אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

הסיפור על הערפד ההפוך

בכפר ערפדים אחד נולד פעם ערפד הפוך. הוא נראה כמו כולם ורק תכונה שונה אחת היתה לו: הערפדות שעממה אותו. בזמן שמולידיו ובני כפרו היו שקועים בחגיגות דם וארוטיקה וקידוש הסמלים, ישב הערפד וניסה לאכול לחם ובצל. כיוון שערפדות אינה מקצוע שאפשר להחליף בקלות, נאלץ מדי פעם בכל זאת לשתות דם, אבל הסתפק בשאריות של חולים שפצעיהם שתתו בבית החולים המקומי. ללא הרף היה נדבק במחלות ומרפא את עצמו, עד שחשב שהוא מחוסן לכל המחלות כולן. הרגשות המטורפים שאחזו בבני כפרו – תאווה, פרע, מרה שחורה, חירוק שיניים – פסחו עליו לגמרי והוא נזקק למנה כפולה של ייסורים כדי לחוש כאב, ולמנה כפולה של שמחה כדי לחוש אושר.

אני יכול כבר לצאת לעולם, אמר הערפד למולידיו – אב ערפד ואם אנושית שהובאה בסוד הערפדות ודבקה בו – והם נפרדו ממנו בעצב, שכן בכל זאת חיבבו את הילד שנולד להם. רק אל תתפתה להיות אדם רגיל, בננו, אמרו המולידים. הערפד הנהן להם לשלום ויצא. שום פחד לא תקף אותו בתחילת הדרך, והוא מלמל לעצמו:

דם חתול שנדרס על הכביש

יש לי חיסון לכל דווי

זה עובד גם אם לא פעם מבאיש

בעולם אכזרי מדי.

השגתי את לוח השנה הגדול בעולם

השגתי את לוח השנה הגדול בעולם ובכל יום אני ישנה על משבצת אחרת.

בכל ערב, במעבר, אני משאירה מאחורי איזה דבר.

לא חפץ שימושי. פרח נייר או חרוז קטן, לדרך חזרה.

ביום הרביעי של החודש החמישי חשבתי: אבל ייקח אותם הבודהא של הזמן!

ואני בכלל לא מאמינה בבודהא של הזמן, אין בו חפץ.

רציתי לארוב, לראות אם מנחותיי מתקבלות, לכל הפחות.

אבל מיום ליום קשה יותר לעבור אחורה.

מיום ליום החרוזים והפרחים.

התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

שא אותי מכאן

השארתי לו מנחה שני ילדים ערים

לא היה לי משהו אחר

המראנו

צללנו

אל הסמבטיון של סינגפור

שחיתי מבוסמת, הסוף הססגוני הסכים להסתיר לי

הסברתי לכולם: אני מהכנסייה המסתובבת וככה אנחנו טובלים

ואכן הקוטר התרחב עם כל תנועה

ציפור מקומית פסקה מניקורה

לא היתה חשיבות ליום בשבוע

רק לשעה ביום

אבל בסופו של דבר באה השעה

כמו בכל יום

והשעה היתה תשע.

אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון

אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון. חלוק המגבת היה בידה, והדלת פתוחה.

כשנשמע בום, המקלחון התנתק וקרטע.

היא החזיקה בחלוק שלא יישמט. המקלחון התרומם ויצא דרך החלון אל החוץ. הוא עקף את חוטי החשמל ונסק עוד.

האישה עמדה בפנים בשיער רטוב, וכדי שלא יראו לה, סגרה את הדלת. החלוק נשאר רובו בחוץ, זנב בצבע בורדו, מוסיף כוח אווירודינמי לעצם המעופף.

אוכלוסיית הצד המערבי של העיר לא הבחינה בנטיפי המים ולא בפירורי הטיח שנשרו על ראשה.

בבית נשארו הברז הסגור כמעט לגמרי אבל לא לגמרי והילד שצפה בטלוויזיה. תיכף צריך להכין לו ארוחת צהריים, חשבה האישה.

הכיוון היה מערב. בגובה העננים, הביטה האישה בעד הקירות השקופים-מחוסמים: ים. זה היה ים רגיל לגמרי.

הים נמשך המון זמן.

המקלחון והאישה והחלוק נחתו נחיתה קשה מתחת לצלע הר, בקצה חורשת אורנים קטנה. ליד הסמטה האחרונה של איזה כפר. האישה הציצה החוצה. צווארה כאב.

כל השלטים פה ביוונית, חשבה האישה, איך אפשר להתמצא.

היא לבשה את החלוק, הידקה אותו בקשר ויצאה. האם לסמן את מקומו של המקלחון, כדי שתוכל לחזור הביתה? מרחוק ראתה איש מוביל חמורים.

סיבוב בחמישה אירו, אמר האיש באנגלית.

לאן?

האקרופוליס של אתנה. הוא החווה בידו מעלה.

לא חוכמה אני צריכה עכשיו, חשבה האישה, ובטח שלא להתרחק שוב מהקרקע. גם לא היה עליה כסף מזומן.

היא עבדה עשר שנים בחנות המזכרות המקומית. פסלוני אלים, חולצות מודפסות, סבונים משמן זית וצלחות מעוטרות בעבודת יד. היא למדה לומר "בוקר טוב" ואת המחיר בשפה המקומית. ענתה לכל אחד כדרכו. מתחת לחלוק לבשה עכשיו חולצת טריקו וג'ינס. בכל פעם שהתקשרה הביתה איש לא ענה.

מדי פעם הלכה לבקר את המקלחון, שהחליד ונתכסה קורי עכביש. בפעם האחרונה נשארו ממנו רק לוחות הזכוכית המחוסמת – את המתכת כנראה לקח מישהו.

לבסוף חסכה די כסף לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס הביתה.

שמעתי ששדה התעופה של רודוס צפוף ואטי, חשבה. אבל שדה התעופה שהגיעה אליו היה ענק וריק והכל התנהל בו בזריזות. רק על תל אביב לא שמעו שם. היעד הכי קרוב הביתה היה קופנהאגן.

היא קנתה כרטיס לקופנהאגן כדי לראות מה שם שדה התעופה שכתוב על הכרטיס. כך אדע איפה אני, חשבה. השם היה קיריבאטי. על הכרטיס היה איור זעיר של האקרופוליס של אתנה.

קיריבאטי? אז מאיפה אתם יודעים יוונית, כולכם? תהתה. אבל אוצר המלים היווני שלה לא היה גדול דיו כדי לשאול את השאלה.

מקופנהאגן זה כבר היה עניין של טרמפים.

בבית ישב בנה מול הטלוויזיה. הוא אמור להיות כבר בן חמש עשרה, חשבה. אבל הפעוט הציץ בה זועף: אמא, התוכנית עוד לא התחילה. וגם ביקשתי מים!

מים תביא בעצמך, אמרה. אני סחוטה.

אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק

אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק.

היא חיפשה את המפתח שייקח אותה לכרך שייקח אותה לפרק שייקח אותה לדף שייקח אל הפסקה שתיקח אותה כולה אל המשפט. את המשפט מצאה, ובתוך המשפט היא חיפשה – מונח.

לבסוף היה המונח מונח על כף ידה כמו כדור של חובייזה.

זה לא עגול, חשבה האישה.

במקום שממנו נלקח המונח נבעה חור בדף.

היא לקחה את הכדור כדי לסתום את החור. אבל החור גדל וגדל ונהיה שחור. כמו חריכה בנגטיב גדל החור. היא הרימה את שולי בגדה ודילגה לתוך החור, ובצדו השני של הדף פגשה עולם כהה. דומה בכל לעולמנו זה, אבל כהה.

לא היה שם אביר שחור ולא עורב אפור ולא טירה בכפור. היו שם בניינים ועננים ובוסתנים, כהים כולם כאילו נשרף העולם.

הלכה האישה עם כדור חובייזה ירקרק בידה, הלכה על שביל ופגשה קרפדה. הקרפדה היתה כהה כדובשה, ואמרה: מכאן בבקשה.

היתה שם דלת מעופרת. האישה נקשה.

מי שם?

זו אני, אמרה האישה. באתי מהצד השני של העולם.

הדלת נפתחה ועמדה שם אישה פריכה. דומה בכל לאישה הזו, אבל פריכה.

אני לא מקבלת אורחים עכשיו, אמרה האישה הפריכה. הסירים על האש וכאב הראש והייאוש, אני לא יכולה לקבל עכשיו אפילו יתוש.

אולי רק חובייזה? אמרה האישה. זה הפקק של העולם שלכם.

טוב, רק חובייזה, אמרה האישה הפריכה. היא לקחה את הכדור וזרקה לתוך הסיר. לתבשיל לא קרה שום דבר.

זה עזר לך? שאלה האישה.

כן, אמרה האישה הפריכה, זה עזר לי מאוד. תודה.

מן הסיר קפצה, ירקרקה ורעננה, הקרפדה.

האישה דילגה חזרה אל הדף ואל הפרק ואל הכרך. עכשיו לא ידעה במה תסתום את החור בדף.

אה, חשבה, אבל אולי אני זוכרת את המונח. כמעט שכחתי אותו אבל אתאמץ לזכור.

היא זכרה כמה מהאותיות שלו ואת הצליל הכללי. בוודאות לא היה שם חטף פתח. אבל היה שם חולם חסר. או אולי היתה זו נקודה של שי"ן שמאלית.

אם רק אחזיר את האנציקלופדיה אל המדף, חשבה, ישוב החור כלעומת שבא. היא עשתה זאת אבל לא העזה לבדוק. עד היום.