Category Archives: מקצועות שמתו

מקצועות שמתו: מרצע ושק

 

בשנת אלף שמונה מאות ואחת, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ואחת, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ואחת 
רצעתי נעליים, אחת ועוד אחת
תביאו ת'מרצע שלי ואת השק.

בשנת אלף שמונה מאות ושתיים, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ושתיים, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ושתיים,
כל הזמן רק רצעתי נעליים
תביאו ת'מרצע שלי ואת השק.

הם המציאו מכונה חדשה, מרצע ושק
הם המציאו מכונה חדשה, מרצע ושק
הם המציאו מכונה חדשה,
בחיים לא ראיתי כזאת יפה
אני זורק ת'מרצע שלי ואת השק.

רוצעת בקצב פי מאה, מרצע ושק
רוצעת בקצב פי מאה, מרצע ושק
רוצעת בקצב פי מאה 
לרצוע זה כבר לא הנאה
אני זורק ת'מרצע שלי ואת השק.

בשנת אלף שמונה מאות ושלוש, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ושלוש, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות ושלוש
מכונה חדשה, ניקתה לי ת'ראש
אני זורק ת'מרצע שלי ואת השק.

בשנת אלף שמונה מאות וארבע, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות וארבע, מרצע ושק
בשנת אלף שמונה מאות וארבע
בחיי שאני לא ארצע יותר להבא 
אני זורק ת'מרצע שלי, ת'מרצע ואת השק.

 

 

השיר נקרא במקור Peg and Awl , כלומר יתד ומרצע (בחרתי לתרגם באופן חופשי, שיתגלגל טוב יותר בעברית). די ברור שהוא מכוון לראשית המהפכה התעשייתית, שבה מכונות מסורבלות וענקיות דחקו את רגליהם של בעלי המלאכה הזעירים. אבל לפי מה שהעליתי, הוא הוקלט לראשונה רק ב-1928.

יש לו כמה ביצועים. אחד מהם, של כנר הקאנטרי ברוס מולסקי, מופיע פה למטה. אבל הביצוע המפורסם ביותר, לפחות זה שאני אוהבת, הוא של פיט סיגר (שאגב, איגד הרבה שירי עבודה אמריקניים מסורתיים באלבום אחד, ויצא לו מצוין).

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: בלוז פושט העורות

בוקר טוב קפטין, בוקר טוב ומאיר
אולי אתה צריך עוד פושט עורות פרדים
בדרך מפה לעיר?

אני אוהב לעבוד, אני מתעסק כל הזמן
אני יכול להטביע את ראשי התיבות שלי
אצל הפרד בישבן

היי, נער מים קטן
יש לך מים להביא
אם אתה לא אוהב את הג'וב שלך,
פשוט תעזוב ת'דלי

אני עובד על הכביש החדש
דולר וחצי ליום שלם
הבחורה שלי מחכה בשבת בערב,
לקחת כל מה שהוא משלם.

אני הולכת לעיר, מותק,
מה להביא לך משם?
תביאי פיינט של אלכוהול
וכובע ג'ון בי. סטטסון גם

אני מריח ת'לחמניה שלך בוערת [1]
תנמיכי את האש טיפה
אם קשה לך להנמיך ת'אש, בחורה טובה
תהפכי ת'לחמניה.

[1] מה פשר הבית המוזר הזה? ובכן, גם לפושטי עורות יש חיי מין מגוונים. תחשבו על הלחמניה במובן הגופני שלה (ותודה ליצהר ולג'ירפה).

במקור, השיר נקרא "פושט עורות הפרדים" ויש לו כמה גרסאות טקסטואליות. שווה לחפש את הביצוע הישן של Mule Skinner Blues, אותו שר בשובבות גדולה ג'ימי רודג'רס, האיש והיודל. או אולי את הביצוע של ביל מונרו. אחר כך נסו להקשיב גם לביצוע המשכר ומלא האנרגיה של אחד, ואן מוריסון.

אין כאן עלילה של ממש – מדובר במספר תמונות קצרות, שנפרשות מרגע שפושט עורות הפרדים מוצא עבודה חדשה ועד שהוא מסתדר, מוצא לו בחורה טובה ומתרגל איתה כל מה שאפשר. קצת מפה, קצת משם, מתפרנסים, שותים אחרי העבודה, מתפנקים בכובע בוקרים. מקווים שלא יבוא היום, שבו אף אחד לא יצטרך יותר פושטי עורות פרדים.

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו, ולמה

הערה מאוחרת: הפוסטים בסדרה הזו נכתבו לפני עשור פלוס. חלק מהקישורים לשירים עצמם ודאי כבר לא זמינים, אבל בעידן יו-טיוב (שלא היה אז!) אין בעיה למצוא את השירים. צר לי שלא אתפנה לעשות זאת בעצמי ולתקן את הקישורים.

פתאום עלה על דעתי, שיש הרבה להסביר. למה עיסוק במקצועות שמתו? ולמה דרך שירי פולק על מקצועות שמתו? ולמה לאגד אותם דווקא פה ובתקופה הזו, כשהאדמה רותחת והארץ קורסת אל תוך עצמה?

ועוד – למי איכפת מחיי כורים, סנדלרים, פושטי עורות פרדים, פרוצות ושאר ארחי-פרחי? זה היה לפני כמעט מאה שנה, ועוד ביבשת שהפכה בינתיים למעצמה היחידה בעולם.

המון שאלות. עכשיו התשובות. תשובה אחת בלבד, בעצם: זה אקטואלי בטירוף.

לא צריך רמזים, לא פרשנויות אנכרוניסטיות, גם לא קישורים לסעיף זה או אחר בתקציב המדינה. אני גם לא מתכוונת לקשר אותם לחדשות של היום או של השבוע. השירים האלה אקטואליים ברמה אחרת לגמרי: כשמקרבים אליהם את האוזן, הם פועמים בעוצמה נואשת – עוצמתם של אלה שעשו כל מה שביכולתם, ובכל זאת כשלו. זו עוצמתם של האנשים הפשוטים, והיא נמדדת בשרידה.

הדוברים בשירים, כמו הדמויות שהונצחו בהם, יוצאים גם לוזרים וגם גיבורים. שורדים תקופות שפל כלכלי, מלחמת עולם, תמורות חברתיות וטכנולוגיות. פועלים לפי אינסטינקטים, לפעמים מפסידים הכל, לפעמים מביאים את המכה. השירים הם תגובות מיידיות, כמעט לא מעובדות, לכל המצבים האלה, וזה מה שיוצק בהם קסם חריף מאוד.

(הסיבה הלא-רשמית היא, כמובן, שהשירים האלה – והתקופה הזאת – לא יוצאים לי מהראש כבר הרבה זמן. אני אחוזה בהם לבלי התר. אתם יכולים לקרוא לזה גירוש שדים).

רוב השירים יהיו מארה"ב של שנות העשרים והשלושים, רובם פולק או בלוז או שניהם יחד, ותצטרכו לסלוח לי על יוצאי הדופן. זה כבר התחיל – עם Brother, can you spare a dime?

יהיו עוד. תיהנו.

ואלה המקצועות שמתו:

אחי, יש עליך גרוש?

בלוז פושט העורות

מרצע ושק

בלוז העגל של הפרה החולבת

תביאי קצת מים, סילבי

האיסוף האחרון

קח את הפטיש הזה

בית השמש העולה

ג'ו היל

כשנתחיל לקטוף

הדולר האחרון

קוטפים אפרסקים בג'ורג'יה

מקצועות שמתו: אחי, יש עליך גרוש?

תמיד אמרו לי שבניתי חלום
אז הלכתי עם ההמון
כשהיה צריך לחרוש או לשאת רובים
התייצבתי, מוכן לעבוד.

תמיד אמרו לי שבניתי חלום
ששלום ותהילה יהיו תיכף
אז למה אני צריך לעמוד בתור, לחכות ללחם?

בניתי פעם מסילת ברזל, נתתי לה
נגד הזמן לרוץ
בניתי פעם מסילת ברזל, היא כבר גמורה
אחי, יש עליך גרוש?

בניתי פעם מגדל, עד השמש
לבנים ומלט גדוש
בניתי פעם מגדל, הוא כבר מוכן
אחי, יש עליך גרוש?

פעם, בחליפות חאקי, ואו, נראינו פיצוץ
היה מלא יאנקי-דודל די-דאם
חצי מיליון מגפיים שעטו לגיהנום
ואני הייתי המתופף הקטן

תגיד, אתה לא זוכר, קראו לי אל
כל הזמן, אל, הם אמרו
למה אתה לא זוכר, אני חבר'ש'ך
תגיד, אחי, יש עליך גרוש?

פעם, בחליפות חאקי, ואו, נראינו פיצוץ
היה מלא יאנקי-דודל די-דאם
חצי מיליון מגפיים שעטו לגיהנום
ואני הייתי המתופף הקטן

תגיד, אתה לא זוכר, קראו לי אל
כל הזמן, אל, הם אמרו
למה אתה לא זוכר, אני חבר'ש'ך
תגיד, חבר, יש עליך גרוש?

השפל הכלכלי של 1929 הוליד שיר מיתולוגי אחד לפחות, זה שקראתם עכשיו. Brother, can you spare a dime? הפך לשם נרדף לתקופה כולה.

התרסקות ענף הנדל"ן נמצאת פה, אבל גם פערים חברתיים, ירידה מנכסים בכלל, חיים על סף רעב, מה לא. ומעל כל אלה מרחף הצל הגדול – צל האכזבה. העובד הכללי, הפקק, עשה את שלו בשירות הקדמה. אחרי שארה"ב כולה חטפה מכה כואבת, אותו עובד הגיע לפת לחם. לא רעב "אמיתי" כמו שחוו הכורים, למשל, אבל עוני. מרגע שאיבד את האמונה בחזון ובקדמה, איבד העובד הכללי את עצמו. שוב לא היה אזרח מועיל וישר, אלא בורג במערכת, שנזרק לאחר השימוש.

המילים אומרות הכל בישירות, ויחד עם זאת יש בהן מינון מדויק של תום ושל  מרירות, של פליאה ושל אירוניה. איך ייתכן שיורדים כך מנכסים בן לילה? איך העתיד, הקדמה, הפאר, הופכים למגדלים פורחים באוויר?

אפשר להקשיב ל"אחי" ברשת, בגרסה של בינג קרוסבי, או לחפש את הגרסה של אל ג'ולסון. היתה פעם סדרת רדיו של יצחק נוי, נדמה לי, שעסקה בתולדות המוזיקה האמריקאית הפופולרית. משם אני יודעת לזמזם אותו, וכל שמיעה נוספת מעוררת צמרמורת של היזכרות.

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

%d בלוגרים אהבו את זה: