Category Archives: ימי גלובס

המציאות וסיפורי בדים: בין מדע למדע בדיוני

מיצאו את ההבדלים: שלושה כלבים הלוקים בעיוורון תורשתי עברו טיפול גנטי, שמאפשרלהם לראות, שבו הוחדר גן בריא לרשתית העין שלהם. ואילו על עיניה של אשה העובדת כשכירת-חרב הושתלו משקפיים שמאפשרים לה לראות גם בחושך.

כל ההבדל הוא, שהאירוע הראשון קרה בינואר 2001 באוניברסיטת פנסילבניה, ואילו השני בדוי לגמרי, ומופיע בספר מדע בדיוני משנת 1984 ("נוירומנסר" של ויליאם גיבסון). כאשר כלבים נרפאים מעיוורון בדרך שעד לפני זמן קצר היתה נשמעת בדיונית לגמרי, ובכלל הטכנולוגיות החדשות בתחומי המחשוב, מדעי החיים והחלל נהיות דומות יותר ויותר למדע בדיוני; כאשר מנסים לגדל תאי מוח אנושי בתוך מוח של עכבר, ותייר החלל הראשון, דניס טיטו, כבר יצא לדרך – איזה הבדל נשאר בין המדע לבין המדע הבדיוני? מעניין לאן יפנו סופרי המדע הבדיוני (להלן מד"ב), והאם הדמיון בין מד"ב ומדע יטושטש עד כדי-כך שרק ידיעה באיזה ז'אנר אתם מעיינים כרגע תציל אתכם מבלבול.

האם ספרות המד"ב חוזה את ההמצאות המדעיות, משמשת השראה למדענים, ובכך, למעשה, אם נשאל ממנה דימוי, מבקרת בעתיד ועל-ידי כך משנה אותו? או שהיא אולי רק מתארת המצאות שמדענים כבר חשבו עליהן? זו שאלה מרתקת שתידון כאן בהמשך, אבל ברור שגם בלי לחזות ממש, ספרי המד"ב יכולים לעצב תפיסות מציאות אצל הקהל הרחב.

כך, הספר שעיצב את אופן ההתייחסות לאינטרנט הוא "נוירומנסר" בן ה-19, שכברהוזכר כאן. "טכנולוגית, הספר הזה נראה מגוחך כיום", אומר דידי חנוך, עורך סדרת המד"ב והפנטזיה של הוצאת אופוס. "כמות הזיכרון של המחשב שמשתמשים בו שם היא די נלעגת. אבל מבחינת הרעיונות הוא מדהים. גיבסון טבע את המושג סייבר-ספייס וגם חזה את ההאקינג. אחרי כמה שנים הוא פגש האקרים, שאמרו לו שהוא השפיע עליהם מאוד. גיבסון היה נבוך ואמר, 'לא לזה התכוונתי'. הוא בעצם בא להזהיר מהמציאות שמתוארת בספרים שלו, אבל אנשים לקחו אותו בתור מבשר".

בדרך לספארי באפריקה

גיבסון שייך לזרם הטכנולוגי ביותר במד"ב, סייבר-פאנק, שמתמקד לא בחלליות אלא בטכנולוגיות מתחום הרובוטיקה ומדעי החיים. תמצאו שם השתלות שבבים במוח, הינדוס גנטי וכן יצירת סייבורג (אדם בעל חלקים מכניים) או אנדרואיד (מכונה דמויית-אדם). מושג רווח בספרות הזו הוא מחשב-מוח. "היום, במאמרים מדעיים, זה לא דבר דמיוני לחלוטין", אומר ד"ר אהרון האופטמן, חוקר בכיר במחקר לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב. "יש קישורים כאלה ואחרים בין מחשב ומוח האדם – אם פיזית, באלקטרודות או סיבים שמושתלים במוח, ואם בשידור תקשורת של גלים אלקטרו-מגנטיים אל המוח. אבל במד"ב זה מתפתח עד קצה גבול הדמיון.

"גם המציאות המדומה בספרים האלה היא לא בצורתה המגושמת כיום, עם הקסדות והכפפות. אדם נשכב במיטה, המכשיר מקרין לו גלים למוח, וזה גורם לו להרגיש כמו בעולם אחר. בלי שהגוף יזוז, הוא מרגיש כאילו הוא בספארי באפריקה. היום יש כבר התחלות של התחלות של התחלות של זה, אבל במד"ב האפשרויות האלה נחקרו לעומק כבר מזמן, אפילו בסרטים פופולריים כמו המאטריקס ואקזיסטנס".

גם תחום מדעי החיים, ובראשו פרויקט מיפוי הגנום האנושי, שרק בשנתיים האחרונות התחיל לתפוס תאוצה בתודעת הציבור, הלהיב את דמיונם של סופרי המד"ב כבר לפני 20 שנה, הן ברמה הטכנולוגית והן בתחזיות החברתיות המשתמעות ממנו. השלכות מעוררות-דאגה כבר הובאו עד קיצוניות, והופיעו סרטים וספרים שעוסקים בחברות שבהן השלטון או ההורים מכתיבים את התכונות הרצויות לילד, מה שיוצר חלוקה מעמדית חדשה, כמו בסרט "מה קרה בגאטאקה". על-פי האופטמן, הספרים האלה מעוררים מחשבות כבדות מאוד לגבי היישום של טכנולוגיות גנטיות.

"בספר קלאסי משנות השלושים, כמו 'עולם חדש אמיץ'", אומר האופטמן, "מגדלים עוברים בקבוצות למטרות מוגדרות. זו לא הנדסה גנטית במובנה היום, אין שם מניפולציה בדנ"א, כי מבנה הדנ"א התגלה רק בשנות החמישים. אבל קיימת הקונספציה – איך עלולה להיראות חברה שבה יש ניסיון להכתיב תכונות של אנשים. היום לא מתייחסים לזה מספיק. עוד לא נכתב הספר הטוב ביותר שאפשר לכתוב על חברה שבה ההנדסה הזו מיושמת".

הקשר בין ספרות המד"ב לבין המדע איננו פשוט כלל. האופטמן מדבר על "היזון חוזר בין רעיונות שמתפתחים במוחם של מדענים ובין רעיונות שנולדים בדמיונם הקודח של סופרי מד"ב". בין הרעיונות הללו מתנהל משחק פינג-פונג בלתי פוסק, הוא אומר. אבל במרבית המקרים רעיונות אינם הופכים למציאות בהשראת ספרי מד"ב שהמדענים קראו.

"בדרך-כלל התהליך הפוך – סופרי המד"ב, לפחות הטובים שבהם, מקושרים לקהילייה המדעית והטכנולוגית, קוראים פרסומים מדעיים ומשתתפים בכנסים. הם שומעים על רעיון שמתבשל במחקר, הולכים בדמיון שניים-שלושה צעדים קדימה, וחושבים לאן זה מוביל. לפעמים, אחרי שסופר מד"ב שמע על רעיון של חוקר מהאקדמיה או מהתעשייה, הוא מפתח את זה לספר ומציג ספקולציה נועזת שהוגה הרעיון המקורי לא העז לעשות. הספר מתפרסם, מכה גלים ונותן רעיונות נוספים לחוקרים".

משחקים פינג-פונג

ובכל-זאת, יש כמה וכמה טכנולוגיות שיושמו אחרי שתוארו לראשונה במד"ב, מאמצעי נחיתה של רכבי-חלל ועד ייצוב אווירו-דינמי של רקטות. "מדענים בעלי-שם", אומר האופטמן, "כמו סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי וסטיבן ויינברג העידו על עצמם שהם קוראים באופן קבוע ספרי מד"ב וקיבלו השראה מרעיונות של סופרים בתחום". הדוגמה החביבה ביותר על האופטמן היא משחק הפינג-פונג שניהל עם המדע ארתור סי. קלארק, סופר שחזה התפתחויות רבות בתחום המדע והתקשורת.

"בשנות ה-50 הוא כתב על רשתות מחשבים, ולמעשה חזה את האינטרנט. ב-1945 הוא חזה במאמר את דרך פעילותם של לווייני תקשורת, עם תיאור הנדסי של מסלול הלוויין והדרך שבה הוא מכסה את כדור-הארץ. ולכן, כששיגרו לחלל את לוויין התקשורת הראשון, בשנות ה-60, קלארק היה אורח-כבוד". ב"מזרקות גן-העדן", ספר של קלארק מ-1973, תוארה צורה חדשה של שיגורים לחלל, באמצעות "מעלית לחלל".

כיום, אומר האופטמן, משתמשים במעבורת-חלל עם מנועים רקטיים ששורפים אלפי טונות דלק כדי להתגבר על כוח המשיכה. אבל קלארק קרא מאמר של מהנדס רוסי בשם יורי ארוצונטוב, מתחילת שנות השישים, שבו תוארה מעלית-חלל כזו. מדובר במערכת כבלים שנמתחת מפני כדור-הארץ לגובה 36 אלף ק"מ, גובה שבו מתקיים איזון בין כוח המשיכה והכוח הצנטריפוגלי, מה שמאפשר להעביר קרוניות לחלל ומשם, וזאת בשימוש בכמות אנרגיה נמוכה משמעותית מזו של רקטות וטילים. זה בסיסו הטכנולוגי של הספר של קלארק.

ואיפה הפינג-פונג? מסביר האופטמן: "המכשלה העיקרית בפני הטכנולוגיה הזו עד עתה היתה נושא החומרים. לא היו חומרים שיהיו חזקים וקלים מספיק כדי לשמש לכבלים, אלא אם הכבלים יהיו בקוטר של קילומטרים. אבל בשנים האחרונות הנאנו-טכנולוגיה מפתחת דור חדש של חומרים סופר-חזקים, שמבוססים על אטומי פחמן. הצליחו כבר ליצור אותם במעבדה, עדיין בגדלים מאוד קטנים, אבל החוזק התיאורטי שלהם פנטסטי. הממציא, זוכה פרס נובל לכימייה, סיפר שקרא את הספר של קלארק. בהרצאה שלו הוא אמר: אני עושה כל יום ג'וגינג ומשתדל להיות בריא, כדי לחיות עד שיתגשם החזון של קלארק על מעליות לחלל".

המהלך הבא בפינג-פונג, מספר האופטמן, התרחש בספטמבר 2000 – אז יזמה נאס"א מחקר בנושא זה, תוך שהיא מכריזה שהמחקר נולד "בהשראת המדע הבדיוני". סוכנות החלל הוציאה דוח הנדסי שמתייחס לרעיון, עם המסקנה שהוא בר-יישום, ושיוכל להוזיל את הטיסות לחלל לרמה שכל אדם יכול להרשות לעצמו. הנה דוגמה לרעיון תיאורטי שנולד במוחו של מהנדס, עבר לסופר והתפתח הלאה.

"הרעיון הראשוני, שנולד אצל מדען או מהנדס, יהיה משהו שקשה מאוד לממש בטכנולוגיה של היום. אבל לסופר המד"ב לא אכפת שהיום זה בלתי-אפשרי. הוא כותב סיפורים שמתארים את חברת העתיד, בהתבסס על אותו רעיון. איך תיראה חברה שבה הרעיון הזה הוא בר-יישום? אומנם, בשביל ספקולציה על רעיון מדעי אפשר גם לכתוב מאמר, אבל היפה במד"ב הוא השילוב בתוך עלילה, עם אנשים, יחסים, נושאים חברתיים ופסיכולוגיים". [X=nextPage=X]

המעודד מן היציע

לא כולם מסכימים לתיאוריה הזו. "שיראו לי מחקר מדעי אחד, רק אחד, שהתקיים בעקבות מד"ב", מתלהט יבשם עזגד, כתב ועורך מדעי וסופר מד"ב. "האופטמן הוא חבר שלי, אבל הדוגמה של קלארק לא תופסת. קלארק ישב ב-MIT ואכל מכף-ידו של מרווין מינסקי, ו'2001 אודיסיאה בחלל' (העוסק בבינה מלאכותית ובמחשב-על אינטליגנטי, א' מ') הוא אחד לאחד הרעיונות של מינסקי. היתה אז תנועה מדעית גדולה של בינה מלאכותית, וקלארק ישב בכנסים שלהם, קיבל רעיונות טכניים, דיבר עם אנשים במסדרונות ופיתח בצורה יפה את העלילה. כמובן, מגיע לו קרדיט על ההצלחה לפשט רעיונות מורכבים כך שאנשים מן השורה יוכלו להבין אותם".

ש: אז אין פינג-פונג?

"פינג-פונג זה אומר שהכדור היה אי-פעם בחצר של קלארק. מתי הכדור היה אצלו? קלארק ישב ביציע, אולי הוא גם שמע סודות מחדר ההלבשה, אבל הוא לא שיחק בכדור".

תפקידו העיקרי של סופר המד"ב, על-פי עזגד, מתמצה בתיאור בהיר של רעיונות שמתוארים בכתבי-עת מדעיים, שאינם נגישים להדיוטות. הסופר פשוט לוקח אותם קדימה בעזרת הדמיון ומפשט אותם. "סופר מד"ב, כמו סופר בכלל, צריך לקחת פן של המציאות ולשקף אותו, לגרום לו להיות בעל משמעות בשביל אנשים אחרים".

האופטמן דווקא חושב שיש רלוונטיות גדולה לתחזיות המד"ב, לפחות לאלה החברתיות. "יש הרבה ספרים שמדברים על מושבות, בחלל או על כוכבי-לכת אחרים, שבהם גרים עשרות אלפי אנשים. בדרך-כלל זה בא לפתור בעיות על כדור-הארץ כמו התפוצצות אוכלוסין, זיהום סביבתי ומלחמות. בספרים כאלה, כדור-הארץ הישן והטוב הוא רק אחת מהרבה אפשרויות – או שנמלטו ממנו כי כבר אי-אפשר לחיות עליו, או שנותרו בו רק אנשים מעטים, ואז הוא חוזר להיות גן-עדן, פחות צפוף ויותר נקי. זה מאפשר לתאר חברות שונות מהחברה של היום, שוני שמתאפשר בזכות הישגים מדעיים וטכנולוגיים. מה שמעניין כאן הוא לא ההמצאה הטכנולוגית אלא תיאור החברה האנושית.

"הגדולה של המד"ב היא, שהוא אינו חייב לחזות דבר שיתממש. מי שצריך לעסוק בחיזוי טכני זה אני, כעתידן – לתאר מה הכי סביר שיקרה, כדי לאפשר למקבלי ההחלטות לפעול. אם המד"ב יעשה את זה, זה יהיה משעמם. המד"ב מתאר דברים שההסתברות שלהם נמוכה מאוד, הוא מביא דברים לקיצוניות ומעורר מחשבות".

הדוגמה המוכרת ביותר לקיצוניות כזו היא "1984" של ג'ורג' אורוול. תפקידם של ספרים כאלה, מסביר דידי חנוך, הוא לומר "הנה נתיב אפשרי, בבקשה אל תלכו בו. אלה ספרים שיכולים להשפיע. '1984' השפיע על הדרך שבה האנושות מתייחסת לפרטיות. הוא הציב את האח הגדול כנורת-אזהרה שמתייחסים אליה שוב ושוב".

האופטמן מסכים: "אורוול לא התכוון שב-1984 תהיה חברה טוטאליטרית, אלא ראה את הרעות החולות של הקומוניזם אז, חיבר אותן לקדמה טכנולוגית סהרורית וכתב ספר שמטרתו להזהיר אותנו. גם ספרים שמתארים שואה גרעינית או אקולוגית לא חוזים אותה בסבירות של 89%, אלא מזהירים אותנו כדי שהיא לא תקרה. זו לא תחזית, זו התרעה".

אבל עזגד לא חושב שהמד"ב צריך לגרום לציבור להבין רעיון חברתי כלשהו. "זו זילות של הספרות", הוא אומר. "זה אולי התפקיד של ספרות נון-פיקשן. ספרות אמנותית, מתפקידה להיות יפה ולעשות לך נעים בגב".

ש: ולא להתריע? 

"בסיפורים הטכנולוגיים, או בסיפורי חיזרים, זה לא העיקר. נכון שהם מאפשרים לך לחשוב על אפשרויות שסיכויי ההתגשמות שלהן זניחים. זה תת-מסר: האפשרות הזו לא תתקיים, אבל אתה יכול לחשוב עליה, וכך להבין עד כמה רבת-פנים יכולה המציאות להיות. אבל זו רמת תחכום שלא הייתי מייחס לכלל הקוראים".

ש: אז ספר מד"ב על שואה גרעינית למשל, לא ממלא תפקיד?

"מה המסר שם? הפצצה? לא, המסר הוא החברה, יחסים בין אנשים, אבולוציה של מדע וטכנולוגיה, מה שאת רוצה, רק לא אזהרה מפני הבאות".

העתיד הוא מטאפורה

אלי הרשטיין, עורך סדרת ספרי המד"ב והפנטזיה החדשה של הוצאת כתר, לא חושב שאזהרות חברתיות במד"ב הן תת-מסר. ספרים שמציגים שואות טכנולוגיות כוללים בתוכם גם פילוסופיה של המדע והמוסר, וגם דיון בסכנות אפשריות של הטכנולוגיה, הוא אומר. "הם מציגים שימוש לקוי בטכנולוגיה. אין טכנולוגיה רעה, יש אנשים רעים".

ש: אז יש ביקורת חברתית.

"המד"ב עושה שימוש בטכנולוגיה כדי לבטא רעיונות חברתיים, אבל הוא לא רק טכנולוגי.בספרי מד"ב חזו למשל את הצוללות והלוויינים, אבל אני לא זוכר ספר אחד שקראתי, שהיה בו טלפון סלולרי פשוט. צריך לזכור שהטכנולוגיה היא רק כלי, ובמד"ב אמיתי יש אמירה מעבר לזה".

ש: מה היית משיב לעזגד, שאומר שהמד"ב בסך-הכול מציג את הטכנולוגיה בצורה ברורה לקורא?

"שיקרא את אורסולה לה-גווין, שבספרים שלה אין הרבה טכנולוגיה, ויגיד מה דעתו.בספר 'המנושל', שנכתב בתקופת המלחמה הקרה, יש מתחים בין שתי תרבויות שחיות על שני כוכבים נפרדים, האחת סוציאליסטית-אנרכיסטית והשנייה קפיטליסטית קיצונית. בתקופת המקארתיזם בארצות-הברית, לה-גווין כתבה ביקורת על תרבות מערבית קפיטליסטית. יש דברים שיותר קל להגיד כשהם ממוקמים על כוכב רחוק ולא כאן ועכשיו".

אם כבר אורסולה לה-גווין, חנוך מצטט: "היא אמרה שהעתיד הוא מטאפורה. וזה מתייחס למד"ב כולו.

"מד"ב הוא לא באמת ז'אנר של כתיבה על העתיד, גם לא על היסטוריות חלופיות, אלא עלינו. על החברה שלנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. מד"ב שתלוש לחלוטין מהחברה שלנו הוא בעייתי. אפילו אם הוא מתרחש בעוד 900 שנה, בקפיצות בין-גלקטיות (כמו בספר "היפריון" של דן סימונס), זה עדיין 900 שנה מכאן ועכשיו. זה מדבר על לאן אנחנו יכולים להגיע. התפקיד של המד"ב הוא להציג שאלות, והשאלה הכי בסיסית שלו היא 'מה אם…?' הוא מתעסק בחקירת נתיבים אפשריים, ולא בחיזוי שלהם".

ולכן, אומר חנוך, החיזוי המדעי אינו העיקר. בסופו של דבר, הספרים הללו עוסקים באנשים. "ספר המד"ב הראשון, פרנקנשטיין (מרי וו. שלי, 1818), הוא מבחינת אפיקי החקירה המדעית Techno Bubble. הרי אי-אפשר לקחת חלקים מאנשים שונים ולהרכיב בנאדם. אבל עדיין קוראים אותו היום, עושים לו אין-ספור עיבודים. הוא מאוד רלוונטי, מפני שהוא מדבר על יצירה אנושית ועל אחריות האדם.

"מי שייזכר הוא לא מי שהתחזיות המדעיות שלו נכונות. נכון שארתור סי. קלארק חזה את המצאת הלוויין, אבל זוכרים אותו דווקא בזכות '2001 אודיסיאה בחלל' – שמדעית אינו ממש מדויק. אנחנו עכשיו בשנת 2001 ורחוקים מאוד מלשלוח ספינות חלל מאוישות, מבינה מלאכותית ברמה של המחשב 'האל' ומפגישות עם חיזרים. זוכרים אותו פשוט כי הוא ספר רב-עוצמה רגשית ומחשבתית".

מד"ב זה לא חבורת משוגעים

יש גם הרבה תחזיות מד"ב שפספסו. הסופר פיליפ ק' דיק, למשל, מתאר בספר "יוביק" (1969) חברה שבה כבר יש בתים חכמים, אבל אנשים עדיין מאזינים לתקליטי ויניל. בהקשר הזה, האופטמן מספר על איור לספר מד"ב משנות החמישים, שמראה בנייה של תחנת-חלל. "האסטרונאוטים מרחפים שם באוויר, ואחד מהם מחזיק סרגל-חישוב ביד. סרגלי-החישוב נעלמו כבר בשנות השבעים, לטובת המחשבונים, אבל הסופר לא צפה מחשבים. כאן אפשר לומר: הסופר טעה. אבל הוא לא טעה במגמה הגדולה, של פריצת האנושות לחלל. אם לא נטפלים לקטנות, במגמות הכלליות המד"ב צדק הרבה מאוד. על מסעות לחלל נכתבו ספרים הרבה לפני שהפיזיקאים האמינו שזה ייתכן".

אפילו ברובוטים המפורסמים של אסימוב, שעליהם נכתב כבר בשנות הארבעים, אפשר לראות פספוס כלשהו. "אסימוב כתב על רובוטים בעלי יכולת חשיבה מתקדמת. אז כאלה עוד אין לנו, אבל אם תחליפי את המוח הפוזיטרוני של הרובוט של אסימוב, שנראה כמו בנאדם, במחשב-העל שניצח את קספרוב במשחק שח, המגמה בגדול קיימת – יש מוח מלאכותי שמסוגל לתפקד בצורה טובה יותר ממוח אדם".

 נותרה השאלה, על מה כותבים סופרי מד"ב היום? בהינתן העבר המפואר, אולי אפשר להקיש מהיצירות הללו על טכנולוגיות שבעוד 15 שנה ייראו מובנות מאליהן. אבל הרשטיין אינו מתלהב מכיוון המחשבה הזה. "מד"ב זה לא חבורת משוגעים שיושבים וחושבים, על איזו טכנולוגיה נכתוב היום? זה קודם-כול ספרות, עם מסר להעביר.

"אבל מד"ב בדרך-כלל מתבסס על טכנולוגיות קיימות, גם ממדעי החברה, ועל המציאות היום. המד"ב מנסה לקחת את המדע כמה צעדים קדימה, ולחשוב מה יקרה. ספר כמו 'מוסיקת דם' של גרג בר (שיצא בעברית בהוצאת כתר. א' מ') נכתב לפני 15 שנה. הוא מדבר על מדען שיוצר מוטציות בחיידקים שמתפקדים כנאנו-רובוטים, מה שגורם למחיקת הציביליזציה האנושית ולהתפתחות של חיים תבוניים חדשים. היום הספר הזה כבר נמצא בעתיד של עצמו, אבל הוא עדיין רלוונטי".

 

(פורסם לראשונה ב"גלובס", מאי 2001).

רשות התרופות כמרקחה

 

בתחילת השנה מונה נציב חדש לרשות המזון והתרופות האמריקאית (FDA), והחל לפעול במרץ. אבל עד למינויו שבעו יצרניות התרופות מרורים רבים. הרשות, שאמורה לאשר כל תרופה חדשה שיוצאת לשוק, קרטעה ולא הצליחה לגלות קו פעולה אחיד. גם כעת, כשהעניינים חזרו למסלולם, מתנהלים ויכוחים ציבוריים על האופן והקצב שבהם מאושרות תרופות חדשות. המאמר הזה, שפורסם במקור ב"גלובס" ומובא בשינויים ועדכונים קלים, סוקר את הלחצים שתחתיהם פועלת הרשות ומנסה לבחון אותם בהבט היסטורי.

 

"מאז תחילת המאה, יזמים רבי תושייה פרסמו מגוון רחב של תרופות לסרטן, כולן אמורות להיות פשוטות וחסרות כאבים, ובהן טרפנטין מזוקק, חרדל, שמן, ביצים ואמוניה, עובש של כבול, סידורים של מנורות סופה צבעוניות, משחות שהוכנו מגליצרין וגבינת לימבורגרו. ניתן היה לצפות שהקונגרס יחליט להגן על החולים כרונית, ועל חולים אחרים, מהמגוון הרחב של תרופות-המרפאות-כל תוצרת בית, שהגו מוחות יצירתיים".

(בית המשפט העליון בארה"ב, 1979, בתיק המדינה נגד Rutherford).

 

שנת 2001 היתה רעה לאישורים לשיווק תרופות. על כל אחת שהתקבלה, נדחו אחרות על הסף. גם אם תרופה לא נדחית ממש, הרשות האמריקאית למזון ותרופות (FDA) מבקשת זמן נוסף, נתונים נוספים מניסויים קליניים או תיקונים בשיטות הייצור.

המקרה הדרמטי האחרון היה זה של חברת ImClone, שתרופה לטיפול בסרטן החלחולת שפיתחה נדחתה על הסף. הפד"א החליט כי הניסויים הקליניים בוצעו בצורה לא מספקת. בלי קשר, התעוררו חשדות שמנכ"ל החברה מסר מידע מוקדם למשפחתו וחבריו על כשלון התרופה, וזה הספיק כדי להפיל את המניה לקרשים, להעמיד בצרות את ענקית התרופות בריסטול מאיירס שהצהירה כי תשקיע שני מיליארד דולר בתרופה הזו, ולפתוח חקירה של ועדת המסחר והאנרגיה ושל הרשות לניירות ערך נגד החברה, כדי לבדוק הטעייה לכאורה של המשקיעים (הערה מאוחרת: הפרשה הזו המשיכה להתגלגל, ונגמרה בעונש מאסר למנכ"ל החברה. הארביטוקס עשויה להיות מאושרת לשיווק בקרוב).

כאן חברו נוקשות של הרשות ושלומיאליות (או נוכלות, מי יודע) של החברה, לכדי קטסטרופה שהשפיעה קשות גם על הסקטור כולו – בשווקים ובמצב הרוח. אם ב-1999 אושרו לשיווק 40 תרופות חדשות, מתוכן 13 תרופות ביוטק, כיום הטענות הן שיש יותר ויותר עיכובים או דחיות של תרופה העומדת בפני קבלת אישור לשיווק. בשנת 2001 נספרו יותר מעשר תרופות שלא זכו לקבל אישור לשיווק – וזה הרבה.

למה, בעצם? גרסת התעשייה היא, שהרשות יושבת ללא נציב כבר יותר מחצי שנה, מאז פרישתה של ד"ר ג'יין הני (Henney), ששימשה כנציבה. קרל פלדבאום, ראש ארגון תעשיית הביוטכנולוגיה (BIO), אמר כי "יש תחושה של סחף בתוך הפד"א, שרע במיוחד עבור חברות ביוטק קטנות ויצירתיות, כי התרבות בפד"א התחילה בהדרגה להירתע מסיכונים". לשון אחר, כשאין בוס, הפקידים נוקטים משנה זהירות. מה שנוטים לשכוח הוא, שהני הגיעה לפד"א לאחר כשנתיים של פעילות ללא נציב.

לפני הני כיהן במשך שש שנים נציב מיתולוגי בשם דיוויד קסלר, ודווקא תקופת הכהונה שלו עשויה ללמד על המתרחש מסביב לפעילות הפד"א. קסלר התפטר בסוף 1996 על רקע פרשייה שנגעה לשוברי נסיעה וחשבון ההוצאות שלו. התעשייה אהבה לשנוא אותו, הדביקה לו כינויים כמו "בירוקרט" ו"הנציב הגרוע ביותר בהיסטוריה", וטענה שבלתי אפשרי לעבוד מולו. קסלר, שמונה לתפקידו ב-1990 על ידי בוש האב, הכריז שיעמיד בראש סדר העדיפויות את יעילותה של הרשות, ומצא עצמו נהנה דווקא מתמיכת קלינטון, בתוך ממשל דמוקרטי שהיה חשדן יחסית כלפי תעשיית התרופות.

כך, ב-1992, פורסם כי אצל נשים שהשתילו סיליקון בחזה נגרמו נזקים לרקמות מחברות. בתגובה, אסר קסלר על השימוש ברוב שתלי הסיליקון ללא בדיקות מדעיות מקיפות. הפרשה הובילה לתביעה ופשרה של 4.1 מיליארד דולר נגד מייצרת השתלים, דאו-קורנינג. טענות התעשייה והליברלים היו, שהפד"א נהג במקרה זה כגוף פוליטי ולא כגוף רגולטורי. עוד נטען, כי קסלר פעל בעיקר לפי דרישותיהם של קבוצות חולים קולניות וניסה לזרז את הרגולציה בעניינם.

ועדיין, אין מחלוקת על כך שקסלר עשה כמיטב יכולתו בשיקום ארגוני של הרשות, ובהאצה של תהליך אישור התרופות והמיכשור הרפואי. מתוך 117 תרופות הביוטק שאושרו עד היום, 75% אושרו בשש השנים האחרונות. ב-1990 לקח כ-30 חודש לאשר תרופה, וב-1998 רק 11.7 חודש. אגב, בימיה של ג'יין הני, שהחזיקה מעמד מנובמבר 1998 עד ינואר 2001 , עלה זמן אישור התרופות לכדי 17.6 חודשים. היא פרשה מסיבות לא ברורות, מעט לפני שבוש נכנס לתפקידו כנשיא. ההערכות היו שעד אוקטובר 2001 ימונה נציב חדש, אבל זה לא קרה. כרגע משמש כנציב בפועל ברנרד שווץ, סגנה של הנציבה שפרשה.

התקווה כעת היא למצוא מישהו אקטיבי מספיק כדי לזרז את האישורים, וכדי שחברות התרופות יוכלו לחיות איתו – ומצד שני חזק מספיק כדי לעמוד בפני לחצים של הלובי החזק של החברות. אבל כאמור, העניין הפרסונלי הוא רק אספקט אחד של הלחצים שאיתם מתמודדת הפד"א. ישנה שאלת המדיניות, ועליה סב הוויכוח האמיתי. הרשות חשופה תמידית ללחצים של תעשיית התרופות, של קבוצות חולים מאורגנות, ושל חברות הביטוח הרפואי ונציגי ממשל. וכבר שנים מתנהל ויכוח בארה"ב לגבי מידת החומרה שה-FDA רשאית לגלות, ומידת הזמן שנדרש למתן אישור לשיווק תרופה.

מאז שתוקן חוק אישור התרופות ב-1962 (בעקבות פרשת התאלידומיד) ועד היום, הליך אישור תרופה לשיווק לוקח 10-7 שנים. שנתיים של ניסויים פרה-קליניים, פלוס כמה שנים של ניסויים קליניים בבני אדם, לבדיקת רעילות, יעילות, תופעות לוואי ומינונים בטוחים. רק אחר כך מוגשת בקשת אישור לשיווק (NDA). אין כאן יוצאי דופן – למעט הקלות נקודתיות ברגולציה של תרופות לאיידס, והבטחה לזרז את אישורן של תרופות המיועדות למחלות נדירות וחשוכות מרפא. הססטיסטיקה המקובלת מורה, כי 15%-10% מבקשות האישור לשיווק של תרופות חדשות יידחו בידי הרשות, גם אם הממצאים בשלב השלישי של הניסויים הקלינים היו חיוביים.

אבל זה קורה, אומרים מתנגדי הרשות, תוך עיכובים וערימות ניירת, שגורמים לאלפי חולים למות או לסבול ללא צורך. המתנגדים טוענים כי המערכת הרגולטורית מסורבלת וזקוקה לרפורמה שתפחית את עלויותיה הגבוהות. שאיפתם היא לבזר ולהחליש את הפד"א, כך שתוגבל יכולתה "לכפות שיפוט רפואי ולשלוט בייצור הידע הרפואי". טענה פילוסופית יותר אומרת, כי אין להעריך תרופות רק על סמך היעילות והבטיחות (שהרי כל תרופה היא גם רעילה במידת מה), אלא לשקף את המחיר של איסור השימוש בתרופה מול המחיר של התרתה לשימוש. על פי מתנגדי הפד"א, יש לשאול לא אם התרופה בטוחה, אלא אם היא מייצגת "חלופה הגיונית" בנסיבות הספציפיות של כל חולה. את הסיכונים שבתרופה יש לשקול אותם מול סיכוני המחלה, אבל במחלות אנושות יש להטות את כף המאזניים לטובת אישור התרופה.

הרפובליקנים מתקוממים גם נגד מה שנראה להם כהגנה מוגזמת על החולים, וכתפיסה של החולים כ"פגיעים וחשופים לניצול". תנו לחולים להחליט בעצמם איזו תרופה לקחת, הם אומרים. הטענה היא שהתקשורת השקופה יותר בין חולים, יצרנים ומספקי שירותי בריאות מייתרת חלק ניכר מתפקידי הפד"א. תומכי חופש המידע מציעים לאפשר לרופאים וחולים להשתמש בכל תרופה או טיפול, כל זמן שיידעו כי אין לו אישור פד"א.

מנגד, טוענים הליברלים ותומכי הרגולציה המחמירה, בריאות הציבור חשובה מהשוק החופשי. אם כל תרופה חדשה לסרטן, למשל, תאושר, רק כיוון שהיא עשויה להיות "חלופה הגיונית" לחולים סופניים, הדבר יוריד לאפס את המוטיבציה של חברות התרופות לערוך ניסויים קליניים. יש אף הטוענים כי הרשות מושפעת יתר על המידה מ"גורמים בעלי אינטרס בתעשייה". טענה נוספת היא שעדיף לתרופה להתעכב עוד מספר חודשים בצנרת הפד"א, מאשר להגיע לשוק, להתגלות כמסוכנות ולהיאסף מחדש (הערה מאוחרת: סטטיסטית,נראה שגם תרופות שמאושרות בהליך מזורז, לא מסתייעות). רק ב-2001, כמעט 30 תרופות נאספו מהשוק בנסיבות כאלה, או שהתווייתן הוחמרה. והלא הפד"א קיים בעיקרון לא כדי לאשר תרופות, אלא כדי למנוע מתרופות מסוכנות להגיע לשוק.

כמעט שאין חולק כי יש תופעות לוואי שמתגלות רק לאחר כניסת התרופה לשוק. בחודש האחרון התברר לחברת Purdue Pharma האמריקאית כי 45 תביעות משפטיות הוגשו נגדה, לאחר שהתבררה ההשפעה הממכרת של תרופת OxyContin מפיתוחה. מדובר במשכך כאבים חזק שנמכר במיליארד דולר, אבל גרם למוות של חולים כתוצאה ממינון יתר. הפד"א הזדרז לשנות את התוויית התרופה ל"קופסה שחורה" (הדרגה החמורה ביותר). החברה טענה כי לא היתה מודעת להשפעות הממכרות. האם ניתן להסיק כי הפד"א לא החמירה מספיק באישור התרופה?

כמובן, שורשיו של הוויכוח הזה הולכים רחוק עד לקוטביות הישנה – ליברליזם (התרופה כמוצר צריכה אינדיבידואלי) מול מדינת רווחה (אישור התרופה לשיווק כשירות של המדינה). אבל גם כשהוויכוח מתנהל על פסים מעשיים לגמרי, הוא אינו פשוט. ברור שתרופות למחלות כמו סרטן ואלצהיימר, מיועדות לאנשים שכמעט אין להם מה להפסיד. מצד שני, עם כל הכבוד למעשה ההומני שבאישור מהיר, לא ניתן ללמוד הרבה מניסוי קליני שנערך באדם גוסס, ודאי לא לסנן מתוך הנתונים את תופעות הלוואי הישירות של התרופה.

צד אחר של העניין הוא, שצעדי הפד"א המגבילים נראים בדרך כלל לאחר שערוריות נקודתיות, המסבות את תשומת הלב ל"חורים" ברגולציה. כך קרה במקרה הקלאסי של התאלידומיד, תרופה שמעולם לא הגיעה לשוקי ארה"ב. תרופת ההרגעה הזו גרמה למומים מולדים אצל תינוקות של נשים הרות שנטלו אותה, באירופה (ובישראל). ללא המדיניות הנוקשה יחסית של הפד"א, טוענים תומכי הרשות, היתה התופעה מגיעה גם לארה"ב. המתנגדים דווקא טוענים שהפד"א כמעט אישר את התאלידומיד, ושמלאי גדול של דוגמיות שלה נמצא באותה עת אצל רופאים ברחבי ארה"ב. לקח לרשות חודשים לאסוף אותן מחדש, הם אומרים, בשלומיאליות גדולה. אבל ההשפעה החזקה ביותר של הפרשה היתה תיקון בחוק שהחמיר את הליכי בדיקת התרופות לפני אישור.

מקרה אחר העשוי להשפיע רגולטורית הוא מותו של ג'סי גלזינגר, נער בן 18 שהשתתף בניסוי בתרפיה גנטית באוניברסיטת פנסילבניה. גלזינגר, חולה במחלת כבד נדירה, מת בגלל תופעות לוואי של הטיפול ולאחר שהחוקרים לא גילו לו ולמשפחתו כי ניסויים דומים בקופים גרמו למותם – כלומר, גילו רשלנות רפואית חמורה. בינואר 2001 יצא הפד"א בהצעת חוק הדורשת שכל נתוניהם של ניסויים קליניים בריפוי גנטי ובהשתלת רקמות זרות בבני אדם (Xenotransplantation) יהיו גלויים לציבור באתר הרשות. כולל פרוטוקולים של הניסויים, הקריטריונים להשתתפות בהם, נתוני בטיחות של המוצר, תוצאות הניסויים והמצב הרגולטורי של הממצאים.

התעשייה, כמובן, הקימה קול זעקה. פרסום גלוי כזה, אמרו נציגי BIO, יעורר בהלה בציבור, וייטול את עוקצה של התחרות בענף. אבל בינתיים שום דבר לא זז: לאחר פרישתה של הני הובטח כי הממשל יבחן את מדיניות החשיפה של נתונים מניסויים קליניים. 

בשעתו, בשיא הדיון הזה, שלח ארגון BIO מכתב לבוש, המפרט את "האג'נדה של התעשייה". בין היתר נאמר שם: "תעשיית הביוטכנולוגיה זקוקה למנהיגות חזקה מהפד"א והנציב החדש חייב להפוך על פיה את המגמה של זמני בחינה מתארכים (…) התסריט הגרוע ביותר לתעשייה שלנו יהיה שאיש לא ימונה במשך כמה חודשים, או שתוצג מועמדותה של דמות שנויה במחלוקת, שתאט את תהליך אישור המינוי במספר חודשים".

אבל עם או בלי נציב, הפד"א הולך על חבל דק מאוד, במסלול בלתי אפשרי. לעולם לא ירצה את כולם. ליברלים ואנשי תעשייה יטענו שהוא נועץ מקלות בגלגלי ההתקדמות הרפואית. מתנגדי ההנדסה הגנטית יאמרו שהוא אינו מקדיש די תשומת לב לסיכונים שבטכנולוגיה. אבל העובדה היא, שגם פד"א חלש משפיע בצורה חזקה על התעשייה. ויש סיכוי גדול, שפד"א חזק יוכל רק לתרום לייצוב הביטחון שלה, שאינו תמיד יציב כפי שהוא נראה.

(פורסם ב"גלובס", ינואר 2002).

לביבות וספירלה כפולה

 

המון דברים צריך להסביר מחדש בכל פעם. לפעמים זה כייף, לפעמים זה מעייף.

הנה, לפני יומיים, בניו-יורק טיימז מביעים חששות מפני מיפוי גנטי של אוכלוסיות מובחנות, במקרה זה אוכלוסיית השחורים. החששות נובעים מאי-הבנה של המדע, וכנראה גם מחשיבה טעונה-מדי בפוליטיקלי קורקטנס.

האמריקאים שוכחים שהם לא המציאו את הגלגל – באיסלנד פועלת כבר כמה שנים טובות חברה מסחרית, שקיבלה מן הממשלה את הזכות למפות גנטית את האוכלוסייה כולה. גם בארץ, חברה ישראלית יושבת וממפה את יוצאי אשכנז. בשביל מה, בשביל לפצח את התשוקה ללטק'ס? לא, בשביל לעבוד עם קבוצה גנטית מובחנת. פשוט, קל יותר לאתר פגמים והבדלים בין צלחת לצלחת, מאשר בין צלחת לקומקום. פחות גורמים מתערבים בדרך. ובאותו אופן, קל יותר לאתר גן פגום אצל אדם כאשר בודקים שני אנשים שזהים ב-99.9% , מאשר כשבודקים שניים שזהים ב- 99% (אלה דוגמאות בלבד, לא מספרים מדויקים).

ולמה זה מרגיז אותי? כי האי-הבנה מסיטה את תשומת הלב מבעיות חשובות יותר שקשורות במיפוי גנטי של אוכלוסיות. למשל, שמירת הפרטיות של הממופים. למשל, זכויות הקניין הרוחני על בסיס הנתונים העצום שנאסף בכל מחקר כזה. אם אתם איסלנדים, המידע עליכם נמכר מן הממשלה לחברה פרטית, ומשם לחברה שוויצרית. הוא לא שייך לכם, ואין לכם שום זכויות עליו. תתלוננו עד מחר על גזענות ושטויות כאלה – פספסתם את העיקר.

 

הנה מאמרון שלי, שפורסם ב"גלובס" בנובמבר 2001, לאחר שגם משרד הבריאות הישראלי הציג את מנת הבורות (או הציניות) שלו בנושא הזה:

 

למילים יש כוח רב. ההצעה של גורמים במשרד הבריאות, שהתפרסמה השבוע, להכריז על "דם יהודי" כעל משאב לאומי, ניגנה בדיוק על הנימים הנכונות מבחינה זו. סוף סוף, הצירוף של דם, יהדות וכסף הוא שילוב דמגוגי שאין להמעיט בערכו. נראה שהמציעים כיוונו לפעילותה של חברה ירושלמית מוכרת האוספת מידגמים גנטיים של יהודים אשכנזים, אבל בכל מקרה אין אלא לפסוק שבחירת המילים כאן לא היתה מדויקת.

והרי לא ה"דם" הוא המצרך היקר, אלא המשאב הגנטי; לא ה"יהדות" היא שקובעת כאן, אלא האשכנזיות (ואגב, תיאורטית היה ניתן להתמקד גם ב"תימניות"); לא ה"לאומיות" היא העיקר, אלא שאלת המיסחור של משאב זה. כיוון שד.נ.א הפך להיות בסיס מחקרי, סחורה עוברת לסוחר, אולי כדאי להחליט קודם האם מותר לסחור בו בכלל (או שמא רק בגניוס היהודי), ולא רק האם המסחר צריך להיות מוגבל לגבולות ישראל). כדאי אפילו לשאול האם כל השאלות המוסריות הללו הן עניין שצריך להיות נתון לפיקוחה של המדינה – ואם לא, לפיקוחו של מי הן אמורות לעבור.

אבל אולי כדאי קודם להניח להתפלפלויות המקומיות ולבחון את העובדות הנוגעות לאותו שטח מחקר מעורר מחלוקת הקרוי Population Genetics, או בשמו העברי – גנטיקה של אוכלוסיות. בהגדרה, מדובר בגישה הבוחנת וריאציות גנטיות זעירות (SNPs) בתוך אוכלוסיות מוגדרות היטב, ועדיף אוכלוסיות שיש בהן כמה שפחות שונות גנטית. המחקר יכול לכלול גם אספקטים דמוגרפיים וגיאוגרפיים של מבנה האוכלוסייה.

חשוב להדגיש, שלא התכונות הגנטיות הייחודיות (או המחלות התורשתיות) לאוכלוסייה הנחקרת הן ההופכות אותה לנחשקות – הן רק מספקות רקע נוח ואחיד לגילוי מוטציות וגנים הקשורים במחלות. אם הכל עולה יפה, ניתן להשליך מן הנתונים הנאספים לכלל אוכלוסיית כדור הארץ.

יש בעולם כמה וכמה קבוצות אוכלוסייה אטרקטיביות למחקר מסוג זה – מהאינדיאנים בערבות קנדה, דרך תושבי אסטוניה, סינגפור וטונגה. המשותף לכולן הוא בידוד חברתי (ולכן גנטי) במשך מאות שנים. אבל עסקית וחברתית, מסתבר שגם לאופן שבו נעשה המחקר יש חשיבות לא קטנה.

הדוגמה הידועה ביותר למחקר בגנטיקה של אוכלוסיות היא כמובן איסלנד, שם נתנה הממשלה מונופול לחברת DeCode, לאיסוף נתוני האוכלוסייה כולה. האי הסקנדינבי מונה כ-270 אלף תושבים בלבד, כך ש"ספר האיסלנדים", מאגר הנתונים של כל האזרחים, כבר נמצא בשלבי סיום.

אבל האתיקה היתה בעייתית, וחלק מהתושבים נאבק בשיטת איסוף המידע, שהפכה את בדיקת הדם לברירת מחדל. המתנגדים האיסלנדים טוענים שהם חוששים מהפרת הפרטיות הגנטית שלהם, הם מוחים על כך שהחוק הקיים אינו דורש שיספרו לעם איזה מחקר נעשה בדיוק בנתונים שנאספו ממנו. הם מודאגים מכך שיישום של הידע יגרום לקביעת תעריפים שונים של ביטוח רפואי. המונופול של די-קוד, שאורכו 12 שנים, מרגיז אותם – ומסתבר היא גם משלמת על הזכות לו סכומים זעומים במונחי ההכנסות שלה. בעייתיות נוספת במקרה של די-קוד היא מכירת המידע הגנטי לתאגיד הופמן לה-רוש, לשם שיתוף פעולה בפיתוח תרופות לכ-30 מחלות שונות.

אין ספק שממשלת איסלנד לא ידעה בדיוק למה היא נכנסת בעת חתימת ההסכם (ויש המלעיזים על קשרים פרטיים שלה עם ראשי החברה). בזמנו אף נשמעה תקווה קלושה שהמחקר "יקדם את הביוטק באיסלנד", אבל לא נתווספו משרות רבות במדינה. למרות ההתנגדויות, כעת המחקר פשוט מתקדם הלאה.

עד כמה שאפשר לתאר, יש דוגמה עוד פחות נעימה למחקר בתחום. ב-1994 הגיעו לאזורים הכפריים של סין מבקרים מבחוץ, והציעו טיפול רפואי חינם לכל מי שיתנדב לתת מנת דם. תושבים רבים של הפרובינציה Anhui, שמן הסתם לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק ברופא משפחה, שמחו לעסקה הקטנה. מה שהם לא לא ידעו היה, שמדובר במחקר גנטי, שנערך על ידי חוקרי אוניברסיטת הארווארד, במימון חברת מילניום פרמצבטיקלס האמריקאית. זו האחרונה היתה מוכנה לשלם 3 מיליון דולר על אלפי דגימות הדנ"א שייאספו עבורה, מתוך שאיפה לעשות בידע שימוש לפיתוח תרופה לטיפול באסטמה.

גם כאשר בתחילת 1995 נכנס לתוקף חוק חדש ואכזרי בסין, שעל פיו ייאלצו תושבים הנושאים "מחלה גנטית חמורה" לעבור עיקור – המחקר נמשך, למרות הסתייגויותיהם של חוקרים במערב. הוא זכה גם למימון הענקיות Astra AB (‏53 מיליון דולר) והופמן לה-רוש השווייצית (התחייבות של 70 מיליון דולר) לשם פיתוח תרופות. הדנ"א נאסף, העידו חוקרים בפני ה"וושינגטון פוסט", בין היתר גם מתוך דגימות דם של פועלות שנבדקו קולקטיבית, כדי לקבל רשיון להרות וללדת.

המקרה של מילניום הוא סיפור של יוזמה פרטית בלבד, שעבדה בנפרד מן הממשלה, אם בכלל טרחה ליידע אותה. אבל רוב היוזמות בתחום חקר הגנטיקה של אוכלוסיות הן מיזמים משותפים לחברה פרטית ולממשלה. בסוף השנה שעברה, הגיעה הרוח הזו גם לבריטניה. קרן Wellcome Trust והמועצה למחקר רפואי הציעו להקים את ה"אוסף הביו-רפואי של האוכלוסייה הבריטית" (Population Medical Collection).

הממשלה, כך נכתב בהצעה, תקים פאנל של איסוף נתונים רפואיים, שיתכננו ויאשרו פרוייקטים שבהם נעשה שימוש במידע רפואי וגנטי של האוכלוסייה. מצד ההרגעה, הובטח כי אותו פאנל יפעל במסגרת ההגבלות שקובע "חוק ההגנה על נתונים" (1998) בבריטניה, מה שאמור למנוע שימוש שגוי בנתונים אישיים.

גם ועדת הגנטיקה האנושית (HGC) הבריטית עסקה בנושא ואף ערכה סקרים לבדיקת עמדות הציבור בנושא השימוש במידע גנטי. שם נמצא, אגב, כי הציבור מתנגד נחרצות לשימוש במידע אישי לצרכים מסחריים, אבל קיבל בהתלהבות את השימוש במידע כזה לצרכי טיפול רפואי ומניעת מחלות. מכל מקום, נראה שבבריטניה למדו יפה את הלקחים שהופקו מאיסלנד. בשילוב השאיפה הבלתי נלאית של הבריטים להוביל בתחום הביוטק באירופה, ייתכן בהחלט שבריטניה תהיה המדינה הראשונה שבה נראה יישומים מתקדמים של הידע הגנטי שנצבר לגבי הפרט.

אם לאנושות יהיה מזל, אולי היא תצליח גם להתגלח על הזקן של בריטניה, שבה מן הסתם יפליאו לפסוק בשאלות משפטיות טהורות כמו – האם הדגימה נשארת רכושו של התורם? מה קורה אם תורם דגימת ד.נ.א דורש אותה בחזרה? ומה קורה אם החברה החוקרת נמכרת לתאגיד שלו דרכי פעולה שונות? עדיין לא נוצרו כל סעיפי החוק שיכסו את כל השאלות התיאורטיות הללו.

והאם יש מסקנות משלוש הדוגמאות? כמו תמיד, תלוי מי מסיק. אבל דומה שכולם יסכימו, שמחקר בתחום הגנטיקה של אוכלוסיות כדאי שיתחיל לאחר מחשבה ושיקול, ושהחלטות בנושא יתקבלו לפני שפעילויות מסחריות יוצאות לדרך. ולגבי השאלה הפילוסופית "האם ד.נ.א הוא משאב לאומי?" אולי כדאי להוציא אותה מידי הפוליטיקאים והפקידים, ולהעבירה לוועדות האתיקה והביו-אתיקה.

 

האמנות המהונדסת של קבוצת סימביוטיקה

 

זרוע רובוטית נעה לפי קצב מוזר, בתנועות המחקות תנועות אדם, מציירת רישומים צבעוניים על נייר. תנועות הזרוע הן קידוד של סיגנלים שנלקחו מפעילות עצבית של נוירונים של דגי זהב. ברקע נשמעים צלילי מוזיקה, פרי קידוד נוסף של הפעילות העצבית. מדובר בסצנה שיכולה, תיאורטית, להתרחש בכל מעבדה, אבל יש אנשים שהכריזו עליה כאמנות. המיצג הזה, המערב הנדסת רקמות, פיזיו-אלקטרוניקה ורובוטיקה, נהגה על ידי מוחות ישראליים, שמגיעים באופן קבוע לכל תערוכה אמנותית-טכנולוגית בעולם.

קבוצת SymbioticA , האחראית למיצג, מורכבת משלושה ישראלים צעירים – גיא בן-ארי, אורון כץ ויונת צור – הפועלים בחו"ל. אותו מיזם, Tissue Culture and Art שמו, נוצר במעבדה של ד"ר ג'וזף וקאנטי  (Vacanti), הנחשב לאבי תחום הנדסת הרקמות. בתקופה שבה עבדו איתו, גידלו השלושה רקמות עכברים בצורת בובות פולקלור דרום-אמריקניות ("בובות דאגה"), יצרו תבניות של כלי עבודה פרה-היסטוריים מרקמות שריר ועצב, והציגו את הפסלים החיים בפני קהל בתערוכות.

הפרויקט האחרון של החבורה (יחד עם חמישה אמנים נוספים, בהם גילי וינברג הישראלי) נקרא Fish and Chips, ובמסגרתו גדלים עצבי הדגים על גבי שבבי סיליקון.

 

הצירוף המוזר של רקמות עצב הגדלות על שבבים מוצג, כאמור, בכמה צורות – בשימוש בסיגנלים המופקים מהפעילות העצבית לשם הפעלת הזרוע הרובוטית ויצירת תרשימים וכן באלגוריתם היוצר צלילים על סמך אותם סיגנלים. לשם סגירת המעגל השמיעו האמנים לעצבי הדג את הצלילים שנוצרו מקידוד פעילותם שלהם וגרמו בכך לגירוי נוסף שלהם.

בשלב הבא בפרויקט ישתפו האמנים פעולה עם חוקר נוירולוגיה, ד"ר סטיב מ' פוטר מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה והמחלקה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת ג'ורג'יה. פוטר ביקר בתערוכה, התלהב והחליט להעמיד לרשות האמנים את המעבדה ואת מערכת ההקלטה שלו, שם ינסו לחקור את תהליך הלמידה והיצירה של העצבים על ידי מתן גירויים שונים ובדיקת השפעתם על הרישומים שיוצרת הזרוע הרובוטית.

בעצם, במעבדות רבות מצלמים החוקרים תאי עצב, מקודדים את פעילותם וגורמים להם גירויים מלאכותיים – אבל כאן נחקרת פעילות זו מן הצד התרבותי. "הביולוגיה נעה משלב הגילוי לשלב היצירתיות והיישום המעשי, וההשפעות שלה על החברה יהיו מעמיקות", נאמר באתר הקבוצה. האמנות החדשה הזאת, הנקראת אמנות ביולוגית, מנסה לחקור באופן יצירתי את הכיוונים העתידיים של המחקר הביולוגי. שום דבר אינו ברור מאליו – "כיצד נתקשר עם ישויות קיברנטיות כאלה בהתחשב בעובדה שהתנהגותן עשויה להיות יצירתית ובלתי צפויה? כיצד תתייחס החברה לרעיונות של אמנות שמייצרות ישויות חיות-למחצה?"

קבוצת סימביוטיקה פועלת במחלקה לאנטומיה וביולוגיה אנושית באוניברסיטת מערב אוסטרליה. לבד מ"פיש אנד צ'יפס", מיזם אחר של הקבוצה מנסה להצמיח צורות שונות של כנפיים מתאי גזע שמקורם במוח העצם של חזירים ולענות על השאלה – לו לחזירים היו כנפיים, כיצד היו אלו נראות? אם כי בינתיים, הקבוצה עברה מעבודה עם דגים לעבודה עם מוח עצם של עכברים. גם שאלות אתיות ודתיות הם מעלים: בתערוכה בפרת' ניסו להתמודד עם השאלה – איך להיפרד מרקמות חיות שגידלת, כאשר הן מתות?

בזמנו הודה אורון כץ, כי קשה להאמין שבישראל היתה החבורה יכולה לקבל את התמיכה המדעית והמימון שקיבלה באוסטרליה הנינוחה. ועוד הסביר: "אנחנו גורמים לאנשים להסתכל על ההשלכות של הטכנולוגיות האלה, שהולכות להשפיע בצורה משמעותית. כל מערכת האמונות שלנו תשתנה בהתאם לכיוון שאליו הטכנולוגיה תיקח אותנו. ולגבי הכיוון הזה, לא רק מדענים, אנשי עסקים או ממשלות יכולים להחליט. יש מקום גם לציבור הרחב להחליט".

מגעיל? מרגיז? סהרורי? כל אלה גם יחד ועוד. אבל ככה, או דומה מאוד, ייראה העתיד הביולוגי שלנו. בהינתן שמדענים כמעט לא מדברים על זה, ידברו האמנים.

 

(לראשונה כתבתי ב"גלובס" על הקבוצה הזו בראשית 2001. הקטע הזה מעודכן לימינו).

מילון מונחי ביוטכנולוגיה

 

אורגניזם מהונדס גנטית (Genetically Modified Organism) – אדם, חיה או צמח שהועברו אליו גנים של יצור אחר (ע"ע טרנסגני).

ארבידופסיס תאליאנה (Arbidopsis Thaliana) – האורגניזם הראשון שהגנום שלו מופה בשלמות. זהו צמח עשבי ממשפחת הכרוב, שנבחר למשימה זו בגלל מבנהו הפשוט, מחזור חייו הקצר והעובדה שהגנום שלו מהווה מעין מודל מחקרי לכ-250 אלף מינים אחרים. מיפוי הגנום של הצמח, שביצע קונסורציום AGI בחסות קרן המדע הלאומית של ארצות-הברית, ארך ארבע שנים והושלם בדצמבר 2000.

ארגז כלים (Toolbox) – סקטור של חברות המפתחות כלים טכנולוגיים לקריאה ופענוח של מידע גנטי. בישראל פעילות בתחום חברות כקומפיוג'ן ו- Predix.

ביו-אינפורמטיקה (Bioinformatics) – סקטור שעיסוקו בהשלכת תחום ניתוח הנתונים אל שדה המחקר הביולוגי. הצורך בעיבוד וניתוח של כמות הנתונים העצומה מחייב את הענף לעשות שימוש בטכניקות מחשוב וסטטיסטיקה, ובמחשבי-על. החברות בסקטור זה סורקות ומעבדות מידע גנומי, ומתקיימות על מכירת הרישוי לשימוש בתוצאות, לחברות לפיתוח תרופות. יש הטוענים כי קיימת אי-ודאות לגבי סיכויי ההישרדות שלהן, כיוון שהמידע הגולמי זמין למדי, וכי כדאי יהיה לחברות הביו-אינפורמטיקה להתחיל לפתח תרופות בעצמן. הבולטת ביותר בסקטור זה היא Celera Genomics האמריקנית, אחת ממפצחות הגנום האנושי.

ביוטכנולוגיה (Biotechnology) – ההגדרה הרחבה אומרת: יישום טכניקות ביולוגיות מתקדמות בתהליך הייצור של מוצרים תעשייתיים (תרופות), או בניהול סביבה, כמו מיחזור אשפה. השימוש נעשה על-ידי בקטריות או אנזימים שגויסו לתהליכי ייצור בתעשייה ובחקלאות. בפועל, המונח בא כשם המאגד מספר גדל והולך של סקטורים, גם כאלה הנגזרים בעקיפין מן ההגדרה ה"מסורתית", כמו עיבוד נתונים וניתוחם.

ביטוי גנטי (Expression) – התהליך שבו מיושמות ה"הוראות" המקודדות בדנ"א לתהליכים שונים, מה שגורם ל"התפרצות" או ל"כיבוי" של תכונה מסוימת בגוף. טכנולוגיות של ביטוי גנטי מחפשות דרך "לכבות" או "להדליק" את הגן האחראי על פעולה מסוימת, לפי הצורך – למשל, לגרום להפסקת התרבות של תאים סרטניים על ידי "כיבוי" הגן האחראי על כך, או "להדליק" את הגן הקשור בייצור אינסולין ובכך לרפא חולי סוכרת.

בנק הגנים (GenBank) – מאגר הנתונים האינטרנטי של הפרויקט העולמי למיפוי הגנום האנושי. פעם ביממה מוזרם כל המידע החדש המצטבר בפרויקט אל האתר, בקצב של 10,000 בסיסים בדקה. מאגר המידע משמש כקוד פתוח, והגישה אליו חופשית. 

גן (Gene) – היחידה שבה אצור המידע הגנטי. אותו מקום בכרומוזום (ע"ע) שמקודד את החלבונים, כלומר מורכב מרצף של ארבעת הבסיסים הכימיים (A , T ,C, G) המתורגמים לחלבון מסוים. הגן עובר בתורשה וקובע את התכונות שהאורגניזם יוריש לצאצאיו. בן-אדם נושא איתו 100-50 אלף גנים.

גנום (Genome) – כל הדנ"א הקיים בתוך אורגניזם או תא.

הגנום האנושי (Human Genome) – אוסף ה"הוראות" המרכיבות אדם שלם. על השלמת מיפויו התנהל מרוץ צמוד בין הפרויקט העולמי למיפוי הגנום האנושי, לבין המתחרה המסחרית, חברת Celera. טיוטת הגנום האנושי פורסמה לבסוף ביוני 2000 על-ידי שני הגופים במקביל, שהציגו מפה לא שלמה של כל הרצפים הגנטיים המרכיבים את גוף האדם. שניהם גם סיימו יחד את המיפוי השלם.

גנומיקה (Genomics) – הענף העוסק בפענוח תפקודי הגנים. במחקר השימושי הוא מתמקד בהבנת המכניזם המולקולרי של מחלות וביישום המידע הגנטי.

גנטיקה (Genetics) – ענף הביולוגיה העוסק בתורשה, בייחוד באופן העברת התכונות התורשתיות, בשונות של תכונות מורשות בין ייצורים קרובים, וכן בגנטיקה של אוכלוסיות.

דולי (Dolly) – כבשה שזכתה להיות היונק הראשון ששובט מתא בוגר. השיבוט נעשה ב-1996 בידי מכון רוזלין (Roslin) הסקוטי, השייך לחברת PPL תרפויטיקס. לצורך השיבוט הוצא גרעין תא מכבשה בוגרת, וממנו נוצר עובר הזהה גנטית לכבשה המקורית. לאחר דולי באו לעולם חיות משובטות נוספות, ביניהן פרות, כבשים וחזירים.

דנ"א (Deoxyribonucleic Acid – DNA). החומר המכיל את הגנים ומרכיב את הגנום כולו. בנוי כספירלה כפולה, המורכבת מארבעה בסיסים חומציים – אדנין (A), טימין(T), ציטוזין (C) וגואנין  (G) – המסודרים לאורך הספירלה בשני צמדים (Base Pairs). בשרשרת הדנ"א שבגוף האדם שלושה מיליארד זוגות כאלה, המפותלים ומקושרים ביניהם בקשרי מימן.

דנ"א זבל (Junk DNA) – בכל כרומוזום יש כמות עצומה של רצפים גנטיים, שרק כ-5% מהם מקודדים לגנים. שאר הנתונים נקראים "זבל". יש הטוענים כי ל"זבל" אין כל משמעות, ואילו אחרים אומרים כי לחוקרים פשוט אין עדיין כלים להבין את משמעותו.

הגברה (Amplification) – עלייה במספר ההעתקים של הדנ"א. בתא של גידול, למשל, מתרחשת הגברה של מקטעי דנ"א, הגורמים לביטוי יתר של גנים הקשורים לתהליך הסרטני (אונקוגני). יש גם הגברה המתבצעת באמצעים טכנולוגיים, על-ידי מכשיר הנקרא PCR. התוצרים העוברים הגברה משמשים בתהליכים שונים במחקרים גנומיים (למשל, הדבקת חיות מעבדה במחלה מסוימת, כדי לחקור את ביטויה הגנטי).

הנדסה גנטית (Genetic Engineering) – מניפולציה משוכללת בתכונה גנטית של אורגניזם, על-ידי הוספה או גריעה של גנים מסוימים. התקוות שתולים בטכנולוגיה זו הן לרפא רקמות או אברים חולים באמצעות גנים בריאים, לייצור שיבוטים מאורגניזמים קיימים, וגם להפוך חיות ל"בתי-חרושת" לתרופות.

הנדסת רקמות (Tissue Engineering) – סקטור המתמקד בטכנולוגיות לייצור רקמות ומנסה לגדל במעבדה רקמות בריאות, שאולי יוכלו להחליף רקמות פגועות אצל האדם. יש שלוש טכנולוגיות עיקריות: גידול תאי גזע (ע"ע), גידול תאים ספציפיים בתוך ביו-ריאקטור (מתקן המדמה תנאים של גוף אנושי) וגידול אברי חיות להשתלה אצל בני-אדם. 

זבוב הפירות (Drosofilla) – חיה שהגנום השלם שלה פוצח במלואו, במארס 2000, בידי הפרויקט העולמי. מתוך 13 אלף הגנים של זבוב הפירות, 70% דומים במבנה לאלה של האדם, ולכן גנום הזבוב מהווה בסיס מחקרי חשוב לחקר מחלות אנושיות. חיות – כלי מחקר מרכזי בביוטכנולוגיה. זבובי פירות, עכברים, חולדות ודגי זברה משמשים במחקרי מיפוי גנטי, וכן בשלבי הניסוי המוקדמים לתרופות חדשות. לצד זאת, חזירים משמשים כבתי-גידול לאברים, וכבשים ופרות משמשות לייצור תרופות דרך החלב שלהן.

חלבון (Protein) – מולקולה המורכבת מרצף של חומצות אמינו. קיימות 20 חומצות כאלה. רצף החלבונים בתא נקבע על סמך רצף הדנ"א בגן, המקודד את החלבון. החלבונים והאינטראקציות המתרחשות ביניהם אחראים לכל התגובות הכימיות בתא ובאורגניזם.טכנולוגיות של שינויים בחלבונים הן הבסיס לתרופות הדור השני של הביוטכנולוגיה (ע"ע פרוטאומיקס). חברה ישראלית העוסקת בפיתוח תרופות על בסיס חלבונים היא Proteologix .

טרנסגני (Transgenetic) – אורגניזם שהוחדר אליו גן זר בעת הפרייתו, ולמעשה בעת היווצרותו. לדוגמה, החדרת גן אנושי ללב של חזיר נעשית בתקווה שניתן יהיה להשתיל את לב החזיר בגוף אנושי, בלא שזה ידחה את הלב. לצמחים טרנסגניים הוחדרו גנים המקנים להם תכונות כמו עמידות למזיקים או חומרי הדברה.

כרומוזום (Chromosome) – מבנה בגרעין התא, שעליו מסודרים הגנים. אחד מ-23 זוגות הנמצאים בכל תא בגוף האדם. אם גן הוא פרק באנציקלופדיה האנושית, הכרומוזום הוא כרך שלה. הכרומוזום האנושי הראשון שמופה עד תומו הוא מספר 22, שאותו פיצח פרויקט הגנום העולמי בדצמבר 1999. למוטציות בגנים שעל כרומוזום זה, יש השפעה על גידולים סרטניים ומחלות עצבים.

מזון מהונדס גנטית (GMF) – כל מזון המכיל גנים שעברו שינוי גנטי, במטרה להוסיף להם תכונה מסוימת. בצמחים וזרעים שונים נערכים כיום שינויים בדנ"א, כדי לשפראת עמידות הצמח למזיקים או להעלות את ערכו התזונתי. מדובר בעיקר בסויה, תירס,כותנה וליפתית (קנולה). בעולם פעילה במיוחד בתחום זה חברת Monsanto.

מיפוי, פיצוח (Mapping Sequencing) – תהליך שמאפשר לקבוע את מיקומם הפיסי של ארבעת הבסיסים של הדנ"א, את הסדר הלינארי שבו הם ערוכים ואת מיקומם בכרומוזום.

מחלה גנטית – כל ליקוי או הפרעה שכרוכים בשינויים בדנ"א. מדובר בעיקר במחלות תורשתיות (כגון המופיליה, תסמונת דאון או סיסטיק פיברוזיס). יש גם מחלות שהרכיב הגנטי מקבל בהן משקל מסוים, אבל הן יתפרצו רק עם החשיפה לגורמים סביבתיים מסוימים, המשמשים כטריגר (למשל סרטן שד, מחלות לב, סכרת, אלצהיימר או פרקינסון). הניסיון למצוא תרופות ושיטות ריפוי גנטיות תקף למחלות תורשתיות כמו למחלות מהסוג השני, ואף למחלות נגיפיות כגון איידס.

מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) – הרשות האחראית על רגולציה ואישורי שיווקהשל מוצרי מזון, תרופות ומכשור רפואי לסוגיו. המינהל בודק שני קריטריונים: אם המוצר שפותח משיג את מטרתו, ואם הוא בטוח לשימוש במונחי תועלת/סיכון. הוא פועל בכפוף לחוקי המזון, התרופות, והקוסמטיקה וחוק שירות בריאות הציבור.

המכון הלאומי האמריקני לבריאות (NIH) – גוף ממשלתי שהוביל את החלק האמריקני של פרויקט הגנום האנושי. המכון מממן פעילויות מחקר בכל שטחי הביולוגיה והגנטיקה.

מנדל, גרגור (Mendel) – נזיר וביולוג אוסטרי (1884-1822) הנחשב לאבי תורת הגנטיקה. על סמך הניסויים שערך בהכלאת צמחי אפונים, קבע את הדפוסים שבהם תכונות תורשתיות עוברות לצאצאים, ועל הבסיס הזה התפתחה הגנטיקה המודרנית.

משרד החקלאות האמריקני (USDA) – אחראי לרגולציה של מוצרים ביוטכנולוגיים המופקים או קשורים בצמחים וחיות. פועל תחת חוק הצמחים הפדרלי, חוק הזרעים הפדרלי וחוק השונות בצמחים.

נוק אאוט (KnockOut) – טכנולוגיה המאפשרת הוצאה מכלל פעולה של עותקים של גנים מסוימים באורגניזם. גורמת ל"כיבוי" גן מסוים, וכתוצאה מכך להתפתחות מצב פתולוגי. הטכנולוגיה משמשת לרוב בחיות מעבדה כמו פטריות או עכברים, כדי שיפתחו מחלה מסוימת וישמשו מודל למחקר שלה.

נוקלאוטיד (Nucleotide) – "אבן הבנייה" של הדנ"א והרנ"א. נוקלאוטידים מורכבים מבסיס חנקני, סוכר פחמני ופוספט, והרצף שהם יוצרים קובע אילו חלבונים ייווצרו – ומכאן, אילו תהליכים יתרחשו בתא. צירוף הנוקלאוטידים יוצר גן אחד, והצירוף של מספר גנים יחדיו יוצרים כרומוזום.

נשא (Vector) – גורם חיצוני המוביל מקטעי דנ"א, גנים או חלבונים אל האורגניזם, והמשמש בטכנולוגיות של הנדסה גנטית או ריפוי גנטי. הנשא מסייע להעברת גנים מסוימים, המקנים לאורגניזם תכונות כמו עמידות לחומר הדברה אצל צמחים, או ייצור אינסולין אצל חולי סוכרת. הנשא יכול להיות מולקולת דנ"א או וירוס (ע"ע ריפוי גנטי).

ספירלה כפולה (Double Helix) – מבנה הדנ"א, הנראה כסולם מפותל. בתוך מולקולת הדנ"א נמצאים שני זוגות של בסיסים כימיים, המשמשים כשלבי הסולם, וקישורים של סוכר ופוספט מחזיקים אותם יחד. את מבנה הספירלה הכפולה גילו בשנת 1953 ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, זוכי פרס נובל.

פוסט-גנומי, העידן ה (Post Genomic Era ) – העידן שבו אנו חיים. התקופה שלאחר השלמת מיפוי הגנום, שבה מתרכז המחקר בתפקודי הגנים שמופו.

פרוטאומיקס (Proteomics) – ענף החוקר את החלבונים, התהליכים המתרחשים בהם והאינטראקציות ביניהם. לאחר שזוהתה המפה הגנטית, השלב הבא הוא זיהוי תפקידי החלבונים, המשפיעים על תהליכים בתא ועל אינטראקציות בין תאים. ממשלת ארצות-הברית הקציבה 125 מיליון דולר לפרויקט מבנה החלבון, שמטרתו לחקור את התחום. חברת LargeScale Biology האמריקנית הצליחה להרכיב טיוטה של מפת החלבונים האנושית.

פרויקט הגנום האנושי (HGP) – פרויקט מחקר רב-לאומי של ממשלות ארצות-הברית, יפן ומדינות אירופה, שקם ב-1990 במטרה למפות ולקטלג את הגנום האנושי (ע"ע). לפרויקט הוקצבו 15 שנה ו-2.5 מיליארד דולר, והוא יושב ב-National Human Genome Research Institute) NHGRI) בוושינגטון, במכון האירופי לביו-אינפורמטיקה באנגליה ובמרכז ביפן. ביוני 2000 הציג הפרויקט את טיוטת הגנום האנושי, שהיא למעשה "תוכן העניינים" של מבנה הגנום האנושי: מיקום מדויק של כל אחד מהבסיסים המרכיבים אותו והיחסים ביניהם. לאחר שנשלמה המפה כולה ופורסמה, עובר המחקר לניסיונות לגלות את תפקודם של הגנים הנכללים בה.

צמד בסיסים (Base Pair) – זוג בסיסים חומציים משלימים, הממוקמים זה מול זה בתוך מולקולה אחת של דנ"א. הצירופים הם אדנין-טיימין וגואנין-ציטוזין – A-Tו-G-C. כל סטייה מצירוף כזה יכול לגרום למוטציה, לשיבוש בייצור החלבון ולהעלאת הסיכון ללקות במחלה מסוימת.

קוד גנטי (Genetic Code) – הרצף של דנ"א המקודד חלבון לכל חומצה אמינית. שלושה בסיסים אפשריים מרכיבים את הרצף הזה. תרגום של רצף הדנ"א ל-RNA ומשם לחלבון בונה את החלבונים. 

קסנו-השתלה (XenoTransplantation) – תהליך של השתלת אברים, תאים או רקמות שנלקחו מחיות בגוף אנושי. הדוגמה הידועה ביותר היא השתלת לב של חזיר בגוף אדם. לפני ההשתלה מתבצעת בחיה מוטציה גנטית של החדרת גנים אנושיים, כדי שהאיברים שיילקחו ממנה לא יידחו בידי מערכת החיסון האנושית (ע"ע הנדסת רקמות).

ריפוי גנטי (Gene Therapy). טכנולוגיה של העברת גנים מסוימים לאורגניזם, במטרה ל"תקן" בו ליקוי גנטי. כמו טיפת צבע מאכל שצובעת את כל המים שבכוס, כך יוכנס גן בריא לגוף של חולה סוכרת, למשל, בתקווה שיצבע ב"צבעים" בריאים את מערכת ייצור האינסולין. הגנים מוחדרים לגוף בתיווך וירוסים או מולקולות, או בשיטה חוץ-גופית. ב-1999 מת חולה כבד בניסוי בריפוי גנטי באוניברסיטת פנסילבניה, עקב רשלנות רפואית, מה שעורר סערה ציבורית והביא להגברת הפיקוח על הניסויים בתחום. 

רנ"א (Ribonucleic Acid – RNA) – מולקולה שלפיה מתורגם המידע הגנטי לבניית החלבונים, על בסיס רצפי הדנ"א. ברנ"א שלושה מהבסיסים החומציים של הדנ"א, בצירוף בסיס רביעי שונה, והיא משמשת ככלי-עזר בהעתקה ותרגום של רצפים גנטיים. רנ"א שליח ( mRNA, Messanger RNA) הוא חומצה הנושאת בתוכה "הוראות" להרכבו של חלבון מסוים.

שונות גנטית (Diversity) – מידת ההבדלים הגנטיים בין פרטים שונים בתוך אוכלוסייה. כל בני-האדם דומים ב-99.9% מהגנום שלהם, והשונות הגנטית מתרכזת ב-0.01%. אוכלוסייה שהשונות בה נמוכה מהווה שדה מחקר נוח, כי היכן שאין הבדלים גנטיים רבים, קל במיוחד לאתר מוטציות גנטיות וגורמי מחלות. מחקרים על בסיס שונות גנטית נמוכה נערכים בין היתר באיסלנד, פינלנד, חבל סנט-ז'אן בקוויבק – ובגם קרב אוכלוסיית היהודים האשכנזים, על-ידי חברת IDGene הישראלית.

שיבוט (Cloning) – נטילת מקטעי דנ"א וקביעת הרצף שלהם. בתיאור הפשוט ביותר, שיבוט הוא יצירת העתקי תאים. בניגוד לתפיסה הרווחת, שיבוט של תאים בודדים הוא תהליך שגרתי המתבצע רבות במעבדות, למטרות מחקר.

שלבי פיתוח – פיתוח תרופה חדשה מתחיל בזיהוי Targets, חומרים הנושאים פוטנציאל לשמש כבסיס לתרופה. אם המחקר מתקדם לשלב המעשי, של פיתוח תרופה, הוא מצריך שלושה שלבי ניסויים, האורכים 12-7 שנים. ראשית מתבצעים הניסויים In Vitro ("בזכוכית"), כלומר בבדיקת חומרים בתוך מבחנות במעבדה. השלב הבא הוא ניסויים In Vivo ("בחי")- בבעלי-חיים, לבדיקת רעילות החומר. בהנחה שצלח שלב זה, מתבצעים ניסויים קליניים, גם הם בכמה שלבים: בתחילה בכמה מאות בני-אדם, לבדיקת בטיחות השימוש. לאחר מכן במאות חולים במחלה שלה מיועדת התרופה הפוטנציאלית (לוויסות מינון התרופה), ולבסוף בכמה אלפי חולים. אז אפשר להגיש לרשויות בקשת אישור לתרופה חדשה. גם לאחר מתן האישור לתרופה מתבצע מעקב אחר הנוטלים אותה, וכן ניסויים נוספים שמטרתם לבדוק אם התרופה תתאים גם לטיפול במחלות אחרות.

שחרור תרופות (Drug Delivery) – תחום המתמקד בתהליכי החדרה ממוקדת של רכיבים פעילים לתאי הגוף החולה. לאחר הדרכים המסורתיות להעברת תרופות, דרך הפה או הווריד, באו המדבקות והמשאפים למיניהם, ואילו השיטות החדשות פועלות ברמת הגנים- בריפוי גנטי (ע"ע) או בשימוש בליפוזומים. חברה ישראלית הפעילה בתחום היא D-Pharm.

תא (Cell) – היחידה הבסיסית של כל אורגניזם חי, המכילה את כל התכונות הגנטיות של האורגניזם השלם.

תאי גזע (Stem cells) – אבותיהם הקדמונים של כל תאי הגוף, שמהם מתפתחים בהמשך כל שאר האברים – כליות, לב, כבד, תאי מוח ותאי עצב. מספר טכנולוגיות של הנדסה ושיבוט תאי גזע נחקרות כיום, בתקווה כי יהוו בסיס לייצור אברים להשתלה בלי לעורר תגובה חיסונית שלילית. חברה ישראלית העוסקת בתחום היא Gamida-Cell. לתאי גזע שני מקורות: בני-אדם בוגרים, או עוברים בני ימים מספר. בבריטניה הותר לראשונה, בדצמבר 2000, המחקר בתאי גזע שנלקחו מעוברים. בספטמבר 2001 התיר הנשיא בוש את המחקר בתאי גזע עובריים – אך רק ממקורות ("קווים") הקיימים כבר.

תרופות גנטיות – תרופות על בסיס גנטי תוקפות את הסיבות למחלות ברמה הגנטית, ולא את הסימפטומים. כיום נמצאות בשוק כ-100 תרופות ביוטק, ומאות תרופות נוספות נמצאות בשלבי פיתוח שונים. חברות ישראליות בתחום הן אינטרפארם, פפטור, פארמוס, QBI וביוטכנולוגיה כללית.

(סייעה בהכנת המילון: ד"ר דבי וילקובסקי. פורסם לראשונה במוסף "כסף" של "גלובס").

יש גוגל בעברית, אז מה

שוב, ספירת מלאי ובדיקת מצאי – ושוב טור שנכתב לפני שנתיים בערך. מה השתנה מאז ברשת הישראלית? אתם יכולים לספור לעצמכם בלב בזמן הקריאה, או להמתין לסוף, שם אני ממתינה עם הארטיקים. טוב, לא בדיוק ארטיקים.

 

סבלנות – זה הדבר הראשון שגולש צריך. סבלנות לשבת ולהמתין 4 שניות בממוצע לטעינת עמוד בית, 8 שניות לטעינתו של עמוד סתם, 10 שניות לקבלת תוצאות חיפוש. השאלה מה עושים בזמן ההמתנה לא תידון כאן בהרחבה. מדובר בזמן מבוזבז. אף אחד עדיין לא חישב סטטיסטיקות של הזמן השרוף הזה, לכמה שעות וימים הוא מצטבר ומה היה ניתן לעשות בו אלמלא אבד ליד המחשב, ואולי טוב שכך.

אבל לפעמים, כשממתינים מספיק זמן, הסבלנות משתלמת. הנה, אומרים שמנוע החיפוש המהולל Google עומד לעלות לרשת בעברית. הלב הולם – סוף סוף חיפוש יעיל. אין צורך להסתמך עוד על מנועי החיפוש הסלקטיביים של הפורטלים, המספקים מקום גבוה בדירוג לאתר ששילם יותר. אין צורך לסמוך על מנועי חיפוש רעועים המותקנים באתרים עצמם ולצאת בידיים ריקות. כי בדרך כלל, אחרי עוד עשרים שניות אבודות, התקבלו שלוש תוצאות בלבד, כולן קשורות במילת החיפוש בקשר סוריאליסטי תמוה.

מה ישנה גוגל? הזחל היעיל הזה עשוי לשלוח זרועות לכל קצוות הרשת דוברת העברית ולדלות אוצרות שכבר שכחנו שקיימים, ואולי מעולם לא ידענו שעלו. על כף היד יונחו כל, אבל כל, התוצאות הרלוונטיות למילת החיפוש. שוב אי אפשר יהיה להתלונן ש"לא מוצאים", אלא לדעת שאם לא מצאתם, זה כנראה איננו. חיסכון בזמן, אבל גם גישה פתאומית לארכיון של האינטרנט הישראלית – אתרי חדשות שנסגרו, מיצגים אמנותיים זנוחים, אתרים של אנשים פרטיים, עמוסי תוכן מקורי, שלא זכו לחשיפה נאותה.

חזון אחרית הימים. יפה, נכון? כל כך יפה, שאפשר להרגיש כעת חזקים ובטוחים. אפילו חזקים מספיק כדי לעצור לרגע, ולבדוק את הצד השני של המטבע. קרי, מה לא ייתן חיפוש בגוגל בעברית. אילו תוצאות לא תראו כעת בשפת הקודש, גם אם המנוע יהפוך כל אבן בשבילכם. מילון עברי-עברי אין באינטרנט. גם אנציקלופדיה אין. חוזרת: אף אנציקלופדיה, למעט לקסיקונים זעירים בנושאים ממוקדים, כולם חסרים לגמרי. לא אבן שושן ולא בריטניקה בעברית ולא אנציקלופדיה עברית ולא אף אחד מהפרוייקטים המקיפים של השפה והסביבה התרבותית. התנ"ך קיים, זה כן, ולאקדמיה ללשון העברית יש אתר דל, שהחורים בו מרובים על התפרים. אין מכלול של ידע שאפשר לגשת אליו, כפי שניגשים למילון וובסטר או לבריטניקה הלועזית, ולדעת שעליו אפשר לסמוך.

אתרים המוקדשים לספרות קלאסית בעברית – אין בדיגיטלית. לא סיפורי ש"י עגנון ולא כתבי ביאליק ולא הגיגיו של מרטין בובר ולא שירת ימי הביניים. גם ידע מקצועי חסר עד להכאיב – אין לקסיקון בוטניקה ואין לקסיקון תולדות האמנות הישראלית, ואין מילון מונחי תעופה ואין עמוד בית לביולוגיה או לסוציולוגיה או לארכיאולוגיה, ואין רשימת הוגים יהודיים שהשפיעו על זמנם. גם לא תמצאו סקירה היסטורית של התרבות העברית במאה השנים האחרונות (שלא לדבר על אלפיים). כמה אפשר להסתמך על סנונית? אין באינטרנט גם מחקרים אקדמיים בעברית שכתבו חוקרים ישראליים, באף תחום שהוא (להוציא מגזין מדע פופולרי אחד שנסגר בעשור הקודם). אפילו לא אתרי ידע בתחומים ממוקדים – קולנוע ישן, מגמות בבישול המקומי – פשוט אינם בנמצא. חבל על זמן החיפוש.

מה שכן תמצאו, יהיה רנדומליה. כאן איזכור למונח כלשהו בעיתונות היומית או המקומית, פה עמוד מאתר נאה של הוצאת ספרים עם ראייה כוללת, ושם אתר מסחרי שהחליט שכדאי לו. לעתים יש גם אתר של משוגע לדבר אחד שקיבץ סביבו כותבים בהתנדבות. אתרים כאלה הם בדרך כלל מקיפים וברמה גבוהה, רק שהם סובייקטיביים מאוד, והם בונים את המגדל מעל גבי החומה שלא קיימת. אין קאנון עברי ברשת, אם לומר זאת פשוט.

וכל זה מפני שהעלאתו של תוכן מקיף בסדר גודל כזה אל השרת דורשת ידע ומשאבים שנמצאים בדרך כלל רק בידי גופים מימסדיים או מסחריים. ולאלה, כנראה, היו דברים חשובים יותר לעשות בשש השנים האחרונות. במקרה הטוב, המו"ל שלהם פתח חשבון דואר אלקטרוני. במקרה הגרוע, הוא עקב אחר גולשים פרטיים שניסו להעלות תוכן קאנוני לרשת ביוזמתם, וסיכל את המזימה הנוראה ("הנסיך הקטן", למשל, לא קיים עוד בעברית ברשת). אין טעם להיכנס כאן אפילו לשאלות כמו תוכן בתשלום או זכויות יוצרים, זה פשוט שני צעדים רחוק מדי. הצעד הראשון לא נעשה עדיין.

אולי הם ימצאו סוף סוף את הזמן הדרוש, כל האנשים האלה שיושבים באוניברסיטאות, בהוצאות ספרים, במוסדות תרבות ממשלתיים? אולי יש להם רגע פנוי, והם יושבים לגלוש ושמים לב שכל טעינת עמוד לוקחת להם שמונה שניות לפחות? האם הם מנצלים את הזמן הזה לניקוי תעלות האף, או שמא יש להם רעיון טוב יותר? בתוך התחלה, הם יכולים לרשום להם דומיין, אם אין עדיין. אחר כך כדאי להם לעשות "קופי-פייסט" או לסרוק ולהעלות, עמוד עמוד, מתוך ארכיוני הנייר. הגולשים ימתינו. אם יש להם נכס, קוראים לו סבלנות.

(פורסם במקור ב-2001 במדור "המעבדת" ב"גלובס").

 

או, קיוויתי שתגיעו. ובכן, לא הרבה השתנה מאז, לא בגלובלי.
הרשויות עדיין עוסקות בעיקר באינדקסים – משובחים, אבל יש לנו כבר כמה כאלה, תודה. מומה ירד מהאוויר וחזר אלינו שוב, אבל רק הודות לנדיבותה של משפחה יקרה שתרמה כסף – לא בזכות הגופים קצרי ההשראה שהתיימרו לממן אותו במקור. ויי-נט, אנשים יקרים, העלו אנציקלופדיה שתהיה פתוחה רק למשלמים, – מישהו יודע מה קורה עם זה? בכל אופן, תקוותיהם של הנאיביים עדיין לא נענו. מפעילי אתר אורט כתבו לי אחרי פרסום הטור בזמנו, והזכירו שגם הם צדיקים. נכון. ועוד קצת תוכן עצמאי ובלתי תלוי עלה, בין היתר פרויקט בן-יהודה המצוין (אבל עדיין דל מדי, בגלל מיעוט מתנדבים). פה ושם מוצדקת הצדעה לתלמידת בית-ספר מקסימה שבנתה אתר ליצירות שהיא אוהבת. מעבר לזה, המצב אותו מצב, והוא לא משהו.

הפתעה אחת בכל זאת יש – הנסיך הקטן חזר אלינו. והפעם באנגלית, כדי להתחכם. שיהיה בריא שם, עם כל הכוכבים שלו.

%d בלוגרים אהבו את זה: