קר בימים האלה. קר יותר מכתף של שוביניסט. סגרירי יותר ממצב הרוח של מכשפה שהורשעה. אפור יותר משגרת יומו של עכבר עיר. וחדרי צמוד למרפסת. אני לא טורחת לסדר את המיטה הקפואה, ששכבות פלנל, טלאים וצמר נערמות עליה בערבוביה. קר אפילו מכדי ליישר אותן זו על זו לפני השינה. אני מדליקה לרגע את מפזר החום ומקפלת עלי את הקציפה הכבדה הזו, משקשקת קצת, מגיעה לאט לאט לחום נמוך, קוראת עמוד בספר ומכבה. ואז שומעת את הדלת המובילה למרפסת זועקת אלי בבהלה. סופת ברקים. כל סערות העולם רוגשות, אבל הילדים גדלים בינתיים והלב מתרגל את שריריו והמשימות נעשות והתבשילים על האש. יומיום.
*
מצעי הפלנל על מיטתי הם מלפני שש שנים או יותר, ולא תואמים. נמאס לי לשלב סגול וקרם, חשבתי לקנות חדשים. כבר לא מייצרים יותר מצעי פלנל, אמר האיש בחנות. עכשיו קונים רק פליס, הצביע על ערימת מצעים שעירים, כעורים כחיות מפוחלצות, שנחה לידו. ורק את זה יש להשיג. את הפלנל התחילו בתי החרושת לייצר פחות ופחות איכותי, הסביר, עד שאחרי כביסה ראשונה הוא נעשה דליל כרשת, ולבסוף ויתרו.
*
אני מקדישה עכשיו את כל זמן ההאזנה שלי למוזיקה קלאסית. במקום להיות צמודה כהרגלי למהלכי גיטרה משנות השבעים, ג'אז-פאנקי-בלוז, אני נודדת אקראית ברשת, עוברת מקונצ'רטו לכינור אחד למשנהו. לא גדלתי על הנדל, אני לא מאזינה מושכלת במיוחד, גם לא זוכרת את מספר האופוס או את שם התזמורת. אבל המיתרים המדויקים, החצוצרות העדינות (זה חייב לכלול בדרך כלל יותר כלי מיתר ונשיפה מאשר פסנתרים), מצנתרים את דרכם בראשי, מוצאים את עצמם במנהרה מנטלית ישירה ממש במרכז ההתכווננות, ההתמקדות. הספקי הולכים וגדלים, עצמותי ממשיכות ומשקשקות, ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה. מהכל.
על היצירות המוזיקליות הללו, בנות ארבע מאות וחמש מאות שנה, אומרים שהן קלאסיות, אם כי הן צעירות מאוד בהשוואה לתופי ג'ונגל למשל. מעטה התרבות האנין הזה דק ומחורר, וניאנדרטלים מציצים בעדו. למרות זאת הן עושות עבודה מצוינת בשבתן כנצחיות. הן מאפשרות לי להרגיע את חרדת העכשיו: איך ייתכן שככה? איך יכול להיות – אבל הלא? – לא, זה לא יתואר. מגבירה את הרדיו. כשאני תקועה אחרי מערבל בטון בדרום העיר, רגע לפני בחירות, כשהמלל הציני מסביב בלתי פוסק, אני מעדיפה לתעות מוזיקלית בזמן ובמרחב. זו לא בריחה, לא התעלמות (לכו להצביע), רק עוד דרך לחיות, בשלב הזה.
כותבת מוחקת 
