גויאבה

בסך הכל אחת קטנה, צמוקה, שנשכחה במקרר.

הלא זה פרי הסתיו במיטבו, פרי הוד זוהר

מלוא לבבו ציפה צחה וחמאתית

לגמרי הדבר האמיתי, וגרגרי שנהב להשהיית התענוג…

אך זו שכנה בירכתי מדף שבועיים, וקרובה למוג.

מה נעשה עכשיו לרגל פתיחת הסתיו?

איך לא נבוש בעצמנו על ההזנחה?

אמנם היא מכורכמת (בוסר או כבר מק?) וקצת לחה

ובכל זאת עדיין יש בה משום ההבטחה –

זיכרון ילדות של ניחוחותיה בבית כל שנה,

עם הכרת תודה על כך שהתחלפה שוב העונה –

אם כך, כן כן,

אני אֹכַל אותה!

כמו נזיר טיבטי שנזרק מן המסדר אבל חוזר

כזוג למוד קטטות ששב ומנסה להתפשר

על בדל הטעם האחרון טיפשי שאוותר

אֱמֹץ, אינק את המרקם גרגר אחר גרגר

אמצא את בת הטעם הספונה שם (גם אם לא בנדיבות),

אכסוף אל העסיס: הנה הנה, קצת גויאביות!  

אלעס אותה בתאוות החיך, ואתענג

בשם כל הקלישאות הצהובות עוד אשתדל להתרפק

לשוש על כל רמז מתיקות – מתחת, מאחורה, בעקבות,

בכל זאת מותר עדיין לקוות

לנגוס בה ביס ראשון בלי העוויות –

–  – –

למרות שקל היה לדעת שהיא לא-כוחות

גם חמוצה, גם לא רכה, הטעם עוד פחות.  

צריך לזרוק חצי לפח ואת הפה למחות

מן התסיסה המוזרה, ממחאתה

על כך שבנגיסה הטרידו את מנוחתה.

ולמה לדמות שרצוני ישיב אחורה את הזמן?

מה שנשכח במקרר חשוב ממש כמו בר מינן.

ובכל זאת אודה לה על כל זה, כי מצוין  

להיזכר שלחיים כלל לא איכפת מהעניין

לא מהעונה, לא מזיכרונות ולא מעומק המקרר

כל כמה שננגוס האורגניזם ממשיך להתפורר

אדם כציץ השדה, עירום ודל ייוותר,

וגויאבה – עוד יותר.

אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

ביי, לבנים צהובות (תרגום)

היום אכתוב, קוראים יקרים, על קלאסיקת פופ, ולא סתם קלאסיקה, זה עמוד דורי, קשת גותית, פירמידה קטנה של הפופ המערבי. לאחרונה החלטתי…

(כן! יצא לי ספר! לא מתרגלים לזה! תמיד נעלבים קצת כשנפתחת מהדורת חדשות ואין בתחילתה שום הודעה הקשורה אליו. אז בינתיים נדבר על משהו אחר).

ובכן,  "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון, עם המלים של ברני טאופין. נדמה שאין כמעט מה להסביר על הטקסט, הוא פשוט ועשיר כאחד: דובר צעיר שהרגיש כמו toy boy משך זמן ארוך מדי, מכריז שהוא מואס בכל, מטיח דברים קשים במאהב/ת העשיר/ה שלו, וחוזר לכפר מולדתו הפשוט. אני די מכורה לכאלה, שירים שיש בהם גרעין כאב בכל זאת, אבל עומדים בפני עצמם כממתקי פופ ואוחזים את המאזין בחבלי קסם.

יש די הרבה ביצועים לשיר הזה, מה שנקרא "ניסו ונכשלו", רובם לא מצליחים להשתחרר מההיפנוזה של העיבוד המקורי והמלכודות שהוא מציב, ולכן לא אטרח לקשר אליהם. יש ביניהם רק שניים שלפתו והרשימו אותי ועליהם אדבר רגע לפני שאביא פה תרגום של השיר.

אפשר לחשוב שביטלו את המוות

טיפשים, טיפשים מי שמתעקשים לדבר על אהבה, מנסים לחתוך את הזרם המשוגע לפרוסות של ניתוח. יש טעם שגדול מאהבה. על אי תנועה מול החנויות היום בצהריים הבנתי את זה. ועדיין גם אחרי שמבינים אפשר להמשיך לחיות המון זמן ולשכוח.

נמצא בכל מקום

נמצא בכל מקום ולא אלוהים

חובט פתאום ואינו קללה

נמזג בגוף ואינו רצון

מסמיך מדי שנה ואיננו צער

ואינו יופי ואינו שחור ואינו מספיק לחמם

ולופת ומתעקש ואין דרך להוליכו ואין זמן

יבקשני השחר

אֵין לִי אֶלָּא חֲלוֹמִי                        בְּשָכְבִי וּבְקוּמִי מִמִּטָּתִי

בִּלְעָדֵי חֲלוֹמִי מָה אֲנִי                   צֵל נוֹסֵעַ שֶׁל זֶכֶר דְּמוּתִי

יְבֹרַךְ וִיקוּלל דִּמְיוֹנִי                      הַמּוֹלִיד שׂרעפי בִּיעוּתִים

בַּלֵּילוֹת חֶזְיוֹנוֹת נִחוּמִים                 חֵן וָסֶּבֶל וּמֶשִׁי וְטִיט

יִבְחֲשׁוּ בְּמֹּחִי רדוּמְים                    מִשֵּׁנָה מְעִירִים גַּם אוֹתִי

תִּמהונְי ונהיר חֲלוֹמִי                     הוּא לָגְמִי ויהיה גם פִּתִּי

 

קוֹלוֹתַי מְעִירִים אֶת עַצְמִי              יְבַקְּשֵׁנִי הַשַּׁחַר אִטִּי

וְטֶרֶם גּז הַמַּרְאֶה מְעִמִּי                 יָד אוֹשִׁיט לָעוֹלָם התַּחְתִי

מִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹךְ נִמנוּמִי                 כִּי הַלַּיְלָה יִיטַב לְדַעְתִּי

יעֳלה הַחֲלוֹם על הַמְּצִיאוּת            ולוּ תְּהֵא זוֹ מְצִיאוּתִי.

מהימים שהרסיס במוח

מהימים שהרסיס במוח היה נודד לרסיס בלב

"שוב?", היתה מתפקעת שלפוחית המרה

מהלילות ששניהם היו שותים יחד תה ונאנחים

למה לא סיפרו להם שמתגבר הגעגוע

בכל פעם שהזרם עולה חזרה

אף פעם לא מודיעים מראש מתי הרסיס במוח מבקר קרובים

הוא פשוט יוצא כשהלחץ עולה

מותיר שביל מרופד בשומן לא-רווי, סימני מעידה מזדמנים

ונכנס ומוריד את הסטנט

הם שותים יחד תה ונאנחים ומתחשבנים

בוא אלי פעם ואני אבוא גם לבקר אותך

בפעם שעברה כבר הייתי אצלך

לא, זה לא היית אתה

אין לך רסיס אחר, לא, אין לי רסיס אחר מלבדך

יושבים ומהבילים זה את המשקה של זה

והוזים זה על זה וזהים ובודדים

בתום כל ביקור יבקשו את נפשם למות מעצבים

"אויש!", זועקת שלפוחית המרה, מתפורר טחול הצער

רסיס לא אמור לעמוד בפני עצמו, מסכימים כולם

אבל מישהו השאיר את שניהם לבד ועכשיו מאוחר וחם

והזרם סוחף, שלום אח תאום, אני אבוא שוב כעבור עוד יום

מהעלייה, מהחדר הימני, אשרוק לך מלמעלה,

יאמרו מה שיאמרו העורקיקים.

 

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

ראיתי אותו, ישבתי שולחן מאחוריו

הוא ישב עם בלוק או מחשב נישא

קוראים לו דנאל איתיאל או גשור אלידע

תמיד אני מתבלבלת בין שני אלה

תמיד שניהם כותבים על מה שיוצא להם

יש לו לחיים ורודות ועיניים סגולות והוא כותב על כל מה שיצא לו לחוות

שיהוק או שפיכה או הפגנה שהיה בה

הכל הוא נושא לשיר והשירים הם התרסה כלפי הממסד, נדמה לי

כך כתב גם במניפסט השירה שלו שהוציא בדצמבר ועדיין תקף.

ואני משוררת מבוישת עם עצבות גדולה

שכותבת על ההשפלה ועל החמלה

עם ביטויים מקראיים ובלשון נקייה

אף פעם לא מזמינים אותי לפסטיבלי שירה

גם אם יזמינו לא אלך – מרוצים שם מדי

ואני תמיד חושבת שמדברים עלי

או שלא אומרים לי שלום ושזה בכוונה.

בכל אופן דנאל או גשור סימן למלצר

הוא יזמין עכשיו, ידעתי, פסטה מוקרמת בשמנת עם רוטב פטריות

כן, לפי מצב השובע שלו והלחיים והמניפסט, זה מה שהוא יזמין

הוא דורש נושא חדש לשיר ופחות מזה לא יספיק לו

ואני אזמין בקול רם כרוב ניצנים אחד, ושיהיה מריר.

אבל לא, הוא הזמין עוד קפה. הוא בכלל לא שותה אותו

הוא רק רוצה להמשיך לשבת שם, לגמור את השיר שלו

למרות שבית הקפה שייך לו בעצם בשותפות קואופרטיבית

והכיסאות הם שלו, הוא כתב עליהם במוסף החג של השנה שעברה,

בשיר "לשבת אצל מושקו", המגולל בפרוטרוט את סימני הישיבה של המשוררים הגדולים שישבו שם, כולם בחודשיים האחרונים.

כי למעשה כל העיר היא של דנאל והוא גר בדירת חדר בריינס,

שתקרתה המטפטפת היתה נושאה של פואמה לא מנוקדת,

עם אזכור יחיד לרחוב המצטלב אתו,

רחוב שהתגוררתי בו בעצמי פעם אבל לא היה מעולם שלי.

שום דבר מהעיר לא שלי, גם לא הקפה השכונתי וגם לא דירתי

לא החנויות עם הבגדים הזולים ולא עם הבגדים היקרים

וגם לא עצמי שהולכת ברחוב וכל הזמן בודקת שזה בסדר.

ולמחרת פתחתי את המוסף הספרותי

ושירו של דנאל איתיאל (זה היה הוא) התנוסס שם

על העמוד הראשי פלוס איור בגדול

שיר על מלצרית שהפילה מגש

והלקח שניתן לגזור מכך על המזרח התיכון החדש.

למטה היתה המלצה על ספר שיריו "קצוץ דק דק", שנכתב כולו במטבח של מושקו

אחרי משגל שגרתי עם המלצרית, כך נכתב שם, עם הקדמה של דנאל עצמו שגם ניתח את הטקסט בהרחבה.

ואני מעולם לא שלחתי שירים למוסף הספרותי

וגם אם יבקשו לא אשלח, מעודכנים שם מדי

כל הדפים מלאים שירים של דנאל

והמלבן שנשאר מוקדש לזכרו של גשור אלידע

שנחנק מפטרייה מוקרמת, מסתבר, לפני כשבועיים, באותו בית קפה

הכל מעבר לפינה מהבית שלי

הכל רשום בטאבו עד הרדיוס שסביב חלוני

עם ניחוח מוקרם שנכנס לי אל הסלון

ובמקפיא שלי כרוב ניצנים אחד

ובלבי תיעוב.

לו לא יהי. עשרים אלף איש

את "לו יהי" שמעתי אתמול ברדיו פעמיים. לא בביצוע החי הסוער של חוה אלברשטיין אלא בשירה הזהירה של נעמי שמר והגששים. תגידו על נעמי שמר מה שתגידו, היא אחראית לכמה ניגונים נפלאים (חבלי משיח, למשל). "לו יהי" הוא כידוע Let It Be מנוגן בסולם הפוך. בכל זאת, הוא עובד. הוא מזדחל אל הלב ומתיישב בו. עם הקיטש, האימה, התקווה והכל.

השיר הזה מחבר מיידית לימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת חמש וחוויתי את המלחמה בעיקר דרך המילואים של אבא בסיני, והשהייה הממושכת במקלטים. אחרי תום המלחמה התחילו להתפרסם ראיונות וזיכרונות של שבויים ישראלים שחזרו ממצרים. קראתי אותם באדיקות, בהשתאות. אחד מהשבויים סיפר על חקירות ועינויים שעבר, ובהמשך כתב: אבל הכי מסכנים היו האחים המוסלמים. כמה מהם היו אתו בתא. אחרי חקירה המצרים היו מחזירים את האחים המוסלמים לתא מדממים וחסרי שיניים או ציפורניים.

*

כל האווירה הציבורית של היום זורקת אותנו ל-1973. העם הלום, מוכה, מכה, עומד מול איום מסיבי. לוחמים נהרגים בסיטונות. ברקע מחלוקות מרות לגבי נסיבות היציאה למלחמה.

יש כמובן הבדלים: המלחמה היא לא נגד צבאות מאורגנים אלא נגד לוחמי גרילה המסתתרים בקרב אזרחים. אין תמונות מבדחות של נעליים שחיילי אויב בורחים השאירו מאחור, אלא ילדים פצועים ומתים. השנאה בין חלקים בציבור הרבה יותר מפורשת ובוטה. האחדות עשויה קרעים קרעים. וכולם נושמים בדריכות.

אחרים אומרים: לא, כי חזרנו ל-1982.

וכן, גם הציוניות של היום שונה מהציוניות של אז. היא מרה יותר, עצובת עיניים, חשוקת שפתיים. אלא אם היא דלוקת עיניים ואז שולט בה הטון המשיחי המוטרף. בכל מקרה, לחזון יש בעיה.

*

בנה של שמר כתב את השיר האחר שזכרתי מהרדיו של אתמול. "עשרים אלף איש", שנכתב על הלווייתו של שון כרמלי ז"ל. מה שמציל את השיר מפאתוס הוא קולו של הבחור עם הגיטרה ששר אותו. אותו קול מאנפף שבו שר על קצינת המילואים סיגל נחמיאס שלוקחת לו שלושים יום מהחיים. יוצא שהורוביץ מבצע שיר כמו-ממלכתי באופן אישי, בז'אנר של שירי מחאה ספונטניים (ארלו גאת'רי, נגיד). עדיין, ואולי דווקא מפני כך, הדמעות מציפות. מזככות. השיר הזה הולך איתי יום שלם וגם לאחריו.

כן, זה עובד, ואווירה לאומית שוררת. אמנם יש להורוביץ גם התחלקויות בטקסט, ששייכות לאותו מועדון התחלקויות של אמא שלו. למשל: "העושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו עד בוא הסתיו". עד בוא הסתיו? אריאל, אתה לא באמת מאמין לזה, גם אם החרוז מצוין. זה אותו שקר כמו "בית קט עם גג אדום", נכס הנדל"ן הכפרי שהבטיחה שמר ארבעים שנה לפניך. השלום לא יהיה פה בסתיו הזה ולא כשנהיה גדולים ולא בשנה הבאה כשנשב על המרפסת. כמו שישבתי במקלטים בגיל חמש, עמדתי השבוע במרחב המוגן עם בני בן החמש. הבטחות.

בכל אופן, האחים המוסלמים המעונים של אז הם אבותיהם של החמאסניקים החופרים היום. כפי ש"לו יהי" הוא אמו של "עשרים אלף איש".

*

אני לא מרוצה מהחזרתיות של הסיפור המלחמתי-מוזיקלי הזה. היא נוחה מדי – היא מאפשרת להתחמק מקביעת עמדה נחרצת. היא הופכת נסיבות פוליטיות מוגדרות למיתוסים. ממעיטה במשקלה של היכולת לשנות, לעצב את הגורל אחרת. היא מראה לנו שהאויב שלנו נצחי-לכאורה, ומכאן שמצב היריבות נצחי (ולא רק ממושך). היופי המזוכך והכואב שבמוזיקה, שאמור לשאת תקווה, מבוסס אתנו בביצה של מלנכוליה. התחושה המעגלית גורמת לנו להמתין לשירים שיכתבו ילדיו של אריאל הורוביץ, אולי גם הם יהיו מוזיקאים ואחד מהם יכתוב שיר כשהשלום סוף סוף יבוא. איזה שלום? מהמילה המופרכת הזו ומהרלוונטיות שלה לחיינו כעת, אני מבקשת להתנער, לברוא אחרת.

אני מרגישה ששדה הראייה שלי פתוח לרוחב, ועם זאת מעומעם; אין לי ספק בכמה עובדות, ובשאר אני מעדיפה לא לדון. זה מצרף אותי לקבוצה ישראלית גדולה, מכל מיני קצוות של הקשת, בנוגע למלחמה הזו. כי כולם מורידים תריס על החלק שהם לא רוצים לראות, וחוזרים ומדקלמים לעצמם את החלק שכן.

אני רוצה שלום. בדיוק כמו שרציתי, שהאמנתי, שיש בית קט עם גג אדום, או שיבוא הסתיו. אם כי זה כבר לא אותו שלום: התקווה התגלגלה מהדיבורים על סקי בלבנון ורכבת לרבת עמון, אל השאיפה ל-72 שעות של מנוחה. לא הממשלה הזו תביא הסכם שלום. וככל הנראה, גם לא הממשלה שאמורה להחליף אותה. החוסן שנצבר מתבזבז על עתות רגיעה עקרות, שהן הפוגות בין מערכה למערכה. ההיסטוריה זוחלת על גופינו כלטאה מאוסה, ואנחנו עומדים בסלידה והיא ממשיכה להתקדם. את שנעשה אין להשיב.

 

(אז לא אמרתי שום דבר נחרץ באשר למלחמה, צדקתה או אווילותה, לא נתתי אף עצה לממשלה, ואתם רוצים שאכתוב כבר אם אני בעד או נגד. את מי יש להפציץ, על הקיר של מי לכתוב. או לחלופין, את מי יש לזכור לרעה – ממנו ציפיתי ליותר, חשבתי שהוא משלנו.

גם בתגובות אני פוטרת עצמי מראש מוויכוח פוליטי. אתם מצדכם יכולים לכתוב מה שבא לכם).

קווין בשלושה סעיפים

 

1.
"Queen – greatest hits" היה בין שלושת התקליטים הראשונים שקניתי כנערה, מדמי כיס, ונוגנו על פטיפון פשוט. לא הייתי לבד עם קווין, כמובן, כולם האזינו להם. בשיעור מלאכה בבית הספר היה תלמיד אחד מתחיל פתאום לקרקר "I see a little silhouette-oh of a man וחצי מהכיתה היו מצטרפים אליו בצפצוף "scaramouche, scaramouche, will you do the fandango". קצת מצחיק, לא? מרד הנעורים מתבטא ביצירה אופראית יומרנית. מצד שני, למרות הערכתי לז'אנר אף פעם לא הייתי נערת רוק טהור – תמיד מחפשת קודם כל את המלודיה המעוגלת ואת הקול רב ההבעה (אם כי כדאי שיתלווה אליהם סולו גיטרה). עוגות הקרם מרובות השכבות של קווין, שרק לפעמים היתה שכבה רעילה בתוכן, היו מושלמות לצורך העניין. העניין, בגיל העשרה, היה היסחפות מוחלטת עם הצליל.

(תוספת מאוחרת: עם כל הכבוד ל-Jesus and Mary Chain, נניח, או לכל מוזיקה אוונגרדית אחרת נטולת נשמה, מעולם לא היתה התחרות בין אלה לבין פופ-רוק סוחף כמו של קווין. את "ג'יזז" קניתי בזמנו כי המליצו עליו במקומות הנחשבים, אבל הוא נשאר על המדף ומעולם לא זכה להשמעה רצופה אחת).

לימים קניתי את הדיסק, מחווה לתקליט ההוא. שלפתי אותו שוב השבוע – התעורר צורך דחוף לרענן את הפסקול הביתי. מי חשב שיבוא יום ואתחנן בפני ילדיי "תפסיקו כבר עם הביטלס האלה" (Beatles Ballads היה אלבום נוסף בשלישיית הראשונים שלי).

ובכן, איזה תענוג להיזכר מחדש בלהיטים הגדולים של קווין. קשה לבחור – save me או you're my best friend, somebody to love או play the game, כולם מעוגלים היטב, מלאי גווני גוונים, עם זוויות גיטרה משוננת שנתן להם בריאן מיי. הטקסטים אינטליגנטיים, פשוטים במידה ונושאי עוקץ מתון מאוד. ועל כולם מנצח, אדיר ואין בלתו, פרדי מרקורי.

2.
פרדי מרקורי, שם במה. בן למשפחת מיעוט מזנזיבר שביקשה פליטות בבריטניה. גבר שופע און עם חינוך קתולי. בחור עם פגם בלסת שחשש מניתוח מתקן, שבחר כל הזמן להשאיר את הזהות המינית שלו באזור שבין הסתרה לבין הברור מאליו. המתח בין יופי פורץ (גופני ומוזיקלי ובימתי) לבין הכאבים שמתחתם, האיידס שבא אחר כך, תמיד יימצא שם. ובכל זאת, הללויה לפרח המוזר הזה, לכל הפרחים המוזרים האלה, בני מיעוט זרים ומוזרים, בעלי מום, חשופים על הבמה ונבוכים בחיים, שמגלים היכן יוכלו לפרוח במלוא העוז.

הללויה גם לכל מי שנותרו מאחור, בזנזיבר ובכלל, סתם אנשים, אלה שלא מוכשרים לשום דבר מיוחד, או שלא יודעים שהם מוכשרים, או שמוכשרים מעט אבל לא רעבים מספיק. וסתם למשעממים, חסרי הייחוד המופגן. כל כך אנושי לפרוץ ולפרוח ולהיפצע כמו מרקורי, וכל כך אנושי להתרדד, להפוך אדישים לדחף היצירה ולתשוקת הדעת.

כתב ג'ורג' אורוול על מה שהוא קורא "אנוכיות גמורה": "התשוקה להיראות פיקח, התשוקה להיות נושא לשיחה, להיזכר אחרי המוות, להפנות גבך למבוגרים שהתנשאו מעליך בילדות, וכולי וכולי… הרוב המוחלט של האנושות אינו אנוכי. אחרי גיל שלושים הם זונחים כמעט לגמרי את תחושת האינדיבידואליות – וחיים בעיקר עבור אחרים, או פשוט נרמסים תחת העול".

אורוול מזכיר בין אנשי ה"אנוכיות הגמורה" סופרים, מדענים, אמנים, פוליטיקאים, חיילים, אנשי עסקים מצליחים. למרות שבפסקה שלו יש גם התנשאות, ניחם אותי מאוד לקרוא אותה. כמו להסתובב עם תחבושת המון שנים, לחשוב שאת מצליחה לכסות משהו, ואז בא מישהו ואומר בפשטות: הנה פצע, הוא נראה כזה וכזה ושוליו הם כך וכך.

3.
ולבסוף, למה לא, אתמסר לזה לגמרי, ודווקא השיר הזה לא מופיע בתקליט הלהיטים הגדולים שקניתי אז – הנה מופת של מינוף אנרגיה מוזיקלית. שלא כמו בונבוניירות אחרות שלהם, Love of my life בגרסת האולפן שלו נשמע חסר חיים לגמרי, כמו מתכון כתוב בספר בישול. הוא מתעורר לחיים רק מול הקהל, מבעבע כמו בסיר (הקשיבו ל-ck הגדוש, הבוטה ב-hurry back, hurry back בסיום השיר). למה? אולי כי שירת הקהל היא אופרה בפני עצמה – גרנדיוזית, קיטשית, מהממת בהיסחפות שלה. ואולי טורסו חשוף וגרון מלא כמו של מרקורי הם תנאי מספיק להפחת חיים בשיר מצוין שלא ידע שהוא כזה.

*
מה יקרה כשיימאס גם מקווין? האלבום השלישי ברשימה של קניות הנעורים שלי היה Complete Madness. הממ. אותו כבר אין לי בדיסק ולא אטרח. אולי פשוט נחזור לתקופת מה לבלוזים מהדלתא, לעשות reset לאוזניים ולהתחיל את היסטוריית הרוק מחדש.