הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.
ארכיון קטגוריה: סיפוריי
חזור וכבס
לא הרשו לסופי לחפוף את הראש, לא לצבוע, גם לא להסתפר. שלא תשבי עם ראש רטוב לפני הניתוח, חזר בעלה ואמר. הכל נאמר מתוך ראיית טובתה. היה אמצע החורף. אם תשב גלויה ומקוררת, בראש חשוף, היא עלולה לחלות, ואי אפשר – לא ייתנו – להיכנס לניתוח במצב של הצטננות. היא חזרה וטענה, וטענותיה לא התקבלו, גם לא טענות בנותיה, שהתלהטו: "תן לה לצבוע, נו, מה אתה מבין בעניינים של נשים! למה שתיכנס מוזנחת לבית חולים!". אבל בו בעת גם קימטו את מצחן: "באמת לא כדאי לקחת סיכון". התעורר ויכוח משפחתי בשאלה האם מגבת כרוכה על הראש לכמה שעות תסייע בחימום ובהגנה, אבל הוויכוח לא הגיע לידי מיצוי. וכבר הגיע סוף השבוע.
וכך נכנסה לניתוח ביום א' בבוקר בלי לחפוף ובלי לצבוע ובלי להסתפר, ושערה גילה כבר אז התחלה של פס לבן בשורשים. בשל כך הקפידה לכסות את ראשה בכל הימים שבאו בכובע צמר, שהיה כבר די מרופט. רק כובע מנוסה כזה יכול היה לעמוד באשפוז ובטיפול הנמרץ, בשכיבה במחלקה שבועות וחודשים, בכביסות במים קרים שבעלה דאג להן, חזור וכבס את הצמר, את הפיג'מה, חזור והפשט, חזור וחבוש על הראש, לכסות את הפס. טלוויזיה על הקיר עם תוכניות הבוקר ושעות של ריפוי בעיסוק, עם כובע הצמר, ומתחתיו הפס ההולך ומתרחב.
כל השנים רואים את טובתה. מלטפים אותה בזמן שהיא אוכלת, באים לבדוק מה איתה בזמן שהיא ישנה. מגששים למצוא את הרגע האחד הפנוי שיש לה, ונכנסים לתוכה שם ואז. תמיד יש מה לספר לה. אם צריך להעיר מישהו, יעירו אותה. הפעם סוף סוף יכלה לנוח, אבל נתפסה לא מוכנה.
שבועות זה לקח עד שביקשה בקול, כמה פעמים. חודשים עד שהסכימו. "זה מסוכן, הכאבים עוד יתפסו אותך באמצע הלילה". לבסוף יצאה הביתה לעשרים וארבע שעות. התור למספרה הוזמן בחופזה. בתום היממה חזרה אל המחלקה עם הטלוויזיה על הקיר. ישבה וההליכון לידה במקום הרגיל שלה. "או, כמה את יפה, סופי", אמרה לה האחות. וסופי, פתאום, חיוך עלה על פניה.
המענק (סיפור)
"חמישה עשר אלף שקלים!" יוחאי לא ידע את נפשו מרוב שמחה. בערב ההוא, שבו שמע על מענק המועצה, עוד יצא בטיפשותו לשתות משהו והזמין שני חברים לדרינקים על חשבונו. במבט לאחור סלח לעצמו: בכל זאת הבשורה הייתה נהדרת. ספרו השני, שהתבשל במשך שלוש שנים, ייצא סוף סוף לאור! יוחאי מעולם לא הצטיין בהגשת בקשות או בקרבה לצלחת והנה, פעם אחת ייתנו גם לו.
בלב קל התיישב לבדוק את הטפסים למילוי – שום דבר רציני, צריך פשוט למלא פרטים מכל מיני סוגים, לצלם פרטי חשבון בנק, לכלול ארבעה פרקי טקסט לדוגמה לאחר עריכה לשונית, להביא חתימת עו"ד לפני ואחרי קבלת הסכום, להביא חתימת רו"ח על סיכום הקבלות, לצטט שלוש המלצות על פועלו בכתיבה, לשמור קובץ אקסל עם כל ההוצאות, הוכחה ששילם לכל אנשי המקצוע שלקחו חלק ב"מיזם" (כלשון הטופס). זה ספר, אמר לעצמו, זה חתיכת נפש, זה לא "מיזם", אבל שיבושם להם. ממילא יש עוד שנה שלמה עד הזמן שבו הוא חייב להגיש את הטופס האחרון.
קוראים לך אורנה?
בואי נזוז מפה, אמרתי, כולם באים הנה. אבל גם כשעברנו מהמסדרון לחדר והתיישבנו על אחת המיטות, באו כולם בעקבותינו.
"יש לכם סיגריה?"
לא.
"קוראים לך אורנה?"
לא.
"קוראים לך אורנה??"
לא!
רציתי שנהיה לבד עם צערנו, שאוכל לשבת ולשתוק מול אחותי, ששתקה. אבל אי אפשר היה. אולי הוקל לי.
אחד מהם העז והתיישב על המיטה שמולנו.
"אתן דומות", אמר, מחייך. הביט אלי ישירות, לא גרע ממני את עיניו.
יכולתי לזהות את הטיפוס שהיה, על פניו השועליות הנאות. פעם היה ודאי מביט כך באנשים, בנשים, יודע שיש לו כוחות קסם, משתמש בהם במינונים שהחליט. עכשיו היתה זו קרן לא ממוקדת, חסרת תכלית. מה יעשה בכריזמה שלו פה?
טוב ברור, אמרתי, אנחנו אחיות.
"אתן אותו הדבר".
נגיד.
"מה שקורה לה קורה גם לך", אמר.
לא.
"לא!" פסקה אחותי. "מה פתאום?". היא גירדה מתחת לגרב שלה, היכן שהחביאה קודם חפיסת סיגריות.
"שיחקתן יחד…"
לא ענינו לו.
"הייתן קטנות יחד". קולו כמעט נשבר. הוא טווה לעצמו סיפור והמשיך להפליג בו.
הסבתי את ראשי ממנו.
"את צריכה להוציא אותה מפה", אמר לי.
זעם עלה בי וחשבתי מה לענות.
"את צריכה להוציא אותה!"
קודם שיבואו להוציא אותך, אמרתי, אז תדבר. ניסיתי לפגוע במכוון.
"אני? אני לא אוכל כלום, בלי אוכל, רק כדורים". הוא לא נפגע. אבל אז קם והלך משם. נראה שהוא כבר רגיל בפגיעות.
המסך ירוק ירוק: סיפור שפורסם בגיליון "צ'פלין" של כתב העת אורות
מביאה כאן סיפור שלי, מחווה לזמנים מודרניים, שפורסם בגיליון "צ'פלין" המקסים והמגוון של "אורות" , בעריכת יונתן דורי (ייתכן שיש שינויי עריכה קלים בדפוס לעומת הגרסה כאן).
*
בתוך עיר בינונית יש פארק תעשייתי די גדול. ובתוך הפארק התעשייתי לפחות שלוש חברות תוכנה. איש בן שלושים מתייצב ביום ראשון לראיון ופוגש שלושה מראיינים אחד אחרי השני. כמה ימים יעברו עד שיתנו לו תשובה?
התשובה היא שזה תלוי בי! לראשונה בחיי זה תלוי בתשובה שאני אתן להם! והם ממש מחכים לתשובה! הם רוצים משרה מלאה, וגם משמרות של סטנד-ביי מדי פעם. שום בעיה. כמובן שבהנחה שאני אסתדר עם כל המשימות. הם נותנים לי מחשב נייד שאקח הביתה ויהיו גם חופשים ונופשים ושעות של שתייה חינם על גג הבניין. יש פה אפילו כמה בנות שעונות כשאומרים להן בוקר טוב. ואני כל כך בפנים. אני כל כך בפנים עם ההיי-טק הזה.
יוריס
Today is gonna be the day
That they're gonna throw it back to you
בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.
איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.
רעמה תספורות גברים
התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.
"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.
"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.
אור ליום רביעי שגרתי
אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה
בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות
ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה
הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד
יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים
תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.
משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת
שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים
מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט
רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים
יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.
לא כיפה ולא ברזל
העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.
עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".
טוויג נגד תפוד
עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.
בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.
