Category Archives: בלוז

אפשר לחשוב שביטלו את המוות

טיפשים, טיפשים מי שמתעקשים לדבר על אהבה, מנסים לחתוך את הזרם המשוגע לפרוסות של ניתוח. יש טעם שגדול מאהבה. על אי תנועה מול החנויות היום בצהריים הבנתי את זה. ועדיין גם אחרי שמבינים אפשר להמשיך לחיות המון זמן ולשכוח.

נמצא בכל מקום

נמצא בכל מקום ולא אלוהים

חובט פתאום ואינו קללה

נמזג בגוף ואינו רצון

מסמיך מדי שנה ואיננו צער

ואינו יופי ואינו שחור ואינו מספיק לחמם

ולופת ומתעקש ואין דרך להוליכו ואין זמן

יבקשני השחר

אֵין לִי אֶלָּא חֲלוֹמִי                        בְּשָכְבִי וּבְקוּמִי מִמִּטָּתִי

בִּלְעָדֵי חֲלוֹמִי מָה אֲנִי                   צֵל נוֹסֵעַ שֶׁל זֶכֶר דְּמוּתִי

יְבֹרַךְ וִיקוּלל דִּמְיוֹנִי                      הַמּוֹלִיד שׂרעפי בִּיעוּתִים

בַּלֵּילוֹת חֶזְיוֹנוֹת נִחוּמִים                 חֵן וָסֶּבֶל וּמֶשִׁי וְטִיט

יִבְחֲשׁוּ בְּמֹּחִי רדוּמְים                    מִשֵּׁנָה מְעִירִים גַּם אוֹתִי

תִּמהונְי ונהיר חֲלוֹמִי                     הוּא לָגְמִי ויהיה גם פִּתִּי

 

קוֹלוֹתַי מְעִירִים אֶת עַצְמִי              יְבַקְּשֵׁנִי הַשַּׁחַר אִטִּי

וְטֶרֶם גּז הַמַּרְאֶה מְעִמִּי                 יָד אוֹשִׁיט לָעוֹלָם התַּחְתִי

מִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹךְ נִמנוּמִי                 כִּי הַלַּיְלָה יִיטַב לְדַעְתִּי

יעֳלה הַחֲלוֹם על הַמְּצִיאוּת            ולוּ תְּהֵא זוֹ מְצִיאוּתִי.

מהימים שהרסיס במוח

מהימים שהרסיס במוח היה נודד לרסיס בלב

"שוב?", היתה מתפקעת שלפוחית המרה

מהלילות ששניהם היו שותים יחד תה ונאנחים

למה לא סיפרו להם שמתגבר הגעגוע

בכל פעם שהזרם עולה חזרה

אף פעם לא מודיעים מראש מתי הרסיס במוח מבקר קרובים

הוא פשוט יוצא כשהלחץ עולה

מותיר שביל מרופד בשומן לא-רווי, סימני מעידה מזדמנים

ונכנס ומוריד את הסטנט

הם שותים יחד תה ונאנחים ומתחשבנים

בוא אלי פעם ואני אבוא גם לבקר אותך

בפעם שעברה כבר הייתי אצלך

לא, זה לא היית אתה

אין לך רסיס אחר, לא, אין לי רסיס אחר מלבדך

יושבים ומהבילים זה את המשקה של זה

והוזים זה על זה וזהים ובודדים

בתום כל ביקור יבקשו את נפשם למות מעצבים

"אויש!", זועקת שלפוחית המרה, מתפורר טחול הצער

רסיס לא אמור לעמוד בפני עצמו, מסכימים כולם

אבל מישהו השאיר את שניהם לבד ועכשיו מאוחר וחם

והזרם סוחף, שלום אח תאום, אני אבוא שוב כעבור עוד יום

מהעלייה, מהחדר הימני, אשרוק לך מלמעלה,

יאמרו מה שיאמרו העורקיקים.

 

החתול רוצה את מה שיש לכלב

החתול רוצה את מה שיש לכלב

והכלב – את מה שיש לטווס;

העץ רוצה את מה שיש לאיש

והאיש את מה שיש לשיר ברדיו;

מפית האוכל רוצה את מה שיש לקבלת השבת

וקבלת השבת רוצה את מה שיש לתור לתירס חם;

הווזיר רוצה את מה שיש לאמיר

והאמיר את מה שיש לאשת ליצן החצר;

תולעי העץ רוצות את מה שיש לאריה של אמ.ג'י.אמ

והאריה של אמ.ג'י.אמ רוצה את אמא שלו;

אביבית משמרי רוצה את מה שיש לפיתה עם חביתה

שסותמת ולא רוצה שום דבר;

אביבית משמרי רוצה את מה שיש לפיתה עם חביתה

שסותמת ולא רוצה שום דבר.

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

ראיתי אותו, ישבתי שולחן מאחוריו

הוא ישב עם בלוק או מחשב נישא

קוראים לו דנאל איתיאל או גשור אלידע

תמיד אני מתבלבלת בין שני אלה

תמיד שניהם כותבים על מה שיוצא להם

יש לו לחיים ורודות ועיניים סגולות והוא כותב על כל מה שיצא לו לחוות

שיהוק או שפיכה או הפגנה שהיה בה

הכל הוא נושא לשיר והשירים הם התרסה כלפי הממסד, נדמה לי

כך כתב גם במניפסט השירה שלו שהוציא בדצמבר ועדיין תקף.

ואני משוררת מבוגרת עם רעב ועצבות גדולה

שכותבת על ההשפלה ועל החמלה

עם ביטויים מקראיים ובלשון נקייה

אף פעם לא מזמינים אותי לפסטיבלי שירה

גם אם יזמינו לא אלך – מרוצים שם מדי

ואני תמיד חושבת שמדברים עלי

או שלא אומרים לי שלום ושזה בכוונה.

בכל אופן דנאל או גשור סימן למלצר

הוא יזמין עכשיו, ידעתי, פסטה מוקרמת בשמנת עם רוטב פטריות

כן, לפי מצב השובע שלו והלחיים והמניפסט, זה מה שהוא יזמין

הוא דורש נושא חדש לשיר ופחות מזה לא יספיק לו

ואני אזמין בקול רם כרוב ניצנים אחד, ושיהיה מריר.

אבל לא, הוא הזמין עוד קפה. הוא בכלל לא שותה אותו

הוא רק רוצה להמשיך לשבת שם, לגמור את השיר שלו

למרות שבית הקפה שייך לו בעצם בשותפות קואופרטיבית

והכיסאות הם שלו, הוא כתב עליהם במוסף החג של השנה שעברה,

בשיר "לשבת אצל מושקו", המגולל בפרוטרוט את סימני הישיבה של המשוררים הגדולים שישבו שם, כולם בחודשיים האחרונים.

כי למעשה כל העיר היא של דנאל והוא גר בדירת חדר בריינס,

שתקרתה המטפטפת היתה נושאה של פואמה לא מנוקדת,

עם אזכור יחיד לרחוב המצטלב אתו,

רחוב שהתגוררתי בו בעצמי פעם אבל לא היה מעולם שלי.

שום דבר מהעיר לא שלי, גם לא הקפה השכונתי וגם לא דירתי

לא החנויות עם הבגדים הזולים ולא עם הבגדים היקרים

וגם לא עצמי שהולכת ברחוב וכל הזמן בודקת שזה בסדר.

ולמחרת פתחתי את המוסף הספרותי

ושירו של דנאל איתיאל (זה היה הוא) התנוסס שם

על העמוד הראשי פלוס איור בגדול

שיר על מלצרית שהפילה מגש

והלקח שניתן לגזור מכך על המזרח התיכון החדש.

למטה היתה המלצה על ספר שיריו "קצוץ דק דק", שנכתב כולו במטבח של מושקו

אחרי משגל שגרתי עם המלצרית, כך נכתב שם, עם הקדמה של דנאל עצמו שגם ניתח את הטקסט בהרחבה.

ואני מעולם לא שלחתי שירים למוסף הספרותי

וגם אם יבקשו לא אשלח, מעודכנים שם מדי

כל הדפים מלאים שירים של דנאל

והמלבן שנשאר מוקדש לזכרו של גשור אלידע

שנחנק מפטרייה מוקרמת, מסתבר, לפני כשבועיים, באותו בית קפה

הכל מעבר לפינה מהבית שלי

הכל רשום בטאבו עד הרדיוס שסביב חלוני

עם ניחוח מוקרם שנכנס לי אל הסלון

ובמקפיא שלי כרוב ניצנים אחד

ובלבי תיעוב.

תגיד את זה

(חזרתי? אולי, בערך, כן, ככה. אבל כבר לא יהיה פוסט כל יומיים. עסוקה בכתיבה מכל מיני סוגים. אז אני מגדירה כאן לעצמי ולכם, שאפרסם לא יותר מפעם בשבוע-עשרה ימים, ורק חומרים שכבר הצטברו).

*

תגיד את זה, אבל מתוך תוככי הפה, ממקום שמעבר לחיך, מירכתי השפתיים, מענבל הדיבור הפנימי.

ואני מצדי אקשיב, באוזן הסודית אקשיב. רטטי הקול יבקיעו מנהרה דקה, כל כולה, אל מקום אחד מתחת לסרעפת, שלא נוּגַּע.

ויחמץ לבי עליך ולבך עלי. על שכבר קהית, על שכבר לא יודעת איך לקבל. ולבבותינו ינודו בעצב למילים, למחוות.

אבל כיוון שהאופציה האחרת היא שתיקה, תגיד את זה. תגיד.

*

השאירו אותי. במערה. והלכו. אני תינוק באינקובאטור של חנקן. צריך צינור. שלא אמות מקור.

נטשו אותי נופשים. בזפת של החוף. נחמן פרקש מגיע לשיר לפני השינה. נומי נומי יפתי כי בא החושך.

שכחו אותי דומעת בתוך חדר. דמעותיי התנפצו אל רצפת הכורכר: חצץ, חצץ. חיכיתי לשלולית. במגפיי.

עזבו אותי בבית חרושת לנקניק, ואני חלק מהמכונה הגדולה, חותכת, חותכת בי להבין את עצמי. פה רק אני וההודו. פסטרמה של פחד אנחנו דוחסים ביחד.

הצלו עלי מפני שמש אוסטרליה. שלחתי את ידי דרך החור באוזון וקטפתי פסולת חלל. על האבן היה חרות: אבל הלא את כבר גדולה. הכל את יכולה.

משקפיים

ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים. זוג משקפיים לילד.

האופטיקאי אומר: חמוד.

שאלתי: סלח לי, האם יש השתתפות לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים?

והוא גמגם: לא לא, אממ אממ, יש רק ל, אה, כללית מושלם.

ובבית לפני השינה. מצאתי: יש.

יש השתתפות – שמונים אחוז לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים!

אבל רק למי שקונה בחנויות המורשות.

למשל בחנות האחרת. מעבר לכביש.

*

החוצפן ידע ולא אמר לי. איך הוא ידע ולא אמר.

אין ברירה. מחר בשמונה בבוקר אלך אליו. לפני שתושלם ההזמנה.

לדרוש את הכסף בחזרה.

עם הילד אלך אליו, שיעמוד תם וטהור בינינו. שלא יאפשר למנוול לאיים על הלקוחה.

מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?

האם אחרי שלושים שנה בשכונה אתה לא יודע שיש השתתפות בחנות השנייה?

אין ברירה, אני אצטרך לשצוף בחמת זעם, לשקוק את הכעס, כל מה שעובד,

לרמז על השקר, על הגניבה, שיתבייש, אך לא להאשים מפורשות.

לא להעליב את האמיגדלה. רק לתאר את העוולה, לעורר את האהדה. זוהי תוכניתי.

אולי גם אסביר לו שאני מפרנסת יחידה.

ואני מתמוטטת עכשיו וכל כך בוכה.

אבל באמת, אין לי את הסכום הזה. כזה סכום אין לי.

ואם רק אבקש הנחה?

*

מתעוררת בשתיים וחצי בלילה. יוצאת מן המיטה.

שמיכת הפוך מחכה. גם הספר, קטן ואדום. שירת אהבה הודית משולהבת. סתם שילמתי. גנב בן גנב.

יוצאת מהבית. לשבת להמתין לו ליד החנות. זה הלא בקצה הרחוב.

כבר רבע לחמש והוא מגיע מוקדם, מה יש אם אנמנם פה קצת, תיכף יתחילו האוטובוסים.

בשמונה וחצי מעירה אותי יד: גברת, את צריכה עזרה?

ואני קופצת על רגלי: תשמע, יש השתתפות אבל לא אצלך.

גברת, הוא אומר, גברת. אני ממש מצטער, לא התכוונתי.

אדוני, אתה חתיכת… אחרי שלושים שנה בשכונה!

תשמעי רגע, גברת. כשעלינו לארץ, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, אחותי הגדולה נשארה שם. סירבו להעלות אותה על המטוס שלנו. בכינו בכינו, לא הסכמנו להיפרד. בסוף הדודה הערירית אמרה: היא על הלב שלי, על האחריות שלי, אני אביא לכם אותה במטוס הבא בריאה ושלמה. ובאמת חיכינו בלוד שעות והיא הגיעה, במטוס אחרינו הגיעה, כמה אמא שלי בכתה. והילד שלך מחכה בבית, גברת, באמת רחמנות.

אדוני, זה לא יעזור לך, אני לא מאמינה לאף מילה. פתח את הקופה!

הוא נאנח, תשמעי זה לא בסדר, משקשק בצרור מפתחות, פותח בריח ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ואחר כך שני בריחים יחדיו. ודלת ברזל. ודלת זכוכית משוריינת. ועדשת זכוכית גדולה ורבועה. ושנינו פוסעים לתוכה בנקישה, ונבלעים בתוך החנות השקופה. צורת ידיות כפולות צורתה. איזה זוג הזמנתם, הוא שואל, אתן לך אותו בחינם, אתן לך גם משקפי שמש. רצועה לידית ונרתיק עם מטלית לזיגוג והברקה. אתן לך גם עוגות עם קרמל ומרציפן, ועוגיות אוראו בתור גלגלים. גלגלי עוגת הרכבת שאביא לך.

הנה, הוא פותח כספת בתוך כספת ומוציא מתוכה תיבה נעולה, קחי את הכסף, את הצ'ק והכרטיס, את כל כך צודקת גברת, וכל כך נפלאה מעולה ויפה. והוא עורם אל תוך ידי ואל כיסי שטרות שטרות, גדולים בצבע אדום וסגול, נוטפי תות יער ודומדמניות מהחורשה השחורה, וכולי מתכסה בהדפסים הנמרחים עלי, דיוקנאות ומספרים, כל גדולי האומה המונצחים עושים לי נעים, ואני עומדת מעוטרת והוא חותך לי פרוסה משולשת מדלפק הקבלה, קחי, תביאי גם לילד – את רוצה עם סוכריות צבעוניות או בלי?

*

ובמיטה. לזרוק את השמיכה המזיעה, ולהבין. להגיד לעצמי. אני יודעת מה.

זה בסדר, ותרי. תהיי גם גדולה גם קטנה.

זה קורה. בסך הכל את לא ביררת קודם וזה קורה.

ככה זה כסף ככה זה בחיים ככה זה מתוקה.

ואני מוותרת, לא רק על ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים בלי שמונים אחוז הנחה. מוותרת גם על כל סימני החוזקה. על העמדת הפנים שלא צריכה. על ההכחשה. על הזיכרון של מי שעדיין מחזיק לי קור דבוק מהנשמה. הנה אני כל כך קטנה וכל כך תלויה. מתפרקדת, מתרפה מתוך האין ברירה. תודה לך ובבקשה.

עוד לא בוקר. כבר לא לילה.

שה, שה.

%d בלוגרים אהבו את זה: