אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.
לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.
בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.
להמשיך לקרוא ←
(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).
*
על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.
"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.
"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.
הא?
"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".
היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".
להמשיך לקרוא ←
(טיוטה)
נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"
להמשיך לקרוא ←
חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.
ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.
להמשיך לקרוא ←
"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.
ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.
להמשיך לקרוא ←
ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.
עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".
דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.
להמשיך לקרוא ←
מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.
עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?
הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.
להמשיך לקרוא ←
גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.
להמשיך לקרוא ←
"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".
יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.
"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.
אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?
להמשיך לקרוא ←
על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.
מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.
זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.
להמשיך לקרוא ←
