קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

הסיפור על הערפד ההפוך

בכפר ערפדים אחד נולד פעם ערפד הפוך. הוא נראה כמו כולם ורק תכונה שונה אחת היתה לו: הערפדות שעממה אותו. בזמן שמולידיו ובני כפרו היו שקועים בחגיגות דם וארוטיקה וקידוש הסמלים, ישב הערפד וניסה לאכול לחם ובצל. כיוון שערפדות אינה מקצוע שאפשר להחליף בקלות, נאלץ מדי פעם בכל זאת לשתות דם, אבל הסתפק בשאריות של חולים שפצעיהם שתתו בבית החולים המקומי. ללא הרף היה נדבק במחלות ומרפא את עצמו, עד שחשב שהוא מחוסן לכל המחלות כולן. הרגשות המטורפים שאחזו בבני כפרו – תאווה, פרע, מרה שחורה, חירוק שיניים – פסחו עליו לגמרי והוא נזקק למנה כפולה של ייסורים כדי לחוש כאב, ולמנה כפולה של שמחה כדי לחוש אושר.

אני יכול כבר לצאת לעולם, אמר הערפד למולידיו – אב ערפד ואם אנושית שהובאה בסוד הערפדות ודבקה בו – והם נפרדו ממנו בעצב, שכן בכל זאת חיבבו את הילד שנולד להם. רק אל תתפתה להיות אדם רגיל, בננו, אמרו המולידים. הערפד הנהן להם לשלום ויצא. שום פחד לא תקף אותו בתחילת הדרך, והוא מלמל לעצמו:

דם חתול שנדרס על הכביש

יש לי חיסון לכל דווי

זה עובד גם אם לא פעם מבאיש

בעולם אכזרי מדי.

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה.

בהלוויה עוד תמכנו, נרי ואני, באמותינו, האחיות המתאבלות. ויחד אתן גם המשכנו משם לבית של דוד יחיאל, שם ישבה דודה שרה וסודה היתה על כל הסנטר שלה. פני ירח רטובות מכוס סודה קריסטל שנמזגה בידיים רועדות ונשפכה על חולצתה. היא לא טרחה לנגב וישבה כך, מול המאוורר, סיפרה לכולם כל מה שנכתב בתיק הרפואי של יחיאל. רק אז למדתי שהיא מתנגדת לתרומת איברים, וששלחה את אחותה, אמא שלי, לחדר המתים, להרים את עפעפיו של המנוח ולבדוק שקרניות עיניו עודן במקום. "אחת – יש", הדגימה הרמת עפעף. "שנייה – יש", סימנה בידיה, מוחה סוף סוף את סנטרה, "רק אז נרגענו". כן, אמא שלי הלכה ובדקה קרניות, בחיים לא הייתי חושבת, אבל היא שיתפה פעולה ואולי גם יזמה. ביחד הן צוות מנצח.

שאר האיברים של הדוד לא צלחו לתרומה – ניזוקו מדי. שרה ישבה ופירטה מה הוציאו לו ומתי ובאיזה משלושת בתי החולים ביניהם התגלגל – "זרקו אותו!" – בוצעה כל פרוצדורה. בשלב מסוים הודו הרופאים שאין עוד הרבה מה לעשות, ובכל זאת המליצו להוציא עוד ועוד חלקים מהמעי בנוסף לטחול וללבלב ולבסוף שכב שם דוד יחיאל, כל גופו מרוקן ושקיות אוספות אותו פנימה והחוצה לכדי יונק מתפקד, וחדל להתלונן.

ישבנו והקשבנו לצידוקים של שרה על כך שחתמה על כל מסמכי הניתוחים האלה. נרי אכל ערגליות ודובשניות וקרקר זהב, תמיד הוא גרגרן כזה, בן דודי הכרסתני, ועכשיו היה עוד יותר רעבתן, בגלל השכול המשפחתי החדש. ילדיו עדיין היו בגן ובבית הספר, גרושתו תאסוף אותם אליה, כך הבטיחה, והוא חזר וגלגל את ההבטחה הזו באוזני כל מי ששאל, והוסיף שנשארו חברים. אני, שיריב שלי בחו"ל כרגיל, חשבתי שמזל שלא היה למנוח רחם. הסודה על החולצה של שרה התייבשה בינתיים. "אנחנו נפנה פה חדר-חדר", היא אמרה, "נסייד, שלא יחשבו שזה דירה של מת חס וחלילה".

קמתי והתמתחתי. "שהצעירים יביאו עוד שתייה", אמר מישהו. אבל משם הלכנו נרי ואני לא למכולת של בנציון אלא לחדר השינה של ילדותו, ברחוב ההררי ההוא, שלושה בניינים מהבית של יחיאל, שני רחובות מבית אמי השטוח. נעלנו פעמיים, עלינו על מיטת הנוער המוכרת וחזרנו שוב. וכמו לפני עשר שנים, חדרתי גם אני אליו באצבע אחת, כמו שרק אני ידעתי שהוא אוהב. אבל לא שאלתי אם עדיין רק אני יודעת את זה. מי שגמר אמר כרגיל "פוס". ולפעמים, בשביל הבדיחה, "ברזל אלוהים בידי", למרות שכבר שנים היא לא הצחיקה.

עכשיו שמחתי שיריב שלי בחו"ל כי שבועיים יאפשרו לי לתכנן איך לשמור ממנו מרחק לכמה זמן. בטח אחרי הגמירה הזו. עזות החיים, חשבתי, פרחים טרופיים פורצים כמו בהילוך מהיר של מצלמה. אבל פרחים הרי פורחים גם על נבלות. מה קרה בסך הכל, יהודי קשיש נאסף לבית עולמו ושני אחייניו מוצצים זה לזו את כל הפתחים, לראשונה אחרי עשור, מסלקים זה לזו קווצות שיער עם זיעה מן המצח. "נראה לך שהיית יכולה לחזור ליקנעם?" שאל נרי. ואני שבאתי עד שם, בסך הכל מרעננה בעצם, אמרתי "אין מצב". "אבל למה?" חזר ושאל, שוב העיקשות שלו, לא מתבייש לשאול, חייב לתת שמות לכל הדברים, דוחף וחושף, בדרך כלל בפה מלא לועס בצקים. כמה מאסתי בכל פעם בצללית העגלגלה הזו וכמה חיכיתי כמעט ערב ערב שתסיט וילון ותגיע אלי, בהתחלה בחדר הילדות, ואחר כך לפעמים אפילו בבסיס הסגור שלי, ובדירה השכורה.

אבל לדו-משפחתי שאליו עברתי עם יריב, נרי כבר לא הגיע. בגלל שהחלטנו שדי. בגלל בדיקת ההריון ההיא שיצאה שלילית בסוף, אבל היתה יכולה באותה מידה לצאת חיובית. היינו צריכים כבר מזמן לחזור לבית של יחיאל ועברנו במכולת של בנציון בכל זאת. לקחנו סודה בכמויות ורק זה היה קצת מצחיק בסופו של דבר. פעם אחת בטיול משפחות ביער השחור סיפר המדריך על פתגם מקומי: "בני זוג צריכים לראות, כל אחד מכפרו, את צריח הכנסייה של הכפר השני". אבל מה עושים אם הצריח אותו צריח, לא אמר.

שייח מעביר כישופים (סיפור)

יימח שמו העמוד הזה, שהיה עומד בפינה של רחוב הראשונים. ודווקא בפנייה ימינה, שיותר קשה לראות מה קורה מאחורה. כל פעם הייתי עושה רברס, חוזרת מטר, עושה רברס חוזרת מטר, ובכל זאת עולה על העמוד הזה. העירייה כבר הפסיקה לתקן והוא המשיך לעמוד עקום וכל פעם התעקם עוד קצת.

וכל פעם שהייתי עושה את הסיבוב עם המשאית, זכריה היה עומד ומסתכל עלי, קורץ לי, קחי עוד ימינה בובה. הייתי מחטיפה לו עכשיו ככה שלא יוכל לזוז יותר, עם הבובה שלו. גם ככה לא קל להיות נהגת אחת מתוך עשרים נהגי משאית. את כל הסיבובים אני לוקחת ואת כל הרברסים אני עושה בקלות, רק פה בפנייה מרחוב הראשונים לרחוב אבא ברדיצ'ב העמוד מתכופף כל פעם מחדש.

והפרויקט הזה שעובדים עליו, השיפוץ הזה ברחוב אבא ברדיצ'ב, לא נגמר, פשוט לא נגמר. לדיירים היה סכסוך עם הקבלן או משהו, הסכימו בלי מרפסת ובסוף יצא עם מרפסת, לא ברור לי. המשיכו לבנות וכל פעם היה צריך להביא עוד חומרים שלא הסכימו מראש. זה לא החומרים שלנו, לא הכסף שלנו, אבל עוד הובלות ועוד הובלות. די, נמאס לראות את הפרצוף של גורי המנהל עבודה שם, נמאס לראות את החולים מהמרכז שיקום מסתכלים עלינו כמו סרט עם הפיג'מות שלהם. נמאס לשמוע את הבדיחות של זכריה "אסנת לוקחת את הרברס רק אם יש ביטוח צד ג'". נמאס להגיד לו שאני אסתדר לבד כשהוא מציע לי להחליף אותי בהגה. דפוק אחד. ופעם אחת ראיתי את זכריה עומד עם אלון ושישא הטמבלים, ושלושתם מסתכלים עלי מזיעה, עומדים ככה עם הידיים בכיסים. לא יודעת מה היה יותר מעליב, שיוציאו את היד מהכיס ויכוונו אותי דווקא להיתקע כמו שהיו עושים בהתחלה, או שישאירו את היד בכיס ויצחקו ככה.

ברכות

די בקלות התקבלתי לעבודה בחברת "מרקמים-כותרות", המקום הראשון שבו חיפשתי עבודה אחרי השחרור. במשרד מהוה עם מזגן מיושן, ריק לגמרי באמצעו, ישבו כעשרים עובדים בעמדות טלפון לאורך הקירות, עם הפנים לקיר. כולם היו עסוקים בשיחות טלפון, רשימותיהם מולם והם מסמנים בהן או משרבטים. המוכרנים האלה נדרשו למכור את המוצר היחיד של "מרקמים-כותרות": השתתפות, הנמדדת באינצ'ים, בשטחו של "מדור ברכות" לעסק שחגג יום הולדת או התרחבות. פירושו של דבר היה, שהמודעה פרסמה עסק שאינו של המשלם עליה, באה תמיד בעיתוי שאינו נוח למשלם, גודלה לא תאם את הצורך של המשלם בפרסום אלא את יחסי המסחר שלו עם העסק החוגג, והיא עוצבה בידי גרפיקאי-סיטוני שהמשלם לא שכר בעצמו. נוסח המודעות היה בדרך כלל "לגדי וחיים מחברת "ברז לי" – אתכם בהצלחתכם! מאחל נסים מ"אטמים המפרץ בע"מ" וכדומה. איש לא קרא אותן. לא היה אפשרי, בגלל המזעור.

האם מירי רגב תתערב בתכנים (טיוטת סיפור שלעולם לא אכתוב)

זה התחיל כשהוא מכר את השעון של סבא שלו. סבא שלו היה בן של חלוצים, שעזבו הורים וארץ ודת ובאו להיות עובדי אדמה בדגניה. השעון – כמו בסרטים, עם שרשרת – היה הדבר היחיד שסבא הוריש לו. כל השנים הוא הלך אתו. ויום אחד הביט בו ואמר: אני לא רוצה את המזכרת הזו לנישול של אנשים מאדמתם.

הוא מכר את השעון וקיבל קבלה, בקונסיגנציה. לא היה איכפת לו לזרוק אותו לים, אבל הוא התעצל ללכת לים.

זו היא שתמיד היתה גוררת אותו לים. מכינה כריכים שהוא אוהב, והולכים. היו מדברים על פוליטיקה רק בעצלתיים: יש דברים יותר חשובים. כייף.

אבל יום אחד הוא ביקש שלא תכניס מיונז לתוך הכריכים.

למה? היא שאלה.

אני עושה את האתגר הזה, 21 יום.

טבעוני? אתה? מה תעשה בלי סטייקים?

נסתדר, הוא חייך. אנשים משתנים.

*

היא סירקה את שערה הארוך, מקור גאוותה, ודיברה ודיברה. לא מזמן שמעה שהחברות שלה הצביעו לרשימה המאוחדת (המשותפת! הוא תיקן אותה, המשותפת!). איזה טירוף זה. מי מצביע לערבי שלא מייצג אותן? אם היה מועמד יהודי שהדעות שלו שונות באחוז אחד מהדעות שלהן, היא אמרה, הן היו יורדות עליו רצח. אבל ערבי נחמד עם עשרים אחוזי חפיפה בדעות זה פתאום בסדר.

הוא דווקא נראה לי המועמד הכי נורמלי, אמר. לפחות לא תומך בחוק הלאום.

אז אני מבינה שאתה כבר לא ציוני.

נו, אז אני לא ציוני. על דברים פחות גרועים הגלו אנשים לסיביר.

הגלו על ציונות, אדוני.

טוב, תעשי לי טובה. שכחי מזה. בואי נראה טלוויזיה.

אבל בטלוויזיה היה האח הגדול ומשתתפת טבעונית.

תעשה לי טובה אתה, טוב?

הם לא עשו שום טובה באותו הלילה. היא יצאה עם החברות שלה והוא נשאר בבית. עבר על בלוגים של היסטוריה אלטרנטיבית. כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע, כל כך הרבה שקרים מכרו לו. איזה מדינה מסריחה. תמיד היתה.

*

שני ערבים אחר כך מינו את מירי רגב לתפקיד שרת התרבות. הוא חזר ואמר, עצבני: אני לא מאמין שהיא תתערב בתכנים.

מי בכלל חשב שהיא תתערב בתכנים?

היא, היא בעצמה אמרה! אבל היא לא תעז לעשות את זה.

תירגע. תעז או לא תעז, המדינה לא התפרקה.

עדיין. הדגיש.

אפילו בהארץ כתבו שהיא לא תתערב בתכנים.

נראה לך? קולו היה מריר. הארץ בעצמם משקשקים מפחד שהיא תתערב בתכנים. בלי זה לא יישאר להם על מה לכתוב.

אז גם הארץ אשמים? תגיד, אתה בכלל מוצא את עצמך מרוב הפוך על הפוך של קונספירציות?

כן! אני מבין סוף סוף את המציאות יותר טוב. אני לא בולע כל מה שאומרים לי.

אז אני כן בולעת כל מה שאומרים לי?

את מאמינה יותר ממני, כן, אמר בשקט ומיד הצטער על זה.

אתה בסך הכל דואג לפרנסה של החברים ההזויים שלך. שיוכלו להוציא עוד איזה תסריט על ילד פלסטיני בוכה, זה תמיד הולך טוב בחו"ל.

תגידי – קולו נשנק – את מתקרנפת! מתקרנפת! את מקנאה בסך הכל! היית מתה לקבל איזה פרס, אחרי כל השנים שאת מגישה מועמדויות. תוך דקה היית באה ללחוץ לה, למגעילה הזאת, את היד.

בטח שהייתי באה ללחוץ לה! מס הכנסה אתה משלם כי המדינה אמרה? אז גם פרס אפשר לקבל מהמדינה. זה לא תועבה. תגיד לחברים שלך –

אבל הוא לא אמר כלום לחברים שלו. זה כל כך ברור שמירי רגב תתערב בתכנים. זה כל כך ברור שהוויכוח נגמר. בפעם הבאה שנפגשו הוא כבר חזר לאכול בשר אבל לא אמר על זה כלום. כמעט לא זיהה אותה בהתחלה – היא סיפרה את כל השיער הארוך ונשארה בקצוץ, צבוע לסגול. זה לא התאים לה בכלל.

השגתי את לוח השנה הגדול בעולם

השגתי את לוח השנה הגדול בעולם ובכל יום אני ישנה על משבצת אחרת.

בכל ערב, במעבר, אני משאירה מאחורי איזה דבר.

לא חפץ שימושי. פרח נייר או חרוז קטן, לדרך חזרה.

ביום הרביעי של החודש החמישי חשבתי: אבל ייקח אותם הבודהא של הזמן!

ואני בכלל לא מאמינה בבודהא של הזמן, אין בו חפץ.

רציתי לארוב, לראות אם מנחותיי מתקבלות, לכל הפחות.

אבל מיום ליום קשה יותר לעבור אחורה.

מיום ליום החרוזים והפרחים.

דבק מגע

השיש אצלה היה שבור המון זמן. בקיץ ההוא באתי לבקר אותה. אמרו לי שכדאי כי אחרת לא אספיק. הייתי חיילת ברגילה והגעתי מהבוטקה המצחין אל ביתה המלא ריחות של כוסברה וסלרי. לקח לה זמן רב לפתוח את הדלת, כי היתה באמצע התלבשות. הגוף העייף, הגדול, התקשה להעלות על עצמו את שרוולי השמלה שהיתה עשויה בד עבה חסר צבע. היא חזרה וסיפרה לי משהו, סיפור מהתור בקופת חולים. בכל פעם שלא הבנתי משהו חזרה ואמרה בעיראקית: הלא ככה אמרתי לך, ככה אמרתי לך. אחר כך דחקה בי לשבת לצהריים.

השיש היה שבור כבר זמן רב. ראיתי את השבר נפער שוב באותה פעם, כשישבתי לאכול מרק. היא עמדה ותלתה, לאט, שקיות ניילון על מתלה במטבח, לייבוש ושימוש חוזר. משהו נטף כל הזמן ובקצב, ושמעתי אותו רק כשהנחתי את הכף. צליל הטפטוף לא בא מהשקיות: מים משטיפת הכלים חלחלו מן השיש אל הארון שלמטה. שלולית קטנה נקוותה שם. כשקמתי לבדוק היא מילאה שוב את צלחת המרק שלי. אמרתי לך ששבור.

גיסה הבטיח שיעזור לתקן, כך אמרה. קבעתי אתו למחרת אצלה בבית והוא הגיע. הביא שפופרת דבק מגע. הוא מרח על שני הצדדים, דחף ולחץ והניח את המיקסר הכבד על קו השבר. אל תזיזי עד הערב, אמר לה. את שומעת? עד הערב לא להזיז. גם הוא היה אז כבר בן שבעים וחמש אולי, קצת יותר צעיר ממנה.

היא בכל זאת הזיזה. אמרו שגיסה התקשר לדודתי וצעק בטלפון. לי לא סיפרו הכל כי הייתי קטנה, אבל אמרו שהיו צעקות. ההדבקה נפתחה והתפר זז שוב. עכשיו, חשבתי, היו שפתי התפר צבועות לכל האורך בחום בהיר של דבק שהתייבש. לא ראיתי אותה שוב מאז.

אחרי מותה בא איש תחזוקה לעזור באיסוף חפצים. אמרו לי ששם לב לשיש וגיחך. דבק מגע? אמר. מי הדביק את זה ככה? עוד כמה פעמים שוטפים במים וכאילו לא היה.

אחותה ישבה, שבורה, מתנודדת. מיתות חטופות לא רגילות שם. בשבעה פתאום החזיקה בשתי כפות ידיי בחום. את, את הידיים קיבלת מהצד שלנו, אמרה. אחר כך המשיכה, במבטא שלה: והיא, זיכרונה לברכה, מה-אין-לה-בשביל-מה. כבר הרבה זמן היה ככה, את יודעת? מה-אין-לה-בשביל-מה. לא ידעתי, אבל ידעתי למה היא מתכוונת.