Today is gonna be the day
That they're gonna throw it back to you
בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.
איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.
להמשיך לקרוא ←
זה בסך הכל גרפולוגיה, מדע-בכאילו, שיטה יומרנית לקרוא את תווי אופיו של אדם לפי כתב ידו. זה מטומטם! התרגזתי יותר ויותר אבל המשכתי לכתוב על הדף. לטובת הבדיקה שביקשו. כן, רציתי מאוד להתקבל כמתנדבת בעמותת "ליטוף ראשון". עמותה שקמה מתוך דאגה לתינוקות שננטשו בבתי החולים, ומביאה אל מיטותיהם מבוגרים שיחבקו ויערסלו אותם, עד שימצאו בית חם.
בשביל מה הייתי צריכה את זה? יש לי כבר שני ילדים, אמנם שניהם גדלו מהר מדי, רחוק מדי, ובכל זאת הקטן שבהם עדיין מסכים לפעמים להתכרבל אתי כמו פעוט. ובכל זאת סיפורם של התינוקות שהוריהם לא רצו בהם נגע כל כך ללבי, שבלילות הייתי חולמת לפעמים על תינוק קטן המונח בזרועותיי. תינוק גנרי שדומה קצת לתינוק מאימאג' בנק, אבל פרט מטריד חבוי בו – מחלה נסתרת, מום בלב או כתם לידה מוזר שהוריו שטופי הדעות הקדומות מפרשים כקללה כלשהי. למה שלא כולם יחבקו את ילדיהם וזהו? חשבתי. למה למנוע, לחסוך? התינוק רוצה מגע והוא חסר אותו ואני כאן.
כתבתי וכתבתי ומילאתי חצי עמוד כפי שביקשו, אבל הייתי צריכה לדעת שלא אתקבל. ובאמת לא התקבלתי. זה היה עלבון קשה: בהתחלה, מיד לאחר מילוי הטפסים הראשוני, הם עוד התקשרו והזמינו אותי בחום לשלוח אליהם דף נייר כתוב בכתב ידי לבדיקה הגרפולוגית. ואילו לאחר הבדיקה הגרפולוגית עברו שבועיים עד שהגיע מייל, קצר אך חותך: "לצערנו… עקב ריבוי המתנדבים…" וכולי וכולי.
חשבתי: האם לא ידעו שבועיים לפני כן שיש ריבוי מתנדבים? הם ידעו. אם יש סיבה אחרת, אמיתית, האם יודיעו לי אותה? (את בלתי אחראית! את פסיכופטית! את רוצחת בהמתנה!). ודאי שלא. המסקנה ההגיונית היחידה היתה שכתב ידי הכשיל אותי. יש לי כמסתבר כתב יד של מישהי שלא ימסרו לידה תינוק בן יומו. כן, הסירוב של "ליטוף ראשון" היה מעליב. מקומם. לא סיפרתי לאיש והלכתי עם זה בבטן כמה זמן.
להמשיך לקרוא ←
התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.
"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.
"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.
להמשיך לקרוא ←
אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה
בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות
ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה
הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד
יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים
תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.
משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת
שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים
מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט
רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים
יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.
העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.
עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".
להמשיך לקרוא ←
עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.
בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.
להמשיך לקרוא ←
זה לא טכנאי השירות הראשון וגם לא החמישי שמגיע הנה, כולו צמא לריגושים אחרי ששמע אותי אומרת בטלפון "תעלה, ייקח לי שנייה כי אני בפיג'מה". לוקח להם רגע להבין שלא מדובר בבייבי-דול מפתה, אלא במדים הייצוגיים של העובדים מהבית, כולל אנפילאות והכל.
נשמתי לרווחה כשהטכנאי סיים והלך, היה יום מתיש, לפחות מכונת הכביסה פועלת עכשיו. הילד ישב בסלון כרגיל, מבטו קורן באור הטאבלט שלו. בלי להביט בי החל להשמיע קולות שמזכירים פקס ישן. "אגרררר שצצצצ פפפפפפפפ".
"חמודי, הכל בסדר?"
"כן!", אמר כמי שנתפס בקלקלתו, "זה צצועוני".
"מי? צעצועוני?"
"כן, הוא חבר שלי".
"איפה הוא, מותק? בצ'אט"
"לא, פה, תראי".
עיניו היו ממוקדות במסך. אבל המסך הראה את המשחק המוכר והקבוע שלו, שאליו מכורים כל ילדי הכיתה.
"יופי חמוד".
"הוא בא אלי לפעמים", חזר הילד, מבטו מקובע. "הוא רוצה להגיד לי דברים".
"איזה דברים מותק?"
הוא הסב אלי את ראשו לאט. "זה סוד שלי ושלו".
להמשיך לקרוא ←
שבועיים לפני מותה של אמו הבין רובי לראשונה שכל השנים האלה הוא נכנס בינה לבין אחיו הגדול. בדרך אליה לביקור שישי הקבוע, הדליק את הרדיו באוטו ובדיוק השמיעו שיר של הבי ג'יז. Staying Alive שזכר בעל פה כל תו בו, מימי ילדותו, ימי הדיסקו. הוא קרא פעם שמקצב השיר הזה סונתז בכוונה כך שיחפוף בדיוק קצב פעימות לב, יחדור למאזינים אל מתחת לעור, ישלהב את תאוות הריקוד האקסטטי.
בהמשך אותו יום שישי ישב מול אמו בבית ילדותו המעופש כבר, עם רצפות שהפכו דביקות יותר ויותר (גם כעת, כשנחלשה מאוד, סירבה להרשות למטפלת שלה לשטוף במקומה את הרצפה). תמיד הוא יושב מולה ותמיד רק הוא יושב שם, אחיו כרגיל אומר שאולי אבל לבסוף לא מגיע – מתרכז בחייו, טוען שהם עמוסים; למרות שגידי בכלל רווק שכל ימיו הם עבודה-פאבים-לישון, ולרובי יש לטפל בילדה חצי שבוע. כרגיל בביקור הזה שימש רובי שגריר של אמו אל העולם, שאל אם תרצה שיקשר אותה בטלפון עם חברותיה. אחרי שדיברה עם רבקה ואחרי שהתקשרו לניצה שלא היתה בבית, נשאר שוב שעמום שגור ביניהם. אולי שתדבר עם גידי? כן, הנהנה, עם האח. רובי שם לב: למרות שלא אמרה דבר משמעותי בשיחה ההיא, נרכנה כאילו היא מספרת סוד למישהו. רק כשראה את הרכינה הזו, היד חובקת את שפופרת הטלפון הקווי, עלה בדעתו שאמו ואחיו הכירו כמעט שלוש שנים לפני שבא לעולם.
להמשיך לקרוא ←
אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.
לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.
בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.
להמשיך לקרוא ←
(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).
*
על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.
"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.
"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.
הא?
"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".
היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".
להמשיך לקרוא ←
