העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.
עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".
להמשיך לקרוא ←
עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.
בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.
להמשיך לקרוא ←
זה לא טכנאי השירות הראשון וגם לא החמישי שמגיע הנה, כולו צמא לריגושים אחרי ששמע אותי אומרת בטלפון "תעלה, ייקח לי שנייה כי אני בפיג'מה". לוקח להם רגע להבין שלא מדובר בבייבי-דול מפתה, אלא במדים הייצוגיים של העובדים מהבית, כולל אנפילאות והכל.
נשמתי לרווחה כשהטכנאי סיים והלך, היה יום מתיש, לפחות מכונת הכביסה פועלת עכשיו. הילד ישב בסלון כרגיל, מבטו קורן באור הטאבלט שלו. בלי להביט בי החל להשמיע קולות שמזכירים פקס ישן. "אגרררר שצצצצ פפפפפפפפ".
"חמודי, הכל בסדר?"
"כן!", אמר כמי שנתפס בקלקלתו, "זה צצועוני".
"מי? צעצועוני?"
"כן, הוא חבר שלי".
"איפה הוא, מותק? בצ'אט"
"לא, פה, תראי".
עיניו היו ממוקדות במסך. אבל המסך הראה את המשחק המוכר והקבוע שלו, שאליו מכורים כל ילדי הכיתה.
"יופי חמוד".
"הוא בא אלי לפעמים", חזר הילד, מבטו מקובע. "הוא רוצה להגיד לי דברים".
"איזה דברים מותק?"
הוא הסב אלי את ראשו לאט. "זה סוד שלי ושלו".
להמשיך לקרוא ←
שבועיים לפני מותה של אמו הבין רובי לראשונה שכל השנים האלה הוא נכנס בינה לבין אחיו הגדול. בדרך אליה לביקור שישי הקבוע, הדליק את הרדיו באוטו ובדיוק השמיעו שיר של הבי ג'יז. Staying Alive שזכר בעל פה כל תו בו, מימי ילדותו, ימי הדיסקו. הוא קרא פעם שמקצב השיר הזה סונתז בכוונה כך שיחפוף בדיוק קצב פעימות לב, יחדור למאזינים אל מתחת לעור, ישלהב את תאוות הריקוד האקסטטי.
בהמשך אותו יום שישי ישב מול אמו בבית ילדותו המעופש כבר, עם רצפות שהפכו דביקות יותר ויותר (גם כעת, כשנחלשה מאוד, סירבה להרשות למטפלת שלה לשטוף במקומה את הרצפה). תמיד הוא יושב מולה ותמיד רק הוא יושב שם, אחיו כרגיל אומר שאולי אבל לבסוף לא מגיע – מתרכז בחייו, טוען שהם עמוסים; למרות שגידי בכלל רווק שכל ימיו הם עבודה-פאבים-לישון, ולרובי יש לטפל בילדה חצי שבוע. כרגיל בביקור הזה שימש רובי שגריר של אמו אל העולם, שאל אם תרצה שיקשר אותה בטלפון עם חברותיה. אחרי שדיברה עם רבקה ואחרי שהתקשרו לניצה שלא היתה בבית, נשאר שוב שעמום שגור ביניהם. אולי שתדבר עם גידי? כן, הנהנה, עם האח. רובי שם לב: למרות שלא אמרה דבר משמעותי בשיחה ההיא, נרכנה כאילו היא מספרת סוד למישהו. רק כשראה את הרכינה הזו, היד חובקת את שפופרת הטלפון הקווי, עלה בדעתו שאמו ואחיו הכירו כמעט שלוש שנים לפני שבא לעולם.
להמשיך לקרוא ←
אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.
לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.
בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.
להמשיך לקרוא ←
(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).
*
על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.
"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.
"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.
הא?
"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".
היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".
להמשיך לקרוא ←
(טיוטה)
נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"
להמשיך לקרוא ←
חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.
ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.
להמשיך לקרוא ←
"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.
ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.
להמשיך לקרוא ←
ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.
עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".
דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.
להמשיך לקרוא ←
