ארכיון קטגוריה: סיפוריי

נצח עד

(טיוטה)

נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"

להמשיך לקרוא

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.

ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.

להמשיך לקרוא

הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

להמשיך לקרוא

שוקולד לבן. הטפטוף

ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.

עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".

דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.

להמשיך לקרוא

שאריות צמר

מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.

עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?

הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.

להמשיך לקרוא

החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

להמשיך לקרוא

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

להמשיך לקרוא

הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

להמשיך לקרוא

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

להמשיך לקרוא

קוויאר קרפיון

לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, אליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.

בבוקר הוא עובד בשוק, אחר הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט-אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים-שלוש משמרות בדוכן של הדגים. אז למה אתה נשאר בדגים? שאלתי. "הבטחתי לאבא", אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: