Category Archives: ימי גלובס

"סבלנות וחוכמה משתלמות". ראיון עם אפרים קציר

 

בניקוי מגירות ישנות מצאתי ראיון שערכתי עם אפרים קציר ב-2001, כשהנשיא-לשעבר המנוח חגג 85 שנים, והתפרסם ב"כסף", מוסף  סוף השבוע דאז של "גלובס". זה היה אחרי שנים שקציר ישב במעונו אשר במכון ויצמן, הרחק מהתקשורת. בראיון הוא נשמע נינוח ומפויס, משלים עם עברו (לבד מרגשות קשים שעלו בבירור אצלו כאשר הוזכר הפיגוע שקטל את אחיו, המדען אהרון קציר ז"ל) ועסוק למדי בהווה שלו.

חמש שנים אחר כך, בשנת הולדתו ה-90, כיכב קציר, הרבה פחות מפויס, במוסף "7 ימים" של "ידיעות", בחשבון נפש נוקב שעשה עם עברו המשפחתי, ואני רציתי להגיד "היי, זה לא אותו אדם!". אצלי עדיין שמור האיש נעים הסבר עם החיוך האירוני, עם הראייה האופטימית אך-לא-נאיבית, עם סוכנת הבית המגישה לו כוס תה, וידידו דובי זלצר שנקבע לו זמן ביקור מייד אחרי.

 

* * *

שמו של פרופ' אפרים קציר מתנוסס לא רק על הקיר במשכן נשיאי ישראל, כנשיא הרביעי, אלא גם חקוק בקיר הפנתיאון המקומי של חוקרי מדעי החיים. "דור הנפילים של הביוטכנולוגיה", אמרו עליו ביראת כבוד בכירים בתעשייה. "בימים האחרונים יש ירידה במכירות ההיי-טק בעולם, אבל לא בביוטק", הוא מציין. "זו נקמה פורתא בכל מי שאמר לי בזמנו 'אתה מבלבל את המוח".

מי אמר לך?
"בזמנו הלכתי לתמ"ס וביקשתי שיתנו כסף לפתח ביוטק. הם היו אומרים: כמה כבר מייצאים שם, לעומת אלקטרוניקה? שניתן כסף למי שבקושי חי? ואני אמרתי, תראו שהאלקטרוניקה תגיע לרוויה, כי מי שיש לו טלוויזיה לא יקנה חדשה כל כך מהר.אבל לאכול ולהתרפא תמיד צריך. אז הם היו זורקים אותי החוצה".
קציר יושב היום בביתו שבמכון וייצמן, עם תה ועיתונים, מקבל אורחים מזדמנים ומדבר. על המזנון מונחת מצנפת רקומה, מתנה משגרירת קזחסטן שבאה לבקר לאחרונה. רק דקה לפני תום השיחה איתו הוא מצביע על ידו השמאלית, שנותרה פגועה לאחר שבץ מוחי שעבר בשנה שעברה, ומחייך: "אחרי השבץ אני יכול להשתמט מהרבה משימות".
המשפט הזה מאפיין את קציר. האופטימיות של האדם הלא-צעיר הזה היא כמעט תמיד" למרות". למרות טרגדיות משפחתיות שפקדו אותו בעבר, למרות מלחמה בטחנות-רוח ממשלתיות בתחום הביוטכנולוגי, למרות מצבה של היד השמאלית.

אבל אין לתת לחזות הרכה והמשלימה הזאת להטעות. קציר יודע גם להיות חריף כשצריך. הוא מדען פעיל, חבר באקדמיה הלאומית למדעים, עוקב בדריכות אחר המתחדש בתחום חקר הגנום, מקדיש מחשבה רבה לבעיות האתיות הסבוכות שהמחקר הזה מעלה.
בנאום שנשא לאחרונה אמר: "המדענים העוסקים בתחום התורשה חייבים להתמקד גם בהיבטים החברתיים והמוסריים של עבודתם". שאלות של מוסר העסיקו אותו מאז ימיו הראשונים במעבדה, ועיסוקו באתיקה מדעית הוליד ספר שכתב יחד עם דוד גבעול: "הצצה למטבחו של הכל-יכול", העוסק בגנטיקה ואאוגניקה, 

דיברו לאחרונה על שיבוט אדם.
"צריך נורא להיזהר מזה. תודה לאל שבכל הארצות היום זה אסור, וגם הרבה פעמים,השיבוט לא מצליח, בבני-אדם בוודאי. גם אם כן יצליח, מי יודע איזה יצור ייווצר ממנו. עשו איזו חתונה סביב אבי בן-אברהם (המדען הישראלי שהצהיר בזמנו על כוונתו לשבט אדם – א' מ'). אני מכיר אותו ואת אחותו. שניהם באו אליי בנוער שוחר מדע, היא היתה בת 13 והוא בן 15, ושאלו: מה נלמד? לה המלצתי ללמוד רפואה,לו אמרתי: תלמד פיזיקה.
"אחר-כך נכנס לו לראש שהוא גאון, שהוא הנכד של איינשטיין. הוא אמר לעיתונאים שאני ממליץ עליו מאוד, ואחר-כך ביקש ממני המלצה להיות מועמד הליכוד אצל ביבי. הוא עשה אז כסף בהקפאת מתים, מתוך מחשבה שיוכל להחיות אותם. נפגשנו לחמש דקות,ואז הוא נעלם. אחר-כך אמר שאני לא ממליץ עליו בגלל צניעותי. איפה?…
"כולם מבינים שזה אדם שמשהו קרה לו מבחינה מנטלית, אבל הנה הוא בעמוד הראשו ןב'הארץ'. הרי אתה יכול ללכת לבית-זונות ולספר, וזה מושך אנשים, אבל זה לא רציני".

גולדה לוחצת

 

אפרים קצ'לסקי נולד ב-1914 באוקראינה ועלה לארץ בגיל 8. השנים המוקדמות שלו בארץ מאופיינות בפעילות בהגנה, שם כונן יחידה למו"פ של חומרי נפץ.בשירותו הצבאי כבר היה קצין מדען ראשי של משרד הביטחון, בדרגת אלוף-משנה, והמחקר שניהל במסגרת חמ"ד (חיל מדע) נשא את הניצנים של הקמת רפא"ל. עם השנים צבר תארים בביולוגיה, בוטניקה, כימייה וכימייה פיזיקלית, ובתשי"ט קיבל את פרס ישראל למדעי החיים. קציר נמנה עם מייסדי מכון וייצמן, וגם כונן את המחלקה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. לפני הנשיאות שימש כראש המחלקה לביו-פיזיקה במכון וייצמן,שאותה יסד. המחקר המדעי, הוא מעיד, הוא "האהבה הראשונה והנמשכת שלי. אבל ברור שצריך לתרום במקצוע שלך לפיתוח מדינת ישראל". האמירה הזו עמדה במבחן הביצוע כשגולדה ביקשה ממנו להפוך לנשיא.
"ביקשה" זו מילה עדינה: ראש הממשלה דאז התקשרה בשעות הקטנות של הלילה לקציר, ששהה אז בכנס מדעי בבוסטון, והמשיכה להתקשר מדי יום, עד שאמר הן. מפיו של קצירזה נשמע כך: "גולדה הסתכלה עליי כמו ילד קטן שהיא תחנך אותו. כל זמן שביקשה לא הסכמתי, וגם מפנחס ספיר הצלחתי להתחמק. אבל מנהל מכון וייצמן אז, מאיר וייסגל, אמר: אין לך ברירה, זה טוב למכון, וחשבתי שצריך לקבל את הדין. את וייסגל אהבתי".
קציר אולי לא היה הנשיא המשפיע ביותר של ישראל, אך נפל בחלקו לשאת בתואר הזה בשנים קשות והפכפכות, 1978-1973. על קו התפר שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם קמפ-דייוויד. הוא נבחר ב-11.4.73 ב-66 קולות, מול מועמד הליכוד, אפרים אורבך, שזכה ל-41 קולות. עם הבחירה, לפי בקשת יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו, עברת את שמו.

הוא נכנס לתפקיד במאי 1973, ועבר שלושה ראשי ממשלות – גולדה, רבין ובגין – שעם כולם, הוא מעיד, התיידד ברמה האישית. עובדי בית הנשיא סיפרו על נשיא דייקן וקפדן, שעם זאת לא אהב טקסיות ורשמיות. בראותו את החצוצרות והאופנועים שליוו את השיירה שלו, אמר למקורביו: "לא נותנים לחיות".
"בארץ פחות מעוניינים בנשיאות של מדען. חושבים: יש לנו צרות כל יום, מה אנחנו צריכים עוד אחת? כשחיים וייצמן היה לנשיא הראשון, הוא אמר לי: אתה תהיה מדען די טוב, אבל אל תתעסק בפוליטיקה, כי הסוף שלך יהיה כמו שלי. כמובן, כאיש צעיר,לא שמעתי לו".

סאדאת מבקר

 

קציר גם לא תיאר לעצמו שחצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד תפרוץ מלחמה. "אלה היו ימים מאוד קשים. בדרך-כלל מצרפים לנשיא מפקד מהמטה הצבאי שיעדכן אותו במתרחש. לי היה קשה במיוחד, כי הכרתי הרבה מהקצינים האלה, וגם את דדו הכרתי היטב". הוא מונה בחטף "ביקורי פצועים" כחלק הקשה של הנשיאות, ודי לזכור שהמלחמה הותירה 2,500 פצועים, והטבח במעלות (1974) הוסיף לרשימה עוד כמה עשרות. אבל חודשים מספר לפני שקציר סיים את תקופת הנשיאות, הגיע אנואר סאדאת לישראל וסגר את המעגל של שלום-מלחמה.
"התיידדנו מאוד, הוא היה מנהיג של ממש. הוא ניסה להגיע לחוזה שלום, אם כי לאכל-כך אהבנו את התנאים שהציג. אבל היה ברור שמתחיל תהליך שעשוי להוביל למצב של אי-מלחמה עם מצרים. הרגשתי בו שיש עם מי לדבר, הוא ידע שאני לא פוליטיקאי,ודיברנו מלב אל לב.
"ניסיתי קצת להרגיז אותו. אמרתי: אני יודע שישבת בבית-הסוהר הרבה זמן, נהנית שם? הוא אמר, 'זה היה בית-סוהר של האנגלים, לא נורא, הם לא מענים אותך. מה שהיה נורא שם זה הבידוד. עכשיו, כשאני מנהל ישיבות ממשלה ועולה בעיה קשה, אני לוקח שבוע חופשה, הולך לארמון, מחליט ואז חוזר לממשלה ומנסה לשכנע'. אמרתי לסאדאת: זה רעיון מצוין. אצלנו כל חברי הממשלה כל-כך עסוקים, שאין להם זמן לחשוב.
"לא אשכח שלקחתי אותו משדה התעופה כשהגיע לישראל, ובדרך לירושלים עמדו ערבים,דרוזים, נוצרים ויהודים והריעו שלום וסאלאם. ליד סאדאת ישב קצין צעיר, שתפקידו היה להדליק לו את המקטרת. סאדאת שאל אותי באוטו: מה עושה האולד ליידי? (גולדה מאיר), ומה עושה אריק שרון? אמרתי, 'הוא עכשיו שר החקלאות, אבל הוא מפקד שכולנו מעריצים, עם עוז לב, הוא עבר את התעלה'. אמר סאדאת: לו הייתי תופס אותו בזמן שחצה את התעלה, הייתי חונק אותו בידיי".

ומה אתה אומר היום על אריק שרון?
"אני מכיר את אריק. כולם יודעים שהוא ביצועיסט בחסד עליון. כשהוא אומר משהו הוא ינסה לקיים אותו. זו הזדמנות גם לנו וגם לו לראות את הקו שלו, שהוא פחות אידיאליסטי ומרחיק לכת מזה של ברק. אולי זה בדיוק מה שצריך לעשות".
טוענים שהוא לא תמיד אומר אמת.
"יש בזה חלק מן האמת. אבל יחד עם זה הוא פתוח ומסור לעם ישראל בצורה בלתי רגילה. עם כל הביקורת, אולי גם הגיל עושה את שלו. את זה אני ודאי יודע עכשיו".
אתה תמיד רואה את חצי הכוס המלא?
"אני מקווה שהכוס תתמלא לאט לאט. ולאו דווקא בילדים של משפחות דתיות".

חובה, לא אהבה

 

כשקציר סיים את הכהונה, במאי 1978, שער הדולר עמד על 16.59 ל"י, וישראל כבר היתה בעידן קמפ-דייוויד. גדעון אלון כתב ב"הארץ": "הראשון ששמע על ההחלטה הסופית לפרוש היה שר האוצר, שמחה ארליך… בגין ניסה לדבר על לבו (של קציר) שימשיך בקדנציה נוספת, אך קציר רצה לחזור לעבודה בביופיזיקה".
סירבת לבקשת בגין לקדנציה שנייה.
"זה היה גם בגלל מחלתה של נינה (אשתו, שנפטרה ב-1986 ממחלת הסרטן, א' מ'),וגם כי התייחסתי בכבוד למוסד הנשיאות. בחמש השנים האלה הכרתי טוב מאוד את הפוליטיקאים,ומחלק מהם לא נשארתי עם הרגשת כבוד. לא טוב שנשיא ידע את כל החולשות. צריך שהוא יהיה מעריץ, תמים, שמאמין בתום-לב שהוא מייצג את הטוב והיפה".
הפוליטיקאים לא התייחסו אליך בכבוד?
"התייחסו בכבוד. אפילו בגין, שידע שקיבלתי חינוך סוציאליסטי, התייחס אליי תמיד יפה. ידעתי כל מה שקורה. בזמן פגישות קמפ-דייוויד הוא היה בא אליי עם מפות ומסביר. גם רבין וגם גולדה".
אז איפה חוסר הכבוד?
"או! היה כבוד אליי, אבל כל הרכילות ששמעתי לא הוסיפה לכבוד שלהם".
מעבר לזה, קציר פשוט רצה להמשיך לחקור. "מי שיושב בבית הנשיא עשר שנים, אין לו לאן לחזור כמדען. אני לא מעוניין בכסף וגם לא בכבוד, אבל להבין תהליכי חיים, איך הטבע משתנה, זה סיפוק בלתי רגיל".
הרגשת הקלה?
"כן, חזרתי לעשות מה שאני אוהב. הנשיאות היתה מין חובה מספקת, אבל לא האהבה הראשונה שלי".
במאי 1978 ערך קציר מסיבת פרידה ויצא למסע הרצאות באירופה וארצות-הברית. על רקע ביקורת ציבורית, הוא נסוג בו מהכוונה להחזיק דירת-שרד בירושלים לאחר הפרישה,והסתפק בשכירת סוויטה בבית-מלון ירושלמי, עם כל עלייה לבירה.

אחריו נכנס לבית הנשיא יצחק נבון, לפניו כיהן זלמן שז"ר שתי כהונות רצופות. עדיין היתה תקופה של קונסנזוס בכל הקשור למשרה הרמה הזו. שני הנשיאים האחרונים כבר קיבלו מנות של ביקורת ציבורית, אבל קציר עדיין סבור שהנשיאות היא מוסד שכבודו במקומו.
"רוצים לחסוך, אז חושבים לבטל את מוסד הנשיאות. זו טעות. מה שעושים היום זה משחק פוליטי. מפלגה זו לוחצת כך, השנייה לוחצת אחרת, אז בוחרים אדם. אם אפשר להחזיר את דרך מינוי הנשיא הקודמת, זה רצוי".
עם בחירת הנשיא הנוכחי (משה קצב, א' מ') אתה שלם? הוא נבחר בדרך שעוררה מחלוקת.
"אני חושב שהוא נוהג יחסית בטוב טעם, בטקט ובהבנה. הוא לא מעורר ריב. אני שמח שהוא נבחר".
שמעון פרס?
"עבדתי איתו הרבה שנים ואני מכבד אותו. יש לו הרבה יתרונות, וגם חסרונות. הוא מתאים לנשיאות בהרבה דברים, אבל אני לא מקבל עיקרון של גישה פוליטית לבחירת הנשיא. ההחלטה התקבלה בדרך דמוקרטית".
עזר ויצמן?
"ויצמן קצת דיבר יותר מדי, אני מכיר ומחבב אותו, הייתי מפקד שלו בהגנה. אבל אין לו גבול".

אתה סבור שהולך ופוחת הדור?
"לדור שלי היו אידיאלים של הקרבת חיים. עכשיו האידיאל הוא משכורת יותר גדולה, כסף. אבל מי שחי רעב הרבה שנים ופתאום מגישים לו אוכל, מתנפל ורוצה לאכול הכול.אחר-כך הוא רואה שהסיפוק הוא לא רק באוכל. אני מקווה שהזלילה הזו והרדיפה אחרי הון מהיר וחיים טובים ייפסקו, ויראו שאידיאלים גדולים הם חשובים. חיים של מוסר ויחסים טובים בין בני-אדם".
אתה מאוד סלחן.
"אני יודע כמה אנשים נפלאים יש פה. בסוף אפילו העיתונאים יבינו".
מה בדבר טון הדברים העכשווי? צעקות, פופוליטיקה?
"אני צופה בזה פחות ופחות, כי זה משעמם אותי עד מוות. יושבים ארבעה אנשים וצועקים אחד על השני, והם לא יודעים מה הם מדברים בכלל. שילמדו מהאנגלים איך לדבר, בהערות שדוקרות יותר מכל צעקה".
ירושלים הוזכרה בעבר כאחת מהאהבות שלך. מה חשבת כשדיברו על חלוקת העיר?
"זו היתה טעות, העמדה של ראש הממשלה הקודם (אהוד ברק, א' מ'), לומר בקלות שהוא מוכן לחלוקה. לנו יש ירושלים אחת, שאנחנו חולמים עליה הרבה שנים, רוצים ביקרה ושומרים על העתיקות ומרכזי הדת יותר מכל עם אחר שהיה פה, וגם בנינו עיר חדשה. לערבים זו לא העיר הקדושה ביותר. הייתי עושה הכול כדי שלא יחלקו את ירושלים".
ויתורים בשטחים?
"בשטחים עצמם, שם יש רוב כל-כך גדול של פלסטינים שאין לנו צורך בו. אפילו המצרים לא שמחו להיות אחראים לעזה. אבל צריך לעשות הכול בזהירות, לשקול כל צעד, שהביטחון שלנו לא ייפגע. אסור לוותר בקלות על ארץ-ישראל".

למרות העברות, שמו המקורי, קצ'לסקי, מלווה עדיין את קציר, בעיקר בפרסומים המדעיים. "גם אחי אהרון ז"ל החליף את השם, אבל אני לא נכנעתי כל זמן שאבא חי".
אחיו של קציר, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים וחצי, הפרופ' אהרון קציר, נרצח בהתקפת הטרור שערכו קוזו אוקאמוטו היפני ושני מחבלים נוספים, בנמל-התעופה בן-גוריון במאי 1972. רימוני הנפץ שהושלכו שם הרגו 20 איש ופצעו 50. האובדן הכבד היה גם אישי, גם מדעי: אהרון היה אז ראש המחלקה לכימיית פולימרים במכון וייצמן.
ניכר שלקציר קשה לדבר על זה. גם לאחר שלושים שנה, זיכרון האירוע עדיין טרי. "הייתי שם חצי שעה אחרי שנרצח. איזה טרוריסט משוגע. אבא שלו היה כומר, ורצה להיפגש איתי ולבקש סליחה. אמרתי: יש מעשים שלא מדברים עליהם".

 

מדענים, לכו לחקלאות

 

קציר עוקב אחר האופנות המשתנות במחקר העכשווי. "בשבועות האחרונים מאוד מתפעלים מפרויקט מיפוי הגנום האנושי. לצערי ולשמחתי רואים שאנחנו מאוד דומים לקופים, זה פחד אלוהים. למרות שמכון וייצמן השתתף בפרויקט הזה, זה אחד התחומים שבהם אנחנו מזדנבים אחרי העולם. אנחנו טובים במחשבים, במערכות, בחקר חלבונים, ולאט לאט גם יותר במערכות גנטיות".
אבל בניגוד לאופנות האלה, הוא תמיד תמך בביו-חקלאות דווקא: "ביולוגיה מולקולרית, גנומיקה ופרמצבטיקה מושכים מאוד את לב הצעירים, כי מזה אפשר לקבל רווחים גבוהים. הם חושבים: מה זה חקלאות, אין לנו אפילו מים לתפוחי-זהב. אבל ליצור זרעים שיניבו יבול גדול יותר, צמחים שעמידים לפטריות או טפילים, לעזור לארצות מתפתחות, כמו שישראל היתה עושה פעם, זה חשוב".
ומה עם פיתוח תרופות?
"יותר קל להרוויח בביוטק פרמצבטי, אבל יש חברות כל-כך גדולות בעולם, שלהתחרות איתן זה לא פשוט. ואם נרוויח, מיד הן יחתרו תחתנו ויוציאו מוצר יותר טוב. בחקלאות יש לנו ניסיון עצום, ומ-100 מיליארד דולר של מכירות מוצרי ביוטק בעולם, 40% הם בחקלאות. אל נעמיד פנים שבריאות זה הדבר הכי חשוב, ונמכור תרופות רק לעשירים שיכולים לשלם. יש עולם שצריך מוצרים חקלאיים. אנחנו רואים מה קורה עם מחלת הפרה המשוגעת. בעיה כזו צריכה להיפתר על-ידי ביוטק חקלאי.
"תחום נוסף הוא טיהור הסביבה. התעשייה הכימית זיהמה את הסביבה, ומי התהום הולכים ומזדהמים. אפשר לנקות את זה על-ידי חיידקים, וגם ליצור חומרים חדשים שמזהמים פחות. בעולם, החברות בתחום הזה הולכות ומתפתחות, בישראל כמעט אין".

לגבי הפריחה שנחזתה בהיי-טק בשנים האחרונות הוא נחרץ למדי (רגע לפני התפוצצות הבועה, א' מ'): "חלק גדול מזה ייכשל.וגם הצלחת החברות בחממות נמדדת בזה שבסוף קונה אותן חברה גדולה. צריך לגדל חברה. אצלנו אין נשימה ארוכה, אם מחר אפשר להרוויח.
"עזרתי ל-BTG (היום סאביינט, א' מ') ולאינטרפארם, שהלכו בשיטות שונות. BTGאמרו:אנחנו ישראלים, תהיה לנו חברה ישראלית עם נציגים בחו"ל. באינטרפארם אמרו: להיפך,נימכר (לסרונו השווייצית, א' מ'), נהפוך לחברה- בת ונשאיר תהליכי ייצור מסוימים בארץ. שתיהן חברות מצליחות, אבל BTG יותר קרובה ללבי, והם מפתחים יותר טוב מאשר אינטר פארם".
מכירת חברות מעלה את נתוני הייצוא הלאומי.
"בהחלט, רק אם הרוכשת היא לא חברה שלוקחת את כל הידע אליה וממשיכה לפתח".
מה בדבר הפרטת החממות?
"צריך מאוד להיזהר. המילה הפרטה נשמעת נחמדה, כי זה לא פקידים מנהלים. אבל צריך גם שהמדען הראשי יבדוק וימצא פרויקטים עם חשיבות לאומית וסיכוי גבוה,ובהם יתמוך. צריך שיהיו יזמים, אבל שיהיו להם עוז והבנה. זה תפקיד המדען הראשי:לא רק להשקיע בחברות שהצליחו כבר, אלא באלה שיש להן סיכוי להצליח. סבלנות וחוכמה משתלמות".

למחשבים יש לו יחס אמביוולנטי: "זה עולם חדש, וצריך להיעזר בו. זה מקל. אבל זה לא תחליף לרעיון מקורי, לדברים שרק המוח האנושי יכול לעשות, ולא שום מחשב או רובוט. צריך להבין שאלה כלים, אבל עדיין יש לפתח מחשבה ויוזמה מקורית. אפשר לעשות הרבה אם היהודים יתאמצו קצת לטווח רחוק. שלא יהיה Me too .
האקדמיה הלאומית למדעים, גוף של נבחרים שנוסד ב-1960 ביוזמתו של האח אהרון ז"ל, תציין בקרוב את יום-הולדתו ה-85 של קציר. הוא עצמו ממשיך לתרום לאקדמיה הלאומית, ומרגיש שהוא "ממלא את הצו שאהרון רצה בו מאוד". בין היתר, סייע בגיוס לקרן למו"פ לאומי שליד האקדמיה, שמטרתה לתמוך דווקא במחקר בסיסי, לאחר שהמדינה החלה להתרכז בתמיכה במחקר יישומי.
אבל בין כל המחוות לעבר, האיש עצמו עדיין פעיל במעבדה שלו, ועדיין לא הפסיק לשאול שאלות. המדע לגביו הוא הצורה הטהורה ביותר של התבוננות אמיתית במתרחש. "עכשיו אני נהנה ממחקר טהור, לחקור למשל למה האקמול מגיע למוח ולא לרגל. אני נהנה לשחק עם ילדים, לראות אותם גדלים. אני רוצה עדיין, לעת זיקנה, ליהנות קצת מהחיים".

הרס תאים והרס לאומי: ראיון עם פרופ' אהרון צ'חנובר

היום פורסם שהחוקרים הישראלים פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו זכו בפרס נובל לכימיה. אין הזדמנות טובה מזו להביא בשנית ראיון עם צ'חנובר שפורסם ביוני 2003 במוסף "כסף" של "גלובס". שימו לב לאכזבה שלו מהעובדה שלא זכה בפרס נובל בשנה שעברה. השנה הוא בטח מרחף על עננים. מזל טוב.

* * *
חוקר עטור פרסים הוא חתן פרס ישראל, פרופ' אהרון צ'חנובר. החשוב שבהם הוא פרס לסקר, הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס נובל, שניתן לו בשנת 2000 (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו ופרופ' אלכסנדר ורשבסקי). אבל גאוותו הגדולה של צ'חנובר כרוכה בפרס אחר. "הכי התרגשתי לקבל את פרס ישראל", הוא אומר, "למרות שפרס לסקר חשוב פי מיליון. אני ישראלי, התרבות שלי פה. אני רוצה לעבוד פה, לגור פה ולמות פה". ועם זאת, צ'חנובר צובע את עתידה של המדינה בצבעים קודרים. "אני רואה סכנה גדולה לקיומה של מדינת ישראל", הוא פוסק.

הפסקנות היא צד בולט במפגש עם צ'חנובר, אדם מוחצן ומרתק. לפעמים הוא פסקני עד כדי כך שהוא נבהל מניסוחיו שלו-עצמו ומבקש לתקן, מה שקרה לאחר השיחה איתו. גם ההצהרות הבוטות שיובאו בראיון זה, יובאו בגרסתן המרוככת. ויש כמה כאלה, מפני שדברים רבים מטרידים את צ'חנובר.

"אנחנו פוגעים במשאב שהוא אחד החיוניים ביותר לקיום המדינה – בהשכלה הגבוהה", הוא קובל. "בראשית ימי המדינה נבנו פה קמפוסים מפוארים. בימים קשים יותר, בשנות ה-50, תוך קליטת מסות של עלייה, השכלנו לבנות מערך מפואר. ועכשיו אנחנו מקעקעים במו-ידינו את המערך הזה.

"כל המדינה הזו נוצרה על-גב האוניברסיטאות. מה אנחנו כבר מייצאים? חקלאות? אנחנו מייצאים היי-טק. והנה אנחנו פוגעים קשות בחינוך הגבוה, שמים אותו בעדיפות שנייה. האוניברסיטאות נפגעות תקציבית, וביכולת שלהן להתרחב. גם החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת. המערכת החינוכית פגועה גם בבתי-הספר התיכון והיסודי".

ש: מה עוד יהרוס אותנו?
"אנחנו במו-ידינו. אנחנו נעשים חברה מאוד מוקצנת, דתית, פוליטית, חברתית. נכון שגם השכנים שלנו לא רבנים. אני לא חושב שאם אני אתן לערפאת את המעבדה שלי פה, יהיה פתרון לסכסוך. אבל אנשים פה לא מבינים מה הם עושים, הם איבדו את ערך הדמוקרטיה.

"אני פסימי גם לגבי עתיד ישראל לטווח הארוך, אלא אם יבואו האמריקנים ויעשו אצלנו סדר. ההתערבות שלנו עם הפלסטינים, מבחינת השקפת-העולם שלי, היא בלתי נסבלת. לשלוט על שלושה מיליון איש ולנשל אותם מרכושם זה בלתי נסבל.

"כאשר נתניהו, בהשקפת-עולמו, מטרפד את השלום, הוא מטרפד גם את התוכנית הכלכלית, שהוא עצמו מביא. הרי בלי שלום התיירים לא יזרמו, ולא יקרה פה כלום. אין כלכלה בלי שלום, ואין אופק מדיני היכן שמתפוצצים. גם אם ייקחו לי 7% או 21% מהמשכורת, זה לא יעזור. ואני לא אומר שהליכוד הביא את ההידרדרות", הוא מנסה לאזן.

עם כל הביקורת והציניות כלפי המתרחש במדינה, צ'חנובר מתעורר לחיים כשמדברים על נוסטלגיה. "אני אוהב פה את ההיסטוריה המדהימה, את השפה", הוא נדלק. "את ההקרבה שהיתה פה, במלחמת השחרור, בייסוד המדינה. בן-גוריון היה מנהיג שאין כדוגמתו. הוא לקח כמעט אספסוף והפך אותו לעם".

ש: והיום אין מנהיגים שאתה מאמין בהם?
"נתתי אמון באיש שאכזב אותי באופן קיצוני", הוא מודה. "קוראים לו עמרם מצנע. הוא לא הצליח לעמוד בלחצים. דליה איציק ופואד קצת לחצו, והוא נשבר. עכשיו, בגלל עליזה שנהר אחת, הוא גם לא יכול לרוץ לראשות עיריית חיפה. הבנאדם התכופף כשנשבה רוח. גם ברק היה אכזבה גדולה.

"הרס השמאל הישראלי מפחיד אותי. מאז האינתיפאדה האחרונה נוצר חוסר שיווי-משקל. השמאל נעלם, מפלגת העבודה לא קיימת. יש מפלגה בודדת שכל הכוח בידה. היא יכולה להתקיף את בית-המשפט העליון, להעביר את התוכנית הכלכלית. זה אבסורד מארץ האבסורדים".

"אני טובע בזה. אלה החיים שלי"

משרדו הזעיר של צ'חנובר, בתוך מכון רפפורט שבטכניון, גדוש להתפקע בספרים וכלי-מעבדה, במזכרות מטיולים בעולם, ובתמונות של בני-משפחה וחברים. המון שעונים מתקתקים בחדר, כיוון שהוא "מוקסם ממנגנונים מכניים". הטלפון מצלצל כל חמש דקות, הפאלם בפעולה, האי-מייל מתריע. והפרופסור עצמו יושב בתוך האנדרלמוסיה בתלבושת הנצחית שלו: טי-שירט, ג'ינס ומוקסינים. "זה נוח. אין אצלי עניבות. יש אחת שאשתי נותנת לי, שהקשר עליה קבוע, עולה ויורד".

הוא נולד בחיפה ב-1947, התייתם מהוריו בגיל צעיר ועבר לגדול ולהתחנך בבית דודתו. אחיו, יוסי צ'חנובר, מנהל קרן אתגר ולשעבר יו"ר דירקטוריון אל-על, מבוגר ממנו ב-14 שנה. לדבריו, יוסי שימש בעבורו כדמות אב. עד היום השניים קרובים מאוד ונמצאים בקשר יומיומי, למרות הבדלי הגילאים ("הוא התגייס כשהייתי בן 3").

צ'חנובר סיים את התיכון ב-1965, והתקבל לעתודה האקדמית של צה"ל, ללימודי רפואה. במהלך השירות הפסיק את לימודי הרפואה למשך שנה ("לא הספיק לי, אז הלכתי לעשות מאסטר"), ולמד ביוכימיה בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. בשנת 1973 החל את הסטאז' שלו בבית-החולים רמב"ם בחיפה, שם גם קיבל את תואר הדוקטור.

בסוף השירות הצבאי, ב-1976, הוא עבר לעבודת חייו – דוקטורט בהנחיית פרופ' אברהם הרשקו, במחלקה לביוכימיה של הפקולטה לרפואה בטכניון. חמש שנים ישב שם, ובמהלכן גילו השניים את התגלית המדעית שתזכה אותם בפרסים – גילוי המנגנון המופקד על פירוק החלבונים בתוך התא ופענוחו. המערכת הזו זכתה לשם "אוביקוויטין" (Ubiquitin), על-שם החלבון הממלא בה תפקיד מרכזי.

מאז פרסום התגלית, ב-1978, פורסמו כעשרת-אלפים מאמרים מדעיים על המערכת, ועשרות חברות פרמבצטיקה הוקמו על בסיס הידע. בנימוקי השופטים למתן פרס ישראל בתחום הביולוגיה, שניתן לצ'חנובר בפברואר השנה, נכתב: "למחקרים אלו השלכות מרחיקות לכת בהבנת הבסיס המולקולרי למחלות שונות, ובעיקר למחלת הסרטן".

כבר לאחר התגלית הזו, קיבל צ'חנובר דרגת מרצה בטכניון. ב-1981 נסע לעשות פוסט-דוקטורט ב-MIT במסצ'וסטס, שם גם גילה, יחד עם פרופ' אלכסנדר ורשבסקי מהמחלקה לביולוגיה, את תא המוטנט הראשון במערכת האוביקוויטין. למעבדה הקטנה שלו בחיפה חזר ב-1984, ולא פסק לחקור. "אני טובע בזה", הוא אומר, "חושב על המחקר כל הזמן. אלה החיים שלי". מעבר לזה, חולקים עם צ'חנובר את חייו אשתו, המנהלת את המחלקה הגריאטרית בבית-החולים כרמל, ובנו הסטודנט.

ההרצאה הקטנה שצ'חנובר נושא בתוך המשרד הצפוף מסייעת לפשט את המידע המסובך שסביב מערכת האוביקוויטין לכדי מונחים שנלקחו ממערבון. "בתא יש הרבה שודדים, גנבים ופורצים – חלבונים שונים שיש לפרקם", הוא מסביר. "התקפלות, התחמצנות, או זרחון של חלבונים הם בעצם סוגים שונים של 'פשעים'.

"אבל למערכת הזו יש המון משקיפים, חלבונים-שוטרים שמסתובבים ומחפשים גנבים. אם חלבונים מתקפלים פתאום בדרך חדשה, השוטר, שהוא החלבון המשקיף, מוציא אקדח מהכיס ומצמיד אליהם להם 'תג מוות', שמסמן אותם לפירוק. המטרה היא שמירה על סדר, על איכות גבוהה של חלבונים. בעצם, הוא אומר, "גילינו מערכת שמוציאה חלבונים להורג".

"הרס, אבל לא הרס טוטאלי"

בתוך גרעין התא של כל תא בגופנו, מסביר צ'חנובר, עושים המוני חלבונים את מלאכתם: החלבון המצמיד סימון, החלבון המהווה סימן (הלוא-הוא האוביקוויטין), והחלבון המפרק ומוציא להורג. 1,500 חלבונים מרכיבים את המערכת הזו, אולי המורכבת ביותר בגוף, שהיא ומרכיביה מהווים 2%-4% מסך הגנום האנושי. ואין פלא, יש לה הרבה עבודה: מדי יום נהרסים 10%-15% מן החלבונים בגוף.

במילים אחרות, בכל שבועיים בערך נהרסים כל חלבוני הגוף כולו, ומוחלפים בחדשים. מעבר לכך, אוכלוסיות מסוימות של תאים מתחלפות בקצב מהיר, חוץ מתחלופת החלבונים בתוכם, שנמשכת כל הזמן (למשל, כל תאי מערכת העיכול מתחלפים אחת לשלושה ימים לערך).

ישנם סוגים פשוטים בהרבה של הרס חלבונים: למשל במערכת העיכול, שם המטרה היא למנוע העברה לגוף חלבונים זרים שמקורם בחי ובצומח שבמזון. שם החלבונים מתפרקים ללא אבחנה. "אם אכלת סטייק ב-500 שקל ומישהו אחר אכל פלאפל", מתאר צ'חנובר, "כל ההבדל ביניכם מתמצה בטעם הרגעי. כשזה עבר את שלב הלעיסה בפה, נגמר ההבדל". סוג שני של פירוק מתרחש בזרם הדם, והוא כבר מבוקר הרבה יותר. במקרה של פציעה, למשל, החלבונים במערכת קרישת–הדם הורסים זה את זה בתגובת שרשרת, ויוצרים קריש-דם שמגליד את הפצע. אבל מערכת האוביקוויטין עולה על כל אלה במורכבותה.

"פירוק חלבונים בתוך תאים חייב להיות מבוקר", מסביר צ'חנובר. "אחרת התא יעכל עצמו לדעת. תהליך ההרס בתוך התא מכוון רק נגד החלבונים המתאימים – אותם פורעי-סדר שצריכים להתפרק בדיוק באותו רגע. זו מערכת שצריכה לדאוג להרס, אבל לא הרס טוטאלי".

ש: ובכל-זאת, איך זה שהגוף שלנו הורס כל-כך הרבה חלבונים?
"יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא סיבה 'רעה', למרות שאין טוב ורע בביולוגיה. אנחנו חיים בסביבה עוינת של חום גבוה – חום הגוף, שנשמר ברמה של 37 מעלות. יש לכך יתרון, כי זו הטמפרטורה שבה מהירות התהליכים הביולוגיים בגוף אופטימלית. אבל יש לכך גם מחיר: החלבונים הם מבנים מורכבים, והם ניזוקים בסביבה כזו.

"כשאת קונה בשר או מוצרי חלב שבנויים בעיקר מחלבונים, את מאחסנת אותם במקרר כדי שלא יתקלקלו. הדרך של הגוף להתגבר על הקלקול היא החלפה של הפגום בחדש. אם היינו חיים במקרר, לא היינו צריכים לעשות החלפה.

"הסיבה ה'טובה' להרס חלבונים היא שיש חלבונים שצריכים להיות שם רק בזמן מסוים. למשל, פקטורי שעתוק, שאותם אני חוקר עכשיו. אם את הולכת לבקר חולה אדמת למשל, הוא יעביר לך את הווירוסים שלו. אבל כיוון שקיבלת חיסון לאדמת, תאי הזיכרון אצלך 'יזכרו' את הנוגדנים לווירוס ויתחילו לייצר אותם – וזה קורה באמצעות
פקטורי השעתוק. הנוגדנים ינטרלו את הווירוס, וכשלא יהיה צורך לייצר יותר נוגדנים, פקטור השעתוק ייהרס באמצעות מערכת האוביקוויטין.

"בעצם, היציבות של הגוף שלנו היא אשליה. חלק גדול מהמערכת שלנו מתחדש בקצב מסחרר. זה מעלה את השאלה, למה אצל אדם בריא יש תהליך כזה של החלפת חלקים? למה יצורים חיים הם דינמיים? למה אנחנו לא כמו אוטו? הרי באוטו, כל עוד אין התנגשות או נזק, לא צריך להחליף חלקים.

"השאלה היא לא רק למה זה קורה. זה מעלה גם שאלות פילוסופיות – אם בתוך חודש אני מחליף את כל תאי הגוף, אז זה אני או לא אני? ליהודי הדתי יש תשובה לזה. לחילוני אין".

ש: לך יש תשובה?
"אני מאמין, אבל לא אכפת לי. כל עוד ייתנו לי לעבוד פה בשקט, לא אכפת לי".

 

[X=nextPage=X]

על התגליות הללו, כאמור, זכה צ'חנובר בפרס לסקר לשנת 2000. הפרס, המחולק מדי שנה מאז 1944, מוענק לחוקרים "שהרימו תרומה משמעותית לחקר גורמי התחלואה והמוות המשמעותיים ביותר", כפי שקובע תקנון הפרס. בשונה מפרסים אחרים, הוא מוענק בעיקר לחוקרים המצויים בעיצומו של תהליך חקירה, ולא אחרי השלמתה. כך, הוענקו רבים מהפרסים על גישה חדשה למחלה, ולאו-דווקא על מציאתו של פתרון למחלה זו. צ'חנובר חלק את הפרס, הנחשב לחשוב ביותר אחרי פרס נובל, יחד עם ורשבסקי והרשקו, וזו הפעם הראשונה שמדענים ישראלים זכו בו.

אלא שלמרות הגילוי המשותף, יחסיהם של צ'חנובר והרשקו לא התהדקו בשנים שחלפו מאז, והשניים שומרים על יחסים קורקטיים בלבד. הרשקו, המבוגר מצ'חנובר, מתואר כאדם סולידי, צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד ששותפו הצעיר שונה בתכלית. ההישגיות חיונית בעבור צ'חנובר, ולראיה – הוא אינו מוכן לדבר על מועמדותו לפרס נובל בשנה האחרונה, שלא הסתיימה בזכייה. אף מילה. מקורבים אומרים רק ש"הוא היה מאוכזב מאוד". 42 מזוכי פרס לסקר (או שליש מהם) זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל – בדרך-כלל, כחמש שנים לאחר הזכייה בפרס לסקר, ולעתים אפילו 15 שנים מאוחר יותר. לצ'חנובר זה טרם קרה, אבל עדיין יכול לקרות, אם מועמדותו תוגש שוב.

"כשיצאנו למסע הזה, לפני 27 שנה, לא ידענו כמה זה מורכב", הוא מספר. "היתה לנו שאלה מדעית שאין עליה מענה. בוחרים שאלה, את מתחילה לעבוד, פתאום רואה רחוב חדש, ממשיכה בו, רואה שהוא פונה ומוביל לשדרה. מתחילה ללכת לשדרה, ואז מגיעה לאוקיינוס. עכשיו, אחרי שגילינו את העיקרון, אני רואה את זה מהמרפסת, במבט מצטבר. אני גם יכול לראות לאן זה יוביל. אז לא ידענו".

ש: ולאן זה יוביל? איך ניתן, למשל, להשתמש בגילוי האוביקוויטין לפיתוח תרופות חדשות?
"למשל, תרופה לסרטן צוואר הרחם", הוא מתייחס ליישום המעשי הראשון של מערכת האוביקוויטין. "זה סרטן שנגרם מווירוס הפפילומה, שגורם למערכת האוביקוויטין להרוס את החלבון השומר על התא, בקצב מהיר יותר מהרגיל. החלבון הזה, p53, הוא חלבון ששומר על הגנום שלנו. הרי את ואני מייצרים כל יום מיליוני תאים בעלי מוטציות, שעלולים להפוך לגידולים סרטניים. אבל הגוף יודע לאתר את הגידולים האלה, והם נתפסים ברמת התא הבודד ומושמדים. מי שמשמיד אותם הוא ה-p53: כשיש נזק לתאים, הוא שולף כרטיס צהוב ודואג לתקן את הנזק, או להרוג את התא שעבר מוטציה. תפקידו הוא למנוע שינויים בדנ"א, בין היתר כדי למנוע העברה של המוטציות לתאי המין וכדי למנוע סרטן.

"אז וירוס הפפילומה נכנס לריריות צוואר הרחם. מה רוצה וירוס? להתרבות, להשתלט. הוא מחדיר את הדנ"א שלו לדנ"א של התא, ומשתלט על כל תהליכי החלוקה שלו. באופן נורמלי, ה-p53 מאתר את החדירה וקופץ, אבל הווירוס הוא כמו פורץ שמנטרל את האזעקה, לפני שהוא ניגש לכספות הדנ"א: הוא מייצר חלבון שנקשר ל-p53, וגורם לו להיראות בעיני מערכת ההרס כחלבון מקולקל, למרות שאינו כזה. מערכת האוביקוויטין הורסת את האזעקה, ה-p53, ואז הווירוס עושה בתא כרצונו, ומתרבה.

"אם חברת תרופות מפצחת את מנגנון ההתחברות הזה, בין ה-p53 לבין החלבון שהווירוס ייצר, היא יכולה לפתח מולקולה קטנה שתחסום את מקום החיבור. כמובן, זו רק תרופה פוטנציאלית, עדיין אין תרופה אידיאלית כזו בשוק. אבל הבנת מנגנוני הפעולה של מערכת האוביקוויטין יכולה להביא בעתיד לפיתוחן של תרופות חכמות כאלה".

הוויאגרה של הסרטן

מתברר שיש כבר חברה אחת שפיתחה תרופה המבוססת על התגלית של צ'חנובר והרשקו. מילניום האמריקנית (שהיו"ר שלה הוא הישראלי יגאל קולטין) קיבלה במאי 2003 אישור לשיווק בארצות-הברית של התרופה Velcade. "היא מבוססת על עיכוב המערכת שגילינו", מבהיר צ'חנובר. "זו התרופה הראשונה שתוקפת מטרה שאנחנו זיהינו, למרות שאת הרכיב שאותו היא תוקפת לא אנחנו זיהינו. הוולקייד היא כיתת-יורים. היא לא תרופה ספציפית, אבל היא משמשת בהצלחה לטיפול במספר גידולים. האתגר העיקרי יהיה בגילוי תרופות שמעכבות תהליך אחד בלבד, באופן ספציפי".

האינדיקציה הראשונה שלה מיועדת הוולקייד היא מיילומה נפוצה, הידועה יותר בשמה סרטן מוח העצם. "זה לא שוק גדול, אבל לדעתי הם בהרחבת אינדיקציה אדירה. זה יהיה הוויאגרה של הסרטן. יש אינדיקציות לסוגי סרטן נוספים, וגם אינדיקציות לא ממאירות, כמו למשל חסימה של זרימת דם למוח, שיוצרת דלקת מסביב לאזור. זו תרופה שהולכת לעשות מיליונים".

ש: בדרך-כלל אנשי חברות ביוטכנולוגיה, במיוחד בורסאיות, מקפידים לדבר מאוד בזהירות על מוצרים עתידיים. אתה לא.

"זה לא הכסף שלי", הוא צוחק. "אני מדען".

חברת ביוטכנולוגיה נוספת המפתחת את מוצריה על-סמך הבנת פעולת האוביקוויטין היא פרוטאולוג'יקס (Proteologics) הישראלית (שנסגרה לפני כשבוע – א.מ). צ'חנובר יושב בוועדה המדעית המייעצת של החברה, אבל כנראה שהדברים נמצאים בשלב מוקדם מדי, והוא לא רוצה לדבר על כך. לאחרונה פורסם כי צוות חוקרים מהדסה באוניברסיטה העברית גילה בתאים מנגנון ביוכימי, שעשוי לשפר את יעילותן של תרופות כימותרפיה, גילוי שמבוסס גם הוא על האוביקוויטין.

בין כל אלה, צ'חנובר ממשיך לעבוד על מחקריו-שלו. הוא משמש גם כחבר דירקטוריון תיאטרון חיפה וחבר בעמותה לילד האוטיסט, אבל נראה שבאקדמיה הוא מוצא את עצמו הכי בנוח. בין השנים 1994-2000 גם ניהל את מכון רפפורט, המכון למדעי הרפואה בטכניון. היום הקצב הואט במקצת: בקרוב הוא ייצא לשנת שבתון בארצות-הברית.

ש: אתה רואה מסביבך מדענים צעירים ומבטיחים?
"כן, אבל אני לא כל-כך רואה תוכנית גלובלית. להביא מדען בודד ולזרוק אותו על שולחן, מה הוא יעשה? הייתי רוצה לראות בטכניון תוכנית גלובלית ליישום במדעי החיים, הקמת מסות קריטיות, הצטיידות בתשתיות, אינטראקציות בין חוקרים".

ש: הקשר בין התעשייה לאקדמיה מתהדק והולך.
"אני משתדל לבצע הפרדה. לא הייתי רוצה לראות תעשייה בתחום הפיזי של האוניברסיטה. אנשי סגל חייבים בנאמנות לאוניברסיטה. אם הם מגלים הכול ומתחלקים בתמלוגים, כמו במקרים של הקופקסון והרסג'לין (שתיהן תרופות שפותחו באקדמיה בעבור טבע, א' מ'), צריך לאפשר לאנשים למצות את זה. הקשר הוא חיובי, אבל
האוניברסיטאות עצמן לא בנויות למסחור".

ש: יש היום חברות יישום כמעט בכל אוניברסיטה.
"האוניברסיטאות צריכות להיות המתווכות, לא הממסחרות והמחליטות. הן צריכות להביא הון-סיכון, תעשיינים, וליצור גשרים, לא לעסוק בנושא פיזית. אני אישית לא אעבוד בעבור חברה, אלא רק בעבור עצמי, כל עוד מממנים אותי. את רוב זמני אני רוצה להקדיש למחקר, בלי לחשוב על שווי מניה בשוק".

לסבתא שלך היו בעיות גנטיות

הקשר הסבוך בין מדע ואתיקה מטריד את צ'חנובר לא-פחות. "האתיקה צריכה להיות צד חזק מאוד במדע, במיוחד במשטרים לא דמוקרטיים, שבהם יש סכנות של חוסר איזון. בחברה דמוקרטית נשמעים כל הקצוות ויש מנגנוני-איזון ובלמים, יש אלף דרכים שבהן אנשים מבטאים את עצמם כנגד צעד זה או אחר.

"אבל הבעיות האתיות במדע זה לא רק שיבוט. זה נוגע לעצם חיינו. זו לא השאלה, אם סדאם חוסיין יחליט לשבט צבא של היטלרים. הרי אם זה יקרה, העולם כולו יתקומם. אבל יש דבר פשוט יותר: אם ביום היוולדו של אדם לוקחים ממנו דם ועושים לו תעודת-זהות רפואית גנטית, מה המשמעות של זה לאדם ולסביבה? האם יש אינטרס שבני-זוג יידעו זה על זה פרטים כאלה? אם הגברת מורה בתיכון והבעל רואה-חשבון, והם יודעים בסיכוי של 1:12 שלבעל יש סיכון להפרעות בריאה השמאלית, האם זה חשוב לאהבה, לילדים?"

פוטנציאל נוסף לניצול-לרעה של מידע גנטי חבוי במערכת הביטוח, אומר צ'חנובר. "אם אני בן 56, עולה לי 100 שקל לשנה לעשות ביטוח-חיים. את ילדה יפה, בגיל הפוריות, יעלה לך פחות. אולי יגידו לי, תשמע, לסבתא שלך היו בעיות גנטיות, אתה צריך לשלם עשרת-אלפים שקל. היום חברות הביטוח והאקטואריה נבנות על-סמך ממוצע אוכלוסייה במדינה. למשל, ביטוח רכב בעומר עולה יותר, כי בבאר-שבע גונבים כלי-רכב. אז יפסיקו לחשבן את האקטואריה והביטוחים על-סמך ממוצע אוכלוסייה. ולך יגידו – שלמי שקל לשנה, מחיר סמלי.

"או נגיד שהטכניון ירצה רק חברי-סגל בריאים, לא כאלה שיקבלו אלצהיימר בגיל 45, שייפלו עליו למעמסה. במקום העבודה ירצו לדעת את כל הגנים שלך, לשתייה, לסכיזופרניה… ואנשים מודאגים משיבוט אדם – מה פתאום? יש כאן בעיות קדימניות, שנוגעות לנו. זה צה"ל, זה חברת הביטוח, זה בן-הזוג שלנו. פתאום אשתי תתבע אותי אם הסתרתי ממנה מידע, על זה שיש לי שישה גנים לסרטן והיא תצטרך לממן את הילדים. איפה הגבול?"

ש: ואיפה המדע?
"המדע לא שם לב לדבר הזה, הוא מתקדם. לא התארגנו גופים לחשיבה חברתית שתעסוק באתיקה. הפתרונות האתיים מפגרים, והמדע מתקדם. היו ניסיונות בשנות ה-70 להגביל שיבוט. היום הגבלות כאלה כבר לא יעזרו".

ש: הנשיא בוש הגביל את המחקר בתאי-גזע עובריים בארצות-הברית.
"נו, אז קבוצות מדענים עוברות לעבוד באנגליה. השלטונות יצטרכו לטפל בנושא הזה בצורה אתית".

ש: איפה תרצה לראות את עצמך בגיל 80?
"קודם-כול ארצה להבין מה מתרחש סביבי. אבל לדעתי זו תהיה מהפכה אדירה, בעוד 25 שנה. אני עוד אחיה בעידן שבו המהפכה הרפואית תהיה בשיאה. לפני 25 שנה זה נראה אחרת לגמרי. לא היתה רפואת-לב התערבותית, אנשים מתו כמו משוגעים מהתקפי-לב, מבעיות קצב. היום יש סטנטים מצופים. אז לא היה MRI, השתמשו בטכנולוגיות הדמיה שלא ראו בהן חצי מהבעיות. בתיכון לא למדתי על דנ"א. למדנו אז להגדיר צמחים, הנבטנו שעועית.

"אנחנו עומדים לקצור את הפירות של הדבר הזה, של הגנום, של תפירה אינדיבידואלית של תרופות. יש המון תרופות חדשות בדרך. גם הן עדיין לא נקיות מתופעות-לוואי, אבל הפוטנציאל שטמון בכך מדהים".

ש: על מה אתה מצטער?
"שלא אחיה במאה ה-22. אני סקרן לדעת איך יורכבו התרופות של העתיד, איפה פיקששתי את הנבואה שלי. איזה מנגנון יופעל שם. אני מאמין שבגיל 80 אחזה בחלק מהמהפכה".

It's Alive!

פורסם במדור "המעבדת" ב"גלובס", מארס 2002.

אף פעם לא הספקנו לעצמנו. תמיד רצינו יותר, ואת פרנסיס פוקויאמה (Fukuyama) זה מדאיג. מדאיגים אותו הניסיונות לשפר בני אדם בצורה גנטית, במקום בחינוך ובחישול האופי. הוא לא אוהב קיצורי דרך כאלה, האיש שכתב את "קץ ההיסטוריה", ועכשיו גם את הספר "העתיד הפוסט-אנושי שלנו: השלכות המהפכה הביוטכנולוגית" (וההוצאה שתתרגם אותו לעברית תזכה לשכר בעולם הזה ובעולם הבא). הרגולציה בתחום חלשה מדי, הוא אומר, מול טכנולוגיות מבשילות כמו שיפור גנטי, הנדסת רקמות, שיבוט תאי גזע ושיבוט בעלי חיים.

הביוטכנולוגיה מאיימת לטשטש, אומר הספר, את הקו הקיים בין טיפול במחלות ובין טיפול שנועד לשרת את היהירות האנושית והשאיפה לשלמות – מוויאגרה ועד סריקה גנטית של עוברים. כמובן, אפשר לומר לפוקויאמה שהיהירות האנושית תמיד היתה קיימת, והיא רק מוצאת לעצמה כלים חדשים בכל דור. ובכל זאת, הוא טוען, ההרפתקנות הביו-רפואית לא תעשה טוב לאנושות.

לא צריך להרחיק כדי לראות מה היא כן עושה לאנושות, ודווקא מהצד ההפוך. חוקרי המרכז להנדסת ייצור (MEC) באוניברסיטת קארדיף האנגלית הודיעו כי הם בונים גוף אנושי מלאכותי. שתי גופות, ליתר דיוק, זכר ונקבה. הבסיס הוא בני אדם שנסרקו בהדמיה, והטכנולוגיה היא זו המשמשת לייצור כלים וחלקי חילוף לתעשייה.

הכוונה היא למנוע ניתוחי גופות סיטוניים בבתי הספר לרפואה, כל אותם ניתוחים "לימודיים" שמטרתם רק ללמד היכן לבצע חיתוך ומה מיקומו של איבר זה או אחר. ומה ההבדל בין הבובות הללו למודלים המשמשים בניסויי בטיחות של רכב? הרקמות. השד יודע במה השתמשו בקארדיף, אבל הם אומרים שחומר הגלם דומה מאוד לרקמה אנושית. 

חברת Limbs and Things הבריטית היא שהזמינה את הפרוייקט, ושתי הגופות יצטרפו למלאי הקיים שלה: איברים מדומים, בלוטות מלאכותיות, ידיים שלא מחזיקות שום דבר, פנים שלא מביעות רגש ועורות סינתטיים שלא מכסים כלום. הכל משווק על ידי החברה לשוק ההכשרה של רופאים, מאבחנים ומנתחים. היא משווקת ל-30 מדינות בעולם ומציגה קטלוג מפורט, לידיעת הפקולטות לרפואה באשר הן. עכשיו, לראשונה, גם יעמוד לרשותה גוף האדם השלם.

הפרוצדורה הזו מאוד הגיונית, בעצם. מדובר בפרקטיות לשמה – למה להתעלל בגופות (אנושיות או חייתיות) כשאפשר להדגים חיתוך בניתוח על בובת דמה? אבל למתבונן מן הצד, היא נראית נהדרת ומזוויעה בו זמנית. נהדרת, כי הנה תיחסך מאיתנו המחשבה על חיתוכים של ממש שנעשים לריק. לבובות לא כואב. מזוויעה, כי לרגע אחד היא מטשטשת גבול נוסף: גבול האנושיות.

כי מהו היצור הזה, הגוף המלאכותי? זה אדם, זו מכונה? הוא ההפך מרקמה אנושית, ולמרות זאת דומה לה עד אימה. הוא בא להקל על סבל פיזי, אבל יוצר דיסוננס נפשי. הוא "נראה כמו", אבל אינו כזה באמת. משמש לאותו צורך, אבל נזרק בתום השימוש. הוא וירטואלי, לא ממשי, אבל גם פיזי ברמה הפשוטה ביותר. השיפור בטכנולוגיית הייצור הפך אותו למאיים – בובות ומודלים אנושיים פרימיטיביים הם צעצועים נחמדים. כשהם באמת ייראו אמיתיים, תתחיל האימה.

כמובן, בינתיים התשובה ברורה – זה לא אדם. אין בו נשמה. אבל הגבול המטושטש לא צפוי להתבהר, כי טכנולוגיות חדשות מוסיפות לו כל הזמן. גם באיבר אנושי מהונדס, שיגדל במעבדה, אין נשמה. האם הוא עדיין אנושי? מישהו יצטרך לחשוב על השאלה הזו.

מהפכות מחשבתיות לא מתרחשות בן לילה. הן חולפות על פנינו בשרשרת של אירועים, שכל אחד לכשעצמו מנותק ומבלבל מדי כדי להתאימו למסגרת המציאות הקיימת. רק לאחר שהצטברה שרשרת כזו של אירועים, ניתן למצוא איזו קוהרנטיות. והתחושה אומרת, שמהפכה מחשבתית לפנינו, ושהיא אחד הצעדים – לא המסמל ביותר, לא החשוב ביותר, לא הדרמטי ביותר – אל עבר הצורך לעדכן את התפיסות של אדם ומכונה. של גוף ונפש. של וירטואליה ומציאות.

וכמו בכל מהפכה מחשבתית, נתעורר בוקר אחד ולא נצליח להיזכר איך ולמה אחזנו פעם בתפיסה אחרת. הזיכרון בוגדני הוא, והעתיד חלקלק כצלופח. יום אחד, אולי, גם נתפוס אותו בקצה הזנב, ולשם אנחנו ממהרים. והנה, עומד פרנסיס פוקויאמה ומנסה לסמן לנו לעצור. אבל נורא קשה לשמוע אותו ברעש הזה.

שלום לסקאלפל

הכתבה במוסף "הארץ" על בעיות אתיות ואחרות בפעילות המשותפת של המרכז הרפואי שיבא וחברת InSightec הישראלית הקפיצה אותי קצת. הטכנולוגיה של אינסייטק נחשפה לראשונה בעיתונות בכתבה שלי ב"גלובס" בדצמבר 2000, לפני כמה שנות אור. ועכשיו זה כמו לראות ילד שעשית לו בייבי-סיטינג, והנה הוא מואשם בהעתקה במבחן.

בכל אופן, זו הזדמנות טובה להביא כאן את הכתבה ההיא, על ההתלהבות הראשונית שבה, בקיצורים ועדכונים קלים.

 

וגם עדכון מאוחר.

 

* * *
המייסדים של אינסייטק קוראים לו סטארט-אפ גריאטרי. "הגיל הוא תנאי לתחום הזה", הם אומרים. קובי וורטמן, מנכ"ל החברה, שימש בעבר כנשיא אלביט הדמיה. עודד טמיר, סמנכ"ל כספים, בילה 18 שנה באלביט מערכות. השניים הקימו בעבר את Diasonics, שהצטרפה לאלביט הדמיה, וב-1998 נמכרה לג'נרל אלקטריק מערכות הדמיה ב-230 מיליון דולר במניות. היום יש להם את אינסייטק, שבה מחזיקה אלביט הדמיה 75% (נכון לדצמבר 2000). אבל, נשבעים המייסדים, אנחנו פועלים באוטונומיה מוחלטת.

במארס 1999 מכרה אלרון את אחזקותיה באלביט הדמיה לקבוצת אירופה ישראל, והשליטה באינסייטק (53.8% נכון להיום) עברה למעשה למוטי זיסר, עליו נאמר כי הוא מרוקן את הקבוצה הטכנולוגית מתוכן לטובת מיזמים מלונאיים.

ש: איך אתם מסתדרים בבית של זיסר?
טמיר: "הוא בתחום של השקעה בטכנולוגיה. התמיכה מצידו היא בלתי רגילה".
ש: כי אומרים שהוא קצת בכיוון של נדל"ן ומלונאות.
"זו ההתמחות שלו, אבל אנחנו נהנים מתמיכה ומחופש פעולה. זה פן שלא מכירים אצלו".

וורטמן: "עובדה שלאחר רכישת אלרון, לאירופה ישראל היתה הזדמנות של 60 יום למכור 50% מהאחזקות באלביט. אבל אחרי שזיסר למד להכיר את החברה, הוא סירב למכור".

למה סירב זיסר? התשובה לשאלה הזו נמצאת בקרביו של תרנגול הודו שיזמי החברה צלו לנגד עיני. נתח הבשר (מהסופר, לא לדאוג) הוצב בתוך המערכת שפיתחו באינסייטק, וזו שידרה אליו אלומת גלי קול בטמפרטורה גבוהה, הישר אל "גידול" שסומן בו. אחרי שריפת כמה נקודות בטמפרטורה ממוצעת של 80 מעלות, חתכו בבשר החי לראות את התוצאות. ואכן, בתוך העוף הקר, בעומק של כמה סנטימטרים, היה צרוב כתם לבן מדויק. עוף צלוי, משמע גידול סרטני שהושמד.

שהתרנגול יחכה קצת

"בעוד כמה שנים השיטה הזו תוכל להחליף הרבה ניתוחים", זה האנדרסטייטמנט שבו משתמשים באינסייטק. אולי נכון יותר לומר שהמשמעות של הטכנולוגיה היא, לא פחות ולא יותר, ביטול כמעט גורף של הצורך בניתוחים להסרת גידולים, ממאירים או שפירים, בחלקים רבים של הגוף.

בספטמבר העריך אנליסט של חברת מוריץ טוכלר את אינסייטק בכ-90 מיליון דולר. אבל יש להניח, שאם וכאשר המערכת של אינסייטק תיכנס לשימוש, כל השאלות על נתח השוק או שווי החברה יהפכו מיד ללא רלוונטיות. בשמיים.

"היום", אומר טמיר, "אני חושב שחצינו את קו ה-100 מיליון דולר, אבל ההערכות שלי צריכות לעמוד במבחן המשקיע".

משקיעה חשובה היא ג'נרל אלקטריק מדיקל סיסטמס, שרכשה באינסייטק מעט פחות מ-5% (ובינתיים הגדילה את אחזקותיה ליותר מ-20%). המוצר מתוכנן להשתלב במערכות MRI קיימות של GE. בינתיים מתקיים בעיקר קשר של החלפת ידע, שבמסגרתו מעמידה GE את המעבדה החיפאית שלה לרשות אנשי אינסייטק. כיוון שזו עדיין מצויה בשלב המחקר, המערכת קורסת לעתים, וצריך לעשות Reset. לתרנגול ההודו לא איכפת לחכות.

וורטמן מספר שב-15 השנים האחרונות השתפרה מאוד יכולת האיבחון של מכשירי ההדמיה הרפואית – MRI ,CT או אולטרה-סאונד. אבל כל השיפור העצום, הוא אומר, נעצר ברגע שמגיעים לשלב הטיפול עצמו. שכן, אף מנתח לא יעצור באמצע ניתוח כבד, למשל, כדי להביט בתמונות הסי.טי. הן כבר לא רלוונטיות ("בזמן הניתוח הכל זז בפנים").

עובדה זו משאירה את ציוד האיבחון מחוץ לחדר הניתוח. "קשה מאוד לעבוד בתוך מיטת סי.טי, עם סכין ניתוח בתוך חלל של 60 ס"מ". ואז באה אינסייטק, ונותנת למכשירי האיבחון יכולת טיפולית, שבה יכול הרופא לעשות שימוש בזמן אמת, כשהמערכת מנחה אותו.

המערכת ממקדת אלומת גלי קול בעוצמה גבוהה, ומביאה אותה לטמפרטורה שמשמידה תאים. זה לא ממש חם, רק מספיק לעשות כווייה – ב-60 מעלות צלסיוס התאים כבר מתפגרים. החימום נעשה בדיוק של מילימטרים, כדי להשמיד רק את התאים הנגועים בסרטן, בלי לפגוע ברקמות אחרות בדרך. בדיוק כמו זכוכית מגדלת שמכוונת אל השמש ושורפת עיגול מדויק בפיסת נייר.

כל זה, כאמור, לוקח מספר דקות, ומתבצע בלי חתכים, בלי ניתוחים, בלי הרדמה, בלי צלקות חיצוניות – בול פגיעה. כיוון שהמערכת רגישה לחום, היא מראה לרופא היכן פגעה בדיוק וכמה מן הגידול עוד נשאר שם. ושלא כמו בניתוח, אם לא הוסר הכל, אפשר תמיד לומר לחולה: תבוא בעוד חודש, נמשיך אז.

 

 

השד נשאר, הסרטן הוסר
לא יכול להיות שאינסייטק לבד בשוק הזה. עד כמה שהרעיון חדשני, יש מתחרים. ולא סתם מתחרים, אלא כל השחקניות הגדולות בשוק ההדמיה הרפואית – סימנס, פיליפס, טושיבה – ו"מספר סטארט-אפים אמריקאיים". רק הקישו במנוע החיפוש שלכם "replace surgery" ותקבלו כמה תוצאות ניסויים, כל אחת מאוניברסיטה אחרת. אבל, מעריכים באינסייטק, כנראה שהחברה הישראלית מקדימה את השאר בשנתיים-שלוש (בינתיים התחילה גליל מדיקל הישראלית לבצע פרוצדורה דומה לטיפול בסרטן הערמונית, אבל בהקפאה ולא בחימום).

כרגע החברה נמצאת בשלב השני של הניסויים הקליניים, לטיפול בסרטן שד. אתרי הניסוי הם ארבעה בתי חולים בארה"ב ובקנדה, ובינואר 2001 יתווספו תל השומר ואימפריאל קולג' הלונדוני. מתוך 22 חולות סרטן שד קנדיות שהשתתפו בניסויים בשלב הראשון, 17 נשארו ללא שום זכר לסרטן. בלי כימותרפיה, רק בסיוע תרופה הורמונלית – שיעור הצלחה של 80%.

מעבר לסרטן שד, היישום העיקרי הוא הסרת שרירנים (מיומות), אותם גידולים על דפנות הרחם. למרות שהם לא ממאירים, 40%-25% מהנשים סובלות מהם, לעיתים תוך תופעות לוואי קשות. במקרים כאלה, הטיפול העיקרי כיום הוא – והנשים הקוראות מוזמנות להצטמרר – כריתת רחם. 200 אלף (!) כריתות בשנה, שליש מניתוחי כריתת הרחם בארה"ב, מתבצעים בגלל גידול לא ממאיר. אולי זה מפני שהגינקולוגים מקבלים תשלום פר ניתוח.

יש גם שיטות טיפול אחרות, כולן חודרניות ולעתים מכאיבות – שריפה בלייזר, חימום חלל הרחם, או סתימת כלי הדם באזור. אז באים החברים מאינסייטק ומבייתים אלומת גלי קול על הגידול ברחם, מבחוץ. הטיפול הזה מסובך יותר טכנית, בגלל העומק היחסי של הרקמה הנגועה, אבל קל יחסית לקבל עבורו אישור בטיחותי מה-FDA.
באינסייטק עדיין לא הגיעו לטפל בבעיות לב או בדלקות פרקים למשל ("יש גבול למה שאפשר לעשות, אנחנו רק 50 איש"), אבל ההשלכות עצומות. "המיכשור אמור לכסות את כל חלל הבטן, הגפיים, הצוואר ואיברים נוספים". על "האיברים הנוספים" לא ששים לדבר, שלא להפיח תקוות שווא באף אחד (הסרת גרורות במוח – היום כבר אפשר לדבר על זה).

מה שכן, יחד עם אוניברסיטת ירושלים הם מפתחים על אותו עיקרון שיטה להנחות תרופות למקום ספציפי בגוף. מחדירים תרופה "עטופה" למקום הנחוץ, וגלי הקול כבר ימוססו את העטיפה כשצריך. יישום אפשרי נוסף הוא "שחרור" של רקמות ותאים בעזרת האולטרה-סאונד, תהליך שמקל על ספיגה של תרופות בגוף ומגביר את יעילותן, ונבחנים גם יישומים קוסמטיים (בינתיים התמקדו בחברה רק בטיפולים להסרת גידולים. אביבה).

יגבו תשלום פר שימוש
רגע, מה המודל העסקי? ובכן, אינסייטק לא מתיימרת להקים מערכת שיווק והפצה. כיוון שמימשק המערכת ידידותי, משהו בין חלונות לפוטושופ, מעריכים שבכל בית חולים שבו תוצב המערכת יהיה צורך באיש תמיכה במשך 3 שבועות ולא יותר. אבל הכוונה היא לשווק דרך שותף אסטרטגי – חברות שעוסקות בתחום הטיפולי, בציוד לחדרי ניתוח, שישושו לטפל בפעילות השיווק וההפצה.

יש שמות?
"לא בשלב הזה. מוקדם מדי לגשש. אנחנו רוצים להגיע לזה רק כשיש לנו כבר תיק קליני מוכח ביד, שזה יהיה מעבר לוויכוח הקליני" (במארס 2003 נחתם הסכם הפצה ביפאן עם Ktec Corp).

יותר חשוב: באינסייטק לא ימכרו מכשיר ויילכו הביתה. הם רוצים לגבות תשלום פר שימוש במערכת.

ש: מכרה זהב.
וורטמן: "אני מקווה".

אז מה יפריע לאינסייטק לכבוש את העולם? קשיים טכניים לא מטרידים אותם, הם אומרים. "יכולים להיות עיכובים רגולטוריים, או קשיי החדרה של טכנולוגיה חדשה לשוק, וזה ייקח עוד חצי שנה או שנה. אבל זה יהיה עיכוב ולא עצירה".

מי שכן צפוי להתייצב מול אינסייטק הוא, אולי ניחשתם, הרופאים עצמם. עבורם מדובר באיום של ממש, שכן הם מקבלים שכר פר ניתוח. "אנחנו צופים מאבק כוחות בתוך בית החולים בנושא הבעלות על המטופל. אבל מה שיאזן את זה הוא המטופל עצמו. האלטרנטיבה הזו כל כך עדיפה, שאפילו אם רופאים ינסו למנוע אותה, המטופל ייאבק לקבל אותה. זה תלוי בנגישות המידע הציבורי. ארגוני רפואת נשים הם כוח פוליטי חזק בארה"ב, ולכן אנחנו לא מודאגים".

רק רגע. כנגד כל כוח שיכול להיות לארגוני הנשים, נסו לדמיין את ענקי הפרמצבטיקה, הקמים בבוקר ומגלים ששוברי הקופות שלהם לטיפול בסרטן עלולים להפוך למיותרים. אם השיניים החדות של אלה ייחשפו מול הניסיון להפוך את השוק על פיו, אפילו מוטי זיסר לא יעזור.

פורסם לראשונה ב"גלובס", דצמבר 2000.

איך קובעים הערכת שווי של חברות ביוטק

פורסם ב"גלובס" בנובמבר 2002. אפשר שיהיה קצת טכני. סבלנות, חביירים. עוד יבואו ימים, ואיתם פוסטים אישיים.

 

הדבר הראשון שיש לזכור הוא, שלא כל בעיה מצריכה גם פתרון, אומר יובל זילברשטיין, שותף בגיזה ייעוץ כלכלי ופיננסי. זילברשטיין כבר נתקל במומחה לייזר שפיתח מכשיר, שבעזרתו ניתן לחתוך חיתוך אלגנטי בעצם החזה לשם ביצוע ניתוחי לב. באופן מסורתי, הרופאים מנסרים את עצם החזה לפני הניתוח, בתהליך מלוכלך למדי.
הרעיון נשמע טוב, אבל זילברשטיין הלך להתייעץ עם מדענים שמחוץ לחברה, כדי לקבל חוות דעת נוספת. הוא שאל קרדיולוג מוביל ומנתחים שונים לדעתם, ומסתבר ש"אף אחד מהם לא ראה שום בעיה בטכנולוגיה הקיימת. לא הפריע להם לנסר". לכן, הוא מסכם, רק קהל היעד יקבע אם המוצר בא לפתור בעיה אמיתית.

ש: אז יעצתם לאותו יזם לשנות אפליקציה?
זילברשטיין: "במקרה ההוא, נטל בחירת השוק המתאים היה על היזם. אבל לפעמים אנחנו מסייעים גם בזה – סייענו לחברה שמטפלת בבעיות עור, שהתלבטה אם לעבוד בגישה קוסמטית או רפואית. אגב, לא תמיד זה עובד. למרות שהם עבדו בהתלהבות גדולה, וכבר הגיעו למו"מ עם חברת שיווק גרמנית, הדברים התמסמסו. לא הצלחתי להבין למה הם עדיין מתברברים. עובדה, הם עשו הכל נכון, ובכל זאת לא כל כך הצליחו".

הסיפור לעיל מדגים את פעילות גיזה ייעוץ כלכלי: ייעוץ אסטרטגי לחברות צעירות, כדי לגבש אותן סביב מטרה. אחת השאלות שמטרידות את אנשי החברות הצעירות הבאים להתייעץ, נוגעת להערכת השווי שלהן. הערכת שווי, אומרים בגיזה, היא אמנות ולא מדע. צריך לשקול את פוטנציאל ההצלחה לעומת תסריט של כשלון. צריך לבדוק את סבירות התחזית הפיננסית של ההנהלה – שלא תהיה שמרנית או אופטימית מדי.

מה עוד צריך? צריך להשאיר נתח פנוי לדילול עתידי, שצפוי לחול על בעלי המניות בגיוסים הבאים. צריך לבדוק אקזיטים אפשריים. בחלק המעשי, רצוי מאוד לבדוק עד כמה החברה עמדה בתחזיותיה עד היום, ואם היא מציבה יעדים ריאליים לעתיד. ולבסוף, כדאי לשאול שאלות לגבי יכולתו של הצוות הניהולי המוצב בה. על כל אלה מתווסף מצב הכלכלה והתעשייה הספציפית. אם מצב השוק כולו לא טוב, החברה תקרטע – גם אם יש בידה טכנולוגיה מעולה.

איך עוד בונים הערכת שווי ראויה לשמה? "צריך קודם כל להבין באיזה שלב החברה נמצאת", אומר זילברשטיין. "זה אומר לתקשר עם המדענים, שמרחפים לפעמים, במיוחד במדעי החיים, להבין קונקרטית מה הם עושים עכשיו ואיזה משאבים יש להם". סעיף שני הוא לבחון את תחומי הפעילויות האפשריים העומדים בפני החברה. אבל יש גם סעיפים לא כתובים: "התפקיד הראשון שלנו הוא להיות סקפטיים. בדרך כלל היזם והחברה אופטימיים, ואילו המשקיעים סקפטיים. הערכת השווי לצרוך עסקה תיפול בדרך כלל בין שתי ההערכות הללו".

 

שיקולים בהערכת שווי של חברות ביוטכנולוגיה

1. יש לזכור כי על הסיכון ה"רגיל" שבהקמת סטארט-אפ נוסף "סיכון מיוחד" בחברות ביוטכנולוגיה – רמת האי-ודאות גבוהה וישנם תסריטים קיצוניים של הצלחה או כישלון. מכל 12 חברות שמתחילות בפיתוח, רק אחת תגיע לשלב השני של הניסויים הקליניים.
2. אופי ההנהלה – ניסיון, רקע טכנולוגי, מידת הפתיחות המחשבתית. צניעות, עבודת צוות, היצמדות למטרות.
3. גודל השוק – השוק עצמו, שיעורי צמיחה, כמות וזהות המתחרות, היתרון היחסי של הטכנולוגיה.
4. הקף ההשקעות הנדרש – ניסויים קליניים, רישום פטנטים, שכר לעובדים, יועץ FDA.
5. רגולציה – הסיכוי לקבל מעמד של Standard of Care עבור הטיפול בארה"ב
(השתתפות או מימון של חברות הביטוח).
6. מודל עסקי – פיתוח עצמי של התרופה או שת"פ עם חברות פארמה. במקרה של פיתוח עצמי (לא סביר) יילקחו בחשבון הוצאות שיווק ופיתוח משמעותיות. במקרה של שת"פ יילקח בחשבון שיעור התמלוגים על ההכנסות והתשלום לאבני דרך. (כלל אצבע: על כל אחד מהשלבים מחושב תשלום של כמיליון דולר).
7. שותפות אסטרטגית – מציאת שותף מתאים; עיתוי הפנייה אליו; בניית "הסכם נכון", של שותפות אמיתית, לעומת הסכם רישוי/תמלוגים פשוט.
8. קניין רוחני – מספר המדינות בהן יירשם פטנט (כלל אצבע: תחרות גנרית בעתיד
מביאה לירידה של כ-50% במחיר התרופה, אך גם לצמיחת המכירות, עקב המחיר הנמוך).
9. ניסויים קליניים – האם בוצע רק המינימום הנדרש ב-FDA, או גם ניסויים בהקף
נרחב במוסדות נחשבים בעולם. הניסויים הנוספים נחוצים לשם קבלת הכרה מן המימסד הרפואי.
10. צוות ייעוץ מדעי (Advisory Board) – תנאי הכרחי אך לא מספיק. האם
יש ביכולת הצוות לתרום ליצירת שיתופי פעולה עם מרכזים קליניים מובילים? האם
יושבים בו מובילי דעה?

מקור: גיזה ייעוץ כלכלי ופיננסי

בהמלצות של גיזה לגבי תחום הפעילות, אגב, אין הפתעות – יש שלושה תחומים עיקריים, שיחד מהווים עד 75% מהמוצרים בצנרת היום. מדובר כמובן בסרטן, במחלות אוטו-אימוניות (כמו סכרת) ובמחלות של מערכת העצבים המרכזית (CNS). בליגה השנייה ניצבות מחלות זיהומיות ומידבקות (משפעת עד איידס) ומחלות לב. בגיזה ממליצים להיות זנב לאריות ולהתברג לתוך אחד מהתחומים הללו.

ש: אבל אלה שווקים רוויים.
"מבחינתו של הסטארט-אפ, היעד הוא לעניין את חברת הפארמה. הצנרת של החברות האתיות נמצאת בדעיכה ומצטמצמת. אין טעם לבוא אליהן עם תרופה למחלה נדירה".

ש: הרבה חברות מצטטות שווי שוק כולל בתחום רחב, קרדיולוגיה נאמר, בלי להתחשב בעובדה שלעולם לא יהיה להן נתח משמעותי מהשוק כולו.
"כן. כולם הולכים לגרטנר גרופ ולוקחים את תמצית הדו"ח הגנרי שלהם, גם אם הוא לא מתאים לעיסוק הספציפי של החברה".

כאן יש לצטט משפט מהפרזנטציה של גיזה, ומומלץ גם לשנן אותו: "במקרים רבים לא סביר להניח נתח שוק דו-ספרתי".

אגב, אם חברות הפארמה הן יעד, מדובר ביעד מבוצר מאוד. "לא תמיד היזמים מבינים שהשוק אינו אנחנו, שלא לנו הם צריכים למכור, אלא לחברת פארמה עולמית. ולחדור לחברות האלה זו לא משימה פשוטה. בארץ עוד אפשר לתפוס את ישראל מקוב או אלי הורביץ באיזה יום עיון. אבל תנסי לחשוב איך תופסים את ג'ונסון אנד ג'ונסון. זה קאנטרי קלאב די סגור. חשוב שבסטארט-אפים כבר בשלבים מוקדמים יהיו אנשים שיידעו לנהל, פלוס ניסיון בחברות פארמה. ואין הרבה אנשים כאלה".

גם כאשר מגיעים לביג פארמה, לא נגמרות הצרות – חברות הפארמה הגדולות מתעניינות בפיתוח רק כשהוא נמצא כבר בשלב השני של הניסויים הקליניים. קוראים לזה גידור סיכונים. מצד שני, קרנות ההון סיכון לא ישקיעו בחברות ביוטק שעומדות בשלב הראשון של הניסויים. והן גם מעדיפות השקעה בחברות מסוג מסוים, כאלה שיש להן פלטפורמה. כלומר, אומר זילברשטיין, נוצר כאן כשל שוק של שלוש-ארבע שנים בחייה של כל חברה – אותו כשל שמונע מהן לגייס בשלבים מוקדמים. מכרזי החממות באים לפתור חלק מהבעיה הזו.

"המכרז להקמת החממות הביוטכנולוגיות היה צעד בכיוון, למרות שאחותנו גיזה הפסידה", כך זילברשטיין. "עצם המכרז היה נכון. אבל את פירות החממות נראה רק בעוד 10-5 שנים. יש היום 150 חברות ביוטק בישראל, ואני מאמין שיהיו פירות. אני לא מצפה לשבת פה בנובמבר 2003 ולראות אותם. אבל בנובמבר 2005-2006 כן. צריך
אורך נשימה".

ש: מיזוגים יפתרו חלק מהבעיה?
"אני לא רואה גל של מיזוגים בין החברות. מצד שני, יש היום יותר צניעות. יש יותר הבנה שכדי להצליח צריך להסתייע בגורמים נוספים".

אורלי בנטור, אנליסטית בכירה בגיזה ייעוץ כלכלי, מציגה מקרה מבחן להערכת שווי של חברה בשלב הסיד. מדובר בסטארט-אפ בתחום המיכשור הרפואי, שפיתח מוצר המסייע בפרוצדורות גינקולוגיות. אישור לשיווק בארה"ב כבר היה לאנשי החברה, עוד משלבי הפעילות הראשונים. מאיפה מתחילים? ראשית, אומרת בנטור, יש להבין את הבעיה שאותו מכשיר בא לפתור ואת שכיחותה באוכלוסייה. וכפי שראינו בדוגמה הקודמת, "יש גם בעיות שלא מטרידות אף אחד". שוב, בגיזה נפגשו לצורך העניין עם רופאים בתחום כדי להבין עד כמה המוצר יסייע להם, ועד כמה הממסד הרפואי ייטה לקבל את המוצר החדש. "יש הרבה פתרונות נפלאים שרופאים לא מוכנים לאמץ – אם הם כרוכים בתהליך למידה ארוך למשל. במקרה הזה הערכנו שהשוק יתקשה לקבל את המוצר".

לאחר סקירה של הפתרונות הקיימים בשוק, מבחינת רמתם הרפואית ומחירם, פנו לבדיקת המתחרים, ומידת הרווחיות שלהם. בגיזה ניסו לנתח את העיתוי שבו המוצר יוכל להיכנס לשוק, מול העיתוי שבו תעבור החברה לאיזון פיננסי. בחישוב הזה נכנסו גורמים כמו כיסוי אפשרי של הטיפול בידי חברות הביטוח, וכן העובדה שיזדקקו
למפיץ.

במודל הכמותי, אומדים את פוטנציאל ההכנסות ואת פוטנציאל הרווח שינבעו מהמוצר. אומדים כמה מזומנים תצרוך החברה בשנים הראשונות, עד החדירה לשוק, ומכאן גוזרים את השלב שבו החברה תתייצב ותגיע לאיזון. בשלב הזה כבר אפשר להעריך את הסיכון. יש גם חישוב של אומדן ההכנסות הצפויות: כמות הטיפולים הרלוונטיים, גודל קהל היעד וקצב הגידול שלו. "במקרה הזה", אומרת בנטור, "החברה הלכה לנישה קטנה יחסית – נשים בהריון עם סיבוכים מסוג מסוים. הרבה טיפולים כאלה התבצעו בעולם השלישי בצורה לא חוקית ובמחירים זולים, ולכן זה קהל יעד לא רלוונטי". כך קרה שהחברה העריכה כי יהיה ביקוש ל-52 מיליון טיפולים בשנה, כולל בעולם השלישי, ואילו בגיזה ראו רק 15 מיליון טיפולים בשנה. פשוט לא היתה דרך להגיע לרוב הנשים הנזקקות לטיפול.

חישוב נוסף מצריך קביעה של מחיר התחלתי למוצר, וצפייה של שינויים במחיר הזה על פני זמן. השינויים יכולים לבוא בכפוף לשינויי חקיקה שונים או למספר השחקניות בשוק. גם אורך זמן הפטנט שנרשם על המוצר ורמת ההגנה שהוא מקנה, הם קריטריונים חשובים. ואסור לשכוח, אומרת בנטור, שגם אם החברה רשמה פטנט טוב, הוא עלול לדרוך על בהונותיה של חברת ענק. ואם ענקית תתבע את החברה, מדובר בסיפור שייגרר במשך
שנים בבתי המשפט. במקרה כזה, נושא "הראשונה לשוק" מאבד את כל עוקצו, שכן אין טעם להיות ראשונה ולראות את הכנסות המוצר נלקחות בעקבות פסיקה משפטית.

עוד שאלה היא – האם מדובר במוצר מתכלה שמצריך רכישות חוזרות, או במוצר עמיד לאורך זמן? במצב האידיאלי זה "גם וגם", ומבחינה זו אפשר לומר שחברות המיכשור הרפואי הישראליות יודעות את השיעור הזה. רובן טורחות לספק גם מכשיר נייח ויקר, וגם חלקים מתכלים עבורו, גם אם לפעמים המכשיר מסופק בחינם בהתחלה.

באומדן ההכנסות הצפויות נלקחו בחשבון היבטים כמו התמורה שהרופא או חברת הביטוח יקבלו על ביצוע הפרוצדורה, לעומת הסכום המקסימלי שיהיו אלה מוכנים לשלם. "לפעמים התועלת שיכול המוצר להביא גדולה, למשל בהקטנת עלויות או בכיסוי מפני תביעות על רשלנות רפואית", אומרת בנטור. "אבל לא תמיד זה יכול לקבוע את המחיר, שכן חברות השיווק וההפצה נוטות להיות צד חשוב בקביעת המחיר הסביר".

"הרבה פעמים", אומר זילברשטיין, "החברה מודדת את השוק מבחינת המחיר שישלם הצרכן, ומייחסת את כל המחיר לעצמה. אבל אנשים נוטים לשכוח שיש גם עמלת הפצה, מה שחותך לרוב את התזרים ליצרן בשני שליש". לאחר כל ההוצאות הנלוות, כלל האצבע על פי אנשי גיזה הוא, שרק כרבע(!) ממחיר המכירה הסופי מגיע ליצרן.
הניסיון שיש למפיץ או למשווק היה סעיף נפרד. כאן יש לבדוק, האם ועד כמה המוצר "מפריע" למוצרים אחרים שמשווק אותו גוף. "מפיץ גדול מדי לא יוכל להקדיש תשומת לב למוצר החדש, מפיץ קטן מדי לא יוכל להשתלט על כל השוק", אומר זילברשטיין.

 

טעויות נפוצות

* מכירות ושיווק – בחירה לא נכונה במשווק (משווק לא מנוסה, או הסכם שיווק בלעדי איתו במדינת היעד העיקרית); קביעת יעדי מכירות נמוכים; בחירה במשווק המתמחה במוצרים שמתחרים ישירות במוצרי החברה; שיווק מוצר הדורש הדרכה משמעותית לרופאים.
* תכנון זמן – היזם מנהל חברה במקביל לעבודת מחקר ולפרקטיקה בבית חולים ("זה לא משדר מחויבות מספיקה").
* הטמעה – שקיטה על השמרים לאחר השגת אישור FDA; חוסר מודעות לצורך בביצוע ניסויים נוספים כדי להשיג הכרה של הממסד הרפואי; גם פרסומים מדעיים בכתבי עת נחשבים מסייעים לקדם את המוצר. חוסר התמקדות עסקית ופרזנטציה גרועה ניתנים לתיקון ללא כאב, בתנאי שליזם יש מידה של צניעות.

מקור: גיזה ייעוץ כלכלי ופיננסי

באותו מקרה מבחן, כיוון שהחברה היתה רחוקה מאוד מרווח, השתמשו בגיזה במכפיל הכנסות. אותו קבעו בטווח של 2.5-1.5, שנגזר מהשוואה לעסקאות דומות בענף המוצרים הגינקולוגיים. בגיזה חזו שהמוצר יניב מחזור מכירות של 4.5 מיליון דולר בשנה השלישית לשיווקו. העצה של גיזה ליזם היתה לא למהר מדי – כיוון שחלק נכבד מהשוק "נחתך" מהתחזיות והיה לא ריאלי עבורו, הוא נותר עם מיזם פושר למדי. אגב, לאחר דילול ולקיחת ההוצאות השונות בחשבון, חושב סכום של כ-2.8 מיליון דולר כשווי החברה.

ש: אולי זה בכלל לא שווה את המאמץ?
בנטור: "זה אכן שווי נמוך. מצד שני, בשלב הזה, בלי כלום ביד חוץ מפטנט, זה טוב. אנחנו רגילים למספרים גדולים בחברות של מיליארדים, אבל גם חברה שמייצרת כמה מיליונים בשנה, זה מכובד".

ש: גם הקף מכירות כזה עשוי לתת אקזיט.
זילברשטיין: "לגבי מכירות חברה בכלל – אם מציעים לך עסקה, גם אם אתה חושב שאתה שווה יותר, לך על זה. גיל שווייד מכר חברה ב-400 אלף דולר, והיום היא שווה 6 מיליארד דולר. אם הוא היה יזם ישראלי רגיל הוא היה מתווכח, ולא היה פורץ קדימה. לא תמיד טוב להיות חמדן. אם המשקיע מציע לך ערך מוסף – תמכור. לא בנזיד עדשים, אבל תמכור. במיוחד אם מדובר במשקיעים אסטרטגיים. הם הלא רוצים שהיזם יעבוד בחברה, ולא רוצים לראות אותו מנוצל וממורמר".

 

לרשת אין ריח: עלייתה ונפילתה של Sense It הישראלית

 

הכתבה הזו פורסמה במוסף "פירמה" של "גלובס" בספטמבר 2001. שוב, עבר המון זמן, אבל הסיפור מרתק, ואפילו גנרי – טכנית כבר אפשר להעביר ריחות דרך האינטרנט, אז למה הטכנולוגיה לא התרוממה? 

"בעוד שנה מהיום כולם יקנו דרך המחשב בלחיצת עכבר. אני רוצה להריח את המוצרים לפני שאני קונה אותם, אני רוצה לקבל פרסומות עם ריח, ואני רוצה לבדוק את הירקות שאני בוחר גם באמצעות חוש הריח שלי. ככל שהפיתוח ילך וישתכלל, הריח יהיה מדויק ומובחן יותר. בהתחלה הריחות יהיו כלליים יותר, למשל בסיפור על סינדרלה יהיה ריח כללי של תפוח, למרות שבאופן פוטנציאלי אפשר להבחין בין ריחות של 30 סוגי תפוחים. הדבר הזה יקרה, לדעתי, בתוך שלוש-ארבע שנים מהיום".

לא נביא ולא חוזה. אלי פיש, מנכ"ל סוכנות הפרסום גולדפיש אינטראקטיב (שנסגרה בינתיים), אמר את הדברים האלה במאי 2000. רק שנה וקצת מפרידות בין החזון הריחני הזה ובין חזיון הבעתה שהתגלה השבוע בביקור במשרדי חברת Sense It בהרצליה, שגם היא סגורה ומסוגרת. מישהו שלף את האינטרקום ממקומו, מטר מהדלת של גולדפיש אינטראקטיב. אבל מי צריך אינטרקום, כשכל הרכוש עומד עכשיו למכירה.

 

"מה בעצם חסר עוד?"
לפני שנה וחצי זה נשמע כמו חלום גדול, להפיץ ריח באינטרנט, למרות שכל מי ששמע על הרעיון הרים גבות. למה בעצם, שאלו המלעיזים, צריך מתקן ריח בתוך המחשב, או בטלוויזיה או בקולנוע? הרעיון נשמע עתידני ומדליק לכמה אנשים, וצלצל מגוחך באוזניהם של אחרים. וזאת מפני שהטכנולוגיה של קידוד ריחות (שתכונה כאן בשם החיבה "ריח באינטרנט") מעלה בצורה חדה את שאלת הצורך. מי צריך את זה? הרי גם ניחוח חזק של אבק שריפה לא היה מציל מערבון גרוע. ומצד אחר, מערבון טוב באמת לא צריך שום ריח נלווה.

המגזין "Wired" כתב עוד בסוף 1999 כי "האתגר הגדול ביותר של Digiscents (החברה האם של סנסאיט, א"מ) הוא התגברות על 'פקטור המוזרות'. פתרון בעיית השיווק יכריע בשאלה אם המוצר יהפוך לצעצוע פופולרי או לעניין מגוחך שיישכח". נראה שלעת עתה לפחות נמצאה תשובה לשאלה הזו.

פיש סיפר בזמנו בראיון ל"הארץ": "ישבתי במשרד שלי וחשבתי: מה בעצם חסר עוד במולטימדיה?". נשמע כמו רעיון אופייני לתקופה שבה דובר רבות ונצורות על "העשרת חוויית הגלישה", שבה ציפו לפס הרחב כמו לבוא המשיח, והתעסקו בעזרים טקטיים כמו קסדות וכפפות מגע למציאות מדומה. ובאותה תקופה לא היה קשה לפיש לשכנע שני מדענים ממכון ויצמן להצטרף למיזם שלו. ראשית הוא פנה לפרופ' דוד הראל, אחיו המבוגר ממנו ב-16 שנה, המכהן כדיקן הפקולטה למדעי המחשב והמתמטיקה במכון ויצמן וחוקר בתחום מדעי המחשב והאלגוריתמיקה. הראל כיוון את אחיו אל הביוכימאי פרופ' דורון לנצט, העומד בראש פרויקט הגנום הישראלי במכון ויצמן. לנצט מתמחה בין היתר בחקר הגנים הקשורים בחוש הריח. לבסוף התאגדו השלושה לכדי חברה.

במרקש להוטים על העניין הזה 

המטרה הייתה להעביר ריחות מכל מקום בעולם לכל מקום בעולם, דרך כל מדיה. השלושה חיפשו דרך לקודד ריחות (כפי שמצלמה מקודדת את צבעי המציאות) ולתרגם אותם החוצה בצורה קרובה כמה שיותר למקור (כמו שמתקבל צילום). משימה סיזיפית, אם מביאים בחשבון שבאף האנושי יש עד 1,000 קולטנים שונים לריח, שמופעלים בהרכבים שונים ובעוצמה שונה בכל פעם. דובר על מכשיר קלט שיכלול חיישני ריח בצד המשגר, ועל מכשיר פלט שיותקן בצד המקבל, ובו מאגר של כ-150 חומרי ריח בסיסיים, שמהם אפשר יהיה להפיק קוקטיילים
של כל הניחוחות בעולם. דוד הראל אמר אז: "אני מעריך שבתוך שלוש-ארבע שנים כבר יהיה ממש מכשיר שיוכל 'לצלם' ולהעביר ריח. אנחנו מלאי התרגשות מכל הנושא, ושנינו פינינו חלק גדול מהחיים המקצועיים שלנו, כרבע מזמן המחקר, כדי להתמסר אליו".

היום, אחרי כינוס הנכסים, אומר הראל: "האנשים שצחקו ואמרו שאין לזה סיכוי – שיסתכלו אחורה, לימים שבהם שאלו מי צריך קול ומיקרופון במחשב. היום אין מחשב בלי קול. ראינו שורה שלמה של אפליקציות אפשריות, ואתה יכולה להגיד הממ… על אחת או שתיים, אבל לא על כולן. משחקי מחשב – לא רק ריח של אבק שריפה, דם או מערה, אלא גם ריח כחלק מהאסטרטגיה. למשל, בתחילת המשחק עוברת בחורה נאה ומריחים את הבושם שלה, ובמשך המשחק הריח מופיע שוב ואפשר לנחש שהיא נמצאת אולי מאחורי הדלת.

"היו גם יישומים לצרכים רפואיים וביו-רפואיים, לסרטי וידאו, לטלפונים. אם אני הולך לשוק של מרקש ומצלם, הייתי רוצה לתפוס לא רק את התמונה, גם את הריח. הייתי רוצה להריח מה אהרוני מבשל בזמן אמת. אפשר לשאול מי ישלם כדי להריח את אהרוני מבשל, אבל אני לא קונה את זה. יכול להיות שהיינו עושים טעויות שיווקיות ומוכרים מכשירים מסורבלים או יקרים, אבל זה קורה בכל טכנולוגיה חדשה".

בימיה הטובים, לפני שנה וחצי, הייתה סנס-איט חברה צעירה ונלהבת. חברת ידע של מכון ויצמן נכנסה אליה ב-30 אחוז בעלות, ומלבדה השקיעו כמה מאות אלפי דולרים "זוג אחים ישראליים מוכרים בהיי-טק", שגם היום פיש מסרב לחשוף את זהותם. לעיתונות סיפרו בחדווה כי החברה "עומדת לחתום על הסכם עם שלושה משקיעים
אמריקנים". ארבעה חודשים אחר כך כבר נודע כי את סנס-איט רכשה המתחרה העיקרית שלה, דיג'יסנטס האמריקנית.

"היה מוצר חם ביד"

עוד במאי 2000 ביקר בארץ אחד ממייסדי דיג'יסנטס, ג'ואל בלנסון, וסיפר ל"גלובס" על חזון שלפיו האינטרנט יהפוך "למקום בפני עצמו". לבוש במכנסיים קצרים, בלובי של מלון תל אביבי, ציטט מתוך הספר "כלכלת החוויה" של פיין וגילמור, והכריז: "הטכנולוגיה שלנו תהיה חלק ממכירת חוויה, חלק ממדיה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה שם, גם בגרפיקה גם בקול וגם בריח. מדיה ששוברת את החיץ בין חוויית הקנייה בחנויות מלט ולבנים ובאינטרנט… אנחנו שואפים להיות הפלטפורמה הסטנדרטית בשוק של תיאום ריח ומדיה".

החברה של בלנסון, שיוסדה יחד עם דקסטר סמית, קמה בתחילת 1999. אותם שניים ייסדו קודם לכן את Double Twist, חברת ביוטכנולוגיה שמציגה רצפי גנום באינטרנט (ונסגרה בינתיים). דאבל טוויסט הונפקה בנאסד"ק, והשניים פרשו ועברו הלאה. באווירה העליזה של אז הם גם הצליחו לגייס הון לדיג'יסנטס. אנשים היו מוכנים להשקיע 20 מיליון דולר, לפי שווי חברה של 80 מיליון דולר, בהעברת ריחות דרך האינטרנט.

מתקן הריח של החברה, iSmell, קודד ריחות לפי תכונותיהם המולקולריות והפך אותם לקוד תוכנה. הכוונה הייתה למכור מאווררים שיותקנו במחשבים אישיים, שמהם ינשבו אל הגולש ניחוחות אינספור. גלויה וירטואלית בריח תותים, שנה טובה בריח דבש או משחק מחשב שפולט ריח דם ויזע. דיגי'סנטס הצליחה לחתום הסכמים עם חברות בסדר הגודל של PCCW (פסיפיק סנצ'ורי סייברוורקס), מחברות אחזקת האינטרנט הגדולות בעולם, ושיתופי פעולה מחקריים עם פרוקטר אנד גאמבל ו-eCandy.com. שם מפורסם אחר היה חברת הריץ' מדיה ריל נטוורקס, שלה 100 מיליון משתמשים, אבל השותפויות האלה, עד כמה שנחשף, התמקדו בהפצה חינם של גרסת הביתא של המוצר. למעשה, כ-5,000 ספקים קיבלו אותו לניסיון, והיו אמורים לשלב אותו במוצרי תוכנה, דואר אלקטרוני ומשחקי מחשב. הכנסות של ממש לא זרמו.

כאמור, בספטמבר 2000 הודיעה דיג'יסנטס על רכישת סנס-איט טכנולוג'יס, בסכום לא ידוע במניות דיג'יסנטס. מעתה אמורה הייתה סנס-איט להיקרא דיג'יסנטס ישראל, ולהיות מרכז המחקר ופיתוח של החברה הממוזגת (ששכנה באוקלנד, קליפורניה). סנס-איט עמדה אז לעבור לשלב של ניסויים בריחות בהשתתפות נבדקים אנושיים, וכנראה גם עשתה את זה. אבל שוב, לא נקפו תשעה ירחים ובאפריל 2001 הודיעה דיג'יסנטס על הפסקת פעילותה. עם קבלת ההודעה פוטרו גם 70 עובדי סנס-איט והמשרדים ננעלו.

פיש תולה את המפולת באחד המשקיעים הגדולים בחברה הממוזגת, חברת ניחוחות שווייצרית גדולה ששמה Givaudan, שהשקיעה בה עד דצמבר 2000. "הם היו אמורים להמשיך ולהשקיע גם בשלב הייצור. הם משכו אותנו כמה שבועות טובים כשהשוק התחיל ליפול. דיברו אפילו על לרכוש את החברה, וממש בימים האחרונים, כשהכסף התחיל להיגמר, הגיעה הודעה בישיבת דירקטוריון שהם לא משקיעים עוד בטכנולוגיה בכלל. יום לאחר מכן פיטרנו את העובדים.

"היינו ממש בהלם. היה מוצר חם מאוד ביד, אנשים היו בטירוף על זה. אבל הטיימינג לא היה נכון. למשל, הסרטים "שרק", "טומב ריידר", "פיינאל פנטזי" היו בפיתוח עם גרסת ריח שלנו. כבר הכניסו את הקוד של הריח למשחקי המחשב בגרסת הדי.וי.די שלהם. כל כך הרבה דברים היו צריכים לצאת. פרוקטור אנד גאמבל עשו קבוצות מיקוד עם מוצרים שלנו, ובום – הכול נסגר".

שני מדענים מזדקנים ואפורים

אותו מוצר היה כונן ריח המותקן על המחשב, שיהיה מסוגל לערבב מאות ריחות ולפלוט את התערובת לאוויר, ברדיוס של מטר אחד. הכוונה הייתה לשחרר אותו לשוק לפני הכריסטמס, ולמכור בכ-100 דולר לצרכן. מאשרת שגית פינק, מנהלת הפיתוח בחברה המנוחה: "למוצר היה כבר תיק ייצור, והחברה עברה את שלב הביתא והגיעה לשלב שעמדה לחתום עם חברות שייצרו אותו. כבר התחילו לדבר על הסכמים עם חברות במזרח הרחוק לייצור של כמה עשרות אלפי יחידות".

"ניסינו למצוא משקיעים אחרים", כך פיש. "פשוט, זה היה הזמן הלא נכון. הלכנו להרבה גופים, לחברות וקרנות, אבל היום לא מוציאים סכום כזה מהכיס. אין משקיעים עכשיו, אין מימון. הנה, השבוע סגרתי גם את גולדפיש אינטראקטיב. הכול נסגר ומתמוטט מסביב. מה אני יכול לעשות".

ש: ואולי החברה נפלה כי הרעיון היה בעייתי.
הראל: "זו שאלה טובה, ומכיוון שהמוצר לא יצא, אני לא יכול לומר מה מוצדק ומה לא. אני נוטה לחשוב שהחברה נפלה כיוון שהייתה בשלב קריטי בזמן הכי גרוע בתולדות ההיי-טק, אביב 2001. אני לא אתווכח, אבל זו לא הייתה חברה של מוצר אחד ושוק אחד. אם כרומטיס נופלת, ולוסנט בדרך ליפול, אז בטח חברה קטנה עם טכנולוגיה
חדשנית, עם set up לא הכי מלהיב, של שיווק בארצות הברית ומחקר ופיתוח בארץ, עם שני מדענים מזדקנים ואפורים. יכול להיות שכל אלה תרמו לסגירה, אבל זה בעיקר מצב השוק".

פיש: "החברה זכתה בחצי השנה האחרונה לפני סגירתה במקומות ראשונים בכל יריד ותערוכה שהגענו אליהם. בלאס וגאס, ב-3.com, בתחרות של סאצ'י אנד סאצ'י. דיברו על זה בכל מקום. 5,000 בתי תוכנה נרשמו ועבדו עם התוכנה שלנו. זה היה צריך להיות סנסציה".

ש: אומרים שזה לא מעשי, תקשורת ריח.
"זה לא נכון. כבר התחלנו פיתוח עם חברת רכב מיפן, אני לא יכול להגיד שם, לארומה-תרפיה באוטו. נאמר שאם הבנאדם שיושב באוטו לא רגוע, אז משחררים לו ריח מרגיע. זו חוויה מדהימה. תחשבי על סוני פלייסטיישן, על תוכנות לימוד לילדים, פרסומות, באנרים. פשוט אנשים עוד לא מבינים כמה הדבר הזה הולך להיות גדול. והוא יהיה גדול, אולי עוד 15-20 שנה, אני מאמין בזה".

ש: הראל, בדיעבד לא יכול להיות שפיש סחרר לכם קצת את הראש?
"הפרופיל שלו היה כל כך הכרחי. בלי בנאדם כמו אלי פיש שום דבר לא היה זז. אם לא היה האיש הצעיר הזה, הכריזמטי והמוכשר שחזה את היכולות, לא היה קורה כלום. אם הוא לא היה תופס אותנו, דופק את שני הראשים ביחד – ויצאו ניצוצות. זו חוכמה קטנה מאוד לומר כך לאחר מעשה. אני מודיע לך חד-משמעית שזה לא בגלל שהוא אחי. אם החברה הייתה מצליחה אף אחד לא היה שואל את זה".

 

[X=nextPage=X]
 

אבל הצלחה לא היתה. לאחרונה קיבלה חברת ארן מחקר ופיתוח, ספקית של סנס-איט, אישור מבית המשפט המחוזי בתל אביב להיכנס לחצר החברה ולעשות רישום נכסים בשל חשש להברחת נכסים מהחברה. החוב של סנס-איט לארן נאמד כעת בכמיליון וחצי שקל, כך על פי טענות ארן בבית המשפט. מטענות ארן בבית המשפט למדים כי שעות ספורות בטרם פרסום הידיעה על החלטת סנס-איט בנוגע לסגירת החברה, פנה אחד מעובדי סנס-איט לארן וביקש לקבל את אחד הדגמים שפיתחה ארן בשביל החברה, בטענה שהוא מכין מצגת טכנית של הדגם. מה שהוא החזיר היה גרסה מיושנת של הפיתוח, ובו זמנית נלקחו מארן כל קובצי המחשב העדכניים של הפיתוח. ארן טוענת כי סנס-איט נסגרה רק כדי להשתחרר מחובותיה ומנושיה, ושבכוונתה להבריח את נכסיה או למוכרם. מכל מקום, כרגע החברה חדלת פירעון, וארן ביקשה למנות לה מפרק זמני.

עו"ד אמיר איבצן ממשרד איבצן-פרידמן-נצר ושות' (שמונה כבא כוח ארן בתיק) מספר: "כיוון שהמנכ"ל של סנס-איט (ג'וזף דויטש, א"מ) לא היה בארץ באותה תקופה, ולא נמצא איזשהו דגם שארן פיתחה, ארן ביקשה שוב צו פירוק זמני. בינתיים נתפסו הנכסים, שהם לא מרובים".

ש: מה זה לא מרובים?
"שולחן ומחשבים, והיה שם איזה רכיב שנקרא אף מלאכותי, שזה קשור לפיתוח שלהם. עדיין לא ברור לנו של מי הפטנט שהם רשמו, אנחנו בודקים. אבל האף המלאכותי נמכר כמכשיר שנרכש כמוצר מדף מאיזושהי חברה".

ש: מי קנה את האף המלאכותי?
"הוא נמכר למכון ויצמן ב-20 אלף דולר".

ש: זה לא נראה קצת מוזר שמכון ויצמן קנה רכוש מחברה שבכיר בה חוקר שלו?
"הוא היחיד שהציע הצעה. זה הרי לא הפיתוח של החברה, אלא מכשיר שבעזרתו עוסקים בתחום הריחות. הוא נקנה מחברה שמייצרת אפים. כל אדם יכול לקנות אותם".

"אני קניתי אותו", מנדב פרופ' דוד הראל. "אף מלאכותי זה חלק מהמחקר שלי. זה מכשיר שלוקח וישים של חומרים כימיים ונותן למה שנכנס חתימה כימית דיגיטלית. המחקר שלנו עוסק באלגוריתם של העברת ריח מתוחכמת. ברגע שהחברה נסגרה, האינטרס הכי גדול שלי זה שיהיה לי כזה מכשיר. כונס הנכסים שאל מי רוצה לקנות, וקניתי אותו מכספי מחקר שיש לי כאן לצורך המשך העבודה המדעית, שנעשתה בכל מקרה במכון ויצמן.

"אנחנו מקווים שהמצב בשוק יאפשר לחזור לפעילות הזו מתישהו. בתור מדענים, אנחנו ממשיכים לעשות את המדע, רק שהוא נעשה כולו במכון ויצמן, ולא חלקו במכון וחלקו בחברה. כיוון שאני מאמין ברעיון, אנחנו ממשיכים לעבוד. המחקר מתבצע, יש לו גם אספקטים יישומיים, אבל זה מכון מדעי ואנחנו עושים מדע. גם קודם עשינו מדע, אבל הוא הושלם, נתמך והועשר.

"החיים שלנו לא קלים פה, כי בחברה היו כימאים שהפעילו את האף, וכאן אנחנו צריכים למצוא פתרונות לבדנו ומכספנו. זה רק מראה על מידת האמונה שלי ברעיון, שאני מוכן להוציא כספי מחקר פה ולקנות מהחברה חלק מהציוד".

ש: מן הסתם, ההתלהבות המחקרית פחתה.
"ההתלהבות ישנה. אבל מטבע הדברים, כשהשטיח המסחרי נמשך מתחת לרגליים שלך, כשאתה יודע שכבר לא תמכור מוצר בנובמבר לקראת כריסטמס, מובן שההתלהבות יורדת. אבל אני עושה מה שאני יודע לעשות, וזה מדע".

ש: לא עצוב כשחברה נסגרת?
"אישית, אני מאוד שמח שלא התפתיתי אף פעם לעזוב את האקדמיה ולהצטרף פול טיים לחברות שהקמתי (בשנות השמונים הוקמה I-Logix האמריקנית על בסיס טכנולוגיה שפיתח הראל, א"מ). תמיד שמרתי פה על המשרה המלאה שלי".

תעשיית הנחיריים

"מבחינה היסטורית, כל פעם שהוסיפו יכולת חדשה למדיה היא נתפסה כגימיק, כמשהו מוזר", אמר בזמנו ג'ואל בלנסון, מייסד דיג'יסנטס. "כך היה עם הקול שהוסיפו לסרטי הראינוע בשנות השלושים. בתחילה רק הסרטים המצוירים השתמשו בקול, לדיסני היה חלק חשוב בזה. אחר כך הצטרפו קומדיות כמו סרטי האחים מרקס, שהשתמשו באפקטים של סאונד. לאט-לאט זה נעשה חלק חשוב, שהיום הוא כבר בלתי נפרד מהסרט".

מתברר שהחולמים והלוחמים בתחום הריח הם עם מוזר בפני עצמו, שצבר היסטוריה משלו. כבר בסוף שנות החמישים נכנסה לעולם הזה מערכת ששמה Smell-O-Vision שייצרה חברת AromaRama. הטכנולוגיה: בזמן הקרנת סרט הופצו באולם הקולנוע 72 ריחות שונים דרך מערכת האוורור. מספרים שאנשים ברחו מן האולם המצחין כל עוד רוחם בהם. ב-1981 הוקרן הסרט "פוליאסטר" של הבמאי השערורייתי ג'ון ווטרס, שבו חולקו לקהל כרטיסי גירוד ובהם ריחות, נעימים יותר או פחות. ובישראל, אם אתם זוכרים, עשו שימוש ברעיון הזה באחד מפרקי הסדרה "שמש".

יש גם יישומים שאינם פונים לשוק הבידור. כך פועל אותו מכשיר קלט המכונה "אף מלאכותי". מדובר במתקן אלקטרוני בגודל של פטיש אוויר שמסוגל לזהות ריחות במידה מוגבלת. משתמשים בו בעיקר בשוק המקצועי, במפעלים גדולים, למשל לקטלוג בשמים, לזיהוי חומרי נפץ או לקביעת איכותם של גבינות, דגים וויסקי. האפים המלאכותיים משתמשים בכרומטוגרפיה של גז (כלומר תרגום לאלגוריתמים של החומרים הכימיים
שיוצרים ריחות). לחברות שמייצרות מכשירים כאלה יש בדרך כלל שמות מפילים כמו zNose ו-Cyrano (על שם סירנו דה ברז'ראק).

טכנולוגיה שנייה של ריח היא מכשירי פלט, אלה שמסוגלים להפיק ריחות באופן מלאכותי. לדבר כזה קוראים אולפאקטומטר, ומשתמשים בו לפיתוח בשמים. בתוך המכשיר יש כמה עשרות חומרי בסיס ותערובות, שמהם אפשר להפיק מספר ענקי של ריחות. הפיתוח של סנס-איט, שנגדע באיבו, תכנן לזווג בין מכשיר הקלט למכשיר הפלט – גם לקודד ריחות מצד אחד וגם לייצר אותם באופן מלאכותי מן הצד האחר. בחברה עבדו על איתור האלגוריתמים שיאפשרו לתרגם את מה שמריח האף המלאכותי לכדי תרכובת שיפיק בחזרה אולפאקטומטר.

ובזאת בדיוק חשקה גם דיג'יסנטס. מתקן הריח שלה ניסה לעשות אותו הדבר, בין היתר בעזרת אורגן ריחות, שמותקן במחשב ומקודד ריחות לפי תכונותיהם המולקולריות. האתר הצבעוני של החברה (שנסגר. הנה דוגמה מוקטנת) מפרט ריחות של קינמון, פרחים וצמר גפן מתוק בין השאר. השימושים – ריכוז בשעות העבודה (ריח קפה), פיתוי לקוחות באתרי מסחר אלקטרוני (ריח בושם), וכמובן שיווק מזון דרך האינטרנט (פיצה?). ועל כך נאמר, איפה הם הימים שלא ישובו עוד.

אביוקור והלב המלאכותי השלם הראשון

בסוף ספטמבר העניק ה-FDA "אישור ראשוני" לשיווקו של הלב המלאכותי השלם הראשון בעולם. הנה הזדמנות לספר פה על דרך החתחתים של הלב הזה. אני עוקבת אחריו כבר כשנתיים, בהשתאות גדולה, וכאן תובא כתבה שפורסמה ב"גלובס" בדצמבר 2001, פלוס עדכונים, שפצורים ותוספות מאוחרות.

הוא נורא יפה, הלב, נכון? אפילו ברנטגן הוא יפה.

 

ככה זה התחיל, באמצע דצמבר 2001:

בסוף השבוע האחרון פורסם דבר מותו של מושתל לב מלאכותי – אדם בן 74 שזהותו נשמרה בסוד – במרכז הרפואי UCLA בלוס אנג'לס. האיש נפטר מכשל מערכות כללי, אבל לפני כן הספיק לחיות 56 יום עם לב עשוי פלסטיק וטיטניום בחזהו. דוברי החברה היצרנית, Abiomed, מסרו כי הם "מצדיעים לאדם האמיץ", שחי עם הלב המלאכותי מאז ה-17 באוקטובר. המוות של אותו מיסטר איקס היה השלישי במספר ברשימת הנפטרים, והשישי ברשימת המושתלים. שיעור הצלחה מאוד לא מעודד.

בנובמבר 2001 הוכתר הלב המלאכותי של אביומד, Abiocor שמו, כאחת מהמצאות השנה בידי השבועון "טיים". בנימוקי הבחירה נכתב: "האיכות האמיתית של המצאה אינה רק ביכולתה לתפקד כהלכה או הרעיון המרשים שביסוד תכנונה, אלא גם באיזו מידה היא עשויה לשנות את חיינו".

רוברט טולס, החולה הראשון שבגופו הותקן לב מלאכותי שלם, זכה לומר ל"טיימס": "אני מרגיש בסדר, אני רוצה להיות זמן רב יותר עם הנכדים. אני רוצה ללכת לדוג יחד איתם וללמד אותם את כל הדברים שלמדתי בגילם", וכן הלאה. תחזיות שלא נתגשמו, שכן טולס, שנותח ביולי, מת גם הוא, ב-30 בנובמבר 2001, 151 יום אחרי ההשתלה. בפרק זמן הזה הוא עוד הספיק לטייל מעט מחוץ לבית החולים, ולא יסף. סיבת המוות: דימום פנימי וכשל מערכות. החולה השלישי מת כבר ב-27 בנובמבר באותה שנה, במהלך ניתוח ההשתלה, מדימום יתר. אגב, גם אצל הנפטרים, הלב המלאכותי עצמו המשיך לתפקד כל אותו זמן.

ג'יימס קווין, בן 51, מושתל אחר, הצליח בינתיים ללכת ללא עזרה, וגם טום כריסטנסון, שקיבל לב פלסטיק ב-13 בספטמבר, מראה סימני התאוששות, לאחר שני אירועים של חום גבוה וחיבור למכשיר הנשמה. מאלה שנותרו בחיים, אחד חי עם הלב כבר כשמונים יום והשני כמאה יום (נכון לנובמבר 2001).

כמה זמן זה "תוחלת חיים"?

הרופאים המשתילים טוענים שהלב של אביומד הוא התקדמות טכנולוגית עצומה, אבל עדיין זקוק למעט "כיוונון עדין". המכשיר הזה, על כל חדשנותו, עדיין פרימיטיבי – וככזה הוא זוכה לקבלת פנים מעורבת אצל המשקיעים בחברה (שגרמו לירידה זמנית במניה שלה לאחר כל מקרה מוות של חולה). אין בכך כדי להעיד על כשל מערכות של הטכנולוגיה כולה, שהרי החולים לא מתו בגלל פעילות לא תקינה של המכשיר, אלא מסיבוכים. אבל אם כך, איך אפשר למדוד את שיעור ההצלחה? השאלה הזו תקפה, כמובן, לגבי כל ניסוי קליני הנערך בחולים סופניים-ממילא.

החברה עצמה הצהירה כי מטרת הניסוי היא "לבדוק אם המכשיר יכול להאריך את חייהם של חולים עם כשל לבבי סופני, שאין להם שום אופציות קליניות אחרות, ולספק להם איכות חיים טובה". ולכן, החולים היחידים שקיבלו לב כזה במסגרת הניסויים הקליניים הצטרכו לענות לתנאים הבאים: הם סבלו מכשל לבבי סופני, היו חולים מכדי לעמוד בהשתלת לב אנושי, והסיכויים שלהם להיוותר בחיים יותר מחודש ללא קבלת הלב היו נמוכים מ-30%. ואכן, קווין למשל, חי הרבה יותר מאשר השבוע שהוקצב לו לפני השתלת הלב.

כנגד עובדה מבורכת זאת עומד עניין הסיבוכים, ששני מקרי המוות מוכיחים כי עדיין לא בא אל פתרונו. סיבות המוות הן כשל מערכות ודימום פנימי, וזאת משום שהדם הבא במגע עם חומרים סינתטיים מפתח נטייה מוגברת ליצירת קרישים. המושתלים נאלצים ליטול תרופות המדללות את הדם כדי למנוע את הקרישה, אבל אז הם מפתחים סיכון לדימום פנימי. זה מה שהרג את טולס ואת חברו האלמוני, והמאבק הרפואי כעת, יותר משהוא סב על פעולת המכשיר עצמו, סב על תופעות הלוואי שלו.

יש הטוענים שאף מכשיר מלאכותי אינו יכול להחליף את הקצב והאופן של פעימות הלב הטבעיות. אבל אחד הרופאים המשתילים אמר: "זה כמו כל טכנולוגיה אחרת. הגירסאות הראשונות לא יעילות ומסורבלות. ככל שנצברים ניסיון ושעות פיתוח, הטכנולוגיה משתפרת".

הלב שפיתחה אביומד הוא טכנולוגיה מהפכנית באמת. אבל ככזה, הוא נדרש לעמוד בכל התנאים הרגילים שדורשת הטמעת טכנולוגיה חדשה. הוא צריך להיות הראשון בשוק, או לפחות הבולט ביותר – ואכן, הוא הראשון מסוגו. הוא צריך לזכות לביקוש בשוק, כלומר להוכיח שצרכנים פוטנציאליים באמת זקוקים לו – ולצרכנים הפוטנציאליים במקרה הזה אין הרבה ברירות, הם יאמצו אל חזם (תרתי משמע) כל פתרון חדש. נותרה שאלת המחיר – כל השתלה כזו עולה כ-70 אלף דולר, אבל את זה ישלמו כנראה חברות הביטוח הרפואי. ומבחינתן, ייתכן שהסכום הזה "יקוזז" מול עלויות האישפוז התכוף בחדרי טיפול נמרץ שהחולים היו עוברים בלי לב מושתל.

דרישה נוספת היא, שהמוצר צריך להסתדר יפה עם הרגולטור – מה שבינתיים עבד. שאלת החלופות שיש למוצר החדש היא לגיטימית גם כאן – מי קבע שצריך להשקיע במשאבה סינתטית דווקא, ולא בלב שגדל בגופו של חזיר פונדקאי, למשל? אבל השאלות האתיות הן תיאורטיות בלבד כיוון שכרגע, גידול איברים שלמים להשתלה ממקורות אורגניים גם הוא הליך שעדיין לא נשא פירות. ודרישה אחרונה לקבלה שלמה ומושלמת של הטכנולוגיה החדשה היא, שהמוצר צריך גם להגיע לבשלות טכנולוגית – וזו החוליה החסרה עדיין.

אנחנו העזים של 1995

מה בעצם הרבותא בלב המלאכותי של אביומד? הוא המכשיר הראשון שנועד להוות תחליף מלא ללב שכבר אינו יכול לפעום כראוי. קוראים לזה TAH (או Total Artificial Heart), ולא מדובר ברעיון חדש. הדור הראשון של לבבות מלאכותיים היה בעצם מכשירים קטנים שהושתלו בחזה, אבל נזקקו לחיבור ליחידות כוח גדולות, הנגררות אחרי החולה בעגלה מסורבלת. החיבורים החיצוניים גם גרמו לחולים לפתח זיהומים חמורים.

ב-1982 בוצעה ההשתלה הראשונה של TAH: רופא שיניים מסיאטל, בארני קלארק שמו, חי עם משאבת דם בתוך גופו למשך 112 יום. אחרי תקופה זו הפסיק הלב המלאכותי לפעול. ב-1984 בוצעה השתלה בחולה אחר, שהחזיק מעמד 620 יום וקבע שיא עולמי שלא נשבר עד היום. אבל אלה היו כאמור לבבות מהדור הישן, כאלה שהוציאו מתוך החזה אלקטרודות וצינורות, ונזקקו לקומפרסור חיצוני. ב-1995 הוענק לב מלאכותי לעז, בניסוי שנעשה באוניברסיטת טוקיו, ואף היא החזיקה מעמד 389 יום ושבקה חיים.

אותו לב שהושתל בקלארק, 7 Jarvik שמו, פותח באוניברסיטת יוטה, וזכה לממשיכי דרך. פיתוח נלווה בשם Symbion הושתל לראשונה בחולה ב-1985 , ובמשך חצי עשור זכו לקבלו 198 חולים. אבל אז קם ה-FDA והתערב – כל הניסויים בג'ארוויק 7 נעצרו בינואר 1990 בגלל "בעיות הקשורות לרישומים רפואיים ובקרת איכות". לא ברור בדיוק מה קרה שם, אבל בספטמבר של אותה שנה מכרה החברה המפתחת את הטכנולוגיה שלה לחברת CardioWest Technologies, והשתיים החלו לפעול יחדיו על שיפור המוצר. 162 חולים זכו כבר להשתלה משודרגת כזו, אך כאמור מדובר בתחליף לב מסורבל למדי. אף אחד מהלבבות המלאכותיים שפותחו לא החזיק מעמד בפעולה יותר ממספר חודשים.

כיוון שהטכנולוגיה הזו נרשמה ככישלון יחסי, עברה ההתמקדות המחקרית בתחום לפיתוח מכשירים המחליפים רק משאבת לב אחת מתוך השתיים הקיימות בגוף (אחת מזרימה את הדם מהגוף אל הלב, והשנייה מהלב אל הגוף). פיתוח כזה עשוי לסייע, כיוון שברוב מקרי הכשל הלבבי, רק משאבה אחת חדלה לפעול, בדרך כלל השמאלית. מכשירים חד-משאבתיים כאלה (LVADs), מושתלים בצד הלב עצמו, ולא במקומו, ומסייעים לו לשאוב דם.

המוצרים הללו נועדו בעיקר להקל על הלב המתקשה, לתת לו דחיפה קלה בעלייה. כמוהם כגשרים זמניים, הפועלים בזמן שהלב מחזיר לעצמו את יכולתו לפעום לבד, או עד שלב אנושי יהיה זמין להשתלה קבועה. גם הם נזקקים לחיבורים חיצוניים, מעין "חבלי טבור" שהחולה אינו יכול להינתק מהם, ומוליכים למכשיר חשמלי בחדר. אבל באופן פרדוקסלי, העובדה הזו דווקא מסייעת לפעילות תקינה של החברות המפתחות, כיוון שמכשיר המחליף רק משאבה אחת עשוי לגרור פחות סיבוכים.

מוצרים של חברות כמו Nimbus Group, Heartmate ו-Novacor, שהושתלו כבר אצל כמה אלפי חולים בעולם, הם קוצבי לב ולבבות חלקיים, חלקם מיועדים רק לתקופת מעבר עד ההשתלה. שיעור החולים הנותרים בחיים לאחר השתלת מוצרים אלה לא עלה מעולם על 30%, אבל כאמור מדובר בחולים שימיהם ספורים.

כאן נכנסת אביומד לתמונה: באוקטובר 1997 החלה החברה לשתף פעולה עם מכון הלב של טקסס (THI), במטרה לפתח לב מלאכותי הפועל על סוללה. הלב המלאכותי של אביומד, שבאמת ראוי לטעון לתואר TAH, ולא סתם "משאבה חד-כיוונית", הוא מערכת המתוכננת לחקות בדיוק את פעולת השאיבה והפמפום. שתי משאבות דם, שגודלן כגודל אשכולית, מסוגלות להעביר כל אחת יותר משמונה ליטר דם בדקה. בסיס המערכת עשוי טיטניום, ואילו המשאבות והצינורות שבמכשיר, שלהם יכולת תנועה, עשויים מחומר פלסטי גמיש שפותח בחברה. החומר הזה אמור להיות לא רעיל במגע עם דם, ומסוגל לעמוד ב-100 אלף פעימות לב ביום (כלומר, בקצב הטבעי).

אבל החידוש הגדול ביותר הוא, שהלב מחזיק את עצמו ללא סיוע חיצוני. הוא אינו מצריך חיווט מתחת לעור, וגם לא השתלה של קופסת סוללות, כפי שמצריך קוצב לב. כל הכבלים עוברים מעל העור. יחידת שליטה פנימית, הפועלת על סוללות, מווסתת את פעילות הלב, ומקבלת את כוחה מיחידה חיצונית, אליה יש צורך להתחבר לשם הטענה, פעם בשש שעות בערך. ועדיין, החולה יכול לנוע בחופשיות יחסית, למשך כחצי שעה בכל פעם, עד ההטענה הבאה. המערכת מתוכננת להגביר או להוריד את קצב הלב, כתגובה לפעילות הגוף ולצרכיו באותו זמן. במקרה של אי סדירות בפעילות הלב, המערכת מתריעה על כך ומספקת רישום של הפעילות הלא-סדירה.

מה שיקרה כעת נתון לשיקול דעתו של ה-FDA. נשאר רק להחזיק אצבעות לטולס, קווין וכריסטנסון, החולים שנותרו לפליטה, המסתובבים כעת עם מהפכה בתוך החזה.

 

 

עדכון, ינואר 2002:

אביומד מודיעה כי תערוך ניסויים קליניים בלב המלאכותי גם בישראל, לצד מדינות אחרות. היה זה המרכז הרפואי רבין שקיבל אישור לניסויים כאלה. אבל שם לא ממהרים להתחיל בניסויים בתחום, ומסרבים לומר אם זה יקרה בכלל.

 

עדכון, אוגוסט 2002:

דקה אחת של דומיה לזכרו של ג'יימס קווין, האיש שהסתובב במשך שנה כמעט עם לב מלאכותי שלם, חתיכת פלסטיק וטיטניום בתוך חזהו. לא מזמן לקה קווין בשבץ בבית החולים בדאנברס, מסצ'וסטס, ולאחר שלא הראה סימני התאוששות, נותק ממערכת ההחייאה. אביומד, היצרנית, פרסמה הודעת צער.

שלושה חולים שהושתל בהם הלב המלאכותי, המכונה AbioCor, הקדימו את קווין בדרך לעולם הבא – מקריסת מערכות ומשבץ. אחד מהם חי רק 56 יום, אחר שרד 151 יום, והשלישי נפטר כבר בזמן ניתוח ההשתלה. קווין עצמו, בן 52, הסתובב עם הלב מאז נובמבר 2001. לאחר פטירתו, נותרו נכון לעכשיו רק שני מושתלי אביוקור בחיים.

האם האביוקור מוכיח את עצמו? לעת עתה כבר אפשר לקבוע כי הוא ודאי מאריך את תוחלת החיים של החולים בהרבה מעבר למה שהרופאים צפו. כולם מתים בסוף, זה ברור, אבל השאלה היא לאיזו איכות חיים הם זוכים לאחר שלבם הטבעי כשל. יש לשאול גם מה הורג אותם (במקרה של אביוקור זו לא פעולת המוצר, שכן הלב המלאכותי המשיך לפעום גם לאחר שהחולים החזירו את נשמתם לבורא). ולאחר מכן יש לתהות האם ייכנס הלב הזה לשוק בידיעה שהתחייה היא זמנית, ושבכל זאת שווה לנסות.

עדכון, פברואר 2003:

טום כריסטרסון, החולה השני בעולם שבגופו הושתל הלב המלאכותי של אביומד, מת בשנתו. גורם המוות: שחיקת ממברנה במכשיר. כריסטרסון, בן 71, הספיק לחיות 17 חודש לאחר ההשתלה, משך הזמן הארוך ביותר שנרשם בלב הזה. יומיים לפני מותו הבחינו הרופאים בשינוי בתפקוד הלב, וניסו לטפל בכך ללא הועיל.
כריסטרסון הוא הראשון שנפטר מכשל בשיטה, מתוך תשעת האנשים קיבלו לב מלאכותי שלם עד עתה. משפחתו של אחד מהם תובעת את המטפלים, בטענה שלא נמסר להם כמה כאב וסבל יגרום המכשיר.

מה יעלה כעת בגורל הלב? בינתיים, ממשיכים לנוע. לאחרונה הושתל הלב בשני חולים נוספים, לאחר תקופה של שיפוצים ושפצורים בו. וכמו בכל תקדים היסטורי, מי שרוצה לראות באיש המת חלוץ, יראה בו חלוץ. אבל בכל מקרה, אבדות, במיוחד אם הן קשורות בלב אנוש, אי אפשר להשיב.

מקרופאג'ים: סוד הריפוי הוויראלי

הסיפור הזה יכול להתחיל באקסטרים לונג שוט או באקסטרים קלוז אפ. באפשרות הראשונה, תביטו על הדברים מלמעלה ותראו מדען שנרצח על רקע רומנטי, בית שנבנה על ידי סטאלין וחיילים גרוזינים שחובשים את פצעיהם. באפשרות השנייה, אם תתקרבו מאוד (וכדאי לקחת מיקרוסקופ), תבחינו בווירוס שצורתו כצורת עכביש מעולם אחר. וירוס שננעל על בקטריה ומשמיד אותה מבפנים.

כל האינטריגות הללו סבות סביב אותה יכולת של הווירוס הנקרא גם בקטריופאג' (bacteriophage, ביוונית – "אוכל בקטריות"), וידוע גם בשם החיבה שלו, פאג'. אין כאן שום תגלית ביולוגית מהפכנית; כל סטודנט שנה ראשונה לרפואה יודע מה זה בקטריופאג'. אבל במשך הרבה שנים, המדענים המערביים הכירו אותו בעיקר כ"דבר הזה שדופק לנו את הניסויים באנטיביוטיקה". היום מתחילים לחשוב קצת אחרת – ייתכן שהווירוס הזה נושא דווקא את האפשרות לפתח תחליף טבעי לאנטיביוטיקה.

הכל התחיל באי המקסיקני יוקטן. מדען צרפתי-קנדי בשם פליקס ד'רל (d'Herrlle) גילה את הפאג'ים בשנת 1910, בתוך מה שנקרא בעדינות "הפרשות לא בריאות" של ארבה. בהיותו מדען, לא מצא לו עיסוק טוב יותר מלבד להעביר את ההפרשות הזעירות הללו לצלחות תרבית, ואז הבחין ש"משהו" כרסם בהן והעלים אותן. ב-1915 הגיע לאותה הארה מדען בשם פרדריק טוורט (Twort), שעסק במחקר בגידול וירוסים. גם הוא גילה, די בטעות, שהבקטריות שהתנחלו על צלוחיות המעבדה שלו הפכו שקופות – נעלמו כליל, בעצם.

ד'רל הוא שאיפיין את הווירוסים האלה וקרא להם בשם בקטריופאג'ים. עם שובו לפאריז חזר על הניסוי, הפעם עם תוצרתם הגופנית הלא-בריאה של חיילים צרפתיים שסבלו מזיהומים. גם שם, משהו אכל את הזיהום. אז כבר הבין המדען מה יש לו ביד – נשק טבעי נגד חידקים. אגב, "Arrowsmith", ספר מדע בדיוני שכתב הסופר סינקליר לואיס ב-1925, מספר על רופא צעיר שמשתמש בטכנולוגיה דומה – ודמותו מושפעת מזו של ד'רל.

אז איך וירוסים מעלימים בקטריות?

בערמומיות. תארו לעצמם יצור הקטן פי 40 מבקטריה, שיש לו ראש גדול, זרועות ו"מזרק" מלא בחומר גנטי. לכל פאג' יש בקטריה מסוימת החביבה עליו, ובראותו אותה, הוא מתחבר לקולטנים שמצויים על שטח הפנים שלה ומתאים עצמו אליהם, כמו אבן לגו. הוא מחדיר את הזרוע שלו דרך קליפת הבקטריה, ומזריק את הדנ"א שלו ישר לתוכה. הדנ"א המוזרק הזה מתרבה בתוך הבקטריה לכדי המוני צאצאים, פאג 'ים זעירים. פאג' אחד יכול לייצר 40 אלף צאצאים בתוך שעה, ולאחר שעה נוספת המספר גדל אקספוננציאלית ל-4 מיליארד.

כמו תולעים שמחסלות מבפנים גוף של חיה מתה, הפאג'ים ניזונים מרכיבי הבקטריה עד שהיא מתחסלת, וקליפתה מתרוקנת והופכת שבירה. אז הם מתפרצים מתוכה ועוברים הלאה. לפעמים מספיק פאג' אחד כדי לחסל בקטריה אחת, ולפעמים יש צורך בכמה. אבל זו כל העבודה, והזיהום עובר מן העולם.

המשמעות של העניין הזה – חיסול זיהומים טבעי – היתה קריטית בעולם של תחילת המאה, בטרם התגלה הפניצילין. למשל, בעת הכיבוש הבריטי בהודו, יכולתם לראות קצינים במדים שופכים ריכוזים של פאג'ים בתוך בארות נגועות בכולרה, ויוצאים להפסקת תה. אבל הפרקטיקה בנושא היתה תמיד אקראית, ולא הניבה תוצאות מובהקות שיעודדו את המשך המחקר במערב. הנושא כמעט נשכח כאשר בשנות הארבעים התגלה הפניצילין ואומץ בעולם המערבי, בהיותו קל לשימוש וקוטל-כל. אבל ברפובליקה הסובייטית עדיין עבדו במרץ על הפאג'ים.

מסתבר שד'רל, מגלה הפאג'ים, היה קומוניסט נלהב, ובהתאם קיבל הזמנה אישית מיוזף סטאלין הנורא להתיישב בבריה"מ הסובייטית. וכך, ב-1934 הגיע ד'רל לטביליסי שבגרוזיה, ופתח שם מכון מחקר, בעידוד הממשלה הבולשביקית ובשיתוף עם מיקרוביולוג גרוזיניבשם ג'ורג' אליאבה (Eliava). קראו למקום הזה "מכון ג'. אליאבה לבקטריופאג'ים, מיקרוביולוגיה ווירולוגיה", והכסף לעבודה עם הווירוסים הגיע ישירות מסטאלין. משך שנים נעשתה שם עבודה מחקרית עצומה בדגימה, תרביות וייצור של פאג'ים.

בין היתר, המכון הזה גילה וייצר את הפאג' המתאים למלחמה בדיזנטריה שתקפה את אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, ובכלל שימש כמקור לאספקת פאג'ים לבתי חולים בכל הגוש המזרחי. כיוון שכל פאג' מתחבר לבקטריה אחרת, יש צורך לארגן "ספריות" של פאג'ים – ובמכון ההוא בטביליסי נמצאה בשנות הזוהר שלו ספריית הפאג'ים הגדולה בעולם, ובה יותר מ-300 סוגים. בשנות השמונים המאוחרות היה המכון הזה בשיא שלו – 1200 מדענים עסקו שם במחקר ופיתוח ו-2 טון פאג'ים יוצרו בכל יום. גם היום, תושבי גרוזיה בולעים כדורי פאג', שותים תרופות פאג' ומחטאים את פצעיהם בקרמים על בסיס פאג'.

גם ברפובליקות של מרכז אסיה, שם התנאים הסניטריים יפים למחלות מעיים, היו ממהרים לרסס את הסביבה בפאג'ים כאשר החלה התפרצות של מחלה. בצבא הגרוזיני מחזיק כל חייל תרסיס פאג'ים נגד פצעים וכוויות, במקום יוד, ובבתי החולים שם מנקים משטחים בריכוזי פאג'ים. כמובן שמבחינה היסטורית, את השימוש הנרחב הזה צריך גם לייחס לנגישות האפסית לאנטיביוטיקה ברוסיה.

 

אליאבה עושה טעות אחת יותר מדי

ג'ורג' אליאבה עצמו לא זכה לסוף טוב. המדען הצעיר, שהיה גם פלייבוי נאה וקל דעת, התאהב באותה אשה שבה חשק ראש המשטרה החשאית הסטליניסטית, לאוורנטי ברייה (Beria). למרות החיבה האישית שרחש סטאלין לחבר אליאבה, זה בהחלט היה הסוף שלו. בריה דאג לכך שאליאבה יוצא להורג בירייה עקב היותו "אויב העם". השנה היתה 1937, וד'רל, שחש מרומה וננטש, חזר לבסוף לעבודתו במכון פסטר. הבית שבנה עבורו סטאלין בתוך המכון יושב לימים בידי הקג"ב הגרוזיני.

אבל העבודה נמשכה, וכל אותה עת, האמריקאים לא ידעו עליה הרבה – להזכירכם, את יחסי המערב והמזרח משך חצי המאה הקודמת היה אפשר לסכם בביטוי "מלחמה קרה". מי בארה"ב של שנות החמישים חלם לקרוא מגזינים רפואיים ברוסית, כשהסנאטור מקארת'י ערך משפטי ראווה ל"משתפי פעולה עם הקומוניסטים"? אומנם, בשנות השלושים עוד ייצרה ענקית התרופות אלי לילי (Eli Lilly) תרופות על בסיס פאג'ים לשוק האמריקאי, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה השיטה הזו כבר נדחקה לשולי הרפואה המערבית. הפאג'ים במערב שימשו בעיקר למחקר גנטי – כאובייקטים למיפוי, במודלים של מחקר איידס וכיוצא באלה.

תרמה לזה העובדה שהשיטה לא נבדקה בצורה עקבית – ד'רל ועמיתיו ניסו את השיטה על בני אדם מבלי לבדוק אותה ראשית על בעלי חיים. זה פשוט היה זול הרבה יותר. הניסוי הקליני הכי קרוב לפורמטים המערביים התבצע בפולין של שנות השמונים, ותוצאותיו הראו הצלחה מובהקת (92%) בטיפול בזיהומים בהשוואה לאנטיביוטיקה. אבל לעומת האנטיביוטיקה, הפאג'ים קשים יותר לשליטה, כיוון שיש מאות סוגים של פאג'ים, וכל אחד מהם מתאים רק לבקטריה אחת. 

גם המכון בטביליסי החל לדעוך. מלחמת האזרחים בגרוזיה בתחילת שנות התשעים גרמה למשבר חשמל רציני ולמעבר לתאורת נרות. בגלל ניתוקי החשמל אבד בערך חצי מספריית הפאג'ים, שישבה במקררי המכון. בנוסף, כל עוד גרוזיה היתה חלק אינטגרלי מהמעצמה הסובייטית, המכון זכה גם למימון שוטף. עם ההתפוררות הסובייטית באו ניתוק הקשר ויצירת רפובליקות זעירות עצמאיות, ללא הגב הפיננסי. העוני הלאומי גם הביא לכך שכיום, למקומיים אין כסף לשלם על תוצרת המכון; קופסה של 10 אמפולות פאג'ים עולה 3-5 דולר, סכום אגדי עבור גרוזיני חולה.

 

עוד סיבה לאהוב וודקה

כתב הבי.בי.סי הבריטי שם נפשו בכפו והגיע למכון אליאבה בספטמבר 99'. הוא מצא בניין מט ליפול שקירותיו מלאי לחות וזגוגיותיו שבורות. בעליית הגג הזעירה עובדים ארבעה חוקרים כמעט בחינם, רועדים מקור. האריחים מחשבים לצאת ממקומם, הכיור הוא שארית לחדר שינה שהיה שם פעם, ואין כסף לכפפות מחקר. מה שנשאר היא רק האידיאולוגיה. אחת החוקרות צוטטה כאומרת: "אולי אנחנו לואו-טק, אבל אנחנו עדיין עושים מדע מתוחכם". כשצלחות הפטרי אוזלות, משתמשים בבקבוקי וודקה ובירה. "אנחנו אוהבים בקבוקי וודקה", הסבירה החוקרת, "כי הם כל כך שקופים".

לאחר שנחשף בבי.בי.סי, זכה המכון למספר פרויקטים של שיתופי פעולה עם חוקרי פאג'ים בריטיים. אפילו נאט"ו התעניינה באחת ההמצאות במכון – תחבושת המכילה קוקטייל של 5-9 פאג'ים שיכולה לטפל בפצעי כוויה מזוהמים (בתחבושת כזו בדיוק השתמשו החיילים הרוסים בצ'צ'ניה). כרגע, הגרוזינים שמחים על העניין שמגלה המערב בעבודתם, אבל גם מודאגים מהאפשרות שאמריקאים ואירופאים יגנבו להם את הקניין הרוחני; הם פשוט מעולם לא רשמו פטנטים על העניין הזה. יקר מדי.

 

"התנגשות תרבותית" אחת נוצרה כאשר ב-1996, איש הון סיכון קנדי בשם קייסי הארלינגטן בא לאליאבה, והבטיח למדענים שיפתח שם חטיבה של סטארט-אפ שייסד בתחום, בהשקעה של 2 מיליון דולר. הגרוזינים חשים מרומים עד היום – אנחנו נתנו לו גישה לכל הידע, הם אומרים, והוא פשוט לקח אותו והלך, בלי להשאיר סנט אחד. אין להם מה לעשות בנדון, כיוון שהקניין הרוחני לא רשום כפטנט. "אמרו לנו שאנחנו טיפשים בעסקים", אמרו במכון. "זה לפחות היה נכון".

בינתיים, אנשי אליאבה מנסים תרופות בבתי חולים ומקבלים מדי פעם טלפונים מחולים מערביים שאיבדו תקווה. אבל כעת המערב מוצא עצמו בוחן מחדש את הטיפול בזיהומים באותה שיטה ישנה, לנוכח הדיבורים העכשוויים על "משבר העמידות האנטיביוטית".

היום ברור שבתרופות האנטיביוטיקה נעשה שימוש מסיבי ולא מבוקר, שרק גרם לשגשוגן של אוכלוסיות בקטריות חדשות ועמידות לאנטיביוטיקה. התהליך דומה למה שקרה לג'וקים שרוססו בדי.די.טי. וכיוון שחברות התרופות הגדולות עוסקות כיום בעיקר בתרופות המבוססות על הינדוס גנטי של מולקולות, כמעט שאין פיתוחים חדשים בתחום הטיפול במחלות זיהומיות. יש הצופים שהמשבר הזה יגיע למסה קריטית בטווח של שנים מעטות, והוא צפוי לפגוע בשוק ענק – השוק העולמי למוצרים אנטי-בקטריאליים מוערך ביותר מ-25 מיליארד דולר.

 

שואב אבק לטכנולוגיה הישנה

אל השוק הזה לוטשות עיניים מספר חברות סטארט-אפ שמנסות לפתח תכשירי ריפוי על בסיס פאג'ים. כולן מנסות לעבור את המכשול הגדול ביותר – מתן אישור לניסויים קליניים (עדיין לא לשיווק) מידי רשות התרופות והמזון האמריקאית (FDA). שכן כאמור, הניסויים הסובייטיים שנעשו עד עתה לא קבילים כבסיס לרגולציה. לתוך החלל הזה נכנסה בין היתר חברת Intralytix האמריקנית, אותה ייסד מיקרוביולוג יוצא גרוזיה. הבעיה שלה, כמו של שאר החברות בתחום, היא "להביא תרופה סובייטית מאובקת אל המאה העשרים ואחת", כדברי היזם. ביוני 2002 זכתה החברה באישור FDA ראשון לטכנולוגיה הזו, לפאג' המחסל בקטריה שתוקפת צמחי מאכל.

לבד ממנה, בשוק הזה בולטת רק חברה אמריקנית אחת – Exponential Biotherapies, שגייסה יותר מ-17 מיליון דולר, והיא מפתחת ומוכרת פטנטים לקיומה עד שתצליח להפיק מוצר של ממש. לפני כשנתיים כיכבה בתחום חברת Phage Therapeutics שהצליחה גם להנפיק, אבל נסחרת כעת במחיר עגום של אפס, וללא פעילות. חבר דירקטוריון לשעבר שלה, שהתפטר בזמן, מנהל היום חברה בורסאית בריטית בשם PhageGen , שעובדת על פיתוח טיפולים בשחפת ובאנתראקס, לא ברור באיזו מידה של הצלחה. 

יש גם נקודה ישראלית בסיפור. איזכור הפאג'ים העלה באוב את Phage-Biotech הישראלית, שהוקמה בתחילת 2000. החברה ניסתה לפתח תרופות על בסיס פאג'ים, והיישום הראשון שאליו פנתה היה טיפול ב-pseudomonas, בקטריה הגורמת לזיהומים ודלקות שונים. אבל המכשולים הרגולטוריים חייבו אותה לשנות כיוון. 

"רישום הפטנט על המולקולה התגלה כלא קל", הסביר יזם החברה, "כי פאג'ים זה חומר ביולוגי גנרי". ולכן, לפני שנה, השכילה החברה לפתח טכנולוגיית ייצור – הפעם מוגנת פטנט – ולייצר על בסיסה פאג'ים שישמשו השלמה לחומרים פרוביוטיים, וישווקו כתוספי מזון לשוק הווטרינרי. ככל הידוע לכותבת שורות אלה, בישראל פעלה רק עוד חברה אחת שהתבססה על פאג'ים, Phage-X שמה, אך זו נסגרה כבר באמצע 2002. מי יודע, אם התחום יתפתח, אולי יצוצו אחרות בעתיד.

 

(פורסם במגזין "תרבות דיגיטלית" של "גלובס" ביוני 2001, ומובא בשינויים, קיצורים ותוספות מאוחרות).

כמה תרופות ביוטק באמת פותחו בישראל?

 

שתי עסקאות ענק נחתמו השבוע בארה"ב, שתיהן יחד נותנות בשקט מיליארד דולר (אחת כ-400 מיליון ואחת כ-600 מיליון), והכל בשביל רישוי תרופות ביוטכנולוגיה. זה אומר, ששתי חברות ענק נתנו אמון בחומרים שמפתחות שתי חברות קטנות, וקנו להן את הזכויות לפתח אותן הלאה ולהרוויח מהן אחר כך. זה מאוד שכיח בענף, אבל כאן מדובר בסכומים חסרי תקדים עבור חומרים שנמצאים בשלבים מוקדמים כל כך של פיתוח (אחת נמצאת בשלב הראשון, השנייה רק אחרי ניסויים בבעלי חיים). בדרך כלל משלמים חצי מיליארד או מיליארד על תרופה שעומדת לפני אישור לשיווק בארה"ב, או לפחות נמצאת בשלב השלישי של הניסויים הקליניים.

על מה זה מעיד? יש אומרים, שהשוק מתאושש. יש אומרים, שהחברות הגדולות רעבות לפיתוחים חדשים, שיוכיחו את עצמם (אם בכלל) רק בעוד כמה שנים טובות. הזדמנות לבדוק איפה חברות ישראליות נמצאות בשוק הזה, על סמך נתונים שפורסמו ב"גלובס" בשבועיים האחרונים.

 

ישראל נמצאת במקום השמיני בעולם במספר חברות הביוטכנולוגיה הפועלות בה, ידעתם את זה? המיקום שלנו ברשימה קרוב מאוד לזה של שוודיה, אוסטרליה וצרפת. 155 חברות ביוטכנולוגיה פועלות בישראל, לפי נתוני חברת המחקר ארנסט אנד יאנג (ובערך 300 חברות מיכשור רפואי, אבל נתמקד בביוטק כרגע).

יש האומרים, והם צודקים, שמספר החברות אינו קריטריון אמיתי לבדיקת הצלחה – חשוב יותר לבדוק כמה אנשים בכל חברה וכמה הון היא הצליחה לגייס. למשל, בין 155 החברות שנספרו יש כ-20 "שלדים", חברות שפעילותן הוקפאה ושאם לא יצליחו לגייס, ייסגרו או יתרוקנו. זה מזכיר לי שישראל גם ניצבת במקום הראשון במספר פטנטים רשומים לאדם (בכל התחומים), אבל תלוי מה עושים עם הפטנטים האלה.

רקורד של הצלחות נרשם גם בפרמטר אחר: יש היום בשוק העולמי חמש תרופות ביוטכנולוגיות שמבוססות על מולקולות שפותחו בישראל. חלקן על ידי חברות ישראליות (נו טוב, טבע), והשאר על ידי ענקיות פרמצבטיקה וביוטכנולוגיה בינלאומיות. יחדיו, התרופות הללו מגלגלות בכל שנה 2 מיליארד דולר.

נחמד, נכון? התמלוגים על התרופות הללו נאמדים בעשרות מיליוני דולרים בשנה. הם מגיעים לאוניברסיטה העברית (שם פותחו המולקולות הרלוונטיות), למכון ויצמן (כנ"ל) ולטבע. הכסף מאפשר לזרועות הפיתוח והיישום של האוניברסיטאות להמשיך להשקיע בחברות חדשות בתחום.

וכנראה שיש למה לחכות. תרופה ישראלית נוספת ממתינה לאישור לשיווק היום – שוב של טבע, תרופת הרסאג'לין לטיפול בפרקינסון. וארבע תרופות נוספות נמצאות בשלב השלישי של הניסויים הקליניים, מה שאומר שבתוך שנה-שנתיים כולן כבר יגישו בקשות לקבלת אישור לשיווק בארה"ב ואירופה. את האישורים האלה הן יקבלו, כמובן, רק אם הדברים יילכו כמתוכנן: גם בשלב השלישי של הניסויים, המתבצע במשך חודשים ארוכים במספר מרכזים רפואיים על פני העולם, יכולות להיות פאשלות. וכבר היו דברים מעולם.

בין התרופות בשלב השלישי אפשר למצוא נמצאת מולקולה נוספת של טבע, ולצדה התרופה של חברת פפטור לסכרת, של סאביינט (לשעבר "ביוטכנולוגיה כללית") לאיבחון קרישי דם, ושל  פארמוס לטיפול בפגיעות ראש. לבד מהתרופה של פארמוס, שמתמקדת בנישה קטנה יחסית, כל התרופות פונות לשווקים של 2 מיליארד דולר ומעלה.

בשלב השני של הניסויים הקליניים מצויות מולקולות של חברות כמו די-פארם, סאביינט, קריקס, XTL, פרוניורון, קולגארד, אסתר נוירו-סיינסס וכן-פייט. שלב שני, זה אומר שמידת הבטיחות של התרופה כבר הוכחה, וכעת יש לוודא ולכוונן את מידת ההשפעה שלה במינונים שונים. זה גם אומר, שנותרו עוד כארבע-חמש שנים לסיום הפיתוח. גם אם נניח שיעור הצלחה של 50% בלבד מתוך אלו – מדובר בארבע מולקולות נוספות, שכאשר יאושרו לשיווק, הן יוכלו לתרום עוד מאות מיליוני דולרים בשנה, אם לא מיליארד, לייצוא הישראלי בתחום הביוטכנולוגיה. עניין של כחמש שנים מהיום, בהינתן שיימצאו שיתופי הפעולה המתאימים.

 

ובאמת, האם יימצאו? מעבר למבחן המדעי, כל חברה ישראלית עדיין חייבת לעבור רף גבוה ביותר – להצליח לעניין חברת ענק בינלאומית במה שיש לה למכור (פיתוח עצמאי לגמרי בתחום הזה לא בא בחשבון עבור סטארט-אפ). אם המגמה של השבוע תימשך, של מחירים גבוהים עבור סיכונים גדולים, האופטימיות תהיה מוצדקת לגמרי.  

 

תחת הריסות התאומים

 

הכתבה הזו פורסמה ב"גלובס" בתחילת נובמבר 2001, ונשלפה מהארכיון כיוון ששאלו אותי עליה (דין התנועה, אלא מה).

מי שיהיה לו כוח לצלוח הכל, יוכל לראות עד כמה המומחים בתחומם שהתראיינו כאן צדקו או לא צדקו, בניבוי לגבי מה שיקרה לגלובליזציה אחרי ה- 11 בספטמבר ההוא. ומי שלא יהיה לו כוח, יוכל לדלג ישירות לעמוד האחרון. או לשים לב לשתי בוקסות שנלוו לכתבה:

אחת על היחס המשתנה למתנגדי הגלובליזציה (אם כי נדמה לי שהשיח בנושא קצת שכך מאז). והשנייה על ההגדרות השונות למושג "גלובליזציה" והדגשים שהן מציבות.

 

מה נותר לי לאחל? תגבירו ת'מזגן לפני שאתם מתחילים.  

 

אומרים שסוף העולם התקרב – והעולם, כהרגלו, ממשיך לנוע. שני בנייני-הענק שקרסו לפני חודשיים כמעט במנהטן סימלו את תחילתה של תקופה חדשה, שגדולים וטובים מנסים לנחש מה אופי יינתן לה. לאחר הפגיעות הכלכליות והמוראליות הקשות במערב, בתוך המלחמה שמובילה כעת ארצות-הברית, הולכת ומסתמנת חשיבה-מחדש על התפיסות שהביאו את העולם המערבי עד הנה. זה היה צריך, כנראה, לקרות מתישהו, אבל הזעזוע של התקפת הטרור במנהטן פעל כ"כפתור אדום" שהחיש תהליכים מסוימים, דיכא תהליכים אחרים, זירז התפשטות של רעיונות קיימים, וסתם את הגולל על כאלה שהתיישנו.

מה שחדש הוא בעצם שורה של התרחשויות חסרות-תקדים: ממשלת ארצות-הברית הזרימה הון לחברות התעופה האמריקניות; ממשלת שווייץ קנתה את סוויס-אייר המתמוטטת; כנסים בין-לאומיים מתבטלים בגלל חשש של המשתתפים לטוס רחוק מדי; השקעות בארצות זרות נעצרות עקב שיקולי ביטחון; אינטרסים דתיים וחברתיים גוברים בקלות על אינטרסים כלכליים. זה בהחלט לא מצב אופייני לשוק הגלובלי הדורסני המוכר. נכון שכלכלת השוק עדיין חיה, ואדם סמית רחוק מלהתהפך בקברו. אבל גם אם סוף העולם הזה עדיין לא הגיע, זוהי כנראה תחילתה של עולמיות מסוג חדש.

פרופ' ג'ימי ווינבלט, בעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן-גוריון, המתמחה בכלכלה בין-לאומית, מעריך שהזעזוע שחווה העולם בחודשים האחרונים הוא רק ההתחלה. "כבר לפני ה-11 בספטמבר העולם נכנס למעין מיתון, בעיקר בתחום הטכנולוגיה העילית. לתחושתי, קרו בעולם עוד לפני הפיגועים תהליכים שמזכירים מאוד את מה שקדם למשבר הכלכלי של שנות השלושים, כמובן בעירבון מוגבל. כמו בסוף שנות העשרים, היתה במהלך העשור האחרון התרחבות גדולה מאוד של ענפי טכנולוגיה חדשים, ושל הייצור, מעל ומעבר למה שהעולם רוצה, צריך או מבקש. המערכת היתה צריכה להצטמק, ובשנה האחרונה בנאסד"ק היו סימנים ראשונים לחזרה שלה לגודל טבעי.

"שנית, האירוע של ה-11 בספטמבר פגע בענפים נוספים, כמו תיירות עולמית. אבל זה רק הוסיף עוד נדבך. המשבר הפיננסי העמוק התחיל קודם. מעבר לרמת הפעילות הכלכלית השוטפת, נראה ירידה בפעילות הפיננסית בבורסות – וידוע שכאשר שוקי הכספים נכנסים לשיתוק חלקי, זה פוגע בכל המערכת ומוריד את רמת ההשקעות גם במדינות המפותחות וגם במתפתחות".

"הדברים היו צפויים", אומר עו"ד אמנון זכרוני, שכבר שנים נותן דעתו על הבעיות שנושאת עמה הגלובליזציה, "ואני לא מדבר רק על ההתרחשויות של הטרור האיסלמי הפונדמנטליסטי. מתוך שישה מיליארד אנשים, כמיליארד 'מסודרים', באופן יחסי, וחמישה מיליארד אינם 'מסודרים'. אם אותם ה'מסודרים' לא ישכילו איכשהו לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים בעולם – ואני לא מדבר על שוויוניות, אלא על שינוי דרסטי ברמת-חיים באזורים מסוימים – אנחנו צפויים לגלי טרור נוספים, מסוגים שונים. כי לאותן קבוצות, שהתארגנו על רקע של קיפוח, אין דרך להתמודד עם העולם השאנן והמסודר, אלא כך. הן חיות במצוקה כלכלית, בסגירות חברתית. העולם לא חושב על זה, הוא מתחיל רק עכשיו לחשוב. אבל אין עדיין בשורה חדשה שתיתן תקווה לקבוצות המקופחות".

היו לא מעט סימנים מוקדמים לבעיות שנשאה איתה הגלובליזציה המואצת. "במשוואה הנאה של הגלובליזציה", אומר פרופ' אהוד מניפז, ראש המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון ושותף לשעבר בארנסט אנד יאנג, "היה חסר משהו. לא נלקחו בחשבון האיומים, הסיכונים הכרוכים בניצול ההזדמנויות – קרי, ההשפעה המסיבית של אימוץ התקינה העסקית המערבית על העולם המתפתח. דוגמה אחת לכך היא הדרישה לתקינה סטנדרטית של הדיווח על נכסים והתחייבויות של חברות. הכפייה הזו של סעיף בירוקרטי גררה מתחים חברתיים, ויצרה פערים בין חברות שהטמיעו את התקינה המערבית לבין אלה שעדיין נמצאות בתפיסה האחרת".

דוגמה נוספת היא המדדים המערביים לשחיתות. יש דברים שנתפסים כשחיתות במערב, אבל מוכרים בחברה לא מערבית. "גרמניה, למשל", אומר מניפז, "מכירה עד היום בניכוי מס על דמי שוחד. זה לא דבר שהיה יכול להיות מקובל בארצות-הברית או בצרפת. אז במסגרת ניצול ההזדמנויות העסקיות, פעלנו נכון, אבל לא לקחנו בחשבון הרבה מהסיכונים שבנויים לתוכן". המערב רץ מהר מדי גם בתחום הטכנולוגי. הוא הכתיב אימוץ טכנולוגיות של מחשוב, שיטות תשלום, שקיפות והעברה מהירה של מידע, בעוד שהרבה חברות לא היו מוכנות לכך. מניפז מספר על רועה עזים אתיופי שפתח אתר לסחר אלקטרוני, ומספק שירותים לאחיו האתיופים, העובדים כנהגי מוניות בניו-יורק ובלונדון. תמורת תשלום בכרטיס-אשראי, הוא מעביר עזים למשפחות שלהם, היושבות באתיופיה. העסק מקומי, השוק עולמי. "זו דוגמה מצוינת ליוזמה שמנצלת טכנולוגיה, אבל יוצרת מהר מאוד פער אדיר בין הרווחים של בעל היוזמה לבין הסובבים אותו".

הסעיף השלישי של מניפז הוא הסדר החברתי החדש, שיוצר מתחים בייחוד בארצות מתפתחות. "בארצות כאלה המבנה ההירארכי של המשפחה חשוב, והמבוגרים נתפסים כמנחים את הדור הצעיר. ברגע שהדור מתחיל לדבר על עסקים וטכנולוגיה שהמבוגרים אינם מתגברים עליה, הוא מפר את התפיסה הזו.
"או למשל דמוקרטיזציה. הגלובליזציה של העסקים גרמה ודורשת שארצות יהפכו במהירות לדמוקרטיות. סין, למשל, עוברת מהפך מחברה קומוניסטית לחברה סוציאליסטית, עם כניסת האינטרנט ועם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. זו פריצת-דרך שדורשת שינויים משמעותיים מבחינת הדמוקרטיזציה של החברה הזו". [X=nextPage=X]

 

גם האיסלם גלובלי

"מדברים על מלחמת ציביליזציות, אבל זה לא בדיוק כך", אומר עו"ד זכרוני. "זו מלחמה של מצוקה פונדמנטליסטית, והיא סבה יותר על 'איבה כלפי משהו'. בזמן המלחמה הקרה דיברו על כך שצריך להחליף את המשטרים הקומוניסטיים. אבל כאן אין אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה, כמו שהקומוניזם עמד מול הדמוקרטיה הקפיטליסטית. כאן יש התארגנות על רקע פחות מופשט, פחות אינטלקטואלי, רקע שהוא בעיקרו 'אנטי'".

"אלמלא יצרה המודרניות עוני והשפלה, אטומיזציה של בני-אדם ואובדן חיי קהילה" – מאזכר ד"ר נסים קלדרון מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב מה שכתב לאחרונה ב"מעריב" – "לא היתה נוצרת המזיגה המיוחדת של חלום על גן-העדן הדתי האבוד, יחד עם קנאה בהישגי המודרניות. מי שרוצה לטפל בשורשי הפונדמנטליזם, צריך לטפל בשורשי המודרניות, במחיר שהחברה האנושית משלמת על הישגיה העצומים של הנאורות".

לעימות הבסיסי בין גלובליזציה ולוקליזציה יש גם פן תרבותי, אומרת פרופ' אורלי לובין מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב: "הלוקליזציה מתבטאת תרבותית בשני אופנים. הראשון הוא פולקלור, כזה שקיים רק במקומות קטנים כמו כפרים באפריקה, שהגלובליזציה לא מתעניינת בהם, כי הם לא חלק מהמכונה. השני הוא תגובה לאומית או לאומנית, למשל דרישה לייצור של קולנוע מקומי. זה יכול להגיע עד כדי לאומנות, כמו הלאומנות התרבותית של הצרפתים, שמקדמים קולנוע מקומי ויש להם היסטריה מוחלטת מההשתלטות ההוליוודית, וזה יכול להגיע לפונדמנטליזם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי שעומד כביכול מול הגלובליזציה.

"יש ניסיון להציג את המאבק האיסלמי – שהוא כמובן לא אחיד – כניצב מול הגלובליזציה, אבל יש בו גלובליזציה בדיוק באותה מידה. האיסלם חווה את עצמו כחוצה גבולות. בן-לאדן עצמו בא מערב-הסעודית, כספו נשמר בשווייץ והוא מושקע בנפט במפרץ".

"עכשיו השאלה היא", אומר קלדרון, "איך לבודד את גורם הטרור – אבל אי-אפשר לבודד אותו, כי אלה קבוצות זעירות, ממש ראשי סיכה. ואם אתה מייבש את הביצה שיוצרת רשתות טרוריסטיות, אתה מתמודד עם הבעיות האדירות שהגלובליזציה יצרה, עם ההבדל בין חיים על 80 דולר ליום או על 80 סנט ליום. כך אתה יוצר עולם שבו ליותר אנשים יש אינטרס להילחם באמצעות טרור".

"עד היום", אומר מניפז, "שחקני הגלובליזציה היו המדינות המתועשות והחברות הרב-לאומיות. אלה היו עושי השוק. כתוצאה מההתעלמות המסיבית של המערב מאספקט הסיכונים, מצטרפים גם עושי שוק חדשים. והם דורשים תשומת-לב. היום הם דורשים אותה בצורה בוטה ביותר. הרבה מהמדינות המעורבות בכך הן מוסלמיות. לא רק הן ולא כולן, אבל הן חלק מסוים מעושי השוק החסרים.

"גם בתוך המדינות המוסלמיות היו עושי שוק זוטרים, כמו בעלי ההון של ערב הסעודית, שהשקיעו בצורה מסיבית ביורודיסני בצרפת. קולם נשמע, אבל בצורה מינורית, והם מהווים גם שיעור קטן מהאוכלוסייה של המדינות הללו. לכן היום דורשים שם השתתפות של שכבות חברתיות רחבות יותר בעשיית השוק – מעבר לבית המלוכה הסעודי, מעבר לדיקטטורות שפועלות כביכול כדמוקרטיות. פקיסטן ואינדונזיה, למשל, הן ארצות שניסו לאמץ מנגנון דמוקרטי. אבל בדרך ראינו את הכשלים".

"הטרור זה לא העניין", מתקוממת פרופ' ג'ון פלנדרס מבית-הספר לכלכלה בתל-אביב. "הג'יהאד האיסלמי הוא לא חדש. הוא התחיל במצרים לפני 100 שנה. אני לא רואה את הקשר לעושי השוק. התנודות במחירי הסחורות בטווח של שישה חודשים זה לא מה שעשה את הפונדמנטליזם. זה סיפור של מאות שנים.

"מעבר לזה, לטאליבן אין שום אינטרסים כלכליים. נכון שפקיסטן מאוד ענייה, אבל גם לא היתה לה ממשלה יציבה הרבה זמן. יש לה בעיות בקשמיר, יש הרבה שחיתות. הטרור לא נובע ממחאה של עוני או תסכול, אלא מפונדמנטליזם. תראי מה הטאליבן עשה לנשים באפגניסטן. הוא לא נותן להן לצאת לעבודה. כשאתה רוצה להיות עשיר, אתה לא גורם לאזרחים להפסיק לעבוד".

גם פרופ' עמוס דרורי, דיקאן בית-הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, חושב שלא השפע המערבי גרם לטרור: "אני מתרשם שבן-לאדן עצמו הוא לא איש עני. הוא לא לוחם את מלחמת הקיפוח הכלכלי. המניעים שלו הם מניעים דתיים, ולא האנשים שמתים באפריקה. כרגע לא רואים טרור שבא על רקע של עוני, אלא על רקע של קנאות דתית פרופר. כנ"ל האחים המוסלמים במצרים ובאלג'יר. הם לא מונעים משאיפה לצדק חברתי או כלכלי".

"העולם הערבי-מוסלמי", אומר פרופ' אפרים יער מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, "נמצא כבר 500-400 שנה בנסיגה, אחרי תקופת הזוהר שלו בימי-הביניים. היום רואים ניסיונות שלו לערוך קרב מאסף, לבלום את המערביות ואת הסמלים שלה, כולל החילוניות והדמוקרטיה, שהם זרים לעולם הערבי. וזה המאבק הגדול. הגלובליזציה כמובן החריפה אותו, אבל היא לא גרמה לו". [X=nextPage=X]

 

 

עצור, חשבון-נפש לפניך


עו"ד זכרוני יכול לומר "אמרתי לכם", גם אם זה לא בהכרח משמח. במאמר שפרסם בספר העיתונאים 1999 כתב, בין היתר: "מה שאינו בגדר הנסתר הן ההתארגנויות המחתרתיות הפונדמנטליסטיות, אשר תנסנה להשתלט או לרכוש במחירים זולים אמצעי לוחמה כימיים, ביולוגיים וגרעיניים ולשבש כל התארגנות אנושית חיובית… ספק אם מישהו מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים של המדינות הדמוקרטיות המתועשות והמפותחות מסוגל להינתק ממאבקיו בארצו ולהודות בעובדה שהעולם כולו יושב על פצצת זמן מתקתקת".

היום אומר זכרוני שהיד האמריקנית, שמנסה לפתור בעיות, בעצם מחריפה אותן. "הרעיון הלאומי הולך ונחלש. יש עדיין תופעות של שחרור לאומי, אבל אנשים מחפשים מוקדי הזדהות חדשים. הקיפוח יהיה על רקע מוקדי ההזדהות החדשים האלה, לאו-דווקא קיפוח כלכלי, אלא רגשות פסיכולוגיים מסוג 'דפקו אותנו'. גם המתאבדים למיניהם של הפונדמנטליזם המוסלמי תמיד ימצאו רציונל לפעולות שלהם.

"המאבק שמנהלים באפגניסטן אינו נבון, כי שם מפציצים במקום ליצור הבחנה. במקום ליצור פילוג בתוך החברה האפגנית, אם קיימת כזו, יוצרים מצב שבו האפגנים כולם יוצאים להפגנות נגד ארצות-הברית. רואים את זה גם במדינות סמוכות לאפגניסטן. במקום להתמקד בטרור, האמריקנים מנהלים מלחמה לאורך, לרוחב ולעומק השטח. זו מדיניות של חוסר תבונה". והשאננות מסוכנת, הוא אומר, כי נשאלת השאלה כמה זמן תוכל ארצות-הברית להישאר המעצמה הדמוקרטית היחידה.

אין ספק, העולם הגלובלי יצטרך לעצור לחשבון-נפש, וינסה להיערך מחדש למציאות הנוכחית. מה מידת השינוי הצפוי? תלוי את מי שואלים. ד"ר רענן קופרמן, מהחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חיפה, מאמין שבטווח הקצר לא צפוי שינוי גדול, ודאי לא במדינות יציבות יחסית כמו במזרח אירופה. "איש עסקים מערבי, שכבר השקיע כסף בחו"ל, לא יסגור מפעלים ויילך הביתה. אבל השאלה היא איך יתמודדו מדינות פחות יציבות. ופה בא הוויכוח הגדול – עד כמה התלות ההדדית בין מדינות היא בלתי הפיכה. אם היא בלתי הפיכה, ככל שינסו לצמצם את התלות, הלחצים הכלכליים לא יאפשרו להחזיר את הגלגל לאחור.

"יש באקדמיה טענות שמי שמוכן לשלם מחיר כלכלי גבוה, בגלל חששות ביטחוניים, למשל, ישלם אותו. עקרונית זה אפשרי, אבל השאלה היא אם מדינות יהיו מוכנות לשלם את המחיר הזה. האם התלות ההדדית ביניהן מונעת רק משיקולי כדאיות, או אולי כבר אי-אפשר להתיר את הקשרים? זה ויכוח תיאורטי שלא נפתר".

פרופ' דרורי מעריך שהגלובליזציה, שהיא תהליך כמעט בלתי נמנע, לא תיעצר. "מצד שני, אולי היא תלבש צורות חדשות ותלווה בתהליכים נוספים שראינו עד עכשיו הדים להם. למשל, בסגירת פערים בין המדינות העניות והעשירות. למשל, בהרגעת החששות של קבוצות חברתיות שמרגישות שהן עשויות להיבלע, בעיקר תרבותית, בתהליך הגלובלי הזה. ברמה הכלכלית, תהיה יוזמה של המדינות העשירות שמוליכות את הגלובליזציה לבחון דרכים להתגבר על ההתנגדות שהיא יצרה".

לפי ווינבלט, המשבר הוכיח שהגלובליזציה אינה מצליחה לפעול בזמנים קשים. "היא עובדת לא טוב, לא ממלאת את הפונקציה הטובה שהיא ממלאת בתנאים רגילים. אם כי מעורבות הממשלות מובילה לתחושה שאולי המשבר לא חמור כפי שהיה יכול להיות, כי למדנו את הלקח של שנות השלושים, שאסור להשאיר את השוק לבד. היום ממשלות בעולם אינן מתביישות להפעיל אמצעים פיסקליים כדי להקל על המשבר". [X=nextPage=X]

 

 

העולם הוא ביתנו


גם אם יש מחלוקת בדבר השינוי הכלכלי שעבר העולם, מוסכם כי יש דפוסי תרבות גלובליים שהשתנו. לובין מדברת על תפיסה של העולם כבית. אנשי העסקים הגלובליים נמצאים כל הזמן בנסיעות בעולם, אבל בכל מקום הם גרים בהייאט, אוכלים במקדונלד'ס וקונים בבנטון. "זה עולם שלם שבנוי על גלובליזציה במובן התרבותי. הפערים הם כבר לא בין מקומות אלא בין דורות וקבוצות גילאים. יש בזה שינוי דרמטי – הבדלים על-פני מרחב, ולא על-פני זמן. ההבדל הבין-דורי היה קיים תמיד, אבל הוא היה על-פי מיקום השבט, עם הבחנה מהשבט האחר, עם חוויות ייחודיות לאותו שבט".

ומה השתנה? ובכן, לובין מעבירה עכשיו קורס שעוסק במושג "בית". "מצאתי קטע עיתון שמדבר על 'עולם הטיסות' כעולם חדש, שיש לו מטבע משלו (מיילאג') וחוקים משלו. רציתי להביא את זה לכיתה אפרופו 'בית', ועכשיו זה כבר חסר כל שחר".

וישנו גם ההיבט הסביבתי – קלדרון מזכיר שעד עתה ארצות-הברית התנגדה כל הזמן לחתימת אמנות נגד זיהום אקולוגי. אם ההתנגדות הזו תימשך, הוא צופה, הכעס יהיה אדיר. אבל אם מדינות ירגישו שותפות לפתרון הבעיה, יהיה אפשר להתמודד איתה. "הבעיה היא לא מערב מול מזרח, כי האיום של הפונדמנטליסטים המוסלמים על מצרים או תימן גדול יותר מהאיום שלהם על המערב. יש מקום לברית על בסיס של דמוקרטיה, הגינות חברתית והתנגדות לטרור".

מציאות חדשה מבצבצת


ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, קרא בתחילת אוקטובר להשתחרר מן הבדלנות הפוליטית והכלכלית. הנאום של בלייר מהווה פנס שלאורו מנסים לפענח את הדרך החדשה שלפיה תתנהל המדיניות הבין-לאומית של הגוש המערבי. קטע נבחר: "מאז ה-11 בספטמבר, ממשלות ואנשים מתחילים להשתנות. מתוך הדיבורים על מלחמה מבצבצת מציאות חדשה… אנחנו נלחמים היום על חופש וצדק – לא רק צדק להעניש את האשמים, אלא הצדק להביא את ערכי החופש והדמוקרטיה לאנשי העולם כולו, לרעבים, למדוכאים, לבורים, החיים במחסור נורא, ממדבריות צפון-אפריקה, מהשכונות העניות ביותר בעזה, ומרכסי ההרים הגבוהים ביותר באפגניסטן. אנו נלחמים גם בשבילם".

התרגום המעשי של הדברים האלה, על-פי בלייר, הוא יד אחת שיעשו מדינות המערב לטובת סיוע לאזורים שמגלים מצוקה כלכלית, חברתית או פוליטית. הוא הזכיר את קונגו, זימבבואה, רואנדה, צפון אירלנד והמזרח התיכון. סעיף נוסף באג'נדה הוא ניסיון להתגבר על משברים אקולוגיים עולמיים. האם קולו של בלייר יסחוף את אירופה, האם הוא נביא בודד, ועד כמה ארצותהברית תצטרף לקואליציה שמטרותיה הן יותר ממלחמה בטאליבן – קשה לדעת כעת.

הדברים של בלייר תואמים מאוד את השקפותיהם של כלכלני הגלובליזציה, כמו פרופ' אנתוני גידנס, מחבר הספר "הדרך השלישית" והאב הרשמי של המונח גלובליזציה, שכתב: "מנהיגים סוציאל-דמוקרטים ברחבי העולם צריכים לשתף פעולה כדי להכריז מלחמה על העוני, מלחמה שתילחם ב-20 השנה הבאות… מדינות עניות לא יכולות לשגשג כשהן מבודדות מכלכלת שאר העולם; ומצד שני אנחנו, האנשים במדינות המפותחות, חייבים לעזור להן להפוך לחלק מהחזון הזה". השפעה חזקה אחרת על בלייר סיפקה מארי קלדור, כלכלנית חשובה מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, שדיברה כבר לפני שנתיים על הקמת ברית עולמית על-מדינתית שתפעל למען צדק ושוויון.

דרורי חולק על האוטופיה הזו לגבי סדר גלובלי חדש. לטעמו, ייתכן בהחלט תסריט שבו ארצות-הברית תתפוס את בן-לאדן בתוך כמה חודשים, ותמנע הישנות של מעשי טרור. מהצד הפסימי, אם נחזה בעוד נזקי טרור, מערכת הסחר העולמית תיכנס לסחרור אדיר וענפים שלמים יקרסו. "מוקדם לנבא שהשינוי יחלחל, או שעולם העסקים צריך לזרום פחות בכיוון הגלובלי. הדבר היחיד שברור כרגע הוא המשבר הרציני בתחום התחבורה האווירית והתיירות. אבל זה זמני, לדעתי. אני מאמין שבתוך שנה-שנתיים חברות התעופה יפתחו את כל האמצעים הדרושים להתגוננות. מה שקרה עד עכשיו – לא היתה שום כדאיות עסקית להשקיע בביטחון, כי גם כך מתח הרווחים בתעשייה הזו הוא די קטן. עכשיו אין ברירה, וישקיעו. נאמר שעלות כל זה תהיה 10%, אז יוסיפו 10% למחיר כרטיסי הטיסה. אבל זה לא יהיה טרנד".

ש: מצד שני, ממשלות ארצות-הברית ושווייץ הזרימו כסף לחברות התעופה.

"ההזרמה היא בגלל המשבר הרגעי. בארצות-הברית אנשים פוחדים לעלות על מטוסים. החברות עמדו לפני התמוטטות והיה צורך להציל אותן ברמה של תזרים מזומנים. עכשיו יש גם התעניינות הולכת וגוברת באמצעים כמו ועידת וידאו. אבל לומר שזה ישפיע על הכלכלה העולמית, זה מוגזם. זה ברמת המיקרו, וזה רק בהתחלה". [X=nextPage=X]

 

 

מתעוררים מפנטזיית כוחות השוק

קלדרון מזכיר את הנאום חוצב-הלהבות של בלייר. "בכל אירופה נושבות רוחות כאלה. כאן משום-מה התייחסו רק לחלקים קטנים של הנאום. אנחנו בתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא מבינים שהוא עבר לשדה גלובלי. שרון בכל אופן לא מבין את זה. יש רצון של העולם לכבות את הבעירה כאן, כי היא משפיעה על כל מקום. למשל, התפרסמה לאחרונה עצומה שעליה חתמו עשרות שגרירי ארצות-הברית לשעבר, בקריאה לכבד את האיסלם ולפתור את הבעיה הישראלית-ערבית. מי שלא מבין שהעניין הפך גלובלי, לא מבין איפה הוא חי. אני צופה שיהיה גם לחץ אדיר על הפלסטינים להפסיק את הטרור".

"במקומות כמו המזרח התיכון", אומר קופרמן, "משקיע יכול לומר שהוא לא רוצה להתעסק עם האזור הזה, כי הוא בעייתי ונראה שהוא הולך להיפגע מאוד קשה. לדעתי, האזור כבר התחיל להיפגע, מאז תחילת האינתיפאדה. כאן השיקולים של ריאל פוליטיק גוברים, למרות אוסלו והסכמי השלום, שהיו ניסיונות להכניס את המחשבה הליברלית-גלובלית. כרגע נראה שהשיקול הביטחוני יותר דומיננטי. אבל לגבי האזור שלנו, נקודת השבר היא לא ה-11 בספטמבר אלא ספטמבר 2000".

אף אחד מאנשי האקדמיה אינו שש להתנבא, אבל יש מגמות שאפשר כבר להצביע עליהן. ווינבלט מאבחן התעוררות מהפנטזיה, שלפיה היה אפשר להשאיר הכול לכוחות השוק, ובעיות העולם ייפתרו מאליהן. "יש מודעות גדולה יותר לתפקיד הממשלה, וגם שימוש במכניזם שיש בידי הממשלות לטפל בצדדים חברתיים – למנוע פערים גדולים מדי, לא לאפשר עלייה חריפה של אי-השוויון בעושר.

"בראש ובראשונה, כל ממשלה צריכה לדאוג לביתה. גם לארגונים בין-לאומיים יש תפקיד חשוב בזה, אם כי קרן המטבע היתה גוף שעודד כל הזמן ללכת לכיוון חופש תנועה של הון וסחורות. יש לי רושם שהם צריכים קצת ללחוץ על הברקסים בנושא הליברליזציה. אבל השינוי החברתי צריך להיות ברמה של ממשלות. נכון שהממשל האמריקני לא בדיוק אוהד נושאים של מעורבות חברתית, אבל באופן מפתיע הוא עשה תפנית במדיניות לאחר הפיגועים. יש לי רושם שהממשל – במיוחד כאשר הרצון להשתתף בקואליציות משפיע עליו כרגע – יוביל מהלך בכיוון, או לפחות יצטרף למהלך כזה, מהלך שבו תהיה התערבות רצינית יותר בהשלכות החברתיות של הגלובליזציה".

קופרמן מסייג, בבדיחות-הדעת: "כלכלנים הם אופטימיים. אנשי מדעי המדינה מסתכלים גם על השיקולים הזרים, כמו ביטחון". לדבריו, כיוון שבקרן המטבע ובבנק העולמי יש נציגות הרבה יותר רחבה למדינות שתרומתן גדולה, ארצות-הברית בעצם שולטת בהם במידה רבה. עד כמה יבוא שינוי במדיניות הגופים האלה, תלוי בה".

מניפז מציע לפעול בו-זמנית בשלושת הממדים של הגלובליזציה: עסקים, טכנולוגיה וסדר חברתי חדש. "אי-אפשר לטפל בנפרד בנושאים האלה. לא ייתכן שיתקיימו ועידת דאבוס לעסקים, ועידת טכנולוגיה עילית וועידות פוליטיות, ללא דיון גם בעסקים ובסדר החברתי החדש. אלה שלוש הרגליים של המרקם הגלובלי, וחוסר האיזון שיש ביניהן הוא בעוכרנו".

ואילו זכרוני מאמין שהפתרון יבוא רק בהתארגנות של המנהיגים. "עד לאחרונה היתה שאננות של מנהיגי העולם. אומנם היו ג'י-7 וג'י-8, והזרימו כספים, אבל לא היתה חשיבה מאורגנת ומסודרת. אם זה לא יקרה עכשיו, יבוא המבול. השינוי צריך לבוא במסגרת של העולם כולו, אולי במסגרת של האו"ם, אולי במסגרת אינטלקטואלית. צריכים להגיע עם תוכניות ובשורה חדשה. היום אין בשורה חדשה, וצריך כזו. צריך להפיח תקווה. העולם לא מתארגן לקראת זה, אבל אני חושב שזה יקרה לבסוף".  [X=nextPage=X]

תוכנית מרשל חדשה?

קלדרון חושב שאי-אפשר להחזיר את הגלגל הגלובלי לאחור, אבל אפשר לגרום לתיקונים חברתיים מקיפים. "אני מתחיל לראות סימנים לשינוי. הראשון הוא ההתנהגות של אמריקה – קוצר-הרוח שלה, הנבוט שנתנו לשרון על הראש. זה הכי קל להם, כי זה לא צעד שמחייב כלכלית. סימנים נוספים הם האלמנטים של סולידריות פנימית שמתעוררים בתוך ארצות-הברית, אפילו בחוגים רפובליקנים. הממשלה תומכת בחברות תעופה – הרי זה דבר שלא ייאמן בארצות-הברית. יש כאן חזרה של רוחות הניו-דיל. אבל כיוון שהמלחמה בטרור תהיה מאוד ארוכת-טווח, צריך להניח שגם התהליכים האלה ייקחו הרבה מאוד זמן".

פרופ' פלנדרס מאוניברסיטת תל-אביב מגיבה בביטול לרעיון של גיבוש "תוכנית מרשל" או "ניו-דיל" חדשים. "גם טרומן וגם רוזוולט לא היו מעוניינים בחו"ל. הם דיברו על ארצות-הברית. ולגבי תוכנית מרשל, תשכחי מזה. זה הצליח בצורה פנטסטית כי זה עזר לארצות שבהן היה כבר בסיס של כלכלה, משק מפותח, כוח-אדם (מי שעוד חי…), הון אנושי עם כישורים וחינוך". דרושה עזרה לארצות המפותחות והעניות, היא מסכימה, אבל זה צריך להיעשות בחוכמה. "אם סתם יזרקו כסף לממשלות מושחתות, זה לא יפתור כלום, אלא רק יחריף את המצב. מצד שני, איך נכנסים למדינה ואומרים לעם את מי לבחור ולממשלה מה לעשות?"

ש: מה צריך לשנות תחילה?

"ידע. התפוצה הנרחבת של הידע היא שגרמה לנפילת הגוש הקומוניסטי, והיא גם מתקשרת לחוסר שביעות-הרצון השורר במזרח הרחוק ובאפריקה. לכן אני מאמינה בחינוך, חינוך אלמנטרי ברמת הקריאה והכתיבה. בדרום-אמריקה כתוב בדוחות הרשמיים ש-40% מהאוכלוסייה לא הלכו לבית-הספר. אבל מתוך ה-60% שכן הלכו, 90% אינם יודעים לקרוא. הם הלכו לבית-ספר שנתיים-שלוש ועזבו. אין להם מחברת, אין עיפרון, אין מקום לשבת לעשות שיעורים. המורים הגרועים ביותר מגיעים לבתי-ספר ציבוריים. אבל זה כל-כך לא זוהר לדבר על דברים כאלה. אין בהם קסם. יותר קל לזרוק אבנים על מקדונלד'ס".

פרופ' אפרים יער זורק את הכדור דווקא לתאגידים. התיקון, הוא אומר, יבוא על-ידי רגולציה מקיפה יותר, ושינוי המדיניות כך שלא תאפשר לתאגידים לנצל כוח-אדם זול בארצות העולם השלישי. "אפשר להחליט שתאגידים שמשקיעים במו"פ ישקיעו שיעור מסוים מהתגמולים בארצות שהיום משמשות להם רק כמקור של חומר גלם או כוח-אדם. או אולי התאגידים ילמדו לרסן את עצמם, אחרת הם עלולים לכרות לעצמם בור. הם מדללים את הסביבה, לא רק במובנים של זיהום ולכלוך, אלא גם במובן הרחב, של ניצול כלכלי ופוליטי. אם הם לא ירסנו את עצמם, תהיה התערבות גדולה יותר של הממשלות. למרות שטוענים שהתאגידים מחלישים את הממשלות, זה לא מחויב המציאות. יכולה להיות ריאקציה". 

%d בלוגרים אהבו את זה: