Category Archives: סיפוריי

נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

להמשיך לקרוא

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

להמשיך לקרוא

זרם

סיכמו לבסוף שזה יהיה בעמידה. אז היא נעמדה. אימצה רגע את השרירים הנכונים. הרשתה טפטוף קטן, ואז את כל הזרם. הצטבר לה כל הערב, גם מלחץ, והיא שחררה. לקראת הסוף בכל זאת עצרה קצת, שלא הכל ייצא.

הזרימה מעליו והוא התפתל, אבוד כמו חולד, על המגבת שנפרשה על הרצפה. בבית שלה, רצפת אבן קיסר. המזגן דלק בחדר למרות שכבר היה אוקטובר והיא נרעדה. פמפמה קצת את שרירי הזרועות שלה, כמו שלימדו אותה פעם ביוגה, כדי להמריץ את קצב הדם. היא דימתה לשמוע קול תסיסה עולה מהמקום שבו הטיפות צנחו על הביצים המגולחות שלו. ועדיין עמדה מעליו. "זהו, אין יותר".

הוא אמר ממקום שכבו "מדהים" ושוב "מדהים". לא הביט בה. אולי זה בכלל לא עושה לו כלום, חשבה, אבל לא נעים לו והוא מתאמץ להתלהב. אחרי כל מה שהחברים שלו אמרו. אחרי הזעזוע הקטן שלה כששמעה את הרעיון: להתפלש ככה? מה זה, אתה רוצה שאשפיל אותך? ומי ישטוף רצפה, אני? בסוף דיון ממושך הסכימה לנסות, אבל רק פעם אחת, בשביל הקטע. בשביל מה זה נחוץ בעצם, אפילו בעלי חיים לא שוכבים בהפרשות של עצמם. והאדם הוא חיה מטומטמת במיוחד, כי הוא לא חייב. רק רוצה להרגיש שהוא יכול אם ירצה.

להמשיך לקרוא

הפרה של יום חמישי

ראש המחלקה השחוח השתוחח עוד יותר. דקה ארוכה לא הצליח להבחין באיזו חיה מדובר. לבסוף התרומם, מסוחרר מעט, וגור החתולים בידו. זה היצור הגדול ביותר עד עכשיו, חשב. האם חייבים יונק? בעיה. הוא עמד בסמטה הקטנה, המוצלת מכל עבריה בעצי צאלון, ליד בור המיגון הישן שממנו שלף את הגור. החיה הקטנה ייללה.

*

שישה חודשים היה בא לבקר את אשתו במוסד שלה, בדיוק כשהוגשה ארוחת הערב המוקדמת. היה נכנס, מסייע לה לקרב את המגש ולאכול, ויוצא לאחר רבע שעה. יותר מזה לא יכול היה לסבול להישאר שם – ולא בגלל שמצבה היה רע. הוא ודאי היה רע, אבל האישה המעצבנת היתה מדברת ללא הפוגה. מונולוג של בכיות וקיטורים, כאן כואב לה בגב, בדיוק כאן, ולמה לא הביא לה משחת וולטרן, וגם משעמם לה ולמה לא השתדל עבורה אצל הרופאה הראשית, שתעביר אותה כבר מהחדר המרוחק, מה פתאום שמים אותה כמו בבידוד, היא לא מדבקת או משהו, או שהיא כן? שיגיד לה אם היא כן. אחרי ארבע עשרה דקות של הקשבה שקטה היה ראש המחלקה מציע לאשתו עוד כף אוכל, ולאחר שהיתה מסרבת היה מתנצל והולך. חמש עשרה דקות פונקט, מתחילה ועד גמר הביקור, לא רגע יותר.

להמשיך לקרוא

שן 37

(אזהרת תוכן בוטה).

*

עוד מעט יקבל אוטו חדש. בתוך האוטו לא יראו שאין לו כף יד. הוא תחב את ידיו לכיסיו ושלף אותן בחזרה מיד. תנועת השליפה הסיטה מעט את התותב ממקומו. הכי משפיל, חשב, לסדר את זה מולה. אבל לא נראה שלירון הבחינה. ואולי רק העמידה פנים. היא התיישבה בכיסא הרופא השחור שלו. "הייתי חייבת לספר לך, מצטערת שלא ביקרתי אותך קודם, לא רציתי להפריע".

נפל לה הכתר הזמני שהכין לה, והיא לא הייתה מסוגלת ללכת לאף רופא אחר כדי להדביק, כך סיפרה. לבו גאה לרגע. יש לה תספורת חלקה עד הכתפיים, שפתיים מושלמות, והצוואר הזה, ברבורה קטנה. "הלכתי קודם לחנות טמבור, לחפש דבק לא רעיל. אמרתי למוכר שזה בשביל להדביק משהו בגוף, והוא התחיל לנג'ס לי. 'דבק מגע זה רעיל, גברת, זה מסרטן'". היא חיקתה מבטא רומני בדיוק מושלם.

"אחר כך הייתי אצל אחת שחושבת שהיא פסיכולוגית. דוקטור נומרפלד אחת. תקעה אותי כמעט שעה, עם השאלות שלה. לא עלה בדעתי שאני לא חייבת לענות לה. זו לא עבירה, נכון? להדביק כתר שנפל. וזו שן שרואים אותה כשאני צוחקת".

קל לצחוק בפה מלא, חשב, כשדבר לא יושב על הלב והנשמה קלילה. אבל הוא הוא זכר את צילומי השיניים שלה, מנשך גרוע ומלא חורים ועקירות. וזו היתה שן 37, טוחנת אחורית תחתונה, אחת לפני שן בינה. לא ממש רואים אותה כשצוחקים.

"אז כן הלכת לרופא", אמר. הוא עמד מולה בפתח הקליניקה, שמוקמה בדירתו. פשוט הגיעה וצלצלה.

"היא וטרינרית". לירון הסתובבה בכיסא המטפל לכאן ולכאן. "היא ראתה את הכתר, התחילה לשאול שאלות".

להמשיך לקרוא

שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

להמשיך לקרוא

קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

להמשיך לקרוא

ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

להמשיך לקרוא

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

להמשיך לקרוא

הסיפור על הערפד ההפוך

בכפר ערפדים אחד נולד פעם ערפד הפוך. הוא נראה כמו כולם ורק תכונה שונה אחת היתה לו: הערפדות שעממה אותו. בזמן שמולידיו ובני כפרו היו שקועים בחגיגות דם וארוטיקה וקידוש הסמלים, ישב הערפד וניסה לאכול לחם ובצל. כיוון שערפדות אינה מקצוע שאפשר להחליף בקלות, נאלץ מדי פעם בכל זאת לשתות דם, אבל הסתפק בשאריות של חולים שפצעיהם שתתו בבית החולים המקומי. ללא הרף היה נדבק במחלות ומרפא את עצמו, עד שחשב שהוא מחוסן לכל המחלות כולן. הרגשות המטורפים שאחזו בבני כפרו – תאווה, פרע, מרה שחורה, חירוק שיניים – פסחו עליו לגמרי והוא נזקק למנה כפולה של ייסורים כדי לחוש כאב, ולמנה כפולה של שמחה כדי לחוש אושר.

אני יכול כבר לצאת לעולם, אמר הערפד למולידיו – אב ערפד ואם אנושית שהובאה בסוד הערפדות ודבקה בו – והם נפרדו ממנו בעצב, שכן בכל זאת חיבבו את הילד שנולד להם. רק אל תתפתה להיות אדם רגיל, בננו, אמרו המולידים. הערפד הנהן להם לשלום ויצא. שום פחד לא תקף אותו בתחילת הדרך, והוא מלמל לעצמו:

דם חתול שנדרס על הכביש

יש לי חיסון לכל דווי

זה עובד גם אם לא פעם מבאיש

בעולם אכזרי מדי.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: