אולי אתה? בחור רוסי שעבד אתי פעם

הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.

הרעב. אותו העולם בדיוק

אני בכלל אשכנזי, הוא אמר. זה היה אחרי שעה קלה שבה חשבתי שהוא עיראקי ואז שאלתי. וצחקנו על זה. לא, סתם אשכנזי, הוא אמר, אפילו אשכנזי מעורב.

אז לא היה לו קשר בשום אופן לכסף בקפלי המכנסיים שתפרה המשפחה שלי בזמן המנוסה. לחור החצוב בקיר שבין הבית לבית המסחר, שדרכו העבירו סחורות מפני השלטונות. לבגדדים שרקדו על הגג בחאפלות ליליות.

הוא נפנה לרגע ואני הבטתי ברגליים הרחבות שלו, בתחת האיתן, וראיתי אותם מצטמקים, משילים בשר, בביתן 53 במחנה כזה או כזה. ראיתי אותו צמוק, נוטה לאבד צלם, גונב פרוסות לחם בזרועות הנדיבות האלה, נאבק לשחזר שירים או תפילות שזכר. הוא ועוד גברים אכולים בגוף, גדולי עיניים, מתקרבים לאטם. נעצרים מתשישות כמו לצילום תמונה. גמרתי ספר על זה באותו הבוקר אבל זו לא היתה הסיבה. ראיתי לו את הרעב שבו.

כמובן, לא היתה שום פלנטה אחרת בשעה ההיא שלנו, אלא היה זה אותו העולם בדיוק, פגום כפי שהוא. ספל סדוק שממנו שותים בלי ברירה. כמו שהיינו אומרים בצעירותנו, כשמתביישים לדבר על אלוהים: אני מאמין ביקום. כך חפנתי אותו והסטתי את מבוכתו והאמנתי במדבריות נבאדה ובכוכבי הלכת ובצבאות של ג'ינגיס חאן. שני אנשים נפרדים משותפים בביאתם ובאפסותם.

אני אוהבת את מה שיכולת להיות ומצרה על מה שלא יכול היה להיות. בכל זאת, עם מה שהיה פגום כל כך. החסכונות הרגשיים, שלא לשכוח רגע טוב שהיה, והכיסוף הנמשך.

כל זה היה אז קוץ בעינו של המקרה. ואין על מה להצטער. ככה חזה אל חזה וצער העבר ועמעום העתיד וגומר.

אבחר בך, רק בך

אבחר בך, רק בך. ובשעה שאבחר בך אבכה בכי גדול. על כל מי שאתה לא הם. אחד נפל מהמצוק וחי ואחד עזב את העבודה. אחד מכסה אותי בשנתי על הספה. אחד ההוא שיתעקש עלי וישקר. ואחד לא-ההוא שיעמיד פנים שהוא לא מרוצה. כל ימיו יעמיד פנים שהוא לא מרוצה. כל ימיו, כמו ההוא שיבשל מתכונים מגיליונות ישנים של עיתונים לחגים. וזה שיחמוד אבל רק יחמוד את בת השכנים. ואותו אחד שלא רוצה להפנים. ומי שיקרא איתי שירה כל הערב. זה לא אתה. אבל מתוך כל הזה וההוא וכולי אני אבחר בך, רק בך, ותהיה לי מנוחה. בינם ובינך, רק אתה. כן, אני לא הופכת את ההבטחה. ולא חוכא ואיטלולא. רק מתוחה, רק מבוכה קלה.

באמצע הכיכר הלבנה

באמצע הכיכר הלבנה יש בריכה שחורה מרובעת. מימיה רדודים ואחרי שמש היום הם חמימים עכשיו, שקופים רק מקרוב. אני רוצה לשכב שם לצדך בתוך המים ולדבר ולהביט. בערב.

הנפש מוכנה לאהבה כמו כורסא עם הכריות הטובות. אבל רשימת הסידורים של היום ארוכה מאוד. ושכבות הרצון והגוף לא חופפות תמיד. חכה לי רגע.

החלום הזה הוא ממש עליך

החלום הזה הוא ממש עליך.

.

בחלקו הראשון אישה מתרוצצת ביער קק"ל

אני מכירה אותה והיא אותי.

בחלקו האחרון בית קפה שודד לקוחות בחסות תקנות עירוניות.

אני מוחה על המחיר וגם משלמת בשקט

ממתינה לך וגם חומקת ממך

מציעה חיבוק אחרון ומיד עוצרת את הזמן ומצליחה לא להציע

כבר יש לי אומץ לא להציע, אתה יודע?

.

כנראה שאתה יודע. בחלקו השני

אני מחכה לך בסיום שיעור שאתה מלמד

תנועת הקירבה האילמת כשאתה רואה אותי

אתה שואל ואני מאשרת, כן, עדיין.

.

שאר מה שנאמר שם נמחק בעריכה

והסיבה שקמתי מוטרדת

היא שנשאר לי רק לנחש

אל תחמקי מתמימותך, אל תתכחשי לאהבה ההיא

אל תגידי היום לא הייתי באה,

אל תגידי דברים כמו עכשיו אני מפוכחת

גם אחרי שיודעים הכל, אי אפשר בלי מידה של כסילות

אחרת איך תאהבי הלאה.

.

ואולי אתה בכלל הודית שם בהסתרה, בשקר

.

יותר מזה אני באמת לא זוכרת

זכורה לי רק ידו הנשלפת של בעל בית הקפה, תותבת מתכת מגולפת בירקרק ואדום, כמו אצבע של "פסוקו"

המצביעה על דבר שאינו.

אופטיפוסט. בול מניו זילנד

הפכתי בדבר והפכתי בדבר ולבסוף הבנתי שתמיד אוהב אותך. אבל אין שימוש או תועלת לאהבה הזו. כמו בול מניו זילנד. ימים רבים מעל קומקום האדים הסירו אותה סופית מכל מה שנאמר, שנעשה, שמתקיים בחיי. העמוד המתאים באלבום אוחז את כולה. סוגר עליה. פותח. אני מביטה בה. אז מה.

הראי לי, ספרי לי

במקום העבודה קרסתי פעם. הלכתי הביתה באמצע היום. כי משהו צף ועלה. פצע ישן כל כך, שנשכח. בכיתי, הסתרתי פני ויצאתי משם. למחרת, היועצת של מקום העבודה קראה לי לשיחה, מאוד רצתה, כך אמרה, שאספר לה מה קרה. לא רציתי. התקשיתי לספר. סיפרתי לה. בסוף היום קניתי דיסק פלמנקו שיעביר לי את השעות הקשות. הן כבר עברו, אבל עדיין לא ידעתי את זה.

הפצע, צורתו. הפצע הוא עין של עץ, עין של בשר. באותו היום ראיתי למרחק מאה מטרים, מתוכי פנימה הבטתי החוצה, הבחנתי בגורי גוזלים עזובים. צרבתי כולי והעור שרט וגירד. שום מלבוש לא כיסה אותו לגמרי.

ואחר כך? מעט אחר כך סימנתי על חזהו של איש שפגשתי, כמו בשפת חרשים אילמים, אתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך, והוא אמר: נכון. נהיה החום הזה בבטן וההשתדלות בעיניים. היה יום סוער, והלכנו לים שליד ביתו, רק עמדנו שם על החוף ונרטבנו והתקררנו במשך שעות. והלכנו לביתו למקלחת חמה ומרק ותה. ידעתי שאני רוצה לחיות את זה כך. אבל כשהוא שמע על הפצע, אמר: הראי לי, ספרי לי – סירבתי. אי אפשר היה לפתוח את השזירה הישנה. קשה היה אז לפתוח את העין.

וממרחק הזמן כל זה נראה כמעט טיפשי. ממש טיפשי.

פתק קטן

הוא כתב לי אז פתק קטן. כתב: עצוב. כתב: מקווה שגם את. כתב: חושב על זה הרבה. אולי באמת ניפגש. אחרי זמן נפגשנו.

בית קפה המוני, לא קטן. בכוונה. חלף זמן והכל בארכיב העצב. הכלב שלי זיהה אותו ראשון ורץ אליו. שמח, זוכר, מתרפק, שואל מי אתה. הבטנו זה בזו אבל רק בחטף. שאלנו: טוב אז ככה, כן אז ככה, ומה שלומך. פירטנו ארוכות, עבודה מלחמה אהבה ילדים ויגע. כל אחד בשדותיו שלו. התקלקל לי הרכב באותו הבוקר, והפלגתי בסיפור התקלה. סמארט קאר קטן שמעולם לא ראה. הוא הבטיח שבסוף פגישתנו יעזור להתניע, יביא את הכבלים שלו. המשכנו לשבת. רציתי שיבוא כבר סוף פגישתנו. שחרר אותי מזה. גרור אותי מפה. בוא אלי ככה. הבחן בי לעומק. ספר לי עוד. הראה לי איך כן אפשר. עטוף אותי. עשה בי באצבעותיך. כמו שהיה. לא יהיה יותר.

הוא סיפר על איגוד בעלי הון שנאלץ לשרת, מה איכפת לו, זה רק כסף שלהם שזורם אליו. אני שאלתי שאלות כי זה מעניין. סיפר. אמר. דיברתי. שתק. בירר. ראיתי. ציינתי. הדגיש. התבדחתי. ועוד ועוד. אף פעם אחת לא שאלתי, למה נתת לי ללכת בעצם, למה לא משכת בשרוול חולצתי. האם באמת היתה שם הזדמנות לא מנוצלת ומה לא הצלחתי לתפוש. והוא לא הקשה, למה המשכת לחשוב שנהיה ידידים, אני לא יכול להיות ידיד שלך. איך פערת בי את הפצע הזה שמיהרתי לסגור. והרכב שלי עמד שם ממול, מחכה. והכלב שלי התחיל לנדנד ברצועה, קורא לטיול שלו. והאיש קם ואמר: טוב, איפה הכבלים. ופתח את מכסה הפגוש שלו, ושני כבלים ארוכים וכהים היו מצונפים שם, אחד זעמן ואחד תלום. הביט, פשפש, קרקש, ואז הזדקף וסגר את מכסה המנוע, ושח לי: מוזר, איפה הם באמת. אני לא מוצא.

זה בסדר, אמרתי. זה בסדר, אמרתי ושמעתי את המילים יוצאות מפי. את שוב מסכינה עם זה, אמרתי לעצמי. שוב את מסכינה עם כל התנכרות. אבל הפעם זה כבר בסדר להסכין, כי מה הטעם, את כבר יודעת שאין כבל ואין איש. ואליו אמרתי: אני במילא הולכת ברגל עכשיו, לטיול עם הכלב, פה כמה דקות. לא רמזתי שיצטרף אלי והוא לא הציע. הצעתי לשלם את החשבון ואת הטיפ ואת האבטחה ואת המים והארנונה, והוא סירב, ושילם. כבר ידע שאין כלב ואין אישה. וקמנו. אמרנו: טוב אז שלום. ושאלתי: זה אתה שכתבת לי את כל הפתקים האלה? ואמר: לא. מישהו אחר.

לחפוף

רציתי פעם ב-כ', אולי רק כגולגולת על החגורה. בחור אמריקאי צנום ונעים, עם תובנות כנות וארסיות. באותו ערב יחיד שבו השתווינו שנינו במידת הרצייה, הגיע לפגוש אותי בבאר. הופעתו עצרה בבת אחת סצינה קולנית ומחויכת של שלושה מחזרים נעריים מסביבי, שנאלמו דום. הרי רק שעתיים לפני כן הבטחתי לו שאחכה לו הערב (מה חשבה הבחורונת של אז? לא חשבה. טרפה את החיים). בכל אופן, כיוון שהיה יותר ידיד מאשר כל דבר אחר, כ' קיבל את זה בקלות, והמשכנו כמעט כרגיל. באותה תקופה גם התאהב בחברה טובה שלו, שמצדה טעמה ממנו קצת ועברה לרומן ממושך עם אחר. נוצרה שרשרת רבת חוליות של ערגה ותסכול.

בקצה השרשרת הייתי אני, שגרתי בעליית גג מיניאטורית, עם שירותים ומקלחת שמוקמו בדירת החברה שגרה למטה. היה חורף אירופי קפוא. היו בירות, היה פיפי. בחורף אירופי באמצע הלילה לא יוצאים מעליית הגג המחוממת בתנור גז מתאמץ, ולא יורדים עשרים מדרגות למטה. לא עומדים לפתוח את הדלת במפתח, לא מנסים להיכנס בשקט כשהבית ישן, להקפיד שהחתולה הפרסית של החברה לא תחמוק החוצה. לא נכנסים לשירותים הקפואים ולא יוצאים כדי לחזור את כל זה חזרה, משקשקים מקור. לא, באותו חורף אירופי לא עשיתי את כל זה. השתמשתי בטריק מגונה שלימד אותי הדייר הקודם והחבאתי צנצנת גדולה לשימוש חירום לילי. מטילים מים ושופכים לכיור המטבח.

כ' בא ללון אצלי לילה אחד, כשהיה בין דירות ושבור לב. הוא חי מנגינה ברחוב, ובחורף לא היתה נגינה ברחוב, כי האצבעות קפואות, ולא היה קהל, כי איש לא עצר – כולם מחפשים את בית הקפה החמים הבא. לכן בכל חורף חי על כספי הקיץ שעבר, מה שאמר שכספו הלך ואזל. ככל שגבר הקור הפך מריר ודלפון כמוני. עליית הגג המטופחת שלי, עם עציצים סדוקים ופוסטרים מקומטים, מפת שולחן גזורה ופמוטים משוק הפשפשים, נבנתה כאחיזת עיניים. עבור תלמידי העברית המהוגנים שבאו אליי יצרתי מצג של בית מסודר, להסתיר את הנואשות. אבל הייתי חסרת פרוטה. והוא – עוד יותר.

לא היה לו במה לחפוף. שיערו השחור דמה כבר לזרדים, והבליט עוד יותר את פניו הלבנים המצוירים. "בקרוב אני מתכנן להשקיע בשמפו טוב", גילה לי כמי שאין לו מה להפסיד. מן הסתם כבר לא יכול היה אפילו לקנות את הזולים ביותר, מותג עצמי של הרשתות הגדולות. הוצאתי מיכל שמפו+מרכך, שעלה כמה גילדנים טובים אבל משום מה לא רציתי בו, ומסרתי לו – מתנה. הוא הלך, בטקס גדול, לחפוף את השיער בכיור המטבח. כשחזר, רענן, סיפרתי אותו.

יישמתי עליו את תספורת הגברים היחידה שהיכרתי, ג'ורג' האריסון מודל 1970. נגעתי, החזקתי, סבבתי סביבו ימינה ושמאלה, לראות איך נופל, איך יושב, איך מסתדר השיער של כ'. ייבשתי, לחלחתי, רחרחתי, שמפו משובח. הוא ישב ועיניו עצומות. זה לקח שעה ויצא מוצלח מאוד. הקצוות הדחליליים שכולם באורך זהה, זכר לתספורת טרובדור שהיתה לו פעם, הפכו לרעמה מדורגת המשתפלת בחן. אחר כך היה כבר ממש מאוחר. לישון כי מחר.

בליל חורף אירופי נדחקנו שנינו למיטה, בלי שום תוחלת סקסואלית, אסירי תודה על החום ההישרדותי. ליטפתי את גבו ליטוף אחד, ודי היה בזה. ובאמצע הלילה היינו שנינו ערים פתאום. איפה השירותים? הסברתי לו בקצרה את מצב הכיור, ובלי תלונות לקח את הצנצנת. כשחזר ונכנס למיטה, ואני אפופת שינה, לא התאפק ועדכן אותי: I filled this thing one and a half time.