ארכיון קטגוריה: סיפוריי

שאריות צמר

מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.

עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?

הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.

להמשיך לקרוא

החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

להמשיך לקרוא

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

להמשיך לקרוא

הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

להמשיך לקרוא

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

להמשיך לקרוא

קוויאר קרפיון

לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, אליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.

בבוקר הוא עובד בשוק, אחר הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט-אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים-שלוש משמרות בדוכן של הדגים. אז למה אתה נשאר בדגים? שאלתי. "הבטחתי לאבא", אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.

להמשיך לקרוא

נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

להמשיך לקרוא

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

להמשיך לקרוא

זרם

סיכמו לבסוף שזה יהיה בעמידה. אז היא נעמדה. אימצה רגע את השרירים הנכונים. הרשתה טפטוף קטן, ואז את כל הזרם. הצטבר לה כל הערב, גם מלחץ, והיא שחררה. לקראת הסוף בכל זאת עצרה קצת, שלא הכל ייצא.

הזרימה מעליו והוא התפתל, אבוד כמו חולד, על המגבת שנפרשה על הרצפה. בבית שלה, רצפת אבן קיסר. המזגן דלק בחדר למרות שכבר היה אוקטובר והיא נרעדה. פמפמה קצת את שרירי הזרועות שלה, כמו שלימדו אותה פעם ביוגה, כדי להמריץ את קצב הדם. היא דימתה לשמוע קול תסיסה עולה מהמקום שבו הטיפות צנחו על הביצים המגולחות שלו. ועדיין עמדה מעליו. "זהו, אין יותר".

הוא אמר ממקום שכבו "מדהים" ושוב "מדהים". לא הביט בה. אולי זה בכלל לא עושה לו כלום, חשבה, אבל לא נעים לו והוא מתאמץ להתלהב. אחרי כל מה שהחברים שלו אמרו. אחרי הזעזוע הקטן שלה כששמעה את הרעיון: להתפלש ככה? מה זה, אתה רוצה שאשפיל אותך? ומי ישטוף רצפה, אני? בסוף דיון ממושך הסכימה לנסות, אבל רק פעם אחת, בשביל הקטע. בשביל מה זה נחוץ בעצם, אפילו בעלי חיים לא שוכבים בהפרשות של עצמם. והאדם הוא חיה מטומטמת במיוחד, כי הוא לא חייב. רק רוצה להרגיש שהוא יכול אם ירצה.

להמשיך לקרוא

הפרה של יום חמישי

ראש המחלקה השחוח השתוחח עוד יותר. דקה ארוכה לא הצליח להבחין באיזו חיה מדובר. לבסוף התרומם, מסוחרר מעט, וגור החתולים בידו. זה היצור הגדול ביותר עד עכשיו, חשב. האם חייבים יונק? בעיה. הוא עמד בסמטה הקטנה, המוצלת מכל עבריה בעצי צאלון, ליד בור המיגון הישן שממנו שלף את הגור. החיה הקטנה ייללה.

*

שישה חודשים היה בא לבקר את אשתו במוסד שלה, בדיוק כשהוגשה ארוחת הערב המוקדמת. היה נכנס, מסייע לה לקרב את המגש ולאכול, ויוצא לאחר רבע שעה. יותר מזה לא יכול היה לסבול להישאר שם – ולא בגלל שמצבה היה רע. הוא ודאי היה רע, אבל האישה המעצבנת היתה מדברת ללא הפוגה. מונולוג של בכיות וקיטורים, כאן כואב לה בגב, בדיוק כאן, ולמה לא הביא לה משחת וולטרן, וגם משעמם לה ולמה לא השתדל עבורה אצל הרופאה הראשית, שתעביר אותה כבר מהחדר המרוחק, מה פתאום שמים אותה כמו בבידוד, היא לא מדבקת או משהו, או שהיא כן? שיגיד לה אם היא כן. אחרי ארבע עשרה דקות של הקשבה שקטה היה ראש המחלקה מציע לאשתו עוד כף אוכל, ולאחר שהיתה מסרבת היה מתנצל והולך. חמש עשרה דקות פונקט, מתחילה ועד גמר הביקור, לא רגע יותר.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: