ארכיון קטגוריה: מוזיקה ומוסיקה

פליס. פלנל. הנדל

קר בימים האלה. קר יותר מכתף של שוביניסט. סגרירי יותר ממצב הרוח של מכשפה שהורשעה. אפור יותר משגרת יומו של עכבר עיר. וחדרי צמוד למרפסת. אני לא טורחת לסדר את המיטה הקפואה, ששכבות פלנל, טלאים וצמר נערמות עליה בערבוביה. קר אפילו מכדי ליישר אותן זו על זו לפני השינה. אני מדליקה לרגע את מפזר החום ומקפלת עלי את הקציפה הכבדה הזו, משקשקת קצת, מגיעה לאט לאט לחום נמוך, קוראת עמוד בספר ומכבה. ואז שומעת את הדלת המובילה למרפסת זועקת אלי בבהלה. סופת ברקים. כל סערות העולם רוגשות, אבל הילדים גדלים בינתיים והלב מתרגל את שריריו והמשימות נעשות והתבשילים על האש. יומיום.

*

מצעי הפלנל על מיטתי הם מלפני שש שנים או יותר, ולא תואמים. נמאס לי לשלב סגול וקרם, חשבתי לקנות חדשים. כבר לא מייצרים יותר מצעי פלנל, אמר האיש בחנות. עכשיו קונים רק פליס, הצביע על ערימת מצעים שעירים, כעורים כחיות מפוחלצות, שנחה לידו. ורק את זה יש להשיג. את הפלנל התחילו בתי החרושת לייצר פחות ופחות איכותי, הסביר, עד שאחרי כביסה ראשונה הוא נעשה דליל כרשת, ולבסוף ויתרו.

*

אני מקדישה עכשיו את כל זמן ההאזנה שלי למוזיקה קלאסית. במקום להיות צמודה כהרגלי למהלכי גיטרה משנות השבעים, ג'אז-פאנקי-בלוז, אני נודדת אקראית ברשת, עוברת מקונצ'רטו לכינור אחד למשנהו. לא גדלתי על הנדל, אני לא מאזינה מושכלת במיוחד, גם לא זוכרת את מספר האופוס או את שם התזמורת. אבל המיתרים המדויקים, החצוצרות העדינות (זה חייב לכלול בדרך כלל יותר כלי מיתר ונשיפה מאשר פסנתרים), מצנתרים את דרכם בראשי, מוצאים את עצמם במנהרה מנטלית ישירה ממש במרכז ההתכווננות, ההתמקדות. הספקי הולכים וגדלים, עצמותי ממשיכות ומשקשקות, ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה. מהכל.

על היצירות המוזיקליות הללו, בנות ארבע מאות וחמש מאות שנה, אומרים שהן קלאסיות, אם כי הן צעירות מאוד בהשוואה לתופי ג'ונגל למשל. מעטה התרבות האנין הזה דק ומחורר, וניאנדרטלים מציצים בעדו. למרות זאת הן עושות עבודה מצוינת בשבתן כנצחיות. הן מאפשרות לי להרגיע את חרדת העכשיו: איך ייתכן שככה? איך יכול להיות – אבל הלא? – לא, זה לא יתואר. מגבירה את הרדיו. כשאני תקועה אחרי מערבל בטון בדרום העיר, רגע לפני בחירות, כשהמלל הציני מסביב בלתי פוסק, אני מעדיפה לתעות מוזיקלית בזמן ובמרחב. זו לא בריחה, לא התעלמות (לכו להצביע), רק עוד דרך לחיות, בשלב הזה.

I Don't Want to Talk about It. תרגום

הנה עוד קלאסיקה, שבמקור היתה רוק-קאנטרי נקי ופוצע כבדולח (הביצוע המקורי של Crazy Horse), והפכה לפופ חלקלק כסאטן בביצוע המוכר של רוד סטיוארט. סלחו לי על הדימויים, הם בהשפעת האזנה רצופה של חצי יום לשיר הזה. (תוספת מאוחרת: איך יכולתי לשכוח את הביצוע מלא הנשמה של Everything but the Girl).

מה נותן לשיר את כוחו, חוץ מהפזמון ההמנוני-משהו? לדעתי, המינון המדויק של מה שהטקסט מגלה ומה שהוא שומר בסוד. לכאורה הסיטואציה ברורה, לב שבור, מה יש לפרט. והרי מתוארת גם תמונה ויזואלית ברורה: כוכבים, לילה, צללים בכחול ושחור. אבל הם לא (רק) הנוף החיצוני – נאמר בפירוש שלכוכבים אין משמעות, אלא "הם מראה". אולי זה מפני שבייחוד בשעת משבר, הנוף החיצוני רק משקף את הנוף הפנימי שלנו. ואולי מפני שהדובר לוקח את האישה שאהב לטיול בתוך לבו, בין הצללים שבו, ובעצם שניהם לא צופים בכוכבים כרגע אלא מסיירים, מוטרדים מאוד, בתוך הסיפור שלו.

מצד שני, למרות הפירוט הרגשי, הרבה נשאר פה נסתר – לא מסופר על מה ולמה נשבר אותו לב, הלא יש מיליון סיבות אפשריות ללב שבור. ואם לבו של הדובר הוא שנשבר, למה האישה היא שבוכה. אם היא לא רוצה אותו, למה היא יושבת ומקשיבה לו. וכמובן, אם הוא, כדבריו, באמת לא רוצה לדבר על זה, למה עשה מזה שיר. אבל כמובן, אי אפשר להתלונן על התוצאה כי היא נהדרת.

תרגמתי בלשון גבר הפונה לאישה – אני מניחה שאפשר בשפצורים קלים להפוך את זה (אבל לא בא לי). ולסיום, עוד ביצוע עם רוד סטיוארט ואיימי בל, אני לא יודעת אם הוא הכי טוב, אבל הוא מרגש ומדגים פופ אצטדיונים במיטבו.

*

בעינייך רואים את הבכי שלך עוד מקודם

לא איכפת מכוכבי השמים, הם רק המראָה פה

לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר

אם אחליט להישאר פה עוד רגע

אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.

אם לבד אעמוד, אולי יסתירו הצללים את הלב

כחול מדמעות, פחד שחור

לא איכפת מכוכבי השמים, הם רק המראָה פה

לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר

אם אחליט להישאר פה עוד רגע

אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.

לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר

אם אחליט להישאר פה עוד רגע

אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.

תגיד את זה

(חזרתי? אולי, בערך, כן, ככה. אבל כבר לא יהיה פוסט כל יומיים. עסוקה בכתיבה מכל מיני סוגים. אז אני מגדירה כאן לעצמי ולכם, שאפרסם לא יותר מפעם בשבוע-עשרה ימים, ורק חומרים שכבר הצטברו).

*

תגיד את זה, אבל מתוך תוככי הפה, ממקום שמעבר לחיך, מירכתי השפתיים, מענבל הדיבור הפנימי.

ואני מצדי אקשיב, באוזן הסודית אקשיב. רטטי הקול יבקיעו מנהרה דקה, כל כולה, אל מקום אחד מתחת לסרעפת, שלא נוּגַּע.

ויחמץ לבי עליך ולבך עלי. על שכבר קהית, על שכבר לא יודעת איך לקבל. ולבבותינו ינודו בעצב למילים, למחוות.

אבל כיוון שהאופציה האחרת היא שתיקה, תגיד את זה. תגיד.

*

השאירו אותי. במערה. והלכו. אני תינוק באינקובאטור של חנקן. צריך צינור. שלא אמות מקור.

נטשו אותי נופשים. בזפת של החוף. נחמן פרקש מגיע לשיר לפני השינה. נומי נומי יפתי כי בא החושך.

שכחו אותי דומעת בתוך חדר. דמעותיי התנפצו אל רצפת הכורכר: חצץ, חצץ. חיכיתי לשלולית. במגפיי.

עזבו אותי בבית חרושת לנקניק, ואני חלק מהמכונה הגדולה, חותכת, חותכת בי להבין את עצמי. פה רק אני וההודו. פסטרמה של פחד אנחנו דוחסים ביחד.

הצלו עלי מפני שמש אוסטרליה. שלחתי את ידי דרך החור באוזון וקטפתי פסולת חלל. על האבן היה חרות: אבל הלא את כבר גדולה. הכל את יכולה.

משקפיים

ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים. זוג משקפיים לילד.

האופטיקאי אומר: חמוד.

שאלתי: סלח לי, האם יש השתתפות לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים?

והוא גמגם: לא לא, אממ אממ, יש רק ל, אה, כללית מושלם.

ובבית לפני השינה. מצאתי: יש.

יש השתתפות – שמונים אחוז לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים!

אבל רק למי שקונה בחנויות המורשות.

למשל בחנות האחרת. מעבר לכביש.

*

החוצפן ידע ולא אמר לי. איך הוא ידע ולא אמר.

אין ברירה. מחר בשמונה בבוקר אלך אליו. לפני שתושלם ההזמנה.

לדרוש את הכסף בחזרה.

עם הילד אלך אליו, שיעמוד תם וטהור בינינו. שלא יאפשר למנוול לאיים על הלקוחה.

מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?

האם אחרי שלושים שנה בשכונה אתה לא יודע שיש השתתפות בחנות השנייה?

אין ברירה, אני אצטרך לשצוף בחמת זעם, לשקוק את הכעס, כל מה שעובד,

לרמז על השקר, על הגניבה, שיתבייש, אך לא להאשים מפורשות.

לא להעליב את האמיגדלה. רק לתאר את העוולה, לעורר את האהדה. זוהי תוכניתי.

אולי גם אסביר לו שאני מפרנסת יחידה.

ואני מתמוטטת עכשיו וכל כך בוכה.

אבל באמת, אין לי את הסכום הזה. כזה סכום אין לי.

ואם רק אבקש הנחה?

*

מתעוררת בשתיים וחצי בלילה. יוצאת מן המיטה.

שמיכת הפוך מחכה. גם הספר, קטן ואדום. שירת אהבה הודית משולהבת. סתם שילמתי. גנב בן גנב.

יוצאת מהבית. לשבת להמתין לו ליד החנות. זה הלא בקצה הרחוב.

כבר רבע לחמש והוא מגיע מוקדם, מה יש אם אנמנם פה קצת, תיכף יתחילו האוטובוסים.

בשמונה וחצי מעירה אותי יד: גברת, את צריכה עזרה?

ואני קופצת על רגלי: תשמע, יש השתתפות אבל לא אצלך.

גברת, הוא אומר, גברת. אני ממש מצטער, לא התכוונתי.

אדוני, אתה חתיכת… אחרי שלושים שנה בשכונה!

תשמעי רגע, גברת. כשעלינו לארץ, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, אחותי הגדולה נשארה שם. סירבו להעלות אותה על המטוס שלנו. בכינו בכינו, לא הסכמנו להיפרד. בסוף הדודה הערירית אמרה: היא על הלב שלי, על האחריות שלי, אני אביא לכם אותה במטוס הבא בריאה ושלמה. ובאמת חיכינו בלוד שעות והיא הגיעה, במטוס אחרינו הגיעה, כמה אמא שלי בכתה. והילד שלך מחכה בבית, גברת, באמת רחמנות.

אדוני, זה לא יעזור לך, אני לא מאמינה לאף מילה. פתח את הקופה!

הוא נאנח, תשמעי זה לא בסדר, משקשק בצרור מפתחות, פותח בריח ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ואחר כך שני בריחים יחדיו. ודלת ברזל. ודלת זכוכית משוריינת. ועדשת זכוכית גדולה ורבועה. ושנינו פוסעים לתוכה בנקישה, ונבלעים בתוך החנות השקופה. צורת ידיות כפולות צורתה. איזה זוג הזמנתם, הוא שואל, אתן לך אותו בחינם, אתן לך גם משקפי שמש. רצועה לידית ונרתיק עם מטלית לזיגוג והברקה. אתן לך גם עוגות עם קרמל ומרציפן, ועוגיות אוראו בתור גלגלים. גלגלי עוגת הרכבת שאביא לך.

הנה, הוא פותח כספת בתוך כספת ומוציא מתוכה תיבה נעולה, קחי את הכסף, את הצ'ק והכרטיס, את כל כך צודקת גברת, וכל כך נפלאה מעולה ויפה. והוא עורם אל תוך ידי ואל כיסי שטרות שטרות, גדולים בצבע אדום וסגול, נוטפי תות יער ודומדמניות מהחורשה השחורה, וכולי מתכסה בהדפסים הנמרחים עלי, דיוקנאות ומספרים, כל גדולי האומה המונצחים עושים לי נעים, ואני עומדת מעוטרת והוא חותך לי פרוסה משולשת מדלפק הקבלה, קחי, תביאי גם לילד – את רוצה עם סוכריות צבעוניות או בלי?

*

ובמיטה. לזרוק את השמיכה המזיעה, ולהבין. להגיד לעצמי. אני יודעת מה.

זה בסדר, ותרי. תהיי גם גדולה גם קטנה.

זה קורה. בסך הכל את לא ביררת קודם וזה קורה.

ככה זה כסף ככה זה בחיים ככה זה מתוקה.

ואני מוותרת, לא רק על ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים בלי שמונים אחוז הנחה. מוותרת גם על כל סימני החוזקה. על העמדת הפנים שלא צריכה. על ההכחשה. על הזיכרון של מי שעדיין מחזיק לי קור דבוק מהנשמה. הנה אני כל כך קטנה וכל כך תלויה. מתפרקדת, מתרפה מתוך האין ברירה. תודה לך ובבקשה.

עוד לא בוקר. כבר לא לילה.

שה, שה.

דעה משתנה (פול סיימון, פיליפ גלאס)

(פוסט עבר מהבלוג הישן, שמצאתי באמתחתי. אל דאגה, פוסט חדש בקרוב).

תרגום שלי לשיר הנהדר Changing Opinion (מילים: פול סיימון, לחן: פיליפ גלאס). מתוך הפרוייקט של גלאס "Songs from liquid days".

*

בהדרגה
התחלנו לשים לב
להמהום בחדר
המהום חשמלי בחדר
זה עשה ממממממ

עקבנו אחריו
מפינה לפינה
הצמדנו אוזניים
אל הקירות
חצינו אלכסונים
ושמנו את הידיים על הרצפה
זה עשה ממממממ

לפעמים זו היתה
אוושה
לפעמים זה היה
דופק
לפעמים נדמה היה
שזה נעלם
אבל אז, ברבע-סיבוב
של הראש
זה התגלגל מסביב לספה
ענן סערה מהמהם
ממממממ

אולי זה ההמהום
של מקרר שקט
שמקרר בלילה חשוב
אולי זה ההמהום
של קולות ההורים שלנו
מזמן באור רך
ממממממ

אולי זה ההמהום
של דעה משתנה
או שפה זרה בתפילה
אולי זו המנטרה
של הקירות והכבלים
נשימה עמוקה באוויר רך
ממממממ.

ישראלים בג'ונגל

 

הגיליון החדש של מגזין החברה והתרבות הגרמני Jungle World יצא השבוע, והוא מוקדש לישראל. תרומתי הצנועה להם – כתבה על מוזיקאים אלטרנטיביים בסצינה המקומית. מעבר לזה יש שם כתבות של כותבים ישראלים וגרמנים על היבטים שונים של החיים פה, מהאינתיפאדה דרך תעשיית ההיי-טק ועד מצעד הגאווה בירושלים. אפילו ראיון עם אתגר קרת הכניסו. ויש גם כתבות של יוסי מטלון (מ"רשימות" גם הוא) ושל ניב חכלילי (לשעבר?)

אם אתם לא קוראים גרמנית – אין דבר, גם אני לא. לפחות תסתכלו בתמונות: המוסף המצורף לגיליון מוקדש לסדרת צילומים של דינו מנדראה (חבר טוב שלי), שכותרתה "מנסים להיות בני עשרים בירושלים".

מיסטר ג'ונסון הולך לעיר

 

האיחור הקל לא ימנע ממני להכריז בחגיגיות: אריק קלפטון הולך לעשות כבוד לאחד מהאבות המייסדים של הבלוז, רוברט ג'ונסון. כן, זה השובב ההוא שכבר הוצג פה עם מקצוע שמת. עשו לו גם מחווה בסרט "אחי, איפה אתה" – אם אתם זוכרים את הצעיר השחור שמכר את נשמתו לשטן, מסתובב בטרמפים ומנגן כמו שד.

האלבום של קלפטון ייצא בסוף חודש מארס וייקרא Me & Mr. Johnson. זה הזמן לבחור באחת משתי אסטרטגיות פעולה:

א. לחסוך כסף לא רק לאלבום הזה, אלא גם לאחד מאלבומי האוסף של ג'ונסון שמסתובבים היום בשוק, עם הביצועים המקוריים.

ב. להמתין ליציאתו של אוסף חדש-חדיש, שבטח ייצא באריזה נאה ובמחיר גבוה, מעט לאחר האלבום של קלפטון. סביר להניח שפתאום כל העולם ייזכר בג'ונסון ושתולדות חייו הסהרוריים יימרחו על פני מדור-שניים של אוחובסקי (אני לא מתלוננת).

ג. טוב, אז תורידו, מנוולים. פה יש כמה דוגמיות.

הו סופרמן

(מוקדש למאסנה [1])

הו סופרמן, הו שופט. הו אמא ואבא. אמא ואבא.
הו סופרמן, הו שופט. הו אמא ואבא. אמא ואבא.
היי. אני לא בבית כרגע. אבל אם אתם רוצים להשאיר הודעה, פשוט תתחילו לדבר כשיישמע הצליל.

הלו? זאת אמא שלך. אתה שם? אתה בא הביתה?
הלו? יש מישהו בבית? טוב, אתה לא מכיר אותי. אבל אני מכיר אותך.
ויש לי הודעה להעביר לך.
הנה באים המטוסים.
אז יותר טוב שתתכונן. תתכונן לזוז. אתה יכול לבוא כמו שאתה, אבל תשלם תוך כדי. תשלם תוך כדי.

ואני אמרתי: או.קיי. מי זה באמת? והקול אמר:
זו היד, היד שלוקחת. זו היד, היד שלוקחת.
הנה באים המטוסים.
אלה מטוסים אמריקניים. מייד אין אמריקה.
מעשן או לא מעשן?
והקול אמר: לא שלג ולא גשם ולא קדרות הלילה יעמדו בפני שליחים אלה בהשלמת המשימה. [2]

כי כשהאהבה נגמרת, עדיין יש צדק.
וכשהצדק נגמר, תמיד יש כוח.
וכשהכוח נגמר, תמיד יש את אמא. היי אמא!

אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות. אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות.
בזרועותייך האוטומטיות. זרועותייך האלקטרוניות.
בזרועותייך.
אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות.
זרועותייך הפטרוכימיות. זרועותייך הצבאיות.
בזרועותייך האלקטרוניות.

[1] מי זה המאסנה (Massenet) הזה? מלחין שכתב ב- 1885 אופרה על הגיבור הספרדי אל-סיד. אותו גיבור נשפט למוות על מעשיו, אבל לפני ריצוי עונשו עוד היה צריך להוביל את הצבא למלחמה. באופרה הוא מפקיד עצמו בידי אלוהים, בשיר שנקרא O Souverain ומתחיל ככה: "הו מלך, הו שופט, הו אב". בגרסה של לורי אנדרסון, האלוהים מתחלף בסופרמן ואמא נכנסת לתמונה פתאום. כמובן, לא אמא אמיתית – אמא אמריקה.

[2] זו סיסמתו הוותיקה של הדואר האמריקני (ותודה למארק אנתוני).

 

עד כמה שקשה להאמין, השיר הזה , או סופרמן, צעד ב- 1981 במשך שבועות בראש המצעדים בארה"ב, באנגליה וגם אצלנו – לא מובן מאליו לגבי קטע איטי ומנוכר של 8:20 דקות, שמנוגן כולו כאילו היה הודעה במזכירה אלקטרונית.

השימוש של אנדרסון בטכנולוגיה מטעה: מצד אחד היא לא זזה מטר בלי מחשבים, מסכי ענק וסינתסייזרים. מצד שני, המסרים שלה עוסקים בהרבה יותר מאשר טכנולוגיה. ולראיה הטקסט של השיר הזה, שמלעיג על הממד ההירואי של הצבאיות האמריקנית, ומצד שני מחבר אותה לאמנות גדולה מהחיים (אופרה) ולנושאים גדולים מהחיים (יאוש ופנייה לאלוהים). זה היה רלווונטי בשנת 1981 וזה נשאר רלוונטי גם היום.

 

בגלל הסינתיזיירים, בגלל הקשר לאופרה או בגלל המילים, השיר הזה התחיל להזכיר לי את רפסודיה בוהמית. הנושא כמעט אותו נושא, הצלילים גדולים מהחיים. אצל קווין היאוש משתדל להיות מרהיב, אצל אנדרסון הוא עוטף את עצמו בהמון אירוניה, ניכור וניתוח אינטלקטואלי. אבל ההבדל בין השניים גדול יותר מזה, ומגיע לכדי תהום: אנדרסון היא פוליטית

סתם ככה, בצד: הדיסק שבידי הוא Big Science , בהוצאה המקורית מ – 1982, ובסוף החוברת מופיע הסבר למאמצים המוקדמים שרכשו אותו (לא, אני לא ביניהם, הוא סתם התגלגל אלי). אומרים שם כך: "מערכת הקומפקט דיסק דיגיטל אודיו מציעה את הסאונד הטוב ביותר – על דיסק קטן ונוח לנשיאה. הביצועים המרשימים שלו הם תוצאת השילוב הייחודי בין איחסון דיגיטלי ולייזר". אחר כך מופיעות הוראות מפורטות לניקוי ולאחיזה (בלי טביעות אצבעות, שלא תגידו שלא אמרנו).

בלוז בבית הסוהר: חייו של לד בלי

איש חצי שחור, חצי אינדיאני, נולד בסוף המאה שעברה ליד לואיזיאנה. נתוני פתיחה קלוקלים לכל הדעות. הוא חי, ניגן ומת, בנתוני סיום עוד יותר עלובים. אבל בדרך, הו, בדרך, הספיק להשפיע.

לד בלי. כותבים את זה Lead Belly כלומר, בטן עופרת, וזה הכינוי שנתן לעצמו האדסון לדבטר.

ב- 1888 לא היה קל בדרום ארה"ב, אבל לנגן תמיד היה אפשר. וגם לשמוע מוזיקה – גוספל, שירי עבדות שחורים, בלוז, פולק שכתבו זמרים לבנים אלמונים, בוגי ווגי במועדוני ריקודים. בלי שמע את כל אלה, הפנים ויישם. הוא ניהל חיים של נדודים, עם גיטרת 12 מיתרים וגם נכנס לבית הכלא (על כך שירה במישהו) לשלושים שנה עם עבודת פרך. חיים קלים כבר אמרתי? בכלא הוא גם זכה לכינוי "בטן עופרת", ומי יודע כמה ביצים קשות אכל שם. אבל אחרי פחות מעשר שנים, מושל טקסס מעניק לו חנינה, אחרי ששמע אותו שר. חזרה להופעות בדרכים.

ב- 1930, חמש שנים אחר כך, בלי דוקר איש לבן שהביא לו את הסעיף, ושוב נשלח לשלושים שנה בכלא (עניין של קארמה, כנראה). אבל אז מתחילים להגיע אליו לכלא חוקרי פולקלור שאוספים שירי עם, מקליטים ושואלים שאלות, ושוב עולה היוקרה של בלי. הפעם תורו של מושל לואיזיאנה להתרגש משיר שלו ולחנון אותו.

איזה שיר ריגש כל כך? "לילה טוב איירין" (נעימת הסיום ההיסטורית של "קולה של אמא", לידיעתכם). את השיר הזה שמעו והתרגשו גם אנשים כמו וודי גאת`רי (המקבילה הלבנה) ופיט סיגר. בלי נטל לעצמו רשות להופיע עם "בית השמש העולה", ששייך במקור לגאת`רי. ואילו סיגר גם הקליט, אחרי שבלי מת, את "לילה טוב איירין", כמו גם את "נשיקות מתוקות מיין", שהקליטה הלהקה של סיגר. דווקא שני אלה רשומים כסימן מסחרי על שמו של בלי, אבל לא הוא כתב אותם – הוא היה המפיץ, מבשר הבשורות. הוא זה שגרם לאנשים לזכור שירים כמו "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת" ולהפוך אותם לקלאסיקות.

זה נכון שהוא גם הוציא תקליטים (בפאראמונט), אבל ההופעות שלו נערכו ברחוב, בדרכים, על במות מאולתרות או בלי במות בכלל. זמר עם. בסוף חייו, בלי עבר לניו יורק וזכה להופיע אפילו בקארנגי הול. תפקד על תקן של ספרייה מוזיקלית, ארכיון עם גיטרה. ב- 1949 מת מניוון שרירים.

עוד עשר-חמש עשרה שנה אחרי מותו, והפולק התחיל לצבור גובה בארה"ב. כולם כולם זכרו את ליד בלי כאחת ההשפעות הגדולות, והקליטו לפחות שיר אחד שלו. בוב דילן (כמובן), ניל יאנג, ואן מוריסון, וגם – הופה – נירוונה (שהקליטו את "איפה ישנת אתמול בלילה"?).

אם תלכו להקשיב למקור, תשמעו דברים שהיום עושים רושם של סקיצות. בסך הכל איש עם גיטרה ו-12 מיתרים. קול גבוה וחם, קצת מיושן, קצב אחר, עולם אחר. משככי כאבים לחיים של זיעה בבוקר ומדורה בערב, חיים על גבול החוק ויצירה לא חוקית בעליל. עופרת בבטן, לב שמח, וגיטרת 12 מיתרים.

%d בלוגרים אהבו את זה: