די בקלות התקבלתי לעבודה בחברת "מרקמים-כותרות", המקום הראשון שבו חיפשתי עבודה אחרי השחרור. במשרד מהוה עם מזגן מיושן, ריק לגמרי באמצעו, ישבו כעשרים עובדים בעמדות טלפון לאורך הקירות, עם הפנים לקיר. כולם היו עסוקים בשיחות טלפון, רשימותיהם מולם והם מסמנים בהן או משרבטים. המוכרנים האלה נדרשו למכור את המוצר היחיד של "מרקמים-כותרות": השתתפות, הנמדדת באינצ'ים, בשטחו של "מדור ברכות" לעסק שחגג יום הולדת או התרחבות. פירושו של דבר היה, שהמודעה פרסמה עסק שאינו של המשלם עליה, באה תמיד בעיתוי שאינו נוח למשלם, גודלה לא תאם את הצורך של המשלם בפרסום אלא את יחסי המסחר שלו עם העסק החוגג, והיא עוצבה בידי גרפיקאי-סיטוני שהמשלם לא שכר בעצמו. נוסח המודעות היה בדרך כלל "לגדי וחיים מחברת "ברז לי" – אתכם בהצלחתכם! מאחל נסים מ"אטמים המפרץ בע"מ" וכדומה. איש לא קרא אותן. לא היה אפשרי, בגלל המזעור.
Category Archives: סיפוריי
האם מירי רגב תתערב בתכנים (טיוטת סיפור שלעולם לא אכתוב)
זה התחיל כשהוא מכר את השעון של סבא שלו. סבא שלו היה בן של חלוצים, שעזבו הורים וארץ ודת ובאו להיות עובדי אדמה בדגניה. השעון – כמו בסרטים, עם שרשרת – היה הדבר היחיד שסבא הוריש לו. כל השנים הוא הלך אתו. ויום אחד הביט בו ואמר: אני לא רוצה את המזכרת הזו לנישול של אנשים מאדמתם.
הוא מכר את השעון וקיבל קבלה, בקונסיגנציה. לא היה איכפת לו לזרוק אותו לים, אבל הוא התעצל ללכת לים.
זו היא שתמיד היתה גוררת אותו לים. מכינה כריכים שהוא אוהב, והולכים. היו מדברים על פוליטיקה רק בעצלתיים: יש דברים יותר חשובים. כייף.
אבל יום אחד הוא ביקש שלא תכניס מיונז לתוך הכריכים.
למה? היא שאלה.
אני עושה את האתגר הזה, 21 יום.
טבעוני? אתה? מה תעשה בלי סטייקים?
נסתדר, הוא חייך. אנשים משתנים.
*
היא סירקה את שערה הארוך, מקור גאוותה, ודיברה ודיברה. לא מזמן שמעה שהחברות שלה הצביעו לרשימה המאוחדת (המשותפת! הוא תיקן אותה, המשותפת!). איזה טירוף זה. מי מצביע לערבי שלא מייצג אותן? אם היה מועמד יהודי שהדעות שלו שונות באחוז אחד מהדעות שלהן, היא אמרה, הן היו יורדות עליו רצח. אבל ערבי נחמד עם עשרים אחוזי חפיפה בדעות זה פתאום בסדר.
הוא דווקא נראה לי המועמד הכי נורמלי, אמר. לפחות לא תומך בחוק הלאום.
אז אני מבינה שאתה כבר לא ציוני.
נו, אז אני לא ציוני. על דברים פחות גרועים הגלו אנשים לסיביר.
הגלו על ציונות, אדוני.
טוב, תעשי לי טובה. שכחי מזה. בואי נראה טלוויזיה.
אבל בטלוויזיה היה האח הגדול ומשתתפת טבעונית.
תעשה לי טובה אתה, טוב?
הם לא עשו שום טובה באותו הלילה. היא יצאה עם החברות שלה והוא נשאר בבית. עבר על בלוגים של היסטוריה אלטרנטיבית. כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע, כל כך הרבה שקרים מכרו לו. איזה מדינה מסריחה. תמיד היתה.
*
שני ערבים אחר כך מינו את מירי רגב לתפקיד שרת התרבות. הוא חזר ואמר, עצבני: אני לא מאמין שהיא תתערב בתכנים.
מי בכלל חשב שהיא תתערב בתכנים?
היא, היא בעצמה אמרה! אבל היא לא תעז לעשות את זה.
תירגע. תעז או לא תעז, המדינה לא התפרקה.
עדיין. הדגיש.
אפילו בהארץ כתבו שהיא לא תתערב בתכנים.
נראה לך? קולו היה מריר. הארץ בעצמם משקשקים מפחד שהיא תתערב בתכנים. בלי זה לא יישאר להם על מה לכתוב.
אז גם הארץ אשמים? תגיד, אתה בכלל מוצא את עצמך מרוב הפוך על הפוך של קונספירציות?
כן! אני מבין סוף סוף את המציאות יותר טוב. אני לא בולע כל מה שאומרים לי.
אז אני כן בולעת כל מה שאומרים לי?
את מאמינה יותר ממני, כן, אמר בשקט ומיד הצטער על זה.
אתה בסך הכל דואג לפרנסה של החברים ההזויים שלך. שיוכלו להוציא עוד איזה תסריט על ילד פלסטיני בוכה, זה תמיד הולך טוב בחו"ל.
תגידי – קולו נשנק – את מתקרנפת! מתקרנפת! את מקנאה בסך הכל! היית מתה לקבל איזה פרס, אחרי כל השנים שאת מגישה מועמדויות. תוך דקה היית באה ללחוץ לה, למגעילה הזאת, את היד.
בטח שהייתי באה ללחוץ לה! מס הכנסה אתה משלם כי המדינה אמרה? אז גם פרס אפשר לקבל מהמדינה. זה לא תועבה. תגיד לחברים שלך –
אבל הוא לא אמר כלום לחברים שלו. זה כל כך ברור שמירי רגב תתערב בתכנים. זה כל כך ברור שהוויכוח נגמר. בפעם הבאה שנפגשו הוא כבר חזר לאכול בשר אבל לא אמר על זה כלום. כמעט לא זיהה אותה בהתחלה – היא סיפרה את כל השיער הארוך ונשארה בקצוץ, צבוע לסגול. זה לא התאים לה בכלל.
השגתי את לוח השנה הגדול בעולם
השגתי את לוח השנה הגדול בעולם ובכל יום אני ישנה על משבצת אחרת.
בכל ערב, במעבר, אני משאירה מאחורי איזה דבר.
לא חפץ שימושי. פרח נייר או חרוז קטן, לדרך חזרה.
ביום הרביעי של החודש החמישי חשבתי: אבל ייקח אותם הבודהא של הזמן!
ואני בכלל לא מאמינה בבודהא של הזמן, אין בו חפץ.
רציתי לארוב, לראות אם מנחותיי מתקבלות, לכל הפחות.
אבל מיום ליום קשה יותר לעבור אחורה.
מיום ליום החרוזים והפרחים.
דבק מגע
השיש אצלה היה שבור המון זמן. בקיץ ההוא באתי לבקר אותה. אמרו לי שכדאי כי אחרת לא אספיק. הייתי חיילת ברגילה והגעתי מהבוטקה המצחין אל ביתה המלא ריחות של כוסברה וסלרי. לקח לה זמן רב לפתוח את הדלת, כי היתה באמצע התלבשות. הגוף העייף, הגדול, התקשה להעלות על עצמו את שרוולי השמלה שהיתה עשויה בד עבה חסר צבע. היא חזרה וסיפרה לי משהו, סיפור מהתור בקופת חולים. בכל פעם שלא הבנתי משהו חזרה ואמרה בעיראקית: הלא ככה אמרתי לך, ככה אמרתי לך. אחר כך דחקה בי לשבת לצהריים.
השיש היה שבור כבר זמן רב. ראיתי את השבר נפער שוב באותה פעם, כשישבתי לאכול מרק. היא עמדה ותלתה, לאט, שקיות ניילון על מתלה במטבח, לייבוש ושימוש חוזר. משהו נטף כל הזמן ובקצב, ושמעתי אותו רק כשהנחתי את הכף. צליל הטפטוף לא בא מהשקיות: מים משטיפת הכלים חלחלו מן השיש אל הארון שלמטה. שלולית קטנה נקוותה שם. כשקמתי לבדוק היא מילאה שוב את צלחת המרק שלי. אמרתי לך ששבור.
גיסה הבטיח שיעזור לתקן, כך אמרה. קבעתי אתו למחרת אצלה בבית והוא הגיע. הביא שפופרת דבק מגע. הוא מרח על שני הצדדים, דחף ולחץ והניח את המיקסר הכבד על קו השבר. אל תזיזי עד הערב, אמר לה. את שומעת? עד הערב לא להזיז. גם הוא היה אז כבר בן שבעים וחמש אולי, קצת יותר צעיר ממנה.
היא בכל זאת הזיזה. אמרו שגיסה התקשר לדודתי וצעק בטלפון. לי לא סיפרו הכל כי הייתי קטנה, אבל אמרו שהיו צעקות. ההדבקה נפתחה והתפר זז שוב. עכשיו, חשבתי, היו שפתי התפר צבועות לכל האורך בחום בהיר של דבק שהתייבש. לא ראיתי אותה שוב מאז.
אחרי מותה בא איש תחזוקה לעזור באיסוף חפצים. אמרו לי ששם לב לשיש וגיחך. דבק מגע? אמר. מי הדביק את זה ככה? עוד כמה פעמים שוטפים במים וכאילו לא היה.
אחותה ישבה, שבורה, מתנודדת. מיתות חטופות לא רגילות שם. בשבעה פתאום החזיקה בשתי כפות ידיי בחום. את, את הידיים קיבלת מהצד שלנו, אמרה. אחר כך המשיכה, במבטא שלה: והיא, זיכרונה לברכה, מה-אין-לה-בשביל-מה. כבר הרבה זמן היה ככה, את יודעת? מה-אין-לה-בשביל-מה. לא ידעתי, אבל ידעתי למה היא מתכוונת.
התפללתי הערב אל מאוורר התקרה
התפללתי הערב אל מאוורר התקרה
שא אותי מכאן
השארתי לו מנחה שני ילדים ערים
לא היה לי משהו אחר
המראנו
צללנו
אל הסמבטיון של סינגפור
שחיתי מבוסמת, הסוף הססגוני הסכים להסתיר לי
הסברתי לכולם: אני מהכנסייה המסתובבת וככה אנחנו טובלים
ואכן הקוטר התרחב עם כל תנועה
ציפור מקומית פסקה מניקורה
לא היתה חשיבות ליום בשבוע
רק לשעה ביום
אבל בסופו של דבר באה השעה
כמו בכל יום
והשעה היתה תשע.
משורר השיהוק ישב בבית הקפה
משורר השיהוק ישב בבית הקפה
ראיתי אותו, ישבתי שולחן מאחוריו
הוא ישב עם בלוק או מחשב נישא
קוראים לו דנאל איתיאל או גשור אלידע
תמיד אני מתבלבלת בין שני אלה
תמיד שניהם כותבים על מה שיוצא להם
יש לו לחיים ורודות ועיניים סגולות והוא כותב על כל מה שיצא לו לחוות
שיהוק או שפיכה או הפגנה שהיה בה
הכל הוא נושא לשיר והשירים הם התרסה כלפי הממסד, נדמה לי
כך כתב גם במניפסט השירה שלו שהוציא בדצמבר ועדיין תקף.
ואני משוררת מבוגרת עם רעב ועצבות גדולה
שכותבת על ההשפלה ועל החמלה
עם ביטויים מקראיים ובלשון נקייה
אף פעם לא מזמינים אותי לפסטיבלי שירה
גם אם יזמינו לא אלך – מרוצים שם מדי
ואני תמיד חושבת שמדברים עלי
או שלא אומרים לי שלום ושזה בכוונה.
בכל אופן דנאל או גשור סימן למלצר
הוא יזמין עכשיו, ידעתי, פסטה מוקרמת בשמנת עם רוטב פטריות
כן, לפי מצב השובע שלו והלחיים והמניפסט, זה מה שהוא יזמין
הוא דורש נושא חדש לשיר ופחות מזה לא יספיק לו
ואני אזמין בקול רם כרוב ניצנים אחד, ושיהיה מריר.
אבל לא, הוא הזמין עוד קפה. הוא בכלל לא שותה אותו
הוא רק רוצה להמשיך לשבת שם, לגמור את השיר שלו
למרות שבית הקפה שייך לו בעצם בשותפות קואופרטיבית
והכיסאות הם שלו, הוא כתב עליהם במוסף החג של השנה שעברה,
בשיר "לשבת אצל מושקו", המגולל בפרוטרוט את סימני הישיבה של המשוררים הגדולים שישבו שם, כולם בחודשיים האחרונים.
כי למעשה כל העיר היא של דנאל והוא גר בדירת חדר בריינס,
שתקרתה המטפטפת היתה נושאה של פואמה לא מנוקדת,
עם אזכור יחיד לרחוב המצטלב אתו,
רחוב שהתגוררתי בו בעצמי פעם אבל לא היה מעולם שלי.
שום דבר מהעיר לא שלי, גם לא הקפה השכונתי וגם לא דירתי
לא החנויות עם הבגדים הזולים ולא עם הבגדים היקרים
וגם לא עצמי שהולכת ברחוב וכל הזמן בודקת שזה בסדר.
ולמחרת פתחתי את המוסף הספרותי
ושירו של דנאל איתיאל (זה היה הוא) התנוסס שם
על העמוד הראשי פלוס איור בגדול
שיר על מלצרית שהפילה מגש
והלקח שניתן לגזור מכך על המזרח התיכון החדש.
למטה היתה המלצה על ספר שיריו "קצוץ דק דק", שנכתב כולו במטבח של מושקו
אחרי משגל שגרתי עם המלצרית, כך נכתב שם, עם הקדמה של דנאל עצמו שגם ניתח את הטקסט בהרחבה.
ואני מעולם לא שלחתי שירים למוסף הספרותי
וגם אם יבקשו לא אשלח, מעודכנים שם מדי
כל הדפים מלאים שירים של דנאל
והמלבן שנשאר מוקדש לזכרו של גשור אלידע
שנחנק מפטרייה מוקרמת, מסתבר, לפני כשבועיים, באותו בית קפה
הכל מעבר לפינה מהבית שלי
הכל רשום בטאבו עד הרדיוס שסביב חלוני
עם ניחוח מוקרם שנכנס לי אל הסלון
ובמקפיא שלי כרוב ניצנים אחד
ובלבי תיעוב.
אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון
אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון. חלוק המגבת היה בידה, והדלת פתוחה.
כשנשמע בום, המקלחון התנתק וקרטע.
היא החזיקה בחלוק שלא יישמט. המקלחון התרומם ויצא דרך החלון אל החוץ. הוא עקף את חוטי החשמל ונסק עוד.
האישה עמדה בפנים בשיער רטוב, וכדי שלא יראו לה, סגרה את הדלת. החלוק נשאר רובו בחוץ, זנב בצבע בורדו, מוסיף כוח אווירודינמי לעצם המעופף.
אוכלוסיית הצד המערבי של העיר לא הבחינה בנטיפי המים ולא בפירורי הטיח שנשרו על ראשה.
בבית נשארו הברז הסגור כמעט לגמרי אבל לא לגמרי והילד שצפה בטלוויזיה. תיכף צריך להכין לו ארוחת צהריים, חשבה האישה.
הכיוון היה מערב. בגובה העננים, הביטה האישה בעד הקירות השקופים-מחוסמים: ים. זה היה ים רגיל לגמרי.
הים נמשך המון זמן.
המקלחון והאישה והחלוק נחתו נחיתה קשה מתחת לצלע הר, בקצה חורשת אורנים קטנה. ליד הסמטה האחרונה של איזה כפר. האישה הציצה החוצה. צווארה כאב.
כל השלטים פה ביוונית, חשבה האישה, איך אפשר להתמצא.
היא לבשה את החלוק, הידקה אותו בקשר ויצאה. האם לסמן את מקומו של המקלחון, כדי שתוכל לחזור הביתה? מרחוק ראתה איש מוביל חמורים.
סיבוב בחמישה אירו, אמר האיש באנגלית.
לאן?
האקרופוליס של אתנה. הוא החווה בידו מעלה.
לא חוכמה אני צריכה עכשיו, חשבה האישה, ובטח שלא להתרחק שוב מהקרקע. גם לא היה עליה כסף מזומן.
היא עבדה עשר שנים בחנות המזכרות המקומית. פסלוני אלים, חולצות מודפסות, סבונים משמן זית וצלחות מעוטרות בעבודת יד. היא למדה לומר "בוקר טוב" ואת המחיר בשפה המקומית. ענתה לכל אחד כדרכו. מתחת לחלוק לבשה עכשיו חולצת טריקו וג'ינס. בכל פעם שהתקשרה הביתה איש לא ענה.
מדי פעם הלכה לבקר את המקלחון, שהחליד ונתכסה קורי עכביש. בפעם האחרונה נשארו ממנו רק לוחות הזכוכית המחוסמת – את המתכת כנראה לקח מישהו.
לבסוף חסכה די כסף לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס הביתה.
שמעתי ששדה התעופה של רודוס צפוף ואטי, חשבה. אבל שדה התעופה שהגיעה אליו היה ענק וריק והכל התנהל בו בזריזות. רק על תל אביב לא שמעו שם. היעד הכי קרוב הביתה היה קופנהאגן.
היא קנתה כרטיס לקופנהאגן כדי לראות מה שם שדה התעופה שכתוב על הכרטיס. כך אדע איפה אני, חשבה. השם היה קיריבאטי. על הכרטיס היה איור זעיר של האקרופוליס של אתנה.
קיריבאטי? אז מאיפה אתם יודעים יוונית, כולכם? תהתה. אבל אוצר המלים היווני שלה לא היה גדול דיו כדי לשאול את השאלה.
מקופנהאגן זה כבר היה עניין של טרמפים.
בבית ישב בנה מול הטלוויזיה. הוא אמור להיות כבר בן חמש עשרה, חשבה. אבל הפעוט הציץ בה זועף: אמא, התוכנית עוד לא התחילה. וגם ביקשתי מים!
מים תביא בעצמך, אמרה. אני סחוטה.
הרעב. אותו העולם בדיוק
אני בכלל אשכנזי, הוא אמר. זה היה אחרי שעה קלה שבה חשבתי שהוא עיראקי ואז שאלתי. וצחקנו על זה. לא, סתם אשכנזי, הוא אמר, אפילו אשכנזי מעורב.
אז לא היה לו קשר בשום אופן לכסף בקפלי המכנסיים שתפרה המשפחה שלי בזמן המנוסה. לחור החצוב בקיר שבין הבית לבית המסחר, שדרכו העבירו סחורות מפני השלטונות. לבגדדים שרקדו על הגג בחאפלות ליליות.
הוא נפנה לרגע ואני הבטתי ברגליים הרחבות שלו, בתחת האיתן, וראיתי אותם מצטמקים, משילים בשר, בביתן 53 במחנה כזה או כזה. ראיתי אותו צמוק, נוטה לאבד צלם, גונב פרוסות לחם בזרועות הנדיבות האלה, נאבק לשחזר שירים או תפילות שזכר. הוא ועוד גברים אכולים בגוף, גדולי עיניים, מתקרבים לאטם. נעצרים מתשישות כמו לצילום תמונה. גמרתי ספר על זה באותו הבוקר אבל זו לא היתה הסיבה. ראיתי לו את הרעב שבו.
כמובן, לא היתה שום פלנטה אחרת בשעה ההיא שלנו, אלא היה זה אותו העולם בדיוק, פגום כפי שהוא. ספל סדוק שממנו שותים בלי ברירה. כמו שהיינו אומרים בצעירותנו, כשמתביישים לדבר על אלוהים: אני מאמין ביקום. כך חפנתי אותו והסטתי את מבוכתו והאמנתי במדבריות נבאדה ובכוכבי הלכת ובצבאות של ג'ינגיס חאן. שני אנשים נפרדים משותפים בביאתם ובאפסותם.
אני אוהבת את מה שיכולת להיות ומצרה על מה שלא יכול היה להיות. בכל זאת, עם מה שהיה פגום כל כך. החסכונות הרגשיים, שלא לשכוח רגע טוב שהיה, והכיסוף הנמשך.
כל זה היה אז קוץ בעינו של המקרה. ואין על מה להצטער. ככה חזה אל חזה וצער העבר ועמעום העתיד וגומר.
אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק
אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק.
היא חיפשה את המפתח שייקח אותה לכרך שייקח אותה לפרק שייקח אותה לדף שייקח אל הפסקה שתיקח אותה כולה אל המשפט. את המשפט מצאה, ובתוך המשפט היא חיפשה – מונח.
לבסוף היה המונח מונח על כף ידה כמו כדור של חובייזה.
זה לא עגול, חשבה האישה.
במקום שממנו נלקח המונח נבעה חור בדף.
היא לקחה את הכדור כדי לסתום את החור. אבל החור גדל וגדל ונהיה שחור. כמו חריכה בנגטיב גדל החור. היא הרימה את שולי בגדה ודילגה לתוך החור, ובצדו השני של הדף פגשה עולם כהה. דומה בכל לעולמנו זה, אבל כהה.
לא היה שם אביר שחור ולא עורב אפור ולא טירה בכפור. היו שם בניינים ועננים ובוסתנים, כהים כולם כאילו נשרף העולם.
הלכה האישה עם כדור חובייזה ירקרק בידה, הלכה על שביל ופגשה קרפדה. הקרפדה היתה כהה כדובשה, ואמרה: מכאן בבקשה.
היתה שם דלת מעופרת. האישה נקשה.
מי שם?
זו אני, אמרה האישה. באתי מהצד השני של העולם.
הדלת נפתחה ועמדה שם אישה פריכה. דומה בכל לאישה הזו, אבל פריכה.
אני לא מקבלת אורחים עכשיו, אמרה האישה הפריכה. הסירים על האש וכאב הראש והייאוש, אני לא יכולה לקבל עכשיו אפילו יתוש.
אולי רק חובייזה? אמרה האישה. זה הפקק של העולם שלכם.
טוב, רק חובייזה, אמרה האישה הפריכה. היא לקחה את הכדור וזרקה לתוך הסיר. לתבשיל לא קרה שום דבר.
זה עזר לך? שאלה האישה.
כן, אמרה האישה הפריכה, זה עזר לי מאוד. תודה.
מן הסיר קפצה, ירקרקה ורעננה, הקרפדה.
האישה דילגה חזרה אל הדף ואל הפרק ואל הכרך. עכשיו לא ידעה במה תסתום את החור בדף.
אה, חשבה, אבל אולי אני זוכרת את המונח. כמעט שכחתי אותו אבל אתאמץ לזכור.
היא זכרה כמה מהאותיות שלו ואת הצליל הכללי. בוודאות לא היה שם חטף פתח. אבל היה שם חולם חסר. או אולי היתה זו נקודה של שי"ן שמאלית.
אם רק אחזיר את האנציקלופדיה אל המדף, חשבה, ישוב החור כלעומת שבא. היא עשתה זאת אבל לא העזה לבדוק. עד היום.
מה קורה כשזה עובר?
"לפעמים יוצא צבע הפוך ממה שאנחנו מתכוונים", היא אמרה.
שכבתי על מיטת הטיפולים שלה. על עפעפיי הונחו שקפי זכוכית דקים בירוק וכחול. את רואה הכל אדום, היא איבחנה, אחרי שסיפרתי לה מה מעיק עלי.
אני רואה הכל רגיל, אמרתי.
"רואים עליך את האדום", אמרה. "אפשר לקרר את זה".
הגעתי לחדר הטיפולים שלה לתרפיה בצבע. היה דבר מה שהעיק עלי אז. הלכתי לרופא, לפילוסוף, לאיש הלחשים. עברתי ממטפל למטפל: זרועותיי כוסו בדקירות מחטים, תיקי התמלא בבקבוקונים עם סמי מרפא, שתיתי חליטות עלים, ישבתי במדיטציה וקמתי. המועקה לא נעתרה. לבסוף הגעתי אליה, אל המרפאה בצבע.
בזמן שהשקפים חיכו על עפעפיי, הניחה את ידיה על מקלעת השמש שלי, לנסות להפוך אותה כחולה או ירוקה. כפות ידיה היו חמות. לא אמרתי דבר.
הרהיטים היו כולם מבמבוק ואף אחד מהם לא היה בשימוש. המון פנסי נייר קטנים קישטו את החדר ואף אחד מהם לא דלק. היא דיברה, בשילוב של שפת אמה ועברית – ככל הנראה האמינה שהמטפל יכול, או אפילו צריך, לפתוח את סגור לבו בפני המטופל.
בהתחלה דיברה על עצמה, על ההגירה לישראל, על משפחתו של בעלה. לא אמרתי דבר. "אני רואה שאתך אני יכולה לדבר", אמרה. והמשיכה.
"היתה לי פעם רגישות במעברים, את יודעת. הרגישות עברה אבל עדיין אני מרגישה לפעמים כאילו נשפכתי החוצה, קילוחים יוצאים ממני, כאילו אין הבחנה בין קצה הגוף שלי למה שמתחתיו. החיבור שלי לקרקע הוא חיבור נוזלי ולכן אני לא מרגישה בטוחה בו. הראש שלי מובחן, הרגליים מובחנות, הידיים מוחשיות ורק פלג הגוף התחתון כולו נוזל. אני מרגישה שנהר עובר דרכי, אבל בכיוון סמוי, ואני לא יודעת לאן", אמרה.
ראשי היה פתאום קטן מאוד, כך הרגשתי, אולי בגלל השקפים ואולי לא. החדר גדל וגופי גדל, וראשי היה זעיר.
בא לי לבכות, אמרתי.
"אז תבכי", אמרה פתאום, בקול של מטפלת.
אבל לא ניסיתי באמת לבכות. עפעפיי צרבו, במיוחד זה שהונח עליו שקף כחול. לא רציתי לראות כחול. רציתי להמשיך לראות אדום. טוב לי ככה, אמרתי לעצמי, טוב לי ככה.
"את יודעת מה זה תאומים סיאמיים?"
כמובן, אמרתי.
"אם כך, לפעמים אני מרגישה שאני מחוברת באיבר של הגוף לדבר גדול ממני. בכל פעם זה איבר אחר, או שזה העולם, או חדר. לפעמים זו ההשתקפות שלי. אני הולכת מול חלונות ראווה ונוגעת בהם. לפעמים ביד, לפעמים בראש, מתקרבת כך שיחשבו שאני סתם מסתכלת, לפעמים בברך או בכף הרגל. יש פעמים שאני עומדת עם הגב שעון על חלון הראווה. מביטה לצדדים אבל לא אכפת לי כבר מה יאמרו. אני יודעת שאני מחוברת להשתקפות שלי בחלון, שאסור לי להתנתק ממנה, אחרת אאבד משהו. ואני צריכה לעמוד שם עד שזה עובר".
לא רציתי לשאול אותה. לא רציתי לשאול אותה. אני לא מטפלת שלה, חשבתי. היא מטפלת שלי.
ומה קורה כשזה עובר? שאלתי לבסוף.
"אה, כשזה עובר, זו הרגשה נפלאה, שחרור וחיבור ביחד", אמרה. אבל לא פירטה יותר. היא הסירה את השקפים מעיני.
החדר היה קטן יותר משזכרתי אותו, על כיסא הבמבוק נח חתול וכל הפנסים דלקו. ראשי וגופי שבו והיו באותו קנה מידה. חשבתי שוב ושוב: הזמן מרפא.
"אוקיי", אמרה, "כמו שחששתי זה ייקח עוד כמה טיפולים. אבל אני לא יכולה להמשיך לטפל בך, לוח הזמנים שלי עמוס מאוד. אני יכולה להמליץ לך על מטפל אחר".
היא נתנה לי את פרטיו של המטפל. היכרתי את השם – שמעתי אותו מרצה פעם. גבר בהיר ודק בשרוואל לבן. תיעבתי אותו מהרגע הראשון.
אני צריכה ללכת, אמרתי.
"את מבינה, נכון? הרגשתי שאני יכולה לספר לך. לא לכל אחד אני יכולה לספר".
כיוון שלא ידעתי מה לומר, אמרתי לה את הדבר האיום שאומרים בנסיבות האלה.
יש לך כישרון תיאור, אמרתי לה. את חייבת לכתוב את זה.
"רעיון נהדר", אמרה. "לכתוב את זה".
אבל היא ודאי לא כתבה את זה. לכן כתבתי את זה אני.
