ארכיון קטגוריה: סיפוריי

שן 37

(אזהרת תוכן בוטה).

*

עוד מעט יקבל אוטו חדש. בתוך האוטו לא יראו שאין לו כף יד. הוא תחב את ידיו לכיסיו ושלף אותן בחזרה מיד. תנועת השליפה הסיטה מעט את התותב ממקומו. הכי משפיל, חשב, לסדר את זה מולה. אבל לא נראה שלירון הבחינה. ואולי רק העמידה פנים. היא התיישבה בכיסא הרופא השחור שלו. "הייתי חייבת לספר לך, מצטערת שלא ביקרתי אותך קודם, לא רציתי להפריע".

נפל לה הכתר הזמני שהכין לה, והיא לא הייתה מסוגלת ללכת לאף רופא אחר כדי להדביק, כך סיפרה. לבו גאה לרגע. יש לה תספורת חלקה עד הכתפיים, שפתיים מושלמות, והצוואר הזה, ברבורה קטנה. "הלכתי קודם לחנות טמבור, לחפש דבק לא רעיל. אמרתי למוכר שזה בשביל להדביק משהו בגוף, והוא התחיל לנג'ס לי. 'דבק מגע זה רעיל, גברת, זה מסרטן'". היא חיקתה מבטא רומני בדיוק מושלם.

"אחר כך הייתי אצל אחת שחושבת שהיא פסיכולוגית. דוקטור נומרפלד אחת. תקעה אותי כמעט שעה, עם השאלות שלה. לא עלה בדעתי שאני לא חייבת לענות לה. זו לא עבירה, נכון? להדביק כתר שנפל. וזו שן שרואים אותה כשאני צוחקת".

קל לצחוק בפה מלא, חשב, כשדבר לא יושב על הלב והנשמה קלילה. אבל הוא הוא זכר את צילומי השיניים שלה, מנשך גרוע ומלא חורים ועקירות. וזו היתה שן 37, טוחנת אחורית תחתונה, אחת לפני שן בינה. לא ממש רואים אותה כשצוחקים.

"אז כן הלכת לרופא", אמר. הוא עמד מולה בפתח הקליניקה, שמוקמה בדירתו. פשוט הגיעה וצלצלה.

"היא וטרינרית". לירון הסתובבה בכיסא המטפל לכאן ולכאן. "היא ראתה את הכתר, התחילה לשאול שאלות".

להמשיך לקרוא

שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

להמשיך לקרוא

קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

להמשיך לקרוא

ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

להמשיך לקרוא

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

להמשיך לקרוא

הסיפור על הערפד ההפוך

בכפר ערפדים אחד נולד פעם ערפד הפוך. הוא נראה כמו כולם ורק תכונה שונה אחת היתה לו: הערפדות שעממה אותו. בזמן שמולידיו ובני כפרו היו שקועים בחגיגות דם וארוטיקה וקידוש הסמלים, ישב הערפד וניסה לאכול לחם ובצל. כיוון שערפדות אינה מקצוע שאפשר להחליף בקלות, נאלץ מדי פעם בכל זאת לשתות דם, אבל הסתפק בשאריות של חולים שפצעיהם שתתו בבית החולים המקומי. ללא הרף היה נדבק במחלות ומרפא את עצמו, עד שחשב שהוא מחוסן לכל המחלות כולן. הרגשות המטורפים שאחזו בבני כפרו – תאווה, פרע, מרה שחורה, חירוק שיניים – פסחו עליו לגמרי והוא נזקק למנה כפולה של ייסורים כדי לחוש כאב, ולמנה כפולה של שמחה כדי לחוש אושר.

אני יכול כבר לצאת לעולם, אמר הערפד למולידיו – אב ערפד ואם אנושית שהובאה בסוד הערפדות ודבקה בו – והם נפרדו ממנו בעצב, שכן בכל זאת חיבבו את הילד שנולד להם. רק אל תתפתה להיות אדם רגיל, בננו, אמרו המולידים. הערפד הנהן להם לשלום ויצא. שום פחד לא תקף אותו בתחילת הדרך, והוא מלמל לעצמו:

דם חתול שנדרס על הכביש

יש לי חיסון לכל דווי

זה עובד גם אם לא פעם מבאיש

בעולם אכזרי מדי.

להמשיך לקרוא

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה.

בהלוויה עוד תמכנו, נרי ואני, באמותינו, האחיות המתאבלות. ויחד אתן גם המשכנו משם לבית של דוד יחיאל, שם ישבה דודה שרה וסודה היתה על כל הסנטר שלה. פני ירח רטובות מכוס סודה קריסטל שנמזגה בידיים רועדות ונשפכה על חולצתה. היא לא טרחה לנגב וישבה כך, מול המאוורר, סיפרה לכולם כל מה שנכתב בתיק הרפואי של יחיאל. רק אז למדתי שהיא מתנגדת לתרומת איברים, וששלחה את אחותה, אמא שלי, לחדר המתים, להרים את עפעפיו של המנוח ולבדוק שקרניות עיניו עודן במקום. "אחת – יש", הדגימה הרמת עפעף. "שנייה – יש", סימנה בידיה, מוחה סוף סוף את סנטרה, "רק אז נרגענו". כן, אמא שלי הלכה ובדקה קרניות, בחיים לא הייתי חושבת, אבל היא שיתפה פעולה ואולי גם יזמה. ביחד הן צוות מנצח.

להמשיך לקרוא

שייח מעביר כישופים (סיפור)

יימח שמו העמוד הזה, שהיה עומד בפינה של רחוב הראשונים. ודווקא בפנייה ימינה, שיותר קשה לראות מה קורה מאחורה. כל פעם הייתי עושה רברס, חוזרת מטר, עושה רברס חוזרת מטר, ובכל זאת עולה על העמוד הזה. העירייה כבר הפסיקה לתקן והוא המשיך לעמוד עקום וכל פעם התעקם עוד קצת.

וכל פעם שהייתי עושה את הסיבוב עם המשאית, זכריה היה עומד ומסתכל עלי, קורץ לי, קחי עוד ימינה בובה. הייתי מחטיפה לו עכשיו ככה שלא יוכל לזוז יותר, עם הבובה שלו. גם ככה לא קל להיות נהגת אחת מתוך עשרים נהגי משאית. את כל הסיבובים אני לוקחת ואת כל הרברסים אני עושה בקלות, רק פה בפנייה מרחוב הראשונים לרחוב אבא ברדיצ'ב העמוד מתכופף כל פעם מחדש.

והפרויקט הזה שעובדים עליו, השיפוץ הזה ברחוב אבא ברדיצ'ב, לא נגמר, פשוט לא נגמר. לדיירים היה סכסוך עם הקבלן או משהו, הסכימו בלי מרפסת ובסוף יצא עם מרפסת, לא ברור לי. המשיכו לבנות וכל פעם היה צריך להביא עוד חומרים שלא הסכימו מראש. זה לא החומרים שלנו, לא הכסף שלנו, אבל עוד הובלות ועוד הובלות. די, נמאס לראות את הפרצוף של גורי המנהל עבודה שם, נמאס לראות את החולים מהמרכז שיקום מסתכלים עלינו כמו סרט עם הפיג'מות שלהם. נמאס לשמוע את הבדיחות של זכריה "אסנת לוקחת את הרברס רק אם יש ביטוח צד ג'". נמאס להגיד לו שאני אסתדר לבד כשהוא מציע לי להחליף אותי בהגה. דפוק אחד. ופעם אחת ראיתי את זכריה עומד עם אלון ושישא הטמבלים, ושלושתם מסתכלים עלי מזיעה, עומדים ככה עם הידיים בכיסים. לא יודעת מה היה יותר מעליב, שיוציאו את היד מהכיס ויכוונו אותי דווקא להיתקע כמו שהיו עושים בהתחלה, או שישאירו את היד בכיס ויצחקו ככה.

להמשיך לקרוא

ברכות

די בקלות התקבלתי לעבודה בחברת "מרקמים-כותרות", המקום הראשון שבו חיפשתי עבודה אחרי השחרור. במשרד מהוה עם מזגן מיושן, ריק לגמרי באמצעו, ישבו כעשרים עובדים בעמדות טלפון לאורך הקירות, עם הפנים לקיר. כולם היו עסוקים בשיחות טלפון, רשימותיהם מולם והם מסמנים בהן או משרבטים. המוכרנים האלה נדרשו למכור את המוצר היחיד של "מרקמים-כותרות": השתתפות, הנמדדת באינצ'ים, בשטחו של "מדור ברכות" לעסק שחגג יום הולדת או התרחבות. פירושו של דבר היה, שהמודעה פרסמה עסק שאינו של המשלם עליה, באה תמיד בעיתוי שאינו נוח למשלם, גודלה לא תאם את הצורך של המשלם בפרסום אלא את יחסי המסחר שלו עם העסק החוגג, והיא עוצבה בידי גרפיקאי-סיטוני שהמשלם לא שכר בעצמו. נוסח המודעות היה בדרך כלל "לגדי וחיים מחברת "ברז לי" – אתכם בהצלחתכם! מאחל נסים מ"אטמים המפרץ בע"מ" וכדומה. איש לא קרא אותן. לא היה אפשרי, בגלל המזעור.

להמשיך לקרוא

האם מירי רגב תתערב בתכנים (טיוטת סיפור שלעולם לא אכתוב)

זה התחיל כשהוא מכר את השעון של סבא שלו. סבא שלו היה בן של חלוצים, שעזבו הורים וארץ ודת ובאו להיות עובדי אדמה בדגניה. השעון – כמו בסרטים, עם שרשרת – היה הדבר היחיד שסבא הוריש לו. כל השנים הוא הלך אתו. ויום אחד הביט בו ואמר: אני לא רוצה את המזכרת הזו לנישול של אנשים מאדמתם.

הוא מכר את השעון וקיבל קבלה, בקונסיגנציה. לא היה איכפת לו לזרוק אותו לים, אבל הוא התעצל ללכת לים.

זו היא שתמיד היתה גוררת אותו לים. מכינה כריכים שהוא אוהב, והולכים. היו מדברים על פוליטיקה רק בעצלתיים: יש דברים יותר חשובים. כייף.

אבל יום אחד הוא ביקש שלא תכניס מיונז לתוך הכריכים.

למה? היא שאלה.

אני עושה את האתגר הזה, 21 יום.

טבעוני? אתה? מה תעשה בלי סטייקים?

נסתדר, הוא חייך. אנשים משתנים.

*

היא סירקה את שערה הארוך, מקור גאוותה, ודיברה ודיברה. לא מזמן שמעה שהחברות שלה הצביעו לרשימה המאוחדת (המשותפת! הוא תיקן אותה, המשותפת!). איזה טירוף זה. מי מצביע לערבי שלא מייצג אותן? אם היה מועמד יהודי שהדעות שלו שונות באחוז אחד מהדעות שלהן, היא אמרה, הן היו יורדות עליו רצח. אבל ערבי נחמד עם עשרים אחוזי חפיפה בדעות זה פתאום בסדר.

הוא דווקא נראה לי המועמד הכי נורמלי, אמר. לפחות לא תומך בחוק הלאום.

אז אני מבינה שאתה כבר לא ציוני.

נו, אז אני לא ציוני. על דברים פחות גרועים הגלו אנשים לסיביר.

הגלו על ציונות, אדוני.

טוב, תעשי לי טובה. שכחי מזה. בואי נראה טלוויזיה.

אבל בטלוויזיה היה האח הגדול ומשתתפת טבעונית.

תעשה לי טובה אתה, טוב?

הם לא עשו שום טובה באותו הלילה. היא יצאה עם החברות שלה והוא נשאר בבית. עבר על בלוגים של היסטוריה אלטרנטיבית. כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע, כל כך הרבה שקרים מכרו לו. איזה מדינה מסריחה. תמיד היתה.

*

שני ערבים אחר כך מינו את מירי רגב לתפקיד שרת התרבות. הוא חזר ואמר, עצבני: אני לא מאמין שהיא תתערב בתכנים.

מי בכלל חשב שהיא תתערב בתכנים?

היא, היא בעצמה אמרה! אבל היא לא תעז לעשות את זה.

תירגע. תעז או לא תעז, המדינה לא התפרקה.

עדיין. הדגיש.

אפילו בהארץ כתבו שהיא לא תתערב בתכנים.

נראה לך? קולו היה מריר. הארץ בעצמם משקשקים מפחד שהיא תתערב בתכנים. בלי זה לא יישאר להם על מה לכתוב.

אז גם הארץ אשמים? תגיד, אתה בכלל מוצא את עצמך מרוב הפוך על הפוך של קונספירציות?

כן! אני מבין סוף סוף את המציאות יותר טוב. אני לא בולע כל מה שאומרים לי.

אז אני כן בולעת כל מה שאומרים לי?

את מאמינה יותר ממני, כן, אמר בשקט ומיד הצטער על זה.

אתה בסך הכל דואג לפרנסה של החברים ההזויים שלך. שיוכלו להוציא עוד איזה תסריט על ילד פלסטיני בוכה, זה תמיד הולך טוב בחו"ל.

תגידי – קולו נשנק – את מתקרנפת! מתקרנפת! את מקנאה בסך הכל! היית מתה לקבל איזה פרס, אחרי כל השנים שאת מגישה מועמדויות. תוך דקה היית באה ללחוץ לה, למגעילה הזאת, את היד.

בטח שהייתי באה ללחוץ לה! מס הכנסה אתה משלם כי המדינה אמרה? אז גם פרס אפשר לקבל מהמדינה. זה לא תועבה. תגיד לחברים שלך –

אבל הוא לא אמר כלום לחברים שלו. זה כל כך ברור שמירי רגב תתערב בתכנים. זה כל כך ברור שהוויכוח נגמר. בפעם הבאה שנפגשו הוא כבר חזר לאכול בשר אבל לא אמר על זה כלום. כמעט לא זיהה אותה בהתחלה – היא סיפרה את כל השיער הארוך ונשארה בקצוץ, צבוע לסגול. זה לא התאים לה בכלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: