Category Archives: ימי מטילדה

ימי מטילדה – פרקים 24-25-26

פרק 24

רצונם החופשי של האנדרים היה תמיד בגדר תעלומה עבור ההומו סאפיינס. אף על פי כן פסקה הוועדה הביואתית על מתן מעמד של אוטונומיה לאנדרים. הנאמנות למושג "הסכמה פאסיבית" הייתה העיקרון הראשון שעליו התחייבו לשמור החוקרים שלהם. בגלל צייתנותם היחסית של האנדרים, הנושא לא נבדק כמעט. ואילו בפעמים הנדירות שבהן אנדרי סירב למשהו, עמדו חוקריו חסרי אונים, מתלבטים עד איזה גבול הם אמורים לשכנע.

מסיבה זו לא יכול היה נהוראי להחליט עבור מטילדה לאן תלך. גם לא יכול היה להכחיש בפני עצמו שלמרות שמחת הפגישה בו, היא נראתה מרוצה מאוד לצד שוקו. כל הפצרותיו שתצטרף אליו לא עזרו.

מטי עמדה מול שני הפנים המוכרים לה – בין ילד הזהב שיצא תמיד בשלום מכל צרה, לבין הגבר המבוגר שמולו, שועל אשפתות שידע דבר או שניים על משא וממכר ממולח. נושאה הגלוי של המריבה, כסף, היה מושג שלא יכלה להכיר, ומי יודע אם חשה בנושא הסמוי שלה. ידה הייתה עדיין אחוזה בידו הגדולה והמרובעת של שוקו, ונהוראי ביקש להרפות את האחיזה הזו. אלא שבשוקו לא העז לגעת.

"יפה שאחרי חצי שעה אתה יודע מה היא רוצה", אמר נהוראי. "אני המטפל שלה."

"היא לא צריכה מטפל".

"תתפלא", אמר נהוראי. "בואי, מטי." אבל רעידה קלה בנימי הקול שלו הייתה בעוכריו, שכן הפנייה החוזרת לאנדרית נשמעה כתחינה ולא כהוראה.

שוקו, שאחז בידה השנייה של האנדרית, שמע היטב את הרעידה. הוא זרק את שאריות הטילון מידו, על המרצפות המטופחות של מתחם תל אדיר, וניגב את ידו במכנסיו, שלא ראו בפעולה הזו שום דבר חדש. על החצץ, מטרים ספורים ממשטח הבטון והשיש הנקי של המתחם, נחו מבוישים הוופל האכול למחצה והגלידה המומסת.

כעת ציין שוקו, בלי עדינות יתרה, שאותו אי אפשר להפחיד עם משטרה וכיוצא באלה. עוד הוסיף כי למיטב הבנתו השניים העומדים מולו הם אלה שנתנו למטילדה לברוח, ולכן אחריותם עליה מוטלת בספק. הצגת הדברים הזו הייתה קלה מאוד בשבילו, הרבה יותר קלה מאשר התכתבות עם רשויות הבנייה. גם כן מטפל, סיכם שוקו, נרדמתם בשמירה כנראה.

כל אותה עת עמד אלקלעי והקשיב לשני הגברים הרועמים זה אל זה, כל אחד מהם אוחז ביד הנערה המבולבלת. הוא זכר שעליו לפעול, אבל משהו בו השתתק. בלבו פנימה ניסה להבין מה קרה לתחושת החשיבות שלאחר קבלת הקידום שלו, לעבודה המשותפת עם זינגר, למשימה הבלשית שהוטלה עליו. כל אלה נמחצו תחת הדיון הסוער שהתקיים עכשיו, בו כלל לא התבקש לקחת חלק. הוא חייב להצדיק את הקידום, לספק את הסחורה. אבל איך?

על הזלזול שהביע שוקו בדברים האחרונים עשה את העבודה. על הרמיזה כאילו שומריה של מטילדה אשמים בהיעלמותה, אלקלעי לא יכול היה לשתוק. כאן הרים לראשונה את תרומתו לשיחה, במלים שהופנו ישירות אל שוקו:

"בוא'נה, אתה, יא חתיכת דגנרט!"

אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו סאפיינס. התנועה כללה הטיית פלג הגוף העליון קדימה, כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד. הידיים, בסיטואציה כזו, מונפות להשתולל חופשי בחלל האוויר, כאילו מחפשות דבר מה לתוקפו.

שוקו זיהה נכונה את מגמת הדיון והגיב בתנועה דומה. המלים שליוו אותה לא נפלו במידת הגסות שלהן מאלה שבחר שותפו לדרמה. כדי שידיו ישתפו פעולה עם התנוחה המאיימת, שחרר את אחיזת ידו השנייה מידה של מטי.

לו רק היה נהוראי תופס בידה של מטילדה באותו הרגע, חזר ואמר לעצמו לאחר מעשה, כי אז הייתה אולי נעתרת לבוא אתו. אבל נהוראי, שמעולם לא הצטיין במאבקים פיזיים, עשה לבושתו את המעשה שעושים זכרים נחותים – הוא צעד צעד אחורה.

הצעד היה בלתי רצוני. הוא עמד לכאורה בסתירה לרצונו של נהוראי להגן על מטילדה, אך בכל זאת עלה בקנה אחד עם אינטרס חשוב אחר של נהוראי. האינטרס הזה היה לשמור על שלמות פניו הנאות.

ועם הצעד הזה אחורה, למגינת לבו, שחרר גם נהוראי את ידה של האנדרית מידו.

"אתה לא תגיד לי!"

"באמת!"

"מה אתה אומר!"

"זה מה שאני אומר!"

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים, נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה.

אמנם מעט ורעים היו ימי שנות הניאנדרטלים המקוריים, אבל מטי עצמה לא חזתה במראות אלימים מעולם. גם בסרטים אלימים שחביבים על ההומו סאפיינס לא הורשתה לצפות, או בסרטים בכלל. חילוקי הדעות המאופקים בין החוקרים שגידלו אותה, אפילו ההתכתשויות המילוליות החמוצות בין שני מטפליה, היו דבש ונופת לעומת הדיאלוג הקולני, שופע הנפות הידיים וניפוח החזה, שהתנהל מולה כעת. מצד שני, יש רגליים להשערה שחושיה הקדמוניים החדים של האנדרית, מחודדת הראייה והאינסטינקטים, היו רגישים לזרמי העומק של המתרחש יותר מחושיו של נהוראי.

אין מה להתפלא, אם כך, שמטי נראתה מוטרדת מאוד.

"סמג!" אמרה.

אלקלעי ושוקו הביטו בה מתוך מחול הקרב שלהם.

"את תזוזי הצדה, שלא תיפגעי!" הטעים אלקלעי. כעת פנה אל האנדרית המתוקה, מנסה להדוף אותה מתוך לב הסערה.

מטי לא הסכימה בשום אופן שיהדפו אותה.

 

*

"את לא יכולה ללכת לבד," התעקשה אוולין חזור והתעקש, למרות אמירותיה הרפות של דפנה. לד"ר דפנה דרוויש לא התאים לצרף את הנזירה, שראתה אותה בחולשתה הגדולה, בוכה ומדמדמת, לפגישה עם נהוראי ואלקלעי. היא גם לא רצתה שהנזירה תהיה עדה לעימות עם ההאשמות המוצדקות שיטיחו בה בוודאי, לסרקאזם של נהוראי, לטרוניות של אלקלעי. ובעיקר לא רצתה דפנה לאפשר לשניים לדעת שעוד אנשים שותפים בסוד היעלמותה של האנדרית. יכולתה המקצועית הייתה מוטלת גם כך על בלימה.

אבל אוולין התעקשה, ודפנה עדיין לא הרגישה חזקה מספיק כדי להתנגד. וכך הזדחלו השתיים, זו הולכת לאטה מחשש שתחזור המיגרנה שלה, וזו מזיזה בכוח המחשבה את גפיה, ודואגת לבדוק אם השלט שלה במקומו בכל רגע נתון. הן חצו את הצומת והלכו את מאתיים המטרים אל תוך מתחם תל אדיר, שם הוזן המיקום של אנשי השמורה הממתינים.

נהוראי ואלקלעי לא קיבלו אותן בהאשמות, גם לא בסרקאזם, אלא בניד ראש של אבלים. הם ישבו בגינת המתחם המרכזי, לא רחוק מהשיח שלידו ערכה דפנה את הטקס הפרטי שלה כשעתיים וחצי קודם לכן.

"מה קרה?"

"היא לא רצתה לבוא אתנו," אמר נהוראי בארסיות. הוא הביט ישר אל תוך עיניה של דפנה.

"ראיתם אותה?"

"ועוד איך ראינו, כוכבים ראינו!" יילל אלקלעי. רק כעת הבחינה דפנה שהוא מחזיק ומשפשף את כתפו.

"נו, אז מה קרה?!"

"היא החטיפה לו וברחה", אמר נהוראי. "ואני מאוד מקווה, דרוויש, שהיא חשבה עליך בזמן שעשתה את זה".

 

פרק 25

דלת הלובי של מתחם תל אדיר הייתה עשויה זכוכית משוריינת. על המשטח לא יכלו להצטבר רטיבות ואבק. גם אורחים לא: את הדלת אי אפשר היה לפתוח בלי אישור של השוער, שנתן אישור כזה לדיירים קבועים בלבד ולמבקרים שעליהם הודיעו מראש. כמו כן, אי אפשר היה לבקע את הדלת אלא במכונת ירייה. מטי הגיעה עד לדלת הזו במנוסתה הנסערת, ושם עמדה.

הדלת נפתחה. פתחה לה אותה רונאל אחלמה, שעמדה בלובי. בידה המטופחת סימנה אל האנדרית את התנועה המובנת לכל המינים "בואי".

מי יודע אם מטי זכרה אותה מההתנגשות לפני שלוש שעות, או אם הייתה אסירת תודה על ההזמנה הבלתי צפויה. האם הייתה פשוט צייתנית מאוד, או הלכה שולל אחרי הפאר הנוצץ של הבניין? אין לדעת אם לב של אנדרית הוא שומר אמונים או בוגדני – אלה תכונות שאי אפשר למצוא במיפוי של המוח או בקידוד גנטי. אבל בכל אופן נעתרה מטילדה והלכה אחרי רונאל. שתיהן עמדו ליד המעלית הגדולה של הבניין השלישי, שעצרה עכשיו בקומת הלובי.

"מטי, מטי!" קרא אחריה מישהו.

מטי סבבה אליו בפנים מעוננות. לא ניכר שרצתה להיעתר לקריאתו. ולפני שהספיק לקרוא שוב, עמדה כבר בתוך המעלית, והדלת נסגרה.

ידה של רונאל אחלמה, היד הפותחת, הייתה גם היד הסוגרת שלחצה על הכפתור המתאים בתוך המעלית. משם שיגרה חיוך מלאכותי קצר אל האיש הקורא, הלא הוא שוקו, שעמד בחוץ. אחת-אפס, אמר חיוכה.

שוקו, שהעז לרוץ אחרי מטי, היה היחיד שהצליח לראות לאן הגיעה. כעת התדפק על דלת הלובי, ניסה לפתוח אותה ולא הצליח. השוער קם אליו מיד ממקום מושבו שמאחורי הדלפק, והורה לו בתנועות ידיים אילמות להסתלק משם. הוא העיף מבט אחרון, רק כדי לראות באיזו קומה נעצרה המעלית. המספר הזוכה היה שמונה.

*

זה עוד לא הסוף איתה, חשב שוקו. היקום לא עובד ככה, לא ייתכן שאנשים שנכנסים לחייך ומטלטלים אותם כך ייצאו מהם כל כך מהר. בגופו של שוקו הלכה ונוצרה תחושה ישנה. שוקו כבר חווה אותה בעבר. לקח לו זמן להיזכר בה, ומרגע שנזכר לא היה קשה כלל לתת לה שם.

זה היה היה כאב לב. שוקו רצה את מטילדה בחזרה.

הוא לא ידע אפילו אם הוא רוצה אותה עצמה, שכן כמעט לא הספיק להכיר אותה ממש. אבל הוא רצה להיות שם: במחוז של המתיקות התומכת, של החיבוק בדיוק ברגע הנכון, של ההרמוניה החמימה על חוף הים. בכל כוחו סירב לאמץ את הרעיון שמטילדה לא רצתה לחזור אליו עכשיו.

מה אפשר לעשות? להתפרץ למתחם, להתנפל על הדיירת הפוסטמה ההיא, לא בא בחשבון. כל שופט שטיפל אי פעם בסכסוך המתמשך בין צד א' לצד ב' בתיק מתחם אדיר נ' בית המסחר של שוקו, חזר והדגיש שאסור לו, לשוקו, להפר את מה שכונה "יחסי שכנות תקינה". גם התכתובת המסועפת של קורנפלד מול עורכי הדין של צד א' התבססה כל הזמן על הדגשת העובדה שבית המסחר הקטן שלו הוא מובלעת ידידותית המבקשת לדור בשלום עם תושבי המתחם. ובמלים אחרות, כל מהומה קטנה שיחולל תעלה לשוקו בהפסד משפטי, בשלילת זכותו לשבת בתל אדיר, ואולי אף בתביעות נוספות וחדשות.

בלית ברירה יצא וסבב אל צדו השני של הבניין, שחלונותיו פנו אל חזית בית המסחר שלו, ועמד שם, כמו במארב.

 

*

"את מכירה מישהו שגר פה?" חזר נהוראי ושאל.

"אף אחד, אני אומרת לך," טענה דפנה.

"אז מה יש לה לחפש בפנים?"

דפנה משכה בכתפיה. מאז נפלה למשכב בכנסייה של אוולין, מין אדישות הצטברה בה, מין תקווה שכל הדברים בעולם ייפתרו באחת ובלי מאמץ. בד בבד, שכנה בה גם החרדה שעוררו החדשות על מטי המשתוללת. התוצאה של התנגשות שני אלה בתוך דפנה הייתה שיתוק עצבי חלקי. עוד דומה היה לה, שאחרי הווידוי שהתוודתה על חולשתה בפני הנזירה, היא יכולה לשוב ולחטוא.

על מטילדה עצמה חמלה עכשיו – מי יודע מה למדה אצל השרברב ההוא שגרם לה להיות אלימה כל כך.

"היינו צריכים לקחת אותה בכוח", התלונן אלקלעי, ממשש את כתפו הכואבת.

איש לא ענה לו.

*

נהוראי נשך את שפתיו. העיקר עכשיו הוא לגלות התנהגות אחראית. לא להיחשב עריק, חשב. מהאלימות שגילתה מטי דווקא לא הופתע. היצר הקדמון מתעורר סוף סוף, אמר לעצמו. אולי זה אפילו טוב לה. אבל הוא הוטרד מהקלות שבה נפרדה ממטפליה ועברה לידיים אלה ואחרות. ברור שתידרש כעת דרגה חדשה של הסכמה כדי לגרום לכך שמטי תבוא אתם. הסכמה אקטיבית. אבל דרך להביא אותה לכך לא הצליח להעלות בדעתו.

רגש שלא הכיר מעולם החל לפעפע בו כלפי דפנה. שלא כמו שוקו, נהוראי עדיין לא איתר את מקורו המדויק אלא רק הפך בו והחליט שהוא משרת את צרכיו כרגע. שמו של הרגש הזה היה מרירות. ונהוראי לא זיהה אותו כיוון שמעולם לא חש את בן הלוויה הקבוע שלו: נחיתות. אבל כעת בהחלט היה מריר. הוא לא הבין איך דפנה מתנהלת בשלווה כזו, בזמן שכולם סביבה סוערים וחסרי אונים.

הוא הרים את הטלפון שלו. "זינגר!" אמר.

הטלפון חייג ללא תלונות.

*

זינגר ישב משך כל השעה האחרונה, מזיע, עם שניים מאורחיו במסעדה קטנה במושב הסמוך לתל גזר. שוב ושוב משך את הזמן בתירוצים על הצורך להמתין לניאנדרטלית המתכוננת לעזיבה, כאילו הייתה עזיבתה של מטילדה כרוכה באריזת סט מזוודות ותיק כובעים וברתימת הסוסים לכרכרה. מדי פעם מישש את הטלפון שלו, מתחנן בלבו לבשורה, אבל שלט בעצמו והצליח לא לבדוק את השעון. למזלו גם האוסטרלים המתינו למישהו – החבר השלישי במשלחת, שטרטר כעת את כל נמל התעופה בחיפוש אחר תיק שהלך לאיבוד.

האוסטרלים הנהנו, שוחחו על הא ועל דא, הצליחו להסוות את אי שביעות הרצון שלהם בדיפלומטיות יתרה. אחד מהם פתח במונולוג ארוך על חשיבות השחייה כספורט. רק כשהגיע המלצר גילו חשדנות מסוימת, הבטיחו שאולי יזמינו משהו מאוחר יותר והסתפקו בשתיית מיץ.

זינגר, שרצה להפגין נדיבות והזמין ראשון, ישב כעת מולם עם צלחת מיותרת של קציצות ואורז, שהכילה על פי הניחוח כמות גדולה של אבקת מרק. הוא לא העז לגעת באוכל.

יד מהירה טפחה על כתפו. הוא נפנה בתקווה, אבל אלה היו רק צמד המטיילים, שלומי ואשתו, שקמו מארוחתם שלהם.

"נו?" שאל שלומי. "שחררו אותך מהשמירה, זה אומר שהיא חזרה כבר?"

"עדיין לא, עדיין לא", אמר זינגר.

"מתי אפשר להגיע?" שאלה אשתו של שלומי. כובע המצחייה היה עדיין על ראשה.

"בקרוב, בקרוב מאוד, נפרסם הודעה," אמר זינגר. הוא נפנה אל הצלחת שלו והחל לאכול במופגן.

"הנה אחת שיכולה לתפוס מרחק ולא עושה חשבון לאף אחד," אמר הבעל. "אם אני הייתי נוסע אפילו ליום, איזה בלגן היית עושה לי."

"להפך, אני הייתי אומרת לך תודה רבה!" אמרה האישה.

זינגר חייך חלושות. בפיו הייתה כעת נגיסה גדולה מקציצה תעשייתית איומה. שלומי ואשתו עשו את דרכם החוצה משם.

כשנשמע הצלצול של נהוראי בלע זינגר את העיסה המלוחה בבהלה מסוימת, וענה בגרון צורב. אבל ככל שנתמשכו הדברים התאמץ שלא לחייך בהקלה. כשהניח את הטלפון פנה לאורחיו.

"יש לנו מצב חרום", אמר להם. "באמצע ההכנות היא הכתה את אחד המטפלים שלה וברחה. הוא צריך טיפול רפואי עכשיו. אני רוצה להזהיר אתכם, במיוחד שאתם תהיו אתה במטוס: מדובר באנדרית מסוכנת. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה."

האוסטרלים הביטו זה בזה. אחד מהם סידר מחדש את קיסמי השיניים בכלי הקטן שעל השולחן.

היא מעולם לא התנהגה כך," אמר הצעיר יותר.

"אולי זה משהו בגנים," אמר זינגר, ומיד התחרט על טיפשיות האמירה.

"ואיפה אנשי המקצוע שלכם?" שאל השני. על שרוול חולצתו ניתז כתם שמנוני מתבשיל הקציצות. זינגר ניסה לא למקד את מבטו בכתם.

"אנחנו צריכים את עזרתכם," אמר זינגר. "אתם מכירים אותה הכי טוב."

כמובן, איש מהם לא הכיר את מטילדה כלל – הם לא היו בין המטפלים המקוריים שלה. אחד מהם היה דוקטור לפילוסופיה בתארו והשני דיפלומט זוטר. אבל זינגר הרגיש שמבין כל סוגי החוצפה האפשריים, זו תהיה החוצפה הקטנה ביותר.

 

פרק 26

על שיבוטה של מטילדה נרשמו עד עתה 58 פטנטים עולמיים. 15 פטנטים נוספים המתינו לאישור. חמישה ניסיונות סרק נעשו בדנ"א שממנו הופקה, עד שהצליח להפרות ביצית אנושית ולהשתרש ברחם אנושי. היא נולדה ב-28 בפברואר, בדיוק שבועיים לפני התאריך המשוער ללידתה. אישה אחת נשאה אותה, שלוש נשים תרמו לה חלב, ארבעה חוקרים גידלו אותה, בשתי ארצות ביקרה במשך ימי חייה. שלושה ספרי מחקר נכתבו עליה, ועוד שניים הסתמכו באופן מסיבי על נתוני הגידול שלה מאז ילדותה. השגרה שלה כללה בדיקות דם, מבחני קוגניציה, סריקות ממוחשבות, רישום זמני אכילה ושינה וכן שיטוט חופשי בשטחים לא מעובדים.

כל הנתונים הללו גם יחד לא יכלו להסביר איך קרה שהאנדרית בת השש עשרה חבטה בכתפו של בן אנוש, זכר כעוס בשנות החמישים לחייו, ונמלטה.

כמובן, על כל הנתונים הללו, כמו גם על החבטה עצמה, לא ידעה רונאל אחלמה. אחרת ודאי לא הייתה מכניסה את מטי אליה הביתה. אבל היא הכניסה אותה בכל זאת. אין פירוש הדבר שהתחרטה על כך. אלא שלו ידעה הייתה אמורה להבין הרבה יותר מהר, שכל תכנית שתרקום סביב נוכחותה של האנדרית עתידה להיות נתונה בסימן שאלה.

"אמא, מי זה?" שאלה בתה של רונאל. שמה היה פיזאנג אחלמה והיא הייתה בת שלוש וחצי. למשמע הקולות שנכנסו הביתה רצה החוצה מחדר הילדים שלה, שם ישבה עם המטפלת שלקחה אותה מן הגן.

"זו חברה של אמא, חמודה. היא באה לבקר."

פיזאנג עמדה, לוטשת במטי עיניים. "והיא תשחק אתי?"

"מה פתאום", אמרה רונאל, "יש לאמא המון דברים חשובים לדבר אתה."

"אבל בא לי! אני רוצה להתחפש כמו שהיא."

"היא לא מחופשת, ככה היא. עכשיו לכי לשחק, חמודה."

"ניטנה!" אמרה מטילדה. היא נשענה על שולחן זכוכית עצום שנשא כד ובו צבעונים שחורים.

"אל תגעי שם," מיהרה רונאל לומר, ואז קלטה שעדיף להעסיק את הבחורה הזו כמה שיותר. היא אישרה לפיזאנג להציג בפני מטי את אוסף התחפושות שלה. בינתיים מזגה לעצמה כוס קפה מעוצבת במטבח וחישבה את צעדיה מחדש.

המצב היה טעון תיקון. מסתבר שהטיפוסית הזו לא מתקשרת בעברית כמו שצריך. אי אפשר להחתים אותה על שום חוזה, ולו מפני שלא הבינה מה פירושה של חתימה. רונאל ידעה שהצעד הבא הוא לחפש את הנהלת השמורה של הניאנדרטלית ולשכנע את כל האזור להצטרף. קסמה לה המחשבה על הפנים האנדריות שיופיעו על שלט חוצות ענק, בפרסומת למיזם הנדל"ן הבא של בעלה. האפשרות השנייה היא לוותר. לא חסרים פרצופים בעולם.

על פי רוב, רונאל אהבה למצוא לה את האפשרות השלישית.

המטפלת קראה מחדר המשחקים, מזכירה לילדה שעוד מעט מגיע זמן האמבטיה היומית שלה. פיזאנג נאנחה וצעדה לשם, ומטי החלה לסקור שוב את החדר הנאה על חפציו. צריך להזדרז, הרהרה רונאל. המחשבה שמטילדה תישאר לישון, ולו על הספה, או הייתה מאוסה בעיניה.

היא הביטה מחלון המטבח המעוצב אל קצה גינת המתחם, ואל בית המסחר שעמד בשוליה. הסמרטוטר עדיין עמד שם, ממתין, שולח מדי פעם מבטים כלפי מעלה ואל הכניסה לבניין. ומוזר היה שהשאיר את בית המסחר שלו סגור. לפחות מהטנדר שלו נפטרנו. מה מצא בטיפוסית הזאת?

שיקבל עכשיו את הגזר שלו, החליטה. על המקל נדבר אחר כך.

"שמעי נא," אמרה לאנדרית. "עומד שם בחוץ מישהו, את מכירה אותו, כן? הוא מחכה לך. מאוד מאוד מחכה לך."

*

"אתה הסתרת אותה ושיקרת! ובכלל, מה עשית לה? היא אף פעם לא התנהגה כך."

דפנה ושוקו עמדו מול בית המסחר. למעשה עמדו בדיוק על המקום שבו נהג שוקו להחנות את הטנדר שלו, ולכן ניכרו מתחת רגליהם שני פסים מקבילים, סימני כבישה של אבני הכורכר. דפנה, שזיהתה את שוקו מפגישתם החטופה, מצאה כעת דרך לא רעה להעביר את האשמה שחשה למישהו אחר.

ז"ה החמום מוח ההוא שהתחיל," אמר שוקו. "תחשבו טוב טוב איך אתם מתייחסים אליה שככה היא התנהגה. אני תמיד אומר, הכל מתחיל מהבית."

"אתה חתיכת חוצפן, אתה יודע?"

"גברת!" התרה שוקו, אבל דפנה לא נסוגה לאחור כפי שציפה.

"אני לא מכיר אותך", אמר, "ואת מאשימה אותי בהאשמות מאוד חמורות. אם את ממש רוצה לדעת, האמת היא שזו עילה לתביעה". כאן המשיך שוקו ופירט שלל סעיפים ותתי סעיפים שלדעתו עברה עליהם דפנה באותו הרגע ממש.

דפנה השתוממה. היא לא התרשמה מהמונחים עצמם, רק מהקשרם – היא לא ציפתה מהאיש באוברול המזוהם לשאת מונולוג משפטי רהוט כזה. כמו כן שמה לב ששוקו מביט, תוך כדי המונולוג שלו, שוב ושוב אל עבר הבניין הקיצוני.

"כל זה טוב ויפה -", החלה. אלא שפתאום נדרך שוקו ונפנף בידו לאותו הכיוון.

דמות בהירת שיער עמדה בחלון של אחת הקומות הגבוהות וקראה אליו דבר מה לא ברור.

"אני בא!" זעק שוקו בחזרה, והחל להתרחק במהירות אל עבר הכניסה לבניין.

"אתה מביא אותה?" חקרה דפנה.

"מה זה מביא?" אמר שוקו. "היא הולכת לאן שהיא רוצה."

 

*

כמה דקות אחרי כן, כשיצאו שוקו ומטי מן הלובי המפואר של מתחם תל אדיר, שוקו בסרבל שלו, מטי בגופייה ובג'ינס שלה, כבר היה להם קהל. השעה הייתה שש בערב. מול בית המסחר, במרחק בטוח, נקבצה קבוצה קטנה ומוזרה למראה של בני אנוש שלא הסכימו ביניהם על דבר, מלבד הצורך הבוער להחזיק במטילדה. מבחוץ נראו מתוחים, ומבפנים געשה רוחם על חוסר האונים הפתאומי שלהם. אי אפשר היה לגרור אותה בכוח. ואיש מהם לא מצא נימוק מספיק טוב שיוכל לשכנע את מטי להצטרף אליהם. לא היה מנוס אלא להמתין.

מטילדה הביטה אל כולם, מקמטת את מצחה. בזמן ששוקו הוציא את מפתחותיו מכיסו, עלה על דעתה של האנדרית להרים את ידה לשלום ולנפנף, כאילו עדיין הייתה בשמורה מול מבקרים. היא נכנסה בעקבות שוקו אל בית המסחר. הדלת נסגרה.

"אני מקווה שהוא לא הולך לרמות אותה בטאקי", אמר נהוראי. אבל פניו היו חמוצות.

דפנה שקלה בדעתה אם להמהם משהו – הלא היא הייתה הנמענת הראשית של הבדיחה. אבל בכל זאת שתקה. היא עדיין שמרה טינה לנהוראי שטרח להזכיר לה שוב ושוב, חמש פעמים בחצי השעה האחרונה, מי אשם במצב הנוכחי.

"לפחות אנחנו יודעים איפה היא", אמר אלקלעי. "אם צריך נכתר אותם."

"אנחנו מכתרים אותם כבר עכשיו," אמר נהוראי. "אם תראה שזה עוזר במשהו אל תשכח להגיד לי."

"הוא מתכוון שהם יהיו חייבים לצאת בסוף", נחלצה דפנה להגנתו של השומר.

"אני יודע למה הוא מתכוון, דרוויש, אני בטוח שהסי.איי.איי היו מתכוונים לאותו הדבר בדיוק".

"צחוק צחוק, אבל תן לי הוראה ואני מביא לך אותה", אמר אלקלעי. "אני לא מבין למה אתם עומדים ומסתכלים ככה. כשהייתי בריענון נהלים בעין צופייה היינו עושים תרגילים כאלה, זה נשאר לי טרי בזיכרון."

"אסור לנו להעמיד אותה בסכנה", הסבירה לו דפנה את המובן מאליו.

"כן, אסור," אמר נהוראי. מנוע השנינויות הקטן שלו החל להתחמם. "למשל, יש לנו חובת דיווח אם נגלה שהוא לא מזכיר לה לצחצח שיניים".

"יפה", אמר מישהו מאחוריהם. "אני מבין שמצאתם את הגביע הקדוש".

השלושה סבו לאחור בבת אחת.

נהוראי התעשת ראשון: "דו… פרופסור מרום! מה אתה עושה כאן?"

"לקחתי את המיקום שלך מהטלפון," אמר מרום ביובש. הסוודר האפור שלו היה מקומט מתמיד. חזותו לא העידה כלל על שמחה בשל הפגישה המשפחתית.

*

לעמוד הספר "ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי, עם שאר הפרקים (שיפורסמו בהמשכים).

להורדת הספר כולו בקובץ פי.די.אף לקריאה חופשית.

אתם מוזמנים להגיב, דרך הכפתור "כתבו אלי" או במייל הזה.

ימי מטילדה – פרקים 21-22-23

 

פרק 21

הדקות חלפו והיה צורך לפעול במהירות. דפנה עמדה רגע על המדרכה המקיפה את המתחם, הביטה כה וכה, בחרה אקראית והחלה ללכת ימינה. היא חלפה על פני מתחם תל אדיר כולו, עברה את תחנת הדלק הקטנה, בה שכנה פעם מסעדת דגים, ונזכרה שהיא רעבה.

החום היה כעת מעט אחרי שיאו אבל עדיין יבש ומעיק, ודפנה לא שתתה ולא אכלה מאז ארוחת הבוקר שלה בשמורה. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לאכול דבר כעת, ודאי לא לאחר שזיהתה מולה את פארק אדיר, לשעבר פארק החורשות.

לא היו הולכי רגל באזור, רק מכוניות ואוטובוסים של קו 3, ומעבר לכביש נפתח פתח רחב אל הפארק. אולי נמשכה האנדרית לירוק הקורץ לה משם? חשבה. היא חצתה את הכביש והחלה לעלות בשביל אל הפארק. העלייה בשביל הלבן היצוק בטון הייתה מתונה אבל קשה לה, וכשהגיעה אל הספסלים שליד מתקני המשחק נאלצה לשבת לנוח.

בפעם היחידה שביקרה בפארק הזה, לפני כשלוש שנים, נחגג שם יום הולדת לאחיינה הבכור. כעת ישבה, מיובשת, והביטה בשתי הדמויות היחידות בגינה: פעוטה אחת עם המטפלת שלה. אולי תשאל אותן אם ראו את מטילדה? אבל הן נראו שלוות מדי לגבי מי שזה עתה ראו אנדרית מסתובבת חופשי. ומלבד זאת, לא היה בדפנה די כוח לקום.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 18-19-20

פרק 18

זינגר חייך לעצמו. הסיוט נגמר, המשבר נפתר. כשהאוסטרלים יגיעו, גם אם באיחור קל, ידאג שייקחו אותם לשתות יין באחד היקבים בסביבה והם יחכו יחד עד שהאנדרית תוחזר. תירוץ כלשהו כבר ימצא. אמנם לבו לא היה שקט לגבי הטלתה של משימת ההחזרה על נהוראי ואלקלעי, אבל קצת פיקוח הדוק עליהם, קצת פעולה זריזה וזהירה, ולא יישאר כתם וזיכרון מהסיפור של היום הארור הזה.

אבל משום מה, שוקו היה חייב לסיים את השיחה שלו עם זינגר במשפט שהטיל בה כתם קטן וחדש. בניגוד לזינגר, שאחרי הסיגריה שלו היה אפוף שיכרון ניקוטין ומעט מוגבל מנטלית, שוקו חש בשעה האחרונה כאילו שאף וינק מלשד העולם כולו. אי לכך ידע לטוות, אילו נצטרך, שלל משפטים מושלמים תחבירית ומורכבים רעיונית. במצבו כעת היווה שוקו פאר הומו סאפיינסי של קוגניציה. כרגע יצר דווקא משפט שגרתי המביע רעיון פשוט:

"רק תזמין אותי לארוחה," אמר.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה – פרקים 15-16-17

פרק 15

מהבריכה על הגג יכלו דיירי מתחום תל אדיר לראות את הים ואת הערים הגובלות בתל אביב ממזרחה ומדרומה. כמו כן זכו לחזות, מצד מערב, בבית מסחר זעיר, מבנה אבן העשוי טלאי על טלאי, ושורת שלטי עץ מובילה אליו, למניעת טעויות בדרך.

בעלי המוסכים ותחנות השירות הטכניות ששכנו כאן בעבר פונו בתהליך שארך חודשים ושנים, עם פיצוי הגון. העסק היחיד שנותר בקצה המתחם, היכן שהרחוב נקרא פעם רחוב היתד, היה בית המסחר של שוקו להפצת בסיסי פלדה למכונות כביסה.

הבסיסים היו נחוצים להומו סאפיינס, אותו מין חובב נוחות, כדי שמכונות הכביסה שלו לא ירקדו במקצב הסחיטה של 600 סיבובים לדקה ויפצעו את רצפות הקרמיקה בחדרי האמבטיה הנחמדים שלו. בית המסחר היה מטויח בלבן מלוכלך, חלונותיו קטנים ומסורגים, וגגו עשוי פח גלי. על שלושת השלטים המאולתרים שהובילו אליו נאמר "לשוקו", "לקורנפלד" ו"בסיסים מ. כביסה".

עיניו של שוקו היו טובות למראה, פניו מאורכות, שערו כסוף והוא תמיד מסופר היטב. עם כל חמישים וארבע שנותיו עדיין היה תמיר ומוצק. לו נולד במקום ותקופה אחרים אולי היה נעשה כוכב קולנוע איטלקי. אבל שוקו לא שאף לתהילה דווקא, ואת נתוניו המרשימים עטף בבגדי עבודה כחולים ישנים, מרובבי אבק ופתיתי קלקר, שמיעט להחליף ולכבס. הוא עשה רושם מרוצה מאוד בממלכת הריבועים הלבנים שלו.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 12-13-14

פרק 12

"ברור, אל תדאג", אמר נהוראי, "אמרתי להם שהיא חטפה אותה".

הוא זכר שדם סמיך ממים, ועל כל פנים דם אנושי סמיך מדם ניאנדרטלי. לא הייתה לו כל כוונה להיות זה שמזכיר את שמו של מרום בפרשה הזו – רק חסר שיחשבו שזה היה רעיון של מרום להבריח את מטילדה מהשמורה. לכן, כעת, כשהתקשר למרום מהמשרד הקטן בשמורה, ידע שפעל נכון כשלא גילה לזינגר ואלקלעי – צמד חמד נהיו שני אלה – שהיעד של דפנה ומטי הוא בית דודו. במקום זאת ביקש ממרום לוודא שהשתיים יזדרזו ויחזרו לשמורה בהקדם, ואם אפשר גם להוציא לדפנה את השטויות מהראש, בכל סדר אפשרי של פעולות אלה.

מרום, בבגדי הבית הדהויים שלו, החמיר את טון הדיבור שלו בטלפון. "אתה לא זהיר מספיק, ילד", אמר לנהוראי. "אבל טוב שתשתפשף קצת, לא יזיק לך. גם דפנה חרגה מתחום אחריותה בצורה מתמיהה, אבל את זה אבהיר לה כשתגיע".

נהוראי לא האמין מעולם שדפנה דרוויש מסוגלת למעשים קיצוניים. למעשה, ההימלטות שלה היום, בנסיעה הבלתי חוקית עם מטי, הייתה הדבר הכי מסוכן שראה אותה עושה מאז שביקשה ממנו פעם, בארוחת צהריים, להוסיף צ'ילי למנה שלה. ובכל זאת, חשב, הזהירות המופלגת נפגמה, סוף סוף יצא ממנה דבר מודחק. אין ספק שהיא תצטרך לשלם על השטות שעשתה.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 9-10-11

פרק 9

עד שדפנה פתחה בעייפות חלון כדי סדק, נהוראי עמד כבר ליד הרכב שלה וצרור בידו: "הייתה כבר רעבה כל כך? הנה באתי".

"לא בדיוק."

"הון!" אמרה מטילדה.

"אז לאן זה?"

"בסך הכל קופצת רגע למרום להתייעץ".

"בסך הכל?! עם המותק שלנו ככה?"

"זה רק לשעה", אמרה דפנה. "אני צריכה חוות דעת של פרופסור מרום".

"על מה?"

"שעדיף לה להישאר פה."

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 6-7-8

פרק 6

אז הם לוקחים את מטילדה. אמנם היא כבר לא לגמרי ילדה ובכל זאת, שינויים כאלה, ללא הסבר רשמי, יהיה קשה להבהיר לה. מעבר לאוכל וצרכים מידיים, הבינה מושגים מופשטים מעטים: שינה, למשל. געגוע. זיכרונות עבר. המושגים המופשטים שיצרה בעצמה לא דמו בשום צורה לאלה של ההומו סאפיינס. פעם ניסתה להסביר לדפנה דבר מה שקשור בארגז קרטון שעמד במשרד השמורה, וקישרה אותו ליונה מתה. דפנה ניסתה את כל הניחושים האפשריים: לגדל את היונה בארגז? לקבור אותה? להבעיר את הקרטון ולצלות? אבל ככל הנראה, האנדרית לא כיוונה לשימוש מעשי. איזה דימוי נבט בה, והיא לא הצליחה לבטא אותו בבהירות. מועקה ירדה על שתיהן בסוף אותה השיחה. לו רק יכלה לכתוב, למשל, חשבה דפנה. כמו האוטיסטים.

ועכשיו מעבירים אותה שוב. דפנה שיערה שמטילדה תרגיש זרות בדידות, תתגעגע. אין ספק שהיא תתגעגע, ולא תוכל אפילו להביע את געגועיה. אולי תנהם באוזני מטפליה דוברי האנגלית את שמו של נהוראי שכמעט למדה לבטא, אבל האוסטרלים, מה הם יבינו? לוקחים אותה מפה לשם כמו חיה.

דמה של דפנה תסס עכשיו. היא תיעבה את כל מחליטי ההחלטות, ובעיקר את בוני התיאוריות חסרות הבסיס על הפסיכולוגיה של האנדרים, שלכאורה לא הייתה דומה לזו האנושית. הפליאולוגים חמוצי הפנים, אלה שכל השנים ניקו עפר משרידים ארכיאולוגיים, איבדו את מעמדם הרם עם השיבוט המוצלח הראשון. המלכים החדשים היו המומחים שעבדו עם אנדרים חיים ונושמים.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 4-5

פרק 4

בסלון שלה במודיעין צפתה ד"ר דרוויש, מוטרדת, בחדשות על מינויו של צ'ארלי דויל לסגן שר הבריאות האוסטרלי. קראו לו צ'ארלס עכשיו, אבל לגבי דפנה תמיד נשאר צ'ארלי. תמונות מן העבר הוקרנו שוב – דויל בתספורת נערית, בהפגנות מחאה מול מרכז המחקר בסידני, בימים שבהם היה מראשי תנועת ANCO, Anti -Neanderthal Cloning Organization.

כמעט מיד עם ההודעה על ההריון המוצלח הראשון של עובר אנדרי, פתח ארגון מתנגדי השיבוט, במהירות שלוחות במקומות שונים בעולם. המפגינים השתוללו, נעצרו, נהגו לשגר הודעות סרק על פצצות שלא היו, וריגלו אחר התכתובות של מעבדות המחקר. הם טענו בתוקף שהממשלה מסתירה מידע, שהניאנדרטלים רבים ממה שפורסם. יש כבר עשרות או מאות מהם שמוחזקים במתקנים מבודדים, אמרו, חיים בתנאי אנרכיה, והם עוד עתידים לקום על ההומו סאפיינס להכותו.

ועם זאת, אנשי ה-ANCO דחו מכל וכל את הכינוי שהודבק להם "האנטי-גנטיים" והקפידו להבדיל עצמם מכל המוני המתנגדים האחרים לשיבוט: קבוצות דתיות שהתפללו להצלחתו ולכישלונו של רעיון השיבוט, לודיטים של ביוטכנולוגיה שלא ידעו את נפשם מרוב פלצות, מתנגדי ילודה אקולוגיים, וקבוצות אקדמיות שטענו שהמתנדבות להריון והולדה של הניאנדרטלים לא נבחרו באופן שוויוני. ההקפדה של ANCO להבדיל בין הקבוצות נעשתה בצדק גמור: ה-ANCO הייתה תמיד הקולנית והמאיימת מכולן.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 1-2-3

פרק 1

 

"עוד משחק!" פסק נהוראי.

דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.

מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד – כל קלפיה מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: רומן מאת אביבית משמרי, לקריאה חופשית

עדכון: ראיון על "ימי מטילדה" בפודקאסט "מה שכרוך".

אייטם חדשותי על הרומן ב"7 ימים"

אני מעלה כאן רומן שלי, לקריאה והורדה חופשית. אפשר לקרוא לו רומן גנוז – הוא נמנם שלוש שנים במגירה, ובסופו של דבר חשבתי: אני צריכה לעבור הלאה ממנו. אבל לא לפני שאשתף אותו – עם מי שירצה לקרוא, פתוח ובלי חסמים. יש מספיק פרויקטים מעולים שאני עוסקת בהם מסחרית בזמן האחרון (בהוצאת פטל), אז בספר שלי ארשה לעצמי גם להשתעשע קצת. נראה לי שלחיה הספציפית הזאת, רומן מד"בי על ניאנדרטלית משובטת, עם אמירה חברתית, נימה סרקסטית והשראה וונגוטית, יתאים לחיות בין העולמות של ספרות "כמו שצריך" ופרסום עצמאי בלי התניות. 

אז שכתבתי את הספר שוב, הכנסתי תיקונים נחוצים, קיבלתי הערות עריכה מחכימות ותמיכה נהדרת – תודה לכם, לוקאס נייט היקר שנתן הערות עריכה מדויקות ודחיפה אחרונה לפרסום, לידור-ברזיק פרידלנד חברתי שקראה במסירות כל פרק מיד כשיצא, ויהונתן אורן חברי, על הקריאה והעידוד המתמשך. בתחקיר לכתיבת הספר נעזרתי מאוד בפרופ' ורדית רביצקי, פרופסור לביואתיקה באוניברסיטת מונטריאול, ובפרופ' אראלה חוברס, ראש המכון לארכיאולוגיה, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. וכן בד"ר עידו כרמל שסיפק בנדיבות רקע על מחקר ביולוגי.

הגדרתי מראש שלא ארצה חסמים טכנולוגיים או אחרים שיפריעו לקריאה חופשית. לכן, אם אין לכם סבלנות להוריד פי.די.אף שלם, תוכלו לקרוא אותו כאן למטה, בפרקים פרקים. אתם מוזמנים להגיב כמובן, דרך הכפתור "כתבו אלי" וגם במייל הזה.

אני מתה על הספר הזה (ייתכן שבהמשך יבוא לי לעשות בו דברים נוספים, ואולי לא). ואחרי שאעלה את כולו אוכל להתפנות לנובלה שאני עסוקה בה עכשיו. אז בינתיים הנה הוא יוצא לאור. אבל אור מסנוור כזה. כייף. 

על הספר: 

במרכז הספר עומדת מטילדה, ניאנדרטלית שובת לב שגדלה בתנאי מעבדה ומוחזקת בשמורה, וכמו שאר אחיה המשובטים נותרת כמעט לא מובנת לחוקרים האנושיים התוהים על קנקנה. כנגד הרושם ה"פרימיטיבי" שהיא עושה ואהבת הצייד שלה, יש לה אחים נוספים שגדלו במקומות אחרים, והתמכרו לממתקים ומשחקי מחשב. המשותף לכולם הוא חוסר רצונם המופגן להסביר את עצמם לבני האדם, או להפיק מתוכם את מה שבני האדם תופסים כמימוש פוטנציאל. ולכן תוהים החוקרים האנושיים האם משהו השתבש בגידול שלהם.

מטילדה מתגוררת בשמורת תל גזר הישראלית ונמצאת בהשגחתם של שני חוקרים, מדענית מרירה וביולוג צעיר ויהיר, עד שיום אחד מודיעה ממשלת אוסטרליה, שם נולדה, שהיא תובעת את הניאנדרטלית חזרה. למדענית ברור שאין להיעתר לדרישה הזו, וטעמיה עמה. גורמים אנושיים נוספים נכנסים לתמונה, ביניהם ראש המועצה, השומר בשמורה, יזמית נובורישית בעלת שאיפות, בעל בית מסחר זעיר המסרב להתפנות מחלקתו, ובכיר אוסטרלי שהיה פעם פעיל בתנועה אנטי-ניאנדרטלית. כל אחד מהם מנסה לתמרן את הניאנדרטלית לטובת האינטרסים שלו, באופן היוצר סיטואציות קומיות על גבול הגרוטסקה.

למרות העיסוק בניאנדרטלים, נושאו העיקרי של הספר הוא הומו סאפיינס ויכולתם המוגבלת לתפוש בני מין אחר (הומו ניאנדרטלנסיס), להניח הנחות לגבי מידת הדמיון או השוני של ניאנדרטלים אלינו, והדחף הבלתי נכבש לעשות בהם שימוש כדי להוכיח את המבוקש. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על מידת ההיבריס האנושי, על חוסר מנוחה אנושי, על הפגמים המובנים של ההומו סאפיינס בתפיסה ובפעולה – מניפולטיביות, פאתוס, צביעות, תאווה, וגם חמלה – בניסיון המועד לכישלון להבין באמת דמות קרובה לאנושות שאינה אנושית.

*

הפי.די.אף של הספר כולו לקריאה או להורדה: כאן

הפרקים הראשונים:

"ימי מטילדה" – רומן מאת אביבית משמרי

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: