאפר מתאים בדיוק לאפר המקומי, תוצאה של התפרצות וולקנית שקרתה שם והשאירה אפר עד נברסקה – 3 מטר גובה, על פני 1,600 ק"מ. מוקד הרעש הוולקני נמצא בפארק ילוסטון, אזור ששטח הפנים שלו תפח לגובה ביותר ממטר, בין השנים 1925 ל-1984. מסתבר שהוא מתפרץ בערך כל 600 אלף שנה. ההתפרצות האחרונה שלו אירעה לפני 630 אלף שנה.

24. האוויר נורא כבד
ומה חשבת, שחמצן ופחמן לא שוקלים כלום? אם החישובים המתמטיים מדויקים, האוויר סביבנו שוקל 25 מיליון טון לכל מייל מרובע, ובסך הכל כ-5,200 מיליארד טון לכדור הארץ כולו. אז למה אנחנו לא כורעים תחת המשקל העצום הזה? מאותה סיבה שבעלי חיים השוכנים במים לא מרגישים בלחץ שמופעל עליהם. המשקל שיש לאוויר משפיע בעיקר בסופות, כאשר כל המסה הזו של מיליוני טונות נעה במהירות של 50 קמ"ש.

25. הרמה הטבעית של פחמן דו חמצני באוויר היא 280 חלקים למיליון.
השיעור הזה נמדד מתוך דוגמיות של קרח שנשתמר מימים קדומים, אבל בימינו הוא רק מוסיף לעלות. ב-1958 השיעור עלה ל-315 חלקים למיליון, והיום הוא 360 חלקים מיליון וממשיך לעלות, בכרבע אחוז לשנה. מאז 1850 שחרר האדם 100 מיליארד טון של פחמן לאוויר. בינתיים, מה שמציל אותנו הם אורגניזמים ימיים זעירים שהקונכיות שלהם מכילות פחמן דו-חמצני – לאחר מותם החומר הופך למאובן ונטמע לתוך סלעי הים. אבן גיר טיפוסית מסלעי דובר מכילה יותר מאלף ליטר של פחמן דו חמצני.

26. המים בעולם נעים מהאוקיינוס האטלנטי לאנטארטיקה ומשם לאוקיינוס השקט
יכולות לעבור 15 אלף שנה עד שטיפת מים מסוימת מהאטלנטי תגיע לאוקיינוס השקט, אבל זה יקרה בסוף. אפשר לבדוק את זה, אם מודדים רכיבים פחמניים שונים במים, במקומות שונים באוקיינוסים, ובודקים כמה זמן עבר מאז שנחשפו לאחרונה לאוויר. אגב, המליחות הגבוהה יחסית של האוקיינוס האטלנטי מצילה את יבשת אירופה – כי מים מלוחים הם סמיכים יותר ונוטים לשקוע. אם היה שם רק מעט פחות מלח, האוקיינוס האטלנטי היה עולה, זורם בחופשיות לקוטב הצפוני ומקפיא בעקבות זאת את אירופה כולה.

27. שיעור המלח באוקיינוסים נשאר יציב
במקור, שיעור המלח שבימות השונות בעולם הגיע לסביבות ה-0.7% בלבד. אבל למרות שבכל יום מתאדים מיליוני ליטרים של מים מתוך האוקיינוס, והמלח נשאר שם, רמת המליחות הכוללת נשארה כשהיתה ב-600 מיליון השנים האחרונות – 3.5% בממוצע. אף אחד לא ידע להסביר זאת, עד שהסתבר שהמחילות על קרקעית האוקיינוסים מתפקדות כמסנן מים באקווריום – הן מעבירות כמות של מים מלוחים אל תוך קליפת כדור הארץ, ולאחר תהליך סינון המים חוזרים דרך המחילה, נקיים מכל מליחות. התהליך הזה מאזן את הנזק שבהתאדות המים אל תוך האוויר.

28. לפני 450 מיליון שנה, רמת החמצן באוויר היתה 35%
לשם השוואה, היום היא רק 20%. ואיך מודדים את זה? מבצעים מדידות בשכבות אבן הסיד שמונחות על קרקעית הים, שרידים מהקונכיות של יצורים ימיים קדומים. מודדים את שיעור ההצטברות של חומרים חמצניים שנשארו שם, משווים בין השכבות השונות בתוך כל הערימה הזו ומסיקים מן ההשוואה לגבי שינויים ברמות החמצן וטמפרטורת המים בעידנים השונים. ברמת חמצן של 35% העזו סוף סוף היצורים הראשונים לצאת מן המים אל היבשה, ואגב – אלה לא היו דגים כמו שסיפרו לכם, אלא קרדיות זעירות, מאותה משפחה של קרדית האבק שמסתתרת לך במזרון.

29. אנחנו חיים בעידן קרח
כן, כן. מזג האוויר שלנו מאפשר מחיה רק הודות למחזורים של רגיעה יחסית בתוך עידני הקרח השונים. רוב זמן קיומה הארץ היתה חמה, ללא מצבורי קרח תמידי כפי שיש היום. עידן הקרח הנוכחי התחיל לפני כ-40 מיליון שנה, וההוכחות לקיומו מוטבעות על סלעים באירופה, הנושאים את רישומם של קרחונים עתיקים, ובעצמות בעלי חיים ארקטיים שהתגלו באזורים חמים. ב-2.5 מיליון השנים האחרונות עברו לא פחות מ-17 תקופות קרחוניות, והמצב הזה הולך להימשך כנראה ב-100 אלף השנים הבאות. אגב, תקופות רגיעה בתוך עידן קרח נמשכת בממוצע רק 8,000 שנה. הרגיעה שאנחנו נהנים ממנה נמשכת כבר 10 אלפים שנה.

30. אפשר לחיות גם בלי פוטו סינתזה
ב-1977 התגלו במחילות על קרקעית הים ליד איי גלפגוס צורות חיים שלא נזקקות לאור, בניגוד לכל ההנחות המדעיות עד אז. נמצאו שם תולעי ענק, חסילונים וצדפות שהתקיימו על מושבות בקטריאליות חומציות במידה רעילה ממש. לא חמצן ולא אור שמש היו דרושים להם לקיומם, אלא חילוף חומרים כימי פשוט. יותר מזה, אחד מסוגי התולעים שם התפרש לאורך 3 מטרים, כאשר המים באזור הראש היו חמים ב-78 מעלות צלסיוס לעומת המים באזור הזנב. עד אז היה נהוג לחשוב שאף אורגניזם מורכב לא יכול להתקיים במים שחומם עולה על 54 מעלות צלסיוס.

31. הצמחים לא המציאו את הפוטו-סינתזה
לפני 4 מיליארד שנה העולם היה מקום חשוך, געשי ומחוסר חמצן יחסית. למרות זאת, אורגניזמים פרימיטיביים רבים חיו בו. היתה זו בקטריה קטנה, כחולה-ירוקה, שלמדה להתחבר למשאב הנפוץ הידוע בשם מימן, להתקיים עליו ולפלוט חמצן כתוצר. זו היתה המ
צאת הפוטו-סינתזה, ומה שאיפשר לחיים מפותחים יותר להגיח לעולם. בהשפעתה, היצורים שעבורם חמצן היה יסוד רעיל החלו לחלוף מן העולם. עדיין, חלפו עוד עשרות מיליוני שנה באותו מצב, עד שכמות החמצן שנפלטה הספיקה להצטבר ו"לנקות" את כדור הארץ, כך שתנאיו יתאימו למחייתם של יצורים נוספים.

32. עד עתה חיו 30 מיליארד סוגי בעלי חיים על כדור הארץ
ויש שאומרים גם 1,000 מיליארד סוגים. בכל אופן, מתוך כל אלה, 99.9% נכחדו במהלך הזמן ורק שבריר אחוז חי איתנו היום. משך החיים הממוצע של כל זן מקרב האורגניזמים המתקדמים היה עד עתה משהו בסביבות 4 מיליון שנה. זהו גם בערך גילה של משפחת האדם, ובכלל לא בטוח שנביס את הסטטיסטיקה. בעצם, כל תולדות כדור הארץ מלאות בהכחדה של מיני בעלי חיים. האב הקדמון של הסוס, למשל, כמעט נמחק לגמרי לפני 5 מיליון שנה, ומהסוסים כולם נותר רק זן אחד ויחיד, זה ששרד עד היום.

33. בית הגידול העתיק ביותר בעולם הוא בן 3.5 מיליארד שנה
והוא נמצא באוסטרליה: במפרץ הכרישים שם התגלו ב-1961 סטרומאטוליטים, מבנים סלעיים אפרפרים הדומים בצורתם לכרוביות גדולות או למזרני ים. הם הופיעו בעולם לראשונה לפני 3.5 מיליארד שנה, כאשר הימים החלו לסגת והבקטריות מייצרות החמצן החלו להיצמד זו לזו ואל מיקרו-חלקיקים של אבק וחול. הצורות שההידבקות הזו הולידה מאכלסות בתוכן עד 3 מיליארד אורגניזמים על כל יארד מרובע, ונמצאות עכשיו בתוך פארק לאומי.

34. הטרילוביטים שרדו פי שניים מהדינוזאורים
החיפושיות הקדמוניות הזעירות הקרויות טרילוביטים (trilobites) שלטו בעולם פחות או יותר, ולראיה – המאובנים שלהם נפוצים בכל היבשות כמעט (אפשר לקנות אותם באינטרנט, במחירים מופקעים). הטרילוביטים הופיעו על הפלנטה לפני 540 מיליון שנה ושרדו 300 מיליון שנה. האדם, לשם השוואה, שרד עד עתה רק מחצית האחוז מהזמן הזה. היו להם מחושים פרימיטיביים ועיניים שעשויות מקלציט, חומר דומה מאוד לאבן סיד. 60 אלף מינים של טרילוביטים התפתחו ושרדו כל אותו זמן, והסיבה להיעלמותם מעל פני האדמה לא ברורה.

35. החיים המורכבים התחילו בעידן הקמבריון
ב-1909 גילה חוקר המאובנים צ'ארלס וואלקוט הר שלם של מאובנים על צלע הר בקולומביה הבריטית. גילו של הסלע מאובן הענק, שזכה לשם Burgess Shale, נאמד ב-505 מיליון שנה, או סוף העידן הקמבריוני. גופותיהם של יותר מ-65 אלף זוחלים וחרקים שונים התאבנו אל תוך האתר, ככל הנראה בגלל שיטפון פתאומי שמוטט את הסלע כולו. היה שם גיוון עצום של יצורים ביזאריים – חלקם מחוסרי עיניים, חלקם בעלי רגליים באורך עצום, חלקם בעלי חמש עיניים וחדק פיל זעיר עם מלתעות בקצהו. לאחר שכל היצורים האלה נכחדו, שב כדור הארץ ופיתח צורות חיים חדשות, אבל מבחינת המבנה הבסיסי, אין שם שום דבר שלא נראה כבר בקמבריון. אגב, תולעת אחת ששרדה מאז, היתה היצור הראשון בעל עמוד שדרה.

36. לא רק הדינוזאורים נכחדו בסוף העידן הפרמיאני
למרות שאותם הכי קל לזכור, יחד איתם נספו בהרס, לפני 245 מיליון שנה, 95% מבעלי החיים המוכרים אז. המאובנים מראים שגם כשליש מזני החרקים הלך ללא שוב, ואיתו צדפות, חיפושיות וקיפודי ים. ככל הנראה, הסיבה היתה מטאור ענק שפגע בכדור הארץ בכוח של 100 מיליון מגה-טון, מה ששווה להשפעה של כמה מיליארדי פצצות אטום המוטלות בבת אחת. מצד שני, אין הסבר לשאלה מדוע הנחשים, הקרפדות והתנינים, למשל, שרדו את הפיצוץ בהצלחה. כנראה שיצורים שחיו במים מתוקים הצליחו להמשיך לקיים את עצמם גם בתנאים החומציים האיומים ששררו כאן לאחר הפיצוץ. אבל עברו עוד כ-80 מיליון שנה לפני שהחיים המורכבים על כדור הארץ שבו והתאוששו.

37. יש כזה דבר, דיונון ענק
למרות שאף אחד מהחוקרים לא הצליח לראות אותו מעולם, קיים יצור כזה, ששוקל טון שלם וזרועותיו נפרשות לאורך של 18 מטר. העדויות היחידות נבנו על סמך שרידי דיונוני ענק שנפלטו אל החוף, בעיקר בניו זילנד. יש אפילו דיונוני ענק רבים בעולם – ולראיה, הם מרכיבים חלק גדול מהתפריט של לוויתן הזרע, יצור ענק נוסף שצריך די הרבה אוכל. אגב, החומר שמצטבר בקיבתו של הלוויתן הזה אחרי עיכול של ארוחה טובה משמש כחומר מייצב בתעשיית הבשמים.

38. יש עליך טריליון בקטריות עכשיו
כן, מה יש? הן חיו כאן הרבה לפניך. הן לא מפריעות לך, והן נהנות מאוד לזלול את תאי העור המתים שאתה משיל, להתענג על השמנים והמלחים שהעור שלך מייצר, וגם להתחמם בחיקך. על כל סנטימטר מרובע של עור מצטופפות כמאה אלף בקטריות בכל רגע נתון, והן גם אלה שאחראיות על ריח הגוף שלך. בחורי האף, במשטחי העיניים ועל השיניים גרים עוד כמה טריליונים, אבל מסוגים אחרים, ובמערכת העיכול שלך שוחים בערך מאה טריליון מיקרובים מ-400 סוגים שונים, ועסוקים בפירוק סוכרים ועמילנים. איך אנחנו יודעים? ספרנו. תתקלח, נשמה.

39. לא רק עליך יש טריליון בקטריות
הן חיות בכל מקום, כיוון שהן אוכלות הכל: הפרשות שונות, עץ, סלעים, דבק ומתכת בצבע מתייבש. באוסטרליה נמצא זן של מיקרובים שצרך למחייתו חומצה זרחנית בריכוז שהיה יכול להמיס מתכת. זן אחר, מיקרוקוקוס רדיופילוס, מתגורר במיכלי אשפה של כורים גרעיניים ומתקיים על חומרי נפץ טעימים. בני הדודים שלו נמצאו בתוך שלוליות של סודה קאוסטית, וקרובים רחוקים של המשפחה מסוגלים להחזיק מעמד 11 ק"מ מתחת לפני האוקיינוס הפסיפי, שם הלחץ גדול כמו זה של 50 מטוסי ג'מבו נוחתים. הסטרפטוקוקוס, בק
ריה מפורסמת למדי, נמצאה גם על העדשה של מצלמה שהוצבה על הירח. ומה בקטריות נושמות? תלוי. לפעמים ברזל, לפעמים קובלט, לפעמים אורניום.

40. גם לבקטריות יש שנת חורף
ב-1997 מדענים הצליחו להשיב לפעילות נבגי אנתראקס שנחשבו למתים והוצגו במוזיאון בנורווגיה במשך 80 שנה. חיידקים אחרים שבו לחיים אחרי ששהו 116 שנה בתוך בקבוק בירה. אבל ב-1996 מדענים רוסיים טענו שהשיבו לחיים בקטריה שנחה בערבות הקרח הסיביריות במשך 3 מיליון שנה. השיא שייך למדענים מפנסילבניה, שב-2000 ביצעו החייאה בבקטריה מסוג באצילוס פרמיאנס, בת 250 מיליון שנה שהיתה קבורה בתוך מלח, 600 מטר מתחת לפני האדמה בניו מקסיקו. התגלית הזו אומרת, שהבקטריות מבוגרות יותר מהיבשות עצמן.

41. הווירוסים לא רוצים להרוג אותך
רוב הווירוסים בכלל מועילים למין האנושי, אבל גם אלה שמדביקים אותך בשפעת לא מתכוונים להזיק. נדמה לך שהווירוס רוצה שתחלה, אבל הוא בסך הכל גורם לך להתעטש, להקיא ולשלשל במטרה להפיץ את עצמו הלאה בעולם. מאותה סיבה הוא גם אוהב יתושים, שעוקצים ומעבירים אותו מנשא לנשא. מגיפות ויראליות שגרמו למות אנשים רבים הן פשוט הצלחת-יתר של הווירוס, הצלחה שבסופו של דבר הורסת גם אותו. כך היה למשל במקרה של "מחלת ההזעה האנגלית", שהרגה עשרות מיליוני אנשים בשנים 1485-1552 – לאחר שכל הנשאים מתו, הווירוס נעלם מן העולם.

42. עובש הוא לא רק פטרייה
רק כאשר התחילו לבצע בדיקות דנ"א, התגלה שהעובש מן הסוג הנפוץ ביותר, זה שמתגורר על קירות לחים או במעמקי הכיור שלך, מסוגלים ללבוש צורות שונות ומשונות. את רוב החיים הוא מעביר בצורה חד-תאית, אבל כשתנאי המחייה הופכים קשים יותר זוחלים כל העובשים הקטנים אל מקום מרכזי, נצמדים זה לזה והופכים למעין חילזון חסר קונכייה. במקום נוח יותר הם יכולים ללבוש צורה של צמח, ולפעמים גם לסדר את התאים שלהם זה על גבי זה במין פקעת. בתוך הפקעת הזו רוחשים מיליוני נבגים, שברגע המתאים משתחררים לאוויר והופכים שוב לאורגניזמים חד-תאיים. או אז כל התהליך מתחיל מהתחלה. אגב, יש 70 אלף סוגי פטריות שונים.

43. נזר הבריאה? הצחקת אותנו
דמיין לעצמך שכל מחזור חיי היקום, 4.5 מיליארד שנה, מתמצה ביממה של 24 שעות. ביממה כזאת החיים מתחילים כבר בארבע בבוקר, כשמופיעים האורגניזמים החד-תאיים הראשונים, אבל אז הכל נשאר אותו דבר עד שמונה וחצי בערב. רק אז מתחילים לצוץ המיקרובים, מופיעים הצמחים הימיים ועשרים דקות אחר כך גם המדוזות למיניהן. בתשע וארבע דקות בערב מגיעים יצורי הקמבריון. רק בעשר בערב מופיעים הצמחים והיצור הראשון עולה אל היבשה. עשרים דקות אחר כך צומחים היערות, ולפני 11 בלילה מופיעים הדינוזאורים, לעשרים דקות בלבד. מתי מגיע האדם? דקה ו-17 שניות לפני חצות. אנחנו פה רק רגע אחד במונחים קוסמיים, ובכלל לא בטוח שזה יהיה רגע ארוך.

44. סוף העולם יגיע. בסוף
החוקיות של רוב הכוחות הפועלים על כדור הארץ מבפנים (ליבה געשית) ומבחוץ (כוכבים, קרינות ומטאוריטים) לא ברורה לנו כלל ועיקר, כמו שלא ידוע לנו איך בדיוק נכחדו היצורים על פני האדמה כל כך הרבה פעמים בעבר. הניחושים המלומדים עד עתה כוללים התחממות גלובלית, התקררות גלובלית, שינויים בפני הים, התכלות החמצן בים, מגיפות, דליפה מסיבית של גז מתאן מקרקעית הים, השפעות של מטאורים ושביטים, התפרצויות געשיות אדירות וגם התלקחויות שמקורן בשמש. כל אחד מאלה יכול לקרות שוב, לא ברור מתי ואיך. ולכן, "עד 120" יכול להיות האיחול הכי אופטימי שתקבל השנה.

הפקולטה למדעי הבישול

בטח לא שמעתם, אז עכשיו תדעו שכבר זמן מה אני עונה בין היתר גם לתואר "עורכת מגזין rest" (הכוונה למגזין הנייר של האתר, זה שבעבר ענה לשם Zed). אולי בקרוב אעלה הנה חומרים משם. בינתיים פשפשתי בניירותיי ונזכרתי בכתבת "מדעי הבישול" שכתבתי פעם בעוונותיי ל"בלייזר" דווקא. הורדתי ממנה את החלקים שעוסקים בהכנת בשר. בתיאבון.

* * *

כרונולוגית, זה הולך ככה: סבתא שלך (היתה) מבשלת לפי הרגש, אמא שלך מבשלת לפי סבתא. ואתה, ככל הנראה, מבשל לפי הספר, בין אם הוא של אהרוני, נירה רוסו או חנוך פרבר. אבל האופנה האחרונה אומרת שהספר שהכי יעזור לך לבשל הוא דווקא ספר כימיה.
כי ההילה המיסטית והאמנותית שאופפת את הבישול הולכת ומתפוגגת – ואת מקומה תופסים כללים מדעיים. השפים החדשים מזכירים לנו שהבישול הוא הרי צירוף מורכב של פיזיקה, כימיה וביולוגיה, ועקרונותיו נמדדים בניסויים קפדניים. אם לא מכירים את העקרונות האלה, לא יעזור להמליח את המרק "לפי העין" או לאפות את העוגה "עד שהיא מוכנה". אז הכנו לך כמה הסברים מדעיים לתופעות מטבח נפוצות, וגם כמה סתירות מדעיות למיתוסים רווחים בקרב הבשלנים. וכל זה כדי שתבין, פעם אחת ולתמיד, מדוע האוכל שלך מתנהג אליך כמו שהוא מתנהג, ומה אפשר לעשות כדי לחנך אותו.

איך לטגן בלי להטביע בשמן

טיגון עמוק היא טכניקה שקשה מאוד לצאת ממנה בשלום, כלומר עם פחות משלוש כוסות שמן דבוקות לזנבו של כל צ'יפס. ובכל זאת, יש אנשים שכן עושים את זה נכון. צריך פשוט להקפיד שהמחבת או סיר הטיגון יהיו חמים מספיק – גם לפני שמוסיפים את השמן, וגם לפני שמוסיפים את המזון לתוך השמן. "חמים מספיק", זה אומר לפחות 100 מעלות צלסיוס.
והנה ההסבר: כל עוד המים שבתוך המזון המיטגן נשארים מעל לטמפרטורת הרתיחה, הם מתאדים ויוצרים לחץ מבחוץ, לחץ שמונע מהשמן להיספג בתוך המזון. כשהמצב שונה, והמזון לא חם מספיק, השמן מחלחל לתוכו, והתוצאה היא גריז מרוכז במיוחד.
בניסוי שנערך כדי לאמת את העיקרון הזה, חיממו 3 כוסות שמן בוטנים לטמפרטורה של 200 מעלות, וטיגנו במחבת עוף שלם בשני חלקים. בהמשך הטיגון כבר היה אפשר להוריד את הטמפרטורה לסביבות 160 מעלות. מסתבר שלאחר הטיגון, נשפכו חזרה מן המחבת כמעט שלוש כוסות מלאות של שמן – בדיוק אותה כמות התחלתית.

איך לחתוך בצל בלי לדמוע

כולם חושבים שיש להם פטנט. כבר הציעו את כל עצות הסבתא התימהוניות: לחתוך בקרבת ברז מים זורמים, לחתוך בתוך גיגית מים, לחבוש משקפי צלילה, ללעוס לחם שחור תוך כדי, להתחיל לחתוך מצד הגבעול ולא מצד השורש. אחים יקרים, תשכחו מכל השטויות האלה. שום דבר מהרשימה לעיל אינו רציני, חוץ מטריק אחד: לקרר את הבצל לפני החיתוך.
ולמה? או. החומר המדמיע שבבצל לא קיים לכשעצמו. הוא נוצר רק כאשר הבצל נחתך, והתאים שבו "נשברים". החיתוך והשבירה הללו משחררים שני חומרים נפרדים, שהתגובה שלהם זה לזה יוצרת את החומר המדמיע, thiopropanal S-oxide שמו. כל זה אומר, שאין דרך למנוע משני החומרים הנפרדים להתערבב בזמן החיתוך – אבל ניתן בהחלט להאט את התגובה שלהם, וזה אפשרי בטמפרטורות נמוכות. אם כך, בילוי של שעתיים במקרר לפני חיתוך הסלט יעשה פלאות לעיניים שלך.
תיאורטית, אפקט דומה מתקבל גם אם חותכים ליד להבה גדולה, שמחמצנת את החומרים המשתחררים, מפוגגת אותם ומפחיתה את התגובה הכימית. אבל אל תנסה את זה בבית.

איך לווסת את טעם השום

כמו הבצל, גם השום מכיל חומר סולפורי (גופריתי), רק שהפעם שמו alliin , וכן אנזים בשם allicinase. בשן השום המצויה, כפי שהיא, שני החומרים הללו לא באים במגע זה עם זה, אבל ברגע שחותכים את השום, התגובה הכימית שלהם יוצרת חומר חדש בשם אליצין (allicin). הוא זה שמעניק לשום את הארומה והחריפות שלו, הוא זה שבגללו שורפת לך העין כי שפשפת אותה בטעות ביד מלאת מיצי שום, הוא זה שלא נעלם לך מהאצבעות גם אחרי שעות, כשאתה כבר בשלב הקינוח.

מה המסקנה? שדרך החיתוך ומידת ה"צפיפות" של חיתוך השום יכולות להשפיע על מידת האינטנסיביות של התגובה הכימית ועל כמות האליצין שישתחרר. אם אתה רוצה ארומה עדינה, מספיק לחתוך את שן השום לפרוסות דקות. רוצה טעם חזק יותר? צריך לחתוך לקוביות קטנטנות. ואם באש להבה חשקה נפשך, השתמש בכותש שום, שישחרר לאוויר כמויות מקסימליות של אליצין.

והנה טריק של מדענים: כדי להשאיר את הטעם הטוב אבל להעלים את האנזים המעורב בתהליך, צריך פשוט לקלות את שיני השום למשך כמה דקות לפני שמוסיפים אותן לתבשיל.

אגב, אם כבר נדבק לך ריח שום (או בצל) עז לאצבעות, ואתה מעוניין שהאצבעות שלך יבלו בעוד כמה מקומות נעימים בהמשך הערב, יש טיפ להסרת הריח – פשוט משפשפים את הידיים לאורך הלהב של סכין מפלדת אל חלד. הריח נפוג, כנראה מפני שהחומר הגופריתי נמשך ומתקשר למתכת, ופשוט עוזב את האצבעות שלך (לא שאנחנו מפקפקים באינטליגנציה שלך, אבל שווה לזכור – את האצבעות יש להעביר רק לאורכו של הלהב).

איך לדאוג שהחמוצים ייצאו כמו שצריך?

העיקרון המדעי אומר, שתהליך ההתססה שמתרחש בתוך צנצנת החמוצים, עוזר ל"חיידקים הטובים" לשגשג בתוך המזון. קוראים להם חיידקי חומצה לקטית, והם מעכלים להנאתם את הסוכרים שבתוך המלפפון החמוץ ומייצרים חומצה לקטית. אותה חומצה גורמת לטעם החמוץ שנוצר, וגם שולטת בקצב התרבותם של החיידקים "הרעים", המקלקלים את המלפפונים שבצנצנת. שכן הסוכרים, שהם מזונם של הרעים, מתכלים לאט לאט.

אז ראשית, אסור לזייף בכמויות המלח שבמתכון, כי המלח שמוסיפים לצנצנת החמוצים שומר גם הוא על יתרון של חיידקי החומצה הלקטית. בהינתן ריכוז מסוים ומדויק של מלח, הם יתרבו וישגשגו. מתחת לריכוז זה, החיידקים הרעים שורדים ומתפשטים בקלות, מה שמקלקל את החמוצים. ומעל לריכוז הזה, החיידקים הטובים לא יכולים להתרבות כראוי, והמלפפונים לא מחמיצים וחשו
פים לסכנת עובש.

שנית, יש לאטום את הצנצנת היטב: כי החמצן מעודד את התפשטותם של אותם חיידקי קלקול, וברגע שהחמוצים נחשפו לאוויר (לפני שהם מוכנים סופית), כבר אין דרך חזרה.

ושלישית, אפשר לשלוט בסביבה הבקטריאלית של צנצנת החמוצים גם באמצעות ויסות הטמפרטורה. טמפרטורת החדר האידיאלית להחמצה, שתבטיח את התפתחותם של חיידקי חומצה לקטית, היא 21-23 מעלות צלסיוס. אם קר מדי או חם מדי בחדר שבו עומדת צנצנת החמוצים, אבד יתרונם של החיידקים הטובים. הטמפרטורה גם משפיעה על מהירות ההחמצה: ככל שהיא נמוכה יותר, התהליך אטי יותר, ולכן מן הסתם לחמוצים לוקח מעט יותר זמן בחורף.

האם מותר להחליף בין אבקת אפייה לבין סודה לשתייה?

בשני המקרים מדובר בחומרים שמייצרים פחמן דו חמצני ובכך גורמים לבצק או לבלילה לתפוח, אבל יש ביניהם הבדלים. סודה לשתייה היא סודיום ביקרבונט (רכיב שמופיע יותר מדי פעמים על אריזות של חטיפים). כאשר מערבבים אותה לתוך חומר חומצי כלשהו (יוגורט, שוקולד, דבש) בתוספת לחות, התגובה הכימית יוצרת יצירת פחמן דו חמצני המתפשט בטמפרטורות גבוהות. התגובה הכימית מתחילה מייד עם ערבוב החומרים, ולכן יש להכניס מתכון כזה ישר לתנור, בלי זמן המתנה, אחרת תקבל דיקטים בטעם שוקולד, במקום עוגיות.

אבקת אפייה כוללת אומנם מעט סודיום ביקרבונט, אבל גם חומר מחמיץ וחומר מייבש (כמו עמילן). האבקה הפשוטה, הפועלת על התפחה אחת, מופעלת בידי לחות, כך שגם במקרה זה יש צורך להכניס את המאפינס לתנור מייד. יש גם אבקת אפייה שפועלת על התפחה כפולה, ומגיבה בשני שלבים כך שאפשר להעמיד את הבצק לזמן מה לפני האפייה. במקרה כזה, היא גורמת לשחרור מעט גז בטמפרטורת החדר כאשר מוסיפים אותה לבצק, ולשחרור של כמות גז גדולה הרבה יותר בזמן האפייה בתנור.

אז איך קובעים במה להשתמש בכל מתכון, והאם אפשר להחליף בין השתיים? זה תלוי בשאר המרכיבים. סודה לשתייה היא חומר בסיסי, ומתאימה רק למתכון המכיל חומר חומצי כמו חמאה, אחרת היא תיתן טעם מריר. אבקת אפייה, לעומת זאת, מכילה חומצה ובסיס גם יחד, ולכן מספקת טעם נייטראלי. היא מתאימה יותר לשימוש במתכונים שיש בהם חומרים בעלי טעם דומה, לא דומיננטי, כמו חלב למשל, וכאשר יש צורך בהתפחה מסיבית, כמו בעוגה למשל. אז אפשר להשתמש באבקת אפייה במקום סודה לשתייה (אם כי יהיה צריך להשתמש בקצת יותר חומר). אבל אי אפשר להשתמש בסודה לשתייה כתחליף לאבקת אפייה, כי בסודה אין את החומציות הגורמת לעוגה לתפוח.
עדכון: מקורות בשלניים מוסרים שניתן להוסיף כמה טיפות לימון ובכך לפתור את בעיית החומציות כשיש לכם רק סודה לשתייה).

* * *

מיתוסים שהגיע הזמן לשחוט

כל שף מתחיל יספר לך על כל מיני טריקים משונים לבישול שהוא קרא השד יודע איפה, מליטוף סטייקים ועד המלחת פודינגים. כבשלן מדעי מתחיל, התפקיד שלך הוא להפריך את המיתוסים האלה, להצביע על הסתירות המדעיות בהם ואף להציע ניסויים שיפריכו אותם, רצוי עם קבוצת ביקורת. בתור התחלה, הנה כמה פרות קדושות שאפשר לשחוט בשקט, ועם גיבוי של טובי החוקרים.


* מיתוס: ירקות טריים מזינים יותר מירקות קפואים

ובכן, לא נעים להגיד, אבל לפעמים שווה לדבוק בשקיות הגזר, האפונה והכרובית שנחות במקרר. המכון האמריקני לחקר הסרטן קבע כי ירקות קפואים הם בדרך כלל מזינים יותר מירקות טריים. איך זה יכול להיות? הירקות הקפואים נבחרו ונקטפו בשיא העונה ובשיא בשלותם, וטכניקות העיבוד שלהם "נועלות" בתוכם את החומרים המזינים.
מה שכן צריך להיזהר ממנו הוא ירקות משומרים, שמכילים בדרך כלל יותר נתרן מאשר וויטמינים. ואם כבר בגזר עסקינן, גם הירק המושלם והמזין ביותר יהפוך לסמרטוט חסר ערך, ששניים שלושה סיבים תזונתיים נתלים ממנו בפאתטיות – אם תבשל אותו יותר מדי.

* מיתוס: טיפת חלמון בקצף חלבונים היא אסון

אם ניסית פעם להכין מוס או עוגה על בסיס מקצף, אתה בטח יודע איזה סיוט זה לעמוד ולהפריד ביצים. בכל פעם שטיפת חלמון צהובה משתרבבת לתוך החלבון, העסק אבוד והביצה לא תצלח אלא לחביתה. בשוק יש אפילו מכשיר להפרדת ביצים. כי הכלל הבלתי כתוב אומר, שרק חלבון "טהור" לגמרי יכול להפוך לקצף סמיך ומוצלח באמת.
אז זה לא נכון, קורא יקר, ואפשר להתחיל להפריד עם קצת פחות חרדה. ההסבר הולך כך: חלבון הביצה מכיל 88% מים, 11% חלבון ו-1% מינרלים ופחמימות. ההקצפה מכניסה בועות אוויר זעירות לתוך העסק, "מרככת" את מולקולות החלבון שבו, ואלה מתחילות להיפתח ולהימתח. ככל שממשיכים להקציף, החלבונים המתוחים נקשרים זה לזה, בועות האוויר הופכות קטנות יותר ויותר ונוצר משטח יציב וגמיש (אגב, ככל שממשיכים להקציף, בועות האוויר מתייאשות, הקצף מאבד מגמישותו ו"נשבר", בלשון העם).
אבל היינו בעסקי הפרדת החלמונים והחלבונים. ובכן, השומן שבחלמון אכן מעכב את תהליך ההקצפה.
ולכן אפילו כניסה של טיפת חלמון לתוך החלבון הקדוש, הייתה בעייתית במשך שנים, כל עוד האביזר היחיד לעניין זה היה המקצף הידני, ותהליך ההכנסה של בועות האוויר לתוך החלבון היה אטי וקשה. אבל בוא נתערב שאתה מעדיף להשתמש במיקסר שלך ולא להקציף ביד? אם כן, כוח ההקצפה של המיקסר שולח לכל הרוחות את השפעתה של טיפת החלמון היחידה, וממשיך הלאה ליצירת קצף יציב. את זה אתה בהחלט יכול לנסות בבית. אם אתה בכל זאת היסטרי, אתה יכול לדוג את טיפת החלמון שזלגה לחלבון בעזרת מקלון לניקוי אוזניים.

והנה עוד טיפ: קל יותר להפריד את הביצים כשהן קרות, אבל החלבון מקציף הרבה יותר בקלות בטמפרטורת החדר. כך שכדאי לתת לו לנוח בקערה מכוסה חצי שעה לפני ההקצפה.

* מיתוס: קפה שנשמר במקפיא שומר על הטריות שלו

אולי, אם משאירים אותו שם. אבל כשמוציאים כל בוקר את הקופסה מן המקפיא, הקפה נחשף לשינויי טמפרטורה, וזה גרוע לא פחות משמירה ממושכת בטמפרטורת החדר. השינוי המתמיד גורם
לפולי הקפה להתמצק עוד יותר, מה שמשפיע על טעמם הסופי (שלא לדבר על הסכנה של חשיפת יתר ללחות בתוך המקפיא שלך). עדיף פשוט לאטום עד כמה שאפשר, ולהכניס למזווה.

* מיתוס: אסור לשטוף פטריות במים

עד היום ידעת ושיננת ש"פטריות סופגות מים", מקבלות טעם מימי ומה לא, ושיש לנגב אותן במגבת נייר בלבד. השד יודע כמה רגבי עפר וגרגרי אבק נותרו בין קפלי השמפיניון האלה. ובכן, לא עוד – ניסוי דקדקני הוכיח כי לאחר חמש דקות תמימות של השריה במים, הפטריות סופגות מים בשיעור של פחות מ-3% ממשקלן (הזעום). ואם כך, ודאי ששטיפה פשוטה לא תזיק להן.

שים לב, תהליך הניקוי צריך להיות קצר ואפקטיבי: שוטפים את הפטריות במים, מעבירים למסננת ומאפשרים למים להתנקז כמו שצריך. אחר כך אפשר להעביר עליהן בקלות את מגבת הנייר מהפסקה הקודמת, ואז להתחיל לחתוך.

* מיתוס: צריך להוסיף שמן למי הבישול של הפסטה

האמונה הרווחת אומרת שהשמן ימנע מעלי הפסטה להידבק זה לזה. אבל אם תטרח להתבונן במה שקורה שם בעת הרתיחה, תראה שהשמן בעצם צף על פני המים, ובטח לא עוסק בלשכנע את הספגטי להישאר אחד-אחד.
מה שמציל את הפסטה שלך מהידבקות הוא מים, המון מים. כי החומר המדביק את הספגטי הוא עמילן, המשתחרר כאשר הפסטה מתבשלת. וכדי לדלל את העמילן הזה, צריך פשוט להקפיד לבשל את הפסטה תמיד בסיר גדול ומלא מים, כך שתוכל לצוף בחופשיות, ולדאוג לערבב מדי פעם. היחס המומלץ הוא ליטר מים ל-100 גרם פסטה.
אז למה בכל זאת מוסיפים כמה טיפות שמן למי הפסטה? משתי סיבות: השמן מונע מהמים לבעבע בחוזקה, ובסוגים העדינים והרחבים יותר של פסטה, הוא גם מונע מהעלים להתפצל.

ועוד כמה טיפים:

חצילים צריך להמליח לפני הבישול – אבל גם "לסחוט" לאחר ההמלחה, כדי להרוס את תאי האוויר שבהם, כך שלא יהוו בית חם לשמן מיותר בטיגון.

– מים מינרלים לשעועית – שעועית ירוקה תשמור על הצבע שלה גם לאחר הרתחה, אם תשתמש במים מינרלים במקום מי ברז "קשים", המכילים סידן שהורס את הצבע.

 

פרות קדושות ובובות דאגה

 

זוכרים את האמנות הביולוגית של קבוצת סימביוטיקה, שסיקרתי אי אז בתחילת העשור? מסתבר שעכשיו הם עושים לי נחת ומציגים את העבודות שלהם גם בארץ. לא רק ההתבוננות בעבודות שלהם מעלה תחושות אמביוולנטיות, גם הפילוסופיה שמאחוריהן.

 

"היינו בספרד וראינו שככל שהחברה הספרדית נעשית יותר אמריקאית, ההתנגדות למלחמת שוורים גדלה, אבל אוכלים יותר מקדונלד'ס. אורון נהיה בעקבות העבודות שלנו צמחוני, אבל, כפי שהוא אומר, בצביעות מודעת. הוא אוכל רק יצורים בעלי דם קר.

"יש המון אנשים בעלי תפיסה צדקנית, שמטיפים מוסר לאחרים. אנחנו מנהלים את החיים בצביעות מודעת, צדקנים עושים את ההיפך. אנחנו מציגים את העבודות שלנו באופן ישיר, שלא יטיפו. המסר שלנו הרבה יותר מרומז, אנחנו לא נותנים תשובות. אני חושב שאמנות מאבדת את כוחה כשהיא מטיפה מוסר או הופכת לצדקנית. מה שחשוב מבחינתנו הוא להביא למצב שבו מי שחשוף לעבודתנו יהיה מאותגר לגבי תפיסת החיים שלו ואז יחשוב איך להתמודד עם זה. אנחנו רק רוצים להגיד לצופים – הגיע הזמן להתמודד עם זה".

"מספיק שלכל עיר חלשה תהיינה עשר חברות מאמצות"

כתבה של יעל אייזנברג שפורסמה ב"עושים חשבון" 18.

 

* * *

את ההשראה להחלטתו לתמוך ולקדם את תחום הכדורגל בקרית שמונה, קיבל איזי שרצקי, יו"ר חברת איתוראן, לפני כשבע שנים, בעת שצפה בתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין. בתוכנית נאמר כי תרומת הכדורגל לעיר קרית-גת גדולה מזו של מפעל אינטל שנמצא בה. "באותו שבוע נורו מטחי קטיושות על העיר והיו דיווחים על עזיבת תושבים ועל המצב הקשה בה, ואז עלתה בי המחשבה שניתן לחזק את העיר ותושביה באמצעות תמיכה בכדורגל, שהוא גם ענף שמאוד קרוב ללבי", מספר שרצקי.

מאז משמשת איתוראן כבעלים של קבוצת הבוגרים 'איתוראן עירוני קריית-שמונה', שנמצאת כיום במקום הראשון בליגה הלאומית. תחת חסותה נמצאים גם מחלקת הנוער ובית הספר לכדורגל, שבהם פעילים היום כ-450 ילדים ובני נוער מקרית שמונה וסביבתה. בבית הספר מקבלים הילדים העשרה חינוכית, שכוללת שיעורי מחשב ותגבור במקצועות שונים לילדים שזקוקים לכך. "הילדים הללו משקיעים בכדורגל ומקבלים את כל ההעשרה מסביב, במקום ללכת לכיוונים לא בריאים", אומר שרצקי.

איתוראן, המספקת שירותי תקשורת לסביבת הרכב, לוקחת חלק בפעילויות רבות נוספות לקידום קריית שמונה. שרצקי מספר כי משנת 2000 ועד היום מממנת החברה את העסקתו של מורה לאנגלית, שמגיע בטיסה ממרכז הארץ, ליום עבודה מלא בבתי הספר שבהם תלמידים חלשים יותר שזקוקים לתגבור. בבתי הספר הללו, הוא אומר, גדל אחוז ההצלחה בבחינות הבגרות באנגלית בצורה משמעותית.

בית שמחה, בית בתיה
מעבר לתחום החינוך, יזם שרצקי, בשיתוף עם חב"ד, הקמת בית תמחוי (הקרוי על שם אמו המנוחה של שרצקי, "בית בתיה") שמחלק כ-700 ארוחות ביום. כמו כן תורמת איתוראן למרפאת שיניים גדולה, שמטפלת באוכלוסיית חלשות ללא תשלום. לפני כשנתיים גם פתחה החברה מועדון גדול באחת השכונות החלשות (הקרוי על שם אביו המנוח של שרצקי, "בית שמחה"). "בשעות הבוקר משמש המועדון את האוכלוסייה המבוגרת", מספר שרצקי, "ובשעות הצהריים עד הערב הוא עומד לרשות הילדים, שמקבלים בו ארוחות חמות, וכן אפשרות להעביר את זמנם בצורה מהנה ובונה. במקום יש מדריכי ספורט ושולחנות פינג פונג, טלוויזיות ומחשבים".
.
תרומה נוספת של איתוראן היא תמיכה בפרוייקט 'אחרי' בניהולו של עומר ברלב (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), שמכין נוער לגיוס לצה"ל מבחינת לימודים וכושר גופני. גם אחרי צבא, תומכת החברה במתן מלגות ללימודים במכללת תל-חי.

גם עובדי החברה ובני המשפחה (האח ושלושת הילדים) שותפים לפעילות זו של שרצקי, שנעשית מתוך אהבה ורצון לתרום ולעזור (בתחילה סירב להתראיין לכתבה זו, בטענה ש"העשייה הזו היא הכייף והאהבה שלי ושל משפחתי, למה צריך לכתוב על זה").

"כל מחלקה בחברה לקחה תחת חסותה מוסד חינוכי אחר בעיר", הוא מספר. "למשל, אחת המחלקות לקחה את בית ספר רננים, שיש בו ילדים עם קשיים גופניים ונפשיים, והקימה בו ספרייה וחדר מחשבים. בפורים האחרון, העובדים באחת המחלקות, שאימצה את בית ספר ברנקו וייס, מילאו אוטובוס שלם בתחפושות, ועשו לילדים מסיבת פורים מדהימה. במלחמה האחרונה, חלק מהג'יפים שלנו, במקום לרדוף אחרי מכוניות גנובות (פעילותה של איתוראן בימים כתיקונם. י.א), גויסו לסייע לתושבים בצפון. מעבר לתרומה שלנו, זה עושה טוב גם לעובדים ותורם לגיבוש של הצוותים במחלקות".

אגמים מלאכותיים וספארי ברבע מיליארד דולר
אבל המציאות בקריית שמונה עדיין קשה מאוד (והידרדרות נוספת, כידוע, חלה בעקבות המלחמה האחרונה), ולטענת שרצקי נדרשת פעילות בקנה מידה גדול הרבה יותר בכדי 'להרים' את העיר, ולמנוע את החרפת המצב בה.

"במהלך שבע השנים האחרונות הושקעו כעשרה מיליון שקלים מכספי המשפחה וחברת איתוראן. אבל הדברים החשובים שנעשו הם עדיין בבחינת טיפה בים, והמצב החברתי-כלכלי הקשה בעיר גורם לעזיבה של הצעירים והחזקים, כשבעיר נשארת האוכלוסייה החלשה יותר", הוא מעריך.

"כדי לעשות שינוי מהותי יותר אני מנסה להרים פרויקט ענק, בסדר גודל של רבע מיליארד דולר שימומן מתרומות (התורמת הראשונה היא כמובן חברת איתורן), שיכלול הקמת מרכז טכנולוגי לחלל, אגמים מלאכותיים (וביניהם אגם מלאכותי לגלישת גלים) וספארי. המטרה היא לתת תנופה לעיר מבחינה חינוכית ותעסוקתית ולהפוך אותה ליעד תיירותי. על כספי התרומות וניהול הפרויקט יהיה פיקוח קפדני, כדי שבאמת כל אגורה תלך לטובת התושבים ולא תבוזבז, כפי שקורה במקרים רבים אחרים".

לדברי שרצקי, הרמת הפרויקט היא מאוד מורכבת והבירוקרטיה הרבה מקשה מאוד על קידומו. אחד משרי האוצר פעם אמר לי: 'כל מה שאתה רוצה לעשות הבירוקרטיה הורגת'. אבל בסופו של דבר", הוא מסכם, "אני סבור שהמגזר העסקי יכול לשנות את המצב הכלכלי-חברתי בארץ – מספיק שלכל עיר חלשה תהיינה עשר חברות עסקיות שתאמצנה אותה כדי שהמצב בה ישתנה".

ספר לי סיפור חיים. על כותבי הצללים

כתבה של יעל אייזנברג, שפורסמה ב"עושים חשבון" 15.

*

בגיל 64, לאחר שכנועים רבים מצד בנו, החליט סשה כהן לפנות לכותבת תיעודית כדי שתכתוב את סיפור חייו. העבודה הסתכמה לכדי ספר בן ששים עמודים. "כשנכדי בן החמש וחצי ראה את הספר המוגמר, הוא שאל אותי מה זה", מספר כהן. "עניתי לו שאלו החיים של סבא, ואז הוא אמר לי 'אתה נותן לי את זה כדי שאזכור אותך אחרי שתמות', נתתי לו נשיקה ואמרתי לו 'כן, שתזכור מה עבר על סבא'".

במהלך השיחה עם כהן עולים מניעים נוספים להחלטה לפנות לאדם מקצועי שיכתוב את סיפור החיים שלו.
ביניהם, החסך של כהן בתור 'ילד שואה' בסביבה שתקשיב לסיפוריו, והצורך שלו כמהגר לחבר בין פיסות החיים שחווה לסיפור המשכי שיש בו רצף בין עבר, הווה ועתיד. לשאלה כיצד חש לאחר כתיבת הסיפור, הוא עונה בהוצאת קול שנשמע כמו אוויר שיוצא מבלון, וממהר לפרש: "הקלה ושחרור".

הסיפור של כהן הוא ייחודי אך אינו יחיד – מסתבר שהצורך האנושי להעלות על הכתב את הביוגרפיה שכיח למדי. וכיוון שלא כל מי שיש לו סיפור חיים מעניין, גם מוכשר בכתיבה, התפתח בארץ תחום שלם של 'מוצרי-תיעוד'. בין אלה אפשר למצוא כתיבת ביוגרפיות, תיעוד מפעלי חיים ואלבומים אישיים. ואת כל הדברים הללו עושים, מטבע הדברים, כותבי צללים.

ספר של חמישה עותקים
הסופרת יהודית רותם לוקחת את כתיבת הביוגרפיות לזירה הספרותית – לביוגרפיות שהיא כותבת יש איכות של רומן, וחלקן גם רואות אור בהוצאות הספרים הגדולות. כך, למשל, סיפור חייו של איש העסקים בנו גיטר יצא בהוצאת שוקן, וסיפור חייה של גליה אלבין יצא בהוצאת ידיעות אחרונות. רותם, המוכרת בציבור בזכות ספריה ('אחות רחוקה', 'קריעה' ו'אהבתי כל כך'), בעצם החלה את דרכה הספרותית ככותבת צללים, לפני כעשרים שנה. "עזבתי אז את העולם החרדי ופרנסתי לבדי את שבעת ילדיי", היא נזכרת. "כבר אז רציתי להיות סופרת, אבל הייתי חסרת ביטחון, וכתיבת הצללים היוותה עבורי מעין סדנא ארוכה שבה תרגלתי, למדתי ורכשתי ביטחון ביכולותיי כסופרת".

את תפקידה ככותבת ביוגרפיות מתארת רותם בלשון עסיסית: "אני אם פונדקאית. אני הורה את הספר, מגדלת, יולדת ואח"כ מוסרת אותו", היא מסבירה. "חייבים להיות אמפתיים, אנשים שעוסקים בזה צריכים להיות מאוד ספוגיים – לספוג את הזולת ולתת קדימות לסיפור שלו. בזמן הכתיבה אני צריכה פשוט להיות מכל. כמובן שאני גם עושה שימוש בסגנון האישי שלי וביכולות שלי כסופרת ומערה אותם לתוך הסיפור. כבר קרה לי שכתבתי משהו ואמרתי לעצמי: 'אוף, חבל, כתבתי קטע כל כך יפה ואני מוסרת אותו למישהו אחר'.

"הרבה פעמים אני גם מביאה את התובנות שלי לתוך הסיפור. למשל, לקוח סיפר לי משהו, ובקטע שכתבתי הוספתי גם את הרגשות שלו, וכששאלתי אותו אם כך הרגיש, הוא ענה: 'כן, בדיוק כך'. לפעמים זה גם מצער שמודפסים כל כך מעט עותקים – כתבתי ספר מקסים ללקוח שהדפיס אותו רק בחמישה עותקים".

הסיפור האישי של רותם כניצולת שואה מאפשר לה חיבור עמוק לסיפורי הניצולים, המהווים חלק חשוב ממושאי הביוגרפיות. "יש לי תחושת שליחות בנושא של כתיבת השואה, בגלל הקשר העמוק שלי עם הנושא", היא מודה. "נולדתי בשלהי השואה, וכתינוקת הייתי בברגן בלזן וברכבת של קסטנר. ההורים שלי לא דיברו על כך, וגם כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא היה לי נורא קשה לחשוב עליה עם שני תינוקות במצב הזה. דרך הסיפורים של אנשים אחרים אני נותנת ביטוי למה שלא התאפשר לי עם אמא שלי וזה סוג של סובלימציה. לכן אני גם כל כך אמפתית – לפעמים ממש מרגישה שמה שהם מספרים עובר עליי, וזה מאוד קשה. אני זוכרת שכתבתי למישהו ספר ואחר כך שבוע ימים לא יכולתי לתפקד- התהלכתי כסהרורית".

בתהליך הכתיבה נוגעים רותם והאדם שאת סיפורו היא מספרת, גם במקומות כואבים ואפלים יותר של הנפש. "לפעמים אנשים, גם גברים חזקים ומסוקסים, יושבים אצלי ובוכים בזמן משספרים את סיפור חייהם. אבל אין אצלי קופסת טישו כמו אצל פסיכולוג", היא מציינת, אולי כדי להבהיר שאין לה יומרות טיפוליות. ייתכן שהכתיבה לכשעצמה מספיקה כדי לזכך.

צורה נוספת של הישרדות
החוויות המתוארות לעתים קשות מאוד לעיכול – ובמקרה של ההיסטוריונית מרים דובי-חזן, הכותבת רגישה לכך לא פחות מאשר "בעל הביוגרפיה". דובי-חזן נולדה במהלך השואה במרתף-מחבוא באמסטרדם, ביום מותה של אנה פרנק. חברת "דוקטסטורי", אותה הקימה לפני כתשע שנים, אחראית להוצאתן לאור של כ-360 ביוגראפיות, מרביתן של ניצולי שואה (בשנים האחרונות, היא אומרת, נכתבות גם ביוגראפיות רבות של ילידי הארץ). הכתיבה הביוגרפית היא ייעוד עבורה, ובו משתלבים שלושת תחומי הכשרתה: היסטוריה, גרונטולוגיה, ועיתונאות.

"ספר היסטוריה לא יכול להעביר את הסיפור האנושי", קובעת דובי-חזן. "אי אפשר להשוות בין למידה של עובדות היסטוריות, כמו למשל הפשיטה על גטו וארשה בשנת 1942, ובין קריאת הביוגרפיה של אישה שחוותה את אותו אירוע בהיותה ילדה בת שבע. אמא שלה צועקת לה שתברח, והיא לא רוצה להיפרד מהאם אבל בסוף היא בורחת ומאז לא רואה יותר את אמה – האם מומתת והילדה ניצלת. אולי זה לא רגע שיש לו משמעות מבחינת מהלך ההיסטוריה, אבל זה רגע אנושי בלתי נשכח, ובסופו של דבר זה רגע היסטורי משום שהילדה שרדה, סיפרה את הסיפור והוא הונצח.

"לאחרונה הוזמנתי להרצות בהולנד בפני מומחים בנושא של תיעוד ביוגראפי. בהרצאה סיפרתי על הדרך בה אני מקיימת את הראיונות, ועוזרת לניצולים לשחזר אירועים ותקופות שהודחקו ונשכחו. דיברתי גם על המסרים הציוניים וההומאניים שקיימים כמעט בכל הביוגראפיות".

אבל דובי-חזן רואה בכתיבת ביוגראפיות חשיבות גם מעבר להקשר של השואה. "כתיבת ביוגראפיות של כלל האוכלוסייה, ולא רק של מלכים ושליטים, התחילה במערב אירופה במאות ה-17-18. זו תופעה שנובעת מתהליכים של הדגשת מקומו של האינדיבידואל, מהם נולדה התובנה שיש משמעות גם לסיפור האישי. כיום, ברחבי העולם יש הכרה הולכת וגוברת בחשיבות של התחום הזה. אלי לפחות מגיעים היום יותר ויותר ילידי הארץ, שרוצים לכתוב את הביוגרפיה שלהם.

"כך למשל, למדתי על הפלמ"ח תוך כדי כתיבת ביוגרפיה של אדם ששירת שם – יש דברים שנוגעים לחיי יומיום ולהוויה שרק ביוגרפיה יכולה להעביר. אני חושבת שזה תחום מרתק שמשלב היסטוריה, גרונטולוגיה (כי מרבית האנשים שמעוניינים בתיעוד ביוגראפי הם בגילאים מבוגרים), וכתיבה. יש מקום, לדעתי, להכשיר סטודנטים בסוג כזה של כתיבה".

להשמיט את סיפור האהבה
כמה זה עולה? מחירה של כתיבת ביוגרפיה אישית מתחיל ב-8,000 שקל ועולה לעשרות אלפי שקלים בהתאם לסוג המוצר, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת החומרים (נייר, הדפסה) או העיצוב. אלון נתיב, מנהל חברת 'עלי שלכת', הפועלת בתחום, מעריך שבשנה נכתבות בארץ מאות בודדות של ספרים מסוג זה, משום שעדיין מדובר בתחום קטן.

"עושים חשבון": מי האנשים שפונים לקבל סיוע מקצועי בכתיבת ביוגרפיות?
נתיב:
"הרוב הוא כמובן אנשים מבוגרים, בגילאי שמונים פלוס, שמרגישים שהגיעו ל'ישורת האחרונה' של החיים, ורוצים לספר את הסיפור שלהם ולהשאיר אותו לדורות הבאים. אבל עליית תוחלת החיים והתארכות תקופת הפנסיה הביאו לכך שאפשר לראות גם אנשים בגילאי שישים-שבעים, שלפתע מוצאים פנאי לעיסוק כזה. האנשים שמגיעים הם משכבת הביניים ומעלה, ומעניין לציין שחלק גדול יותר מהפונים הם גברים.

"בנוסף, זו הזדמנות להוציא משהו לאור ולשתף עם עוד אנשים, גם אם זה רק קהל מצומצם של משפחה וידידים. זו גם סוג של מתנה שנכדים או ילדים, למשל, מתאחדים ומעניקים לסבא לקראת יום הולדת עגול. היתה גם אישה שלרגל יום ההולדת ה-75 שלה החליטה לכתוב את סיפור חייה ולהעניק במתנה למשפחתה".

טלי גורן-ספיר, הכותבת עבור 'עלי שלכת' וגם באופן עצמאי, מספרת שתהליך הכתיבה אינו קצר. "אני מקיימת חמישה מפגשים עם בעל הביוגרפיה, בהם אני מקליטה את סיפור החיים שלו, ואחר כך מעלה אותו על הכתב בצורה מסודרת. אני נמצאת בקשר הדוק עם 'בעל הסיפור', הוא עובר על הכתוב ומבקש לשנות ולתקן לפי ראות עיניו. לפעמים יש התלבטות אם להכניס סיפור מסויים – למשל, היה אדם שכתבתי את הביוגרפיה שלו והתלבט אם להכניס סיפור על אהובה נוצרית שהיתה לו ברוסיה, בהתחלה הכניס ואז החליט למחוק.

"הרעיון שמנחה אותי בעבודה שלי הוא, שזכותו של כל אדם לספר את סיפור חייו כפי שהוא רואה אותו. אין פה נכון או לא נכון – הזיכרון האוטוביוגראפי הוא סובייקטיבי, ואני נותנת את כל הכבוד לדרך שבה האדם זוכר או רוצה לזכור את הדברים. היתה למשל פעם שאב ובנו זכרו אותם אירועים בצורה שונה – הכנסתי את שתי הגרסאות (בסיפורי החיים יש גם מקום לסיפורים של בני משפחה נוספים).

ההקשבה לפרטי פרטים בחייהם של אחרים דורשת רגישות גבוהה במיוחד, אומרת ספיר-גורן. "זה תהליך שמאפשר לאנשים לעצור בצמתים שהם בוחרים – ואני עוקבת אחריהם. עבדתי פעם עם אם שכולה שנתנה לי להביט באלבום של בנה שנהרג במלחמת יום-כיפור. ביקשתי שתספר לי איך קיבלה את ההודעה – היא אמרה 'עדיף שאני לא אפתח את זה', ובזה נסתכם סיפור האבל".

ספיר-גורן עוסקת בכתיבה תיעודית מזה שנתיים, לצד עיסוקי עריכה אחרים, ובמהלך זמן זה כתבה כ-15 ביוגרפיות של אנשים שונים. היא סבורה שלתחום אין עדיין מספיק חשיפה או לגיטימציה. "מפעלים שמוציאים אנשים לפנסיה, למשל, במקום לתת להם עט זהב יכלו לכתוב את הסיפור של אותו אדם במפעל, והיתה לזה הרבה יותר משמעות לדעתי. ובכל זאת, עדיין לא הצלחתי למכור את הרעיון הזה למפעלים".

היא מאמינה שכתיבת הביוגרפיות היא צורך ממשי, שקשור מאוד לנושא של פליטים והגירה, השכיח בישראל כמובן, ושלסיפור הביוגרפי יש תפקיד חשוב בהעברה הבין-דורית שחל בה נתק. "עם זאת, קשה לי לומר אם הנושא יתרחב וישרת גם את הדורות הבאים, של הצעירים העכשוויים שגדלו וחיו בארץ. זה פשוט דור אחר".

העז של ילו: ארץ של עבדים בפרברים

 

חשבתי להתעלם מהקמפיין הטרחני של ילו, חיכיתי שיירד כבר מהמסך הקטן והנה הגיע ופלש לי לצג (באתר הארץ, כולל פעייה מרגיזה של עזים. תיכף ומייד סגרתי החלון).

מה זה הדבר הזה – עז? ממתי לחיות את החיים זה עז? תחשבו מה הם אומרים שם. אתה חוזר מהעבודה, או נוסע לעבודה – כנראה, אחרת אי אפשר להסביר למה האנשים האלה נוהגים לבד בלי שום נהרה על פניהם. אשתך מתקשרת ומבקשת שתקנה חלב ועוד כמה דברים –

…זה עז? ממתי ללכת לקנות חלב ולחם זה "עז"? הרי זו אחת המשימות הכי נחמדות שיש לאדם, לקפוץ רגע למכולת, ליהנות מזה שאפשר לרדת לרחוב ברישול כי זה רק לרגע למכולת, לבקש לרשום על החשבון, להגיד שלום למישהו. או: ללכת למעדנייה או לסופר בקניון, לבחור קצת מפה וקצת משם, לצאת תמיד עם קצת יותר ממה שהתכוונו. או: ללכת לאחת המפלצות החצי-חינמיות בפאתי הערים, להעמיס עגלה של 400 שקל ולדעת שגם הפעם חסכנו 3 שקלים על הגבינה הצהובה. והכי טוב: להזמין דרך הטלפון או הרשת, לשבת לקרוא עיתון ולחכות שהשליח יביא לכם, מזיע, את מנת היוגורט השבועית.

אבל לא – בחיים על פי ילו, לקנות חלב ולחם זו תקלה במרוץ היומיומי. טרדה, כי שכחנו ללכת לחנות, ואין לנו זמן בשביל זה. או, בהחלט, אנחנו אנשים עסוקים לכל דבר ועניין. אין זמן לכלום. האם הלקוח על פי ילו הוא אדם שאין לו זמן לכלום כי הוא צריך לארגן מסיבת יומולדת לאמא שלו, או לסיים לכתוב ספר מתח, או להעביר עוד קצה של בוקר עם אהובתו? אולי אין לו זמן כי הוא כל הזמן ממציא דברים חדשים בעבודה? לא, אין לו זמן כי הוא כל הזמן נוסע מפה לשם בפרברים!

נוסע, נוסע, ואין לו תחנת יציאה בשום מקום נורמלי, חוץ מהחנויות המכוערות עם ריח הבנזין.

חיים של נסיעות יומיומיות. יוממות, קוראים לזה. חיים של טרדה ומפח נפש, לבזבז שעתיים ומעלה כל יום. להגיע בזמן אם יש מזל, כבר לא זוכרים לאן ובאיזה כיוון. לעבור עוד רמזור, להיכנס הביתה לפני שיחשיך. להספיק לראות את הילדים לפני שנרדמים. לקוות שבבית אפשר יהיה לשבת סוף סוף רגל על רגל ולשתות קפה… עם חלב! מה? חלב! לא קניתי! ואם לא אקנה עכשיו לא יהיה לי, כי אני גר במקום שבו אין מכולת!

ללא ספק, עז. ולא אחת, אלא עדר עצום ורב. לא סתם הן פועות באתר של הארץ – נורא-נורא קשה לחיות ככה. אני גרה בבועה ללא ספק, אבל המדינה המצטיירת מהקמפיין הזה היא וואחד מקום מבאס. מקום של יוממות. כמו באמריקה, רק בלי החופש והמרחבים.

 

כן, זה גם קשור לדברים שריקי כתבה על הטור של עמית שהם.

בין המכתשים: טיול מאורגן לירח

נכתב בידי יפתח ליפקין, דוקטורנט במחלקה לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב, ופורסם ב"עושים חשבון" 13.

* * *

הירח הוא יעד טיולים יוצא דופן. לכאורה, הוא במרחק נגיעה מאיתנו, אולם בפועל – מרחקו מכדור הארץ עצום. רבים מאיתנו חלמנו בשנות הילדות לבקר בירח. לחלקנו הדבר אף הובטח מפורשות על עטיפות מסטיק בזוקה. אולם עד עתה רק אנשים ספורים אכן הגשימו את החלום. והנה, לאחרונה הכריז הממשל האמריקני על תוכנית חלל חדשה שמטרתה להחזיר אנשים לירח בשנת 2018. נראה כי אין הזדמנות טובה מזו לבדוק את הירח כאתר טיולים.

הכנות לנסיעה
טיול לירח הוא אירוע של פעם בחיים, לפחות בעידננו אנו, ולכן יש להיערך אליו בהתאם ובקפידה. הכנות מדוקדקות עשויות להבטיח חוויה בלתי נשכחת; מאידך, הכנה לקויה עלולה להסתיים בעוגמת נפש, ואף מעבר לכך, ולא נפרט כדי לא להרתיע נוסעים פוטנציאלים. חשוב להזכיר מספר פרטים הכרחיים לטיול, שכדאי שיהיו במזוודה:

* כסף – או לאמיתו של דבר, הרבה מאוד כסף. סוכנות החלל האמריקנית (נאס"א) תקבל ממשלם המיסים האמריקאי 104 מיליארד דולר כדי להביא אדם לירח, ויש להניח כי תיירי חלל אזרחיים לא יקבלו הנחה משמעותית.
* מצלמה – כאמור, מדובר בחוויה של פעם בחיים, וכדאי לתעד אותה כראוי, כדי שהחבר'ה שנשארו בבית יאמינו ויקנאו, וכדי שתוכלו להיזכר ברשמי המסע יחד עם הנכדים. 
* שונות – החנות האחרונה בדרך לירח נמצאת בפלורידה, ולכן יש להצטייד מראש בכל פריט ציוד ואספקה שעלולים להזדקק להם במסע. חשוב במיוחד לא לשכוח: ביגוד מתאים (וחם), מקורות אנרגיה, מזון ומים, עזרה ראשונה, והרבה חמצן לנשימה.

בדרך
הטיסה מקייפ-קנוורל לירח נמשכת כשבעים שעות – פרק זמן לא מבוטל, בהתחשב בעובדה שתצטרכו לבלות אותו בתוך חלל המזכיר קופסת שימורים לא גדולה, שאינו מאפשר מגוון רחב של אפשרויות להעברת השעות המתות. בחירה נבונה של ספר, ורצוי עבה במיוחד, עשויה לעזור לכם בצליחה מוצלחת של שלב זה של הטיול. משחקי שולחן מתאימים (רצוי עם כלי משחק מגנטיים הנצמדים ללוח המשחק) יהיו גם הם לעזר בשעות המתות בתוך החללית. ניתן גם להביט בנוף החללי עוצר הנשימה דרך הצהרים הקטנים של החללית. כבונוס מיוחד, ניתן לנצל את השהות בחלל לניסויים ושעשועים מדעיים בתנאי חוסר משקל – כמו לשתות טיפות מים מרחפות בעזרת קשית, וכיוצא באלה (וכמובן, לא לשכוח לצלם ולהראות לחבר'ה).

אזהרה אחת: בשלב ההמראה מגיע רכב החלל לתאוצות גבוהות – כשלושה ג'י. הדבר עלול לגרום לבחילות והקאות, וכדאי להצטייד בפרוסת לימון (ואם כלו כל הקצין – בשקית נייר).

ההגעה לירח
תנאי הסביבה בירח שונית מאד מאלה המוכרים לנו. זמן הסיבוב של הירח סביב צירו שווה לזמן ההקפה שלו סביב הארץ, ולכן משך היממה הירחית הוא כארבעה שבועות. בכדי לשמור על קצבו הנורמלי של השעון הביולוגי של טייל הירח, יש צורך במשקפי שינה ובמשמעת עצמית חזקה. כתוצאה משוויון שני מחזורי הסיבוב, צידו האחד של הירח תמיד מופנה כלפי הארץ, ואילו צדו האחר, "הצד האפל של הירח", פונה החוצה. אולם, כפי שנאמר בתקליט של הפינק פלויד, לירח אין באמת צד אפל – שכן גם צד הירח הנסתר מהארץ נחשף לאור השמש מידי חודש.

הגורם המורגש ביותר בתנאי הסביבה בירח הוא חוסר האטמוספירה. תוצאה ישירה של היעדר מצער זה, היא הצורך לשאת מערכות נשימה כבדות, ולעטות משך כל הביקור חליפות השומרות על לחץ פנימי מתאים. היעדר האטמוספירה גם מאפשר לקרני השמש החזקות לצרוב בחוזקה את פני הירח – ביום הירחי, הטמפרטורה על פני הכוכב גבוהה מנקודת הרתיחה של מים. לכן, כדי להגן על המטייל, על חליפת הירח לבודד היטב מחום. בנוסף, יש צורך להשתמש במסנן אופטי חזק להגנה על העיניים מפני האור המסנוור, ומפני קרינה באורכי גל מסוכנים.
מאידך, בלילה בורח החום במהרה לחלל, והטמפרטורות צונחות לערכי קיצון הנמוכים משמעותית מאלה שחווים תושבי סיביר בחורף הקר ביותר שלהם. חליפות הירח גם מגוננות על הטייל מפני חלקיקים חלליים זעירים, הפוגעים ללא הרף בפני הירח. ולמי שתהה: בכדור הארץ, מגינה עלינו האטמוספירה מפגיעתם הרעה של אלה. 

הירח: תעודת זהות

מרחק ממוצע מישראל: 384,400 ק"מ
שטח: 38 מליון קמ"ר (כ-8% משטח כדור הארץ)
אורך היממה: 27.3 יממות ארץ
לחץ אטמוספירי: אפס בקירוב
כוח משיכה: כששית מכוח המשיכה בכדור הארץ
טמפרטורה: 120 מעלות צלזיוס (ביום) , -153 (בלילה).

למרבית המזל, הציוד נושא-החיים המסורבל שעל המטייל לשאת עמו ניתן לנשיאה בזכות כוח המשיכה החלש יחסית בירח – כשישית מזה על כדור הארץ. למעשה, כבידה נמוכה היא מהאטרקציות הבולטות שהירח מציע למטיילים בני כוכב ארץ: תעלולי אקרובטיקה, ניתורים, משחק פריסבי חללי ובדיקות דומות של "איך מתנהגים חפצים" עשויים למלא את זמנו הפנוי של המטייל על הירח.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרומנטיקה אינה הצד החזק של השהות על הירח. בהיעדר אטמוספירה, השקיעות והזריחות בירח הן חווייה שונה מאוד מזו המוכרת לנו. בירח, הטרמינטור (הקו המפריד בין היום והלילה) מוגדר היטב, ומשום כך המעבר בין שני המצבים מהיר, קיצוני ואכזרי. כל עוד השמש מתחת לאופק הירח, שוררים בו תנאי לילה: קור ואפילה. ואילו ברגע שניתן להבחין בשמש מעל האופק, הטמפרטורות ממריאות מעלה, ואור יום מכסה מייד את הסביבה.

בין רמות וימות
נוף הירח שונה מאוד מזה של כדור הארץ. זהו מקום צחיח, ובמידה רבה – מונוטוני. אם כי חשוב לציין שלמעשה, הירח אינו לגמרי צחיח. בשנת 1996 גילתה החללית קלמנטין סימנים לקיומם של מים בקטבים של הירח. כעבור זמן, אושרה התגלית: כמה עשרות סנטימטרים מתחת לפני שטח הקטבים, קיימים מרבצי מים קפואים.
ועם זאת, לפחות מבחינת המראה החיצוני, טיול לירח אינו שונה בהרבה מהסתובבות במדבר סהרה בחליפת צלילה. כשמונים אחוז מפני הירח הם שטחים הרריים ובהירים יחסית, המכונים "רמות". יתרת הירח הם "ימות": מישורי לבה כהים, בני 3.9–3.2 מיליארד שנה – צעירים יחסית לגיל הרמות. הרי הירח גבוהים יחסית, מתנשאים לגובה הקרוב לשמונה קילומטרים, ובעלי שיפוע מתון. אופיים זה, בנוסף לכבידה הנמוכה, עשוי להפוך את הרי הירח ליעד אטרקטיבי לחובבי טיפוס הרים.

פני הירח, אשר כבר ברור לנו כי אינם עשויים מגבינה צהובה, מנוקבים במכתשים מעוגלים, תוצאה של מיליארדי שנות פגיעת מטאורים בירח. גדלי המכתשים נע בין מטרים אחדים, לעשרות קילומטרים. כאן אפשר לציין את מכתש ניוטון, העמוק במכתשי הירח (כ-8,800 מטר), כאתר ביקור מומלץ למתעניינים. אדמת הירח קרויה רגוליט: אבקה דקה שנוצרה מכתישת סלעי הירח עד דק על ידי המטאורים שפגעו בו. פה ושם, ניתן להבחין בסלעים המבצבצים מתוך הרגוליט.

אבל כל אלה עדיין אינם שיאו של הביקור. כדי לראות את הנוף היפה והמגוון ביותר בירח, יש להרים את הראש מפני הקרקע הצחיחים ולהתבונן בשמיים. בתנאים של היעדר אטמוספירה, שמי הירח שחורים תמיד, גם ביום, וזרועי כוכבים לרוב. במחצית הירח הפונה לכיוון הארץ, תלוי לו בשמים כדור הארץ – דיסקה גדולה וצבעונית: אוקיינוסים כחולים, אדמה חומה המכוסה במעטה צמחיה ירוק, ומעליהם צעיף לבן ומשתנה של עננים. קרום דקיק ופגיע למראה של אטמופירה עוטף את הכדור. זהו, ככל הנראה, הנוף היפה ביותר שתראו בירח.

בדרך חזרה
את הדרך חזרה לחללית, וממנה שוב אל נקודת המוצא פלורידה, אפשר לעשות בשתיקה – הנוסעים מתכנסים בעצמם, מן הסתם מהרהרים בהשלכות הפילוסופיות והרגשיות של החוויה החד-פעמית שזכו לעבור. הגעגועים לכדור הארץ עדיין אינם חזקים מספיק, אך בכל זאת כמעט נשמעת אנחת הקלה כאשר החללית חוזרת ונכנסת אל פני האטמוספירה של כדור הארץ, וברגע שהיא נוגעת בפני הקרקע. הטיול המורכב עבר בשלום. בשובכם הביתה, אל תשכחו לערוך מופע שקופיות לחבריכם וקרוביכם, ולהמליץ להם על היעד היפה ביותר שיזכו לראות בחייהם, גם אם זה קרה הרבה אחרי גיל 21. 

 

מסעות ירח שלא היו

יותר מכל כוכבי הלכת האחרים, הירח תמיד הלהיב את דמיונם של יוצרים וסופרים, ואומנם סיפורים בדבר מסעות לירח ולשמש מוכרים לנו כבר מתקופות קדומות.

– במאה השנייה לספירה, כתב הסאטיריקן היווני לוקיאן מסאמוס אגדה על הפלגה שערך אודיסאוס אל הירח. על פי האגדה, אחזה רוח עזה בספינתו של אודיסאוס ונשאה אותה למרום. לאחר שבעה ימי מסע, הגיעו הגיבור וצוותו אל אי מזהיר ברקיע, הלא הוא הירח. באגדה מתוארים תושבי הירח: לגיונות של פרשים הנוהגים בעופות בעלי שלושה ראשים, עכבישי ענק בגודל כפרים ושאר בריות משונות.

– בשנת 1638, יצא לאור הספר "האדם בירח, או סיפור בדבר מסע לשם", שכתב הבישוף האנגלי פרנסיס גודווין. גיבור הספר,מלח ספרדי, הגיע אליו בכיסא רתום לברבורי בר נודדים. גונזלס מוצא בירח עולם אוטופי, אשר כל הפושעים והנבלים הוגלו ממנו אל הארץ.

– ג'ון ווילקינס, בישוף צ'סטר, הציע באותה שנה ממש תוכנית שתאפשר להגיע לירח הלכה למעשה. אחת הצעותיו הצעה נוספת היתה כי הנוסעים ירגילו את עצמם לישון תקופות ארוכות בדרך, במעין שנת חורף. בעיית האוויר הקלוש בגבהים אמורה היתה להיפתר, לפי שיטתו, באמצעות מלאי מספיק של ספוגים לחים.

את הטיסה עצמה הציע ווילקינס לבצע באחת מארבע דרכים: נשיאה בידי רוחות או מלאכים, שימוש בציפורים (כמו עוף החול), הרכבת כנפיים מלאכותיות לגוף, או בניית מרכבה שתעוף באופן מכני.

– בשנת 1835 התפרסמה ב"ניו-יורק סאן" סדרת כתבות, פרי דמיונו של ריצ'ארד אדאמס לוק, בהן תיאר את בנייתו של טלסקופ עצום שכוון לעבר הירח (מה שאכן כבר היה קיים בתקופה זו). על פי המאמרים, נצפו על הירח פרחים, עצים, כרי דשא נרחבים ועדרים של בעלי חיים, ובהתאם הכפילה תפוצת העיתון את עצמה ויותר. בתצפיות הבאות נתגלו גם יצורים דמויי עטלפים, תבוניים לגמרי, שנהגו לשוחח תוך תנועות ידיים רחבות. רק כאשר "עלון הסחר" הניו-יורקי פנה אל לוק בכדי לחזור ולפרסם את הכתבות במלואן, נחשפה
התרמית.

– בספרו של ז'ול וורן משנת 1865, "מהארץ אל הירח", מתואר מסע אל הלבנה באמצעות קליע תותח ענקי. קליע האלומיניום החלול נשא עמו שלושה הרפתקנים נועזים, אך מטאורואיד שחלף בקרבת הטיל, הטה אותו ממסלולו וגרם לו להקיף את הירח ולשוב אל הארץ. כאן, על פי הסיפור, צלל הקליע לתוך האוקיאנוס השקט, ונוסעיו חולצו בידי קורבטה מצי המלחמה של ארה"ב. בספר מתוארים בפרוטרוט הנתונים הטכניים למסע.

– ה.ג' וולס בחר בספרו "האנשים הראשונים על הירח", באופן תחבורה נוח יותר ממסע על קליע: גוף כדורי מצופה ב"קאבורייט", סגסוגת מופלאה (ודמיונית) הנוגדת את כוח המשיכה. אבי הרעיון הוא ג'וזף אטרלי, סופר בן המאה ה-19, אשר בשנת 1827 תאר את פיתוח ה"לונריום", מתכת הנדחית מהארץ כשם שהיא נמשכת אל הירח.
סיפורו של וולס גולל את הרפתקאותיו של ממציא הקאבורייט וידידו, במסע אל הלבנה. השניים נשבו בידי בני הירח, יצורים פריכים דמויי חרקים, אך בדפורד הצליח להרוג בהם,להימלט ולשוב אל הארץ. משידורי רדיו של קאבור השבוי, מצטייר עולם דמוי קן נמלים עצום, שבו כל פרט מותאם לעבודתו באמצעים כירורגיים וחינוכיים. הזהב שכיח מאוד על הירח, ואילו הצמחייה מתפתחת מנבגים. בשנת 1964 הפיקו אולפני קולומביה גרסה קולנועית לספר.

– ג'ורג' מלייה, קוסם ואנימטור צרפתי, היה יוצרו של סרט המדע הבדיוני הראשון: "מסע אל הירח" משנת 1902. בסרט, נשיא אגודה אסטרונומית צרפתית מחליט לצאת לירח
בקליע תותח, בליווי חמישה מעמיתיו. לאחר יציקת התותח והכנסת הקליע לתוכו, נורה הטיל לחלל, וננעץ בעינו הימנית של הירח, המביט בנעשה בשאט נפש. המדענים מתארגנים לשנת לילה, אך הקור והשלג גורמים להם לחפש מקלט בלועו של אחד המכתשים, שם מתגלה  להם עולם תת-קרקעי מופלא. בני הירח שובים את המדענים ומביאים אותם לפני שליטם, אך בני האדם מצליחים להימלט, מפילים את הטיל מעבר לשפת הירח ושבים אל הארץ הבטוחה.

– הבמאי האוסטרי פריץ לאנג (יוצר "מטרופוליס") יצר בשנת 1929 את "האישה שעל הלבנה", ובו מדען היוזם טיסה לירח כדי להוכיח את מציאותו של זהב שם. אנשי הצוות מגיעים בהצלחה ליעדם, אך משנמצא הזהב, מעבירות אותם הקנאה ותאוות הבצע על דעתם והמשימה המוצלחת הופכת לטרגדיה.

– בשנות ה-40 וה-50 כבר נראתה הטיסה לירח יעד ריאלי, וסופרי מדע בדיוני כמו ארתור סי. קלארק ורוברט היינלין כתבו על יישוב מרחביו. היינלין היה גם אחד התסריטאים ויועצו הטכני של ג'ורג' פאל לסרטו "היעד – הירח". הסרט, שיצא לאקרנים ב-1950, עלה במהימנותו המדעית על כל קודמיו. עלילתו סבה סביב יוזמתו של איל הון אמריקאי לטיסה מאוישת אל הירח, בטרם יקדימו הרוסים להגיע לשם. ארבעה אסטרונאוטים ממריאים בספינת החלל האטומית "לונה", אך על הירח מסתבר להם כי לא נותר די דלק בחללית בכדי  להשיבם לארץ.

– ב-1968 יצא סרטו של סטנלי קובריק, "אודיסאה בחלל: 2001", שהתבסס על סיפורו הקצר של קלארק, "הצופה", על אותו זקיף שהמתין בירח שנים לאין מספר, לבני האדם שיעברו את המפתן ויצאו אל הכוכבים. חודשים ספורים לאחר מכן, פסע האסטרונאוט ניל ארמסטרונג את הצעד הראשון על קרקע הירח.

 

Kontera: לחיות בתוך הטקסט

החוליה הרביעית והאחרונה בפרוייקט אי-גאנג של פורבס ישראל.

"לכולם ברור שהחיפוש הוא מלך עולם הפרסום באינטרנט, כי הוא משקף את מה שהמשתמש רוצה", אומרת הנית ויטוס, סגנית נשיא לפיתוח עסקי וממייסדי Kontera. "אבל חיפוש טקסטואלי מקיף רק 5% מהזמן שהמשתמש מבלה ברשת. בשאר הזמן הוא קורא תוכן, ואנחנו הולכים ל-%95 האלה. מבחינת רלוונטיות, זה לעולם לא יהיה רלוונטי כמו החיפוש, אבל אנחנו מתקרבים לשם. וזה פוטנציאל השוק – קריאת תוכן".

קריאת התוכן שמבצעת קונטרה אמורה להיות מדוקדקת ופרטנית ולהוביל ליעד נכסף – יצירת עוד הזדמנות קנייה באינטרנט. החברה, אחת הבולטות בתחום של "פרסום בתוך הטקסט" (In-Text Advertising), מספקת את השירות שלה לבעלי אתרי תוכן, שמעוניינים לשבץ פרסומות בתוך הטקסטים באתריהם – ומצד שני כמובן גם למפרסמים האחראים למודעות.

לא להתבלבל – לא מדובר במודעות טקסט צנועות (מסוג המודעות בגוגל), אלא בקישורים מיוחדים בתוך התוכן הרגיל בעמוד, שמובילים לפרסומת. ויטוס, בעברית המשובצת באינספור מילים אמריקניות, מסבירה ויטוס כי כדי להחליט איזו פרסומת תקושר לאיזה עמוד תוכן, יש לנתח את תכני העמוד. זה מתבצע על ידי מה שקוראים "תיוג", או בלשון פשוטה, הצמדת תגיות (tags), קיטלוג של מילות המפתח בטקסט.

כך למשל, מאמר שעוסק בכדורגל מן הסתם יישא את התגיות "כדורגל", "ספורט", "מונדיאל", "רונלדיניו", "כרטיסים למשחק" וכדומה, בהתאם לאופי הטקסט. לאחר התיוג, מזהים מילות מפתח שיתאימו להפיכה לקישורים מסחריים. הקישורים הללו מאופיינים בשני קווים תחתייים (להבדיל מקו תחתי אחד בלבד בקישור רגיל). כאשר הגולש רואה קישור שמעניין אותו, למשל "כרטיסים" בהקשר של משחק כדורגל, הוא יכול ללחוץ על הקישור וחלון פופ-אפ יקפוץ לעיניו, המודיע לו שהוא יכול לרכוש למשל כרטיסים בהנחה מסוימת דרך אתר X, ושמדובר במודעה. לחיצה נוספת על החלון תביא אותו ישירות לעמוד הרכישה באתר X.

בעלי האתרים עצמם בוחרים את מינון המילים המקושרות לפרסומת בכל עמוד (לא יותר משש לעמוד, ממליצים בקונטרה), ואיזה צורה וצבע יהיו ללינק שיבדילו אותו מלינק רגיל. "המטרה היא לא להציג פרסומת מוסווה, ולא שמשתמשים סתם ילחצו על לינקים בלי לקנות, אחרת נאבד את המפרסם", היא מסבירה. "המטרה היא להביא לרלוונטיות גבוהה כמה שיותר מבחינת המשתמש.

"חשוב לנו שיהיה ברור שזו מודעה. צריך שיהיה פה אמון מלא. המשתמש קורא כתבה רלוונטית, עומד עם העכבר על מילת הקישור שמעניינת אותו, ואז צצה לו מודעה שמראה מה המפרסם רוצה לתת לו. מבחינתו זה מאוד אינפורמטיבי". בנוסף, הקישורים נוספים לדף רק אחרי שהתוכן כבר עלה לרשת, מה שבא להבטיח שהתוכן יהיה בלתי תלוי, ולא כתבה פרסומית שנבנתה מראש סביב הקישורים.

פוטנציאל הפרסום הזה לא יכול להתממש בכל האתרים הפופולריים, שכן רבים ביניהם אלה שעיקרם תמונות, עם פיסות קטנות של טקסט (למשל אתר הצילומים פליקר). גם אתרי חדשות חמים אינם מטרה טובה: "באמצע אייטם על מלחמה בעיראק לא נמכור דגלים של ארה"ב. נלך לאתרי תוכן אחרים".

הטכנולוגיה של קונטרה התחילה את ימיה בסן פרנסיסקו כבר לפני שבע שנים, ופעלה במודל שונה מעט תחת השם Ezula. הרעיון היה פרסומת בתוך הטקסט, שמאפשרת למשתמש לערוך חיפוש, לבדוק מילה במילון או ללכת בעקבות מילות מפתח בתוך הטקסט, וכל זה בקליק אחד. המייסדים – ויטוס, יואב שחם (מנכ"ל) ואסף הנקין (סמנכ"ל פיתוח מוצר), פנו לפרסום המשולב ביישום שלהם כדרך לייצר הכנסות. לדברי ויטוס, 10 מיליון יוזרים הורידו את האפליקציה, ועשרות מפרסמים שימשו כלקוחות החברה. חיפוש גוגל פשוט מעלה קיתונות של זעם ששפכו על איזולה בזמנו גולשים עצבניים, שחוו את המוצר כפרסומת המשתלטת על האתר, ובנוסף לכל לא הצליחו להסיר את התוכנה ממחשבם בשום אופן.

"זיהינו שעולם ההורדות הולך ונהיה רע", מסבירה ויטוס. "האפליקציות השתלטו על המשתמשים. המפרסמים דווקא היו מאוד מרוצים. התחלנו לפתח את פתרונות השירות. שיפרנו את הטכנולוגיה כדי לשפר את ניתוח הטקסט, לדעת איזו מילת קישור עובדת עבור המפרסם ואיזו לא, לעשות אופטימיזציה לכל קמפיין. אנחנו לא נדבקים לטכנולוגיה בכל מחיר. כשזיהינו כיוון לא נכון, התחלנו בפיתוח מסיבי.
את הידע העסקי הזה אנחנו מביאים לקונטרה".

קונטרה, אם כך, היא גלגול שני וחכם יותר, שאמור להיות גם ידידותי יותר למלכי הרשת, הלא הם הגולשים. המוקד העסקי של התוכנה השתנה – הלקוח אינו עוד המשתמש הפרטי, שמוריד תוכנה ובעזרתה מגיע לקישורים פרסומיים, אלא בעל אתר התוכן שמציב את הקישורים הללו באתר, וכמובן המפרסם עצמו. זה לא סותר את העובדה שהחברה רואה פוטנציאל גדול בתוכן שיצרו הגולשים (בלוגים למשל). עושה רושם שכדי להתחבב על הגולש אנין הטעם, זה שרץ להתלונן באוזני החברים שלו על מה שנתפס בעיניו כפולשנות, יצטרכו בקונטרה ללמוד להיות מעט פחות אגרסיביים.

החברה מעריכה את גודל שוק הפרסומות בתוך הטקסט היום בכ-1.5 מיליארד דולר. ועם זאת, רק ל-3% מבעלי האתרים עושים שימוש בפרסום בתוך הטקסט. "המספר הזה גדל כל הזמן ויש פוטנציאל אדיר", אומרת ויטוס. החברה עובדת על חלוקת הכנסות עם בעלי האתרים, שלפיה מוענקים לאחרונים כ-40% מההכנסות. או בלשונה של ויטוס: "היוזר עשה קליק, אנחנו מקבלים CPC (עלות פר קליק) מהמפרסם או השותף שלנו, ואז נותנים 40%". גם קונטרה עצמה גוזרת רק עמלות ממכירות, ללא תשלום קבוע על קמפיין.

כרגע עובדת החברה עם 3,000 בעלי אתרי תוכן שונים ועם "מאות אלפי מפרסמים" – חלקם בצורה
שירה וחלקם דרך שותפים שונים – הראשי שבהם הוא יאהו, שנותן לקונטרה גישה לכל המפרסמים שלו. בין הלקוחות נמצאים אתרים כמו linux.org, אתר חדשות הקוד הפתוח osdir.com ואתרי תוכנה וגאדג'טים כמו PocketPCsoft.net. בחברה מתגאים ב-CPC (מחיר לכל קליק על פרסומת) גבוה יחסית של 3-5% (השיעור השכיח ברשת הוא 2-3%), וטוענים כי יש בלוגרים שמרוויחים בשיטה זו יותר מאשר דרך מודעות הפרסום הטקסטואלי של גוגל.

לאלגוריתם שקובע את הרלוונטיות של מילות המפתח בטקסט אין חיים בלא שינויים ושיפורים מתמידים, אומרים בחברה. "בלי הטכנולוגיה, סתם לבוא ולסמן מילים, לא יעזור כאן כלום. צריך שהמפרסם יהיה מרוצה מבחינת המכירות אצלו", מסבירה ויטוס. "הרי המפרסמים יודעים לראות אם נעשתה מכירה או לא".

ש: איך קובעים איזה קישור מתאים ביותר להוביל לפרסומת?
"אנחנו מנסים להבין מה המשתמש יחפש אם הוא יחפש משהו. מסתכלים על פסקה מסוימת, מבצעים בה ניתוח. שואלים במה המשתמש היה בוחר לו היה צריך לכתוב מילת חיפוש. כיוון שמספר המילים על הדף מוגבל, צריך לבחור את המילים הטובות ביותר". הקריטריונים הם מידת הרלוונטיות לתוכן וכמות המכירות שהן מייצרות (CPC), וליתר דיוק צירוף של שני המדדים הללו.

פעילותה העיקרית של קונטרה מתרחשת בארה"ב, ולאחרונה התרחבה גם לבריטניה. עם זאת, אומרת ויטוס, הטכנולוגיה נבנתה כך שאפשר לעשות תרגום לשפות אחרות בצורה מהירה. השלב הבא, אומרת ויטוס, הוא התחלת שיווקה של הטכנולוגיה לניתוח התוכן לגורמים אחרים, בצורה של הסכמי רישוי. אפשרות נוספת: מערכת הנמצאת בשלבי ביתא, אליה יכולים מפרסמים קטנים, בינוניים וגדולים להיכנס וליצור קמפיין בתעריף המתאים להם (כמו מערכת הקמפיינים לאתרים קטנים שיש בגוגל וביאהו).

מתחרות יש: בשוק הספציפי, בין חברות נוספות כמו Adbrite ו-Clicksor, המתחרה העיקרית של קונטרה היא חברה בשם Vibrant Media. ויטוס טוענת ליתרון טכנולוגי ברור של קונטרה. "להם אין ניתוח תכנים. אנחנו מתמודדים עם שינוי תוכן בזמן אמת, ולכן יודעים לתת מענה גם לתכנים שנוצרו בידי גולשים".

החברה גייסה עד עתה 7 מיליון דולר מלהמן בראדרס ומסקויה, בגיוס שנסגר ביולי השנה. בעיתונות פורסם שחלקה של סקויה בהשקעה היה 4 מיליון דולר, אך ויטוס לא מאשרת עובדה זו.

ש: לאן מופנים כספי הגיוס? מה היעד הקרוב ביותר שלכם?
"המטרה שלנו היא להגיע לרווחיות כמה שיותר מהר, אבל אנחנו גם רוצים לתפוס נתח שוק, במיוחד שיש לנו גב כמו של ליהמן בראדרס וסקויה. מבחינה טכנולוגית יש מספר יעדים על הפרק: שיפור הרלוונטיות, התחקות טובה יותר אחרי כוונת הגולשים. אבל בעיקר – תפיסת נתח שוק".

Linguistic Agents: לוחשים למחשבים

 

פרק שלישי מתוך פרויקט אי-גאנג של פורבס ישראל.

 

את הטלפונים החדשים שמקבלים פקודות קוליות אתם ודאי מכירים – הפקודות הן משפטים קצרים שנקבעו מראש "להתקשר לתומר", "לחייג שוב". אז עכשיו, דמיינו לעצמכם שהמכשיר יוכל לקבל מכם גם הוראות בסגנון חופשי כמו "בא לי לדבר עם אחותי", או "אולי תנסה לתפוס אחד מהסגנים שלי?". הסגנון החופשי הזה נקרא "שפה טבעית", שפת היומיום שלנו שאינה פורמלית, והחידוש שמציעה חברת Linguistic Agents הוא ביכולת של מחשבים למיניהם להבין שפה כזו, ולא רק את נוסחאות ההפעלה הקבועות מראש. מדובר בגיזת זהב שרבים מחפשים אחריה כבר מספר שנים – איך נוכל לתכנת את המחשב כך שיבין אותנו טוב יותר.

"בדרך כלל, תוכנות בתחום הזה רוצות לעשות רושם כאילו הן מבינות, אבל זה רק רושם. אם רוצים שהמחשב יבצע פקודות, 'כאילו' זה לא מתאים", אומר ששון מרגליות, מייסד LA והמנכ"ל שלה. "מסורתית, אנשים היו חייבים לעבוד לפי דרישות המחשב, בקצב שלו, כמו תינוק, ולהאכיל אותו בכפית". מרגליות מתאר את הפיתוח שלו כקפיצת מדרגה – "כמו המעבר מהירוגליפים לכתב אותיות".

למה בעצם מסובך כל כך לתת פקודות למחשב בשפת יומיום? כי השפה הטבעית צופנת המון משמעויות וכפלי משמעות. אפילו מילה אחת כמו "הלך" מכילה בתוכה המון נתונים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם (מי הלך? הוא. מתי הלך? בעבר, לאן הלך? לשם. וכולי). מדובר בתרגום של ממש שצריך לעשות, מסביר מרגליות. "עבורנו פשוט לפענח כי המוח מפענח את השפה ברמת התת מודע. אבל המחשב לא יודע את השפה, ועבורו זה כבר לא כ"כ פשוט. המחשב דומה לכלב – הוא מבין פקודות פשוטות, אבל זה רק מפני שאילפו אותו, ואפשר לתת לו פקודות רק בצורה אחת".

כאמור, ב-LA לקחו על עצמם ללמד את המחשב את ההבנה עצמה. האלגוריתם שפותח בחברה לוקח למשל את כל הנתונים הנלווים לאותה מילה קצרה "הלך", וממפה אותם בתרשים "עץ", על פי היגיון מסוים. כל הנתונים שנוגעים לזמן (מתי הלך?) נמצאים על "ענף" אחד בתרשים, וכולי. ערבול הנתונים הזה הוא שלב הכרחי, ההופך את המידע זמין למחשב וקשה לבני אדם. אחרי הפענוח ובניית העץ, ניתן לצמצם את המידע לנתונים בסיסיים בשפת בניית האתרים XML.

מרגליות, דתי חרדי, בא מתחום הבלשנות התיאורטית (תחום החוקר את האופן שבו המוח מפרק ומבין שפה), והתמחה בננו-סינטקס (NanoSyntax) – ענף חדש וחדיש של בלשנות תיאורטית, הקיים רק מאז 2004. "למה זה ננו תחביר?", הוא מסביר, "כי בתחום הזה מפרקים את המלים והמשפטים לחלקיקי נאנו, כמו. אנחנו לוקחים 'מולקולות' גדולות, מפרקים ואז מחברים חזרה ל'מולקולות' אחרות". מה שהביא ל"קפיצה" של מרגליות הוא השילוב בין תחום המחקר שלו לתחום הקרוי "עיבוד שפה טבעית" (NLP).

הפיתוח שנולד מהשידוך הזה הוא "מנוע" שמסוגל לנתח ולהבין משפט שלם. "היום מנתחים מילה או רצף מילים", אומר מרגליות. "אצלנו זה כבר ברמת המשפט, כולל נתונים שמרומזים בתוך המשפט ומשתמעים ממנו". המנוע, המסוגל לפרק ולהבין עשרות משפטים בשנייה, מאפשר למחשב להבין את שפת האנוש וליישם את הפקודה שניתנת לו. "אפשר ליישם את הבסיס בכל השפות מיפנית ועד יידיש", אומר מרגליות, "באותה תוכנה בדיוק ללא שינויים". ניתוח התוכן ((Parsing מוצג למשתמש בטכנולוגיית Ajax המאפשרת טעינת מידע עדכני בדף מבלי הצורך לטעון את כולו שוב ושוב – מה שמקל על מהירות ויעילות היישום.

ובכן, מה עושים עם זה חוץ מלחלק הוראות לטלפון? היישומים רבים מספור. ראשית והכי בולט – יישום המספק ניתוחי טקסט ומאפשר שדרוג משמעותי של החיפושים הקיימים באינטרנט וברשתות מידע בכלל. אם המחשב "יבין" שאתם מחפשים את Mister Brown, הוא לא יפנה אתכם לאתרים שעוסקים בצבע חום. "אצלנו, האינדקס של החיפוש יכול להבין כפלי משמעויות ולהבין את ההבדל בין שם האדם בראון לבין הצבע החום", אומר שרולי טייבר, מנהל מערכות המידע בחברה.
.
יישום נוסף הוא אתרים חינוכיים ולומדות מחשב, שבעזרת פיתוח כמו של LA יוכלו "להבין" את התלמיד, לאפשר לו להציב תשובות בשפה טבעית (ולא למשל רק לענות על שאלון אמריקאי) ולשפוט את הישגיו טוב יותר. תחום נוסף ורחב הוא משחקי מחשב, שבהם אפשר יהיה "לדבר" עם גיבור המשחק ולתת לו הוראות כיד הדמיון הטובה עליכם (גם אם בהקלדת טקסט).

מחשב שמבין שפה טבעית יוכל גם להיות כלי מסחרי רב ערך, אומרים ב-LA, ביישומים של צ'אט אוטומטי בשירות לקוחות. "בארה"ב יש כבר שירות אוטומטי", אומר שמעון הכהן, סגן נשיא לפיתוח עסקי, "אבל התפרט מסובך, ולרוב בסוף האדם לוחץ על 0 ומגיע למענה אנושי. ביישום שלנו, אם הלקוח יפרט את הבעיה במלים שלו, הוא יוכל לעבור לשלוחה המתאימה בלי תפריט". המנוע יעקוב אחר תלונת הלקוח והאנשים המוזכרים בה, ויזכור למשל מי זה 'הם' ומי זה 'הוא', פרט שבשפה טבעית הוא מובן מאליו אבל אצל המחשב יוצר בלבול. גם בתקשורת סלולרית יהיה אפשר לשלוח בקשה או שאילתא ב-SMS בשפה טבעית למוקד התנועה למשל, בניגוד להיום, שיש צריך לשלוח קוד.

יישום נוסף שבו המחשב יכול לעזור הוא סריקות טקסט. "כשהכתב על הדף הסרוק לא מזוהה, המחשב מנחש הרבה פעמים. כאן כיוון שהוא "מבין" את המשפט, הוא יוכל לבדוק כמה אפשרויות ולבחור את המדויקת ביותר ביניהן. "עיקר העניין הוא הבנת ההוראות הפשוטות" אומר מרגליות, "5-6-7 מילים שהיום המחשב פשוט לא מבין. אני רוצה למשל להקיש בגוגלdo it again ושהוא לא יחפש לי את המלים הללו, אלא ימלא את הפקודה ויבצע חיפוש מחודש. זאת בניגוד למצב הקיים כרגע, שבו אנחנו צריכים ללמוד את שפת החיפוש בגוגל".

אם מפליגים מעט רחוק יו
תר, מעבר למחשב האישי, מכשירים חכמים יכולים לפעול בכל הבית, במה שנקרא "הבית החכם" – שלט טלוויזיה שמבצע פקודות קוליות בשפה טבעית, למשל. "היום, מערכות בינה מלאכותית יכולות לעשות הרבה דברים, חוץ מאשר את זה", מבהיר הכהן. התוכנה של LA יכולה כבר היום לעבוד עם זיהוי קול, ותיאורטית לייתר את המקלדת במכשיר הסלולרי לטובת פקודות כמו "תמצא בבקשה את הטלפון של המסעדה שבה אנחנו יושבים, ושלח אותו ב-SMS לחברים שלי".

הפיתוח של LA משתלב יפה באחד הטרנדים החמים באינטרנט של היום, הלא הוא הווב הסמנטי – השאיפה לקטלג, למיין ולשים "תווית" על כל פיסת מידע שמוצבת באינטרנט, כך שיישומים ומנועי חיפוש שונים יוכלו למצוא את המידע ולהציג אותו. עם זאת, החברה נוסדה כבר ב-1999 ("לפני שהתחום הומצא"). לחברה יש פטנט אחד הממתין לרישום, והמוצר עצמו הוא שני מוצרים שונים: "מנוע" שמיועד לאתרים או למכשירים עצמם, וכן תוכנה למשתמשי קצה. "ניתן לשלב את האלגוריתם בצורה הדרגתית בשיטות קיימות", אומר הכהן. "וזה אומר שיתאפשר חיבור למערכות לגאסי ישנות בארגון".

ש: האם אין עוד מתחרים בתחום הזה?
מרגליות: "האחרים מנסים לגלות איך עוברים ממחשב לדיבור טבעי, ואנחנו עובדים להפך. יש לנו גם יתרון זמן וגם ייחודיות".

עד עתה קיבלה החברה השקעות סיד בסך של כמיליון דולר, רובה מ-Voyant Technologies, חברה בתחום תקשורת הכל (שנמכרה מאז לפוליקום). כעת בוחנים שם השקעות או שיתופי פעולה אסטרטגיים. על פי מרגליות, המוצר עצמו כבר מוגמר, ו-5 מיליון הדולר שהחברה שואפת לגייס כעת אמורים לסייע ל"אריזה" ולשיווק בלבד. גם את השיווק ירצו לעשות בדרך מושכלת: "אנחנו לא רוצים להתמקד רק בתחום אחד", אומר מרגליות. "גוגל התמקדו פעם בחיפוש, והיום החיפוש שלהם כבר לא כזה טוב, כי הם יצאו לשוק והתרחבו ליישומים נוספים. אנחנו נישאר בהתמקדות שלנו כפיתוח בלשני, נמכור יכולות לחברות אחרות, ואנחנו נהיה השכבה החכמה".

"כרגע אנחנו מתמקדים יותר בחיפוש ופקודות מאשר במשחקים ופיתוחי קול", אומר טייבר, "כי את היישומים האחרים האלה אפשר לפתח גם בשת"פ עם חברות אחרות. ואנחנו נהיה החומר המייצב שלהן".

ש: אם תקבלו הצעה לרכישה, תממשו אותה?
טייבר: "אנחנו לא שואפים למכור בטווח המיידי. יש הרבה יותר פוטנציאל אם לא נמכור".

%d בלוגרים אהבו את זה: