Category Archives: סיפוריי

התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

התפללתי הערב אל מאוורר התקרה

שא אותי מכאן

השארתי לו מנחה שני ילדים ערים

לא היה לי משהו אחר

המראנו

צללנו

אל הסמבטיון של סינגפור

שחיתי מבוסמת, הסוף הססגוני הסכים להסתיר לי

הסברתי לכולם: אני מהכנסייה המסתובבת וככה אנחנו טובלים

ואכן הקוטר התרחב עם כל תנועה

ציפור מקומית פסקה מניקורה

לא היתה חשיבות ליום בשבוע

רק לשעה ביום

אבל בסופו של דבר באה השעה

כמו בכל יום

והשעה היתה תשע.

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

ראיתי אותו, ישבתי שולחן מאחוריו

הוא ישב עם בלוק או מחשב נישא

קוראים לו דנאל איתיאל או גשור אלידע

תמיד אני מתבלבלת בין שני אלה

תמיד שניהם כותבים על מה שיוצא להם

יש לו לחיים ורודות ועיניים סגולות והוא כותב על כל מה שיצא לו לחוות

שיהוק או שפיכה או הפגנה שהיה בה

הכל הוא נושא לשיר והשירים הם התרסה כלפי הממסד, נדמה לי

כך כתב גם במניפסט השירה שלו שהוציא בדצמבר ועדיין תקף.

ואני משוררת מבוגרת עם רעב ועצבות גדולה

שכותבת על ההשפלה ועל החמלה

עם ביטויים מקראיים ובלשון נקייה

אף פעם לא מזמינים אותי לפסטיבלי שירה

גם אם יזמינו לא אלך – מרוצים שם מדי

ואני תמיד חושבת שמדברים עלי

או שלא אומרים לי שלום ושזה בכוונה.

בכל אופן דנאל או גשור סימן למלצר

הוא יזמין עכשיו, ידעתי, פסטה מוקרמת בשמנת עם רוטב פטריות

כן, לפי מצב השובע שלו והלחיים והמניפסט, זה מה שהוא יזמין

הוא דורש נושא חדש לשיר ופחות מזה לא יספיק לו

ואני אזמין בקול רם כרוב ניצנים אחד, ושיהיה מריר.

אבל לא, הוא הזמין עוד קפה. הוא בכלל לא שותה אותו

הוא רק רוצה להמשיך לשבת שם, לגמור את השיר שלו

למרות שבית הקפה שייך לו בעצם בשותפות קואופרטיבית

והכיסאות הם שלו, הוא כתב עליהם במוסף החג של השנה שעברה,

בשיר "לשבת אצל מושקו", המגולל בפרוטרוט את סימני הישיבה של המשוררים הגדולים שישבו שם, כולם בחודשיים האחרונים.

כי למעשה כל העיר היא של דנאל והוא גר בדירת חדר בריינס,

שתקרתה המטפטפת היתה נושאה של פואמה לא מנוקדת,

עם אזכור יחיד לרחוב המצטלב אתו,

רחוב שהתגוררתי בו בעצמי פעם אבל לא היה מעולם שלי.

שום דבר מהעיר לא שלי, גם לא הקפה השכונתי וגם לא דירתי

לא החנויות עם הבגדים הזולים ולא עם הבגדים היקרים

וגם לא עצמי שהולכת ברחוב וכל הזמן בודקת שזה בסדר.

ולמחרת פתחתי את המוסף הספרותי

ושירו של דנאל איתיאל (זה היה הוא) התנוסס שם

על העמוד הראשי פלוס איור בגדול

שיר על מלצרית שהפילה מגש

והלקח שניתן לגזור מכך על המזרח התיכון החדש.

למטה היתה המלצה על ספר שיריו "קצוץ דק דק", שנכתב כולו במטבח של מושקו

אחרי משגל שגרתי עם המלצרית, כך נכתב שם, עם הקדמה של דנאל עצמו שגם ניתח את הטקסט בהרחבה.

ואני מעולם לא שלחתי שירים למוסף הספרותי

וגם אם יבקשו לא אשלח, מעודכנים שם מדי

כל הדפים מלאים שירים של דנאל

והמלבן שנשאר מוקדש לזכרו של גשור אלידע

שנחנק מפטרייה מוקרמת, מסתבר, לפני כשבועיים, באותו בית קפה

הכל מעבר לפינה מהבית שלי

הכל רשום בטאבו עד הרדיוס שסביב חלוני

עם ניחוח מוקרם שנכנס לי אל הסלון

ובמקפיא שלי כרוב ניצנים אחד

ובלבי תיעוב.

אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון

אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון. חלוק המגבת היה בידה, והדלת פתוחה.

כשנשמע בום, המקלחון התנתק וקרטע.

היא החזיקה בחלוק שלא יישמט. המקלחון התרומם ויצא דרך החלון אל החוץ. הוא עקף את חוטי החשמל ונסק עוד.

האישה עמדה בפנים בשיער רטוב, וכדי שלא יראו לה, סגרה את הדלת. החלוק נשאר רובו בחוץ, זנב בצבע בורדו, מוסיף כוח אווירודינמי לעצם המעופף.

אוכלוסיית הצד המערבי של העיר לא הבחינה בנטיפי המים ולא בפירורי הטיח שנשרו על ראשה.

בבית נשארו הברז הסגור כמעט לגמרי אבל לא לגמרי והילד שצפה בטלוויזיה. תיכף צריך להכין לו ארוחת צהריים, חשבה האישה.

הכיוון היה מערב. בגובה העננים, הביטה האישה בעד הקירות השקופים-מחוסמים: ים. זה היה ים רגיל לגמרי.

הים נמשך המון זמן.

המקלחון והאישה והחלוק נחתו נחיתה קשה מתחת לצלע הר, בקצה חורשת אורנים קטנה. ליד הסמטה האחרונה של איזה כפר. האישה הציצה החוצה. צווארה כאב.

כל השלטים פה ביוונית, חשבה האישה, איך אפשר להתמצא.

היא לבשה את החלוק, הידקה אותו בקשר ויצאה. האם לסמן את מקומו של המקלחון, כדי שתוכל לחזור הביתה? מרחוק ראתה איש מוביל חמורים.

סיבוב בחמישה אירו, אמר האיש באנגלית.

לאן?

האקרופוליס של אתנה. הוא החווה בידו מעלה.

לא חוכמה אני צריכה עכשיו, חשבה האישה, ובטח שלא להתרחק שוב מהקרקע. גם לא היה עליה כסף מזומן.

היא עבדה עשר שנים בחנות המזכרות המקומית. פסלוני אלים, חולצות מודפסות, סבונים משמן זית וצלחות מעוטרות בעבודת יד. היא למדה לומר "בוקר טוב" ואת המחיר בשפה המקומית. ענתה לכל אחד כדרכו. מתחת לחלוק לבשה עכשיו חולצת טריקו וג'ינס. בכל פעם שהתקשרה הביתה איש לא ענה.

מדי פעם הלכה לבקר את המקלחון, שהחליד ונתכסה קורי עכביש. בפעם האחרונה נשארו ממנו רק לוחות הזכוכית המחוסמת – את המתכת כנראה לקח מישהו.

לבסוף חסכה די כסף לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס הביתה.

שמעתי ששדה התעופה של רודוס צפוף ואטי, חשבה. אבל שדה התעופה שהגיעה אליו היה ענק וריק והכל התנהל בו בזריזות. רק על תל אביב לא שמעו שם. היעד הכי קרוב הביתה היה קופנהאגן.

היא קנתה כרטיס לקופנהאגן כדי לראות מה שם שדה התעופה שכתוב על הכרטיס. כך אדע איפה אני, חשבה. השם היה קיריבאטי. על הכרטיס היה איור זעיר של האקרופוליס של אתנה.

קיריבאטי? אז מאיפה אתם יודעים יוונית, כולכם? תהתה. אבל אוצר המלים היווני שלה לא היה גדול דיו כדי לשאול את השאלה.

מקופנהאגן זה כבר היה עניין של טרמפים.

בבית ישב בנה מול הטלוויזיה. הוא אמור להיות כבר בן חמש עשרה, חשבה. אבל הפעוט הציץ בה זועף: אמא, התוכנית עוד לא התחילה. וגם ביקשתי מים!

מים תביא בעצמך, אמרה. אני סחוטה.

הרעב. אותו העולם בדיוק

אני בכלל אשכנזי, הוא אמר. זה היה אחרי שעה קלה שבה חשבתי שהוא עיראקי ואז שאלתי. וצחקנו על זה. לא, סתם אשכנזי, הוא אמר, אפילו אשכנזי מעורב.

אז לא היה לו קשר בשום אופן לכסף בקפלי המכנסיים שתפרה המשפחה שלי בזמן המנוסה. לחור החצוב בקיר שבין הבית לבית המסחר, שדרכו העבירו סחורות מפני השלטונות. לבגדדים שרקדו על הגג בחאפלות ליליות.

הוא נפנה לרגע ואני הבטתי ברגליים הרחבות שלו, בתחת האיתן, וראיתי אותם מצטמקים, משילים בשר, בביתן 53 במחנה כזה או כזה. ראיתי אותו צמוק, נוטה לאבד צלם, גונב פרוסות לחם בזרועות הנדיבות האלה, נאבק לשחזר שירים או תפילות שזכר. הוא ועוד גברים אכולים בגוף, גדולי עיניים, מתקרבים לאטם. נעצרים מתשישות כמו לצילום תמונה. גמרתי ספר על זה באותו הבוקר אבל זו לא היתה הסיבה. ראיתי לו את הרעב שבו.

כמובן, לא היתה שום פלנטה אחרת בשעה ההיא שלנו, אלא היה זה אותו העולם בדיוק, פגום כפי שהוא. ספל סדוק שממנו שותים בלי ברירה. כמו שהיינו אומרים בצעירותנו, כשמתביישים לדבר על אלוהים: אני מאמין ביקום. כך חפנתי אותו והסטתי את מבוכתו והאמנתי במדבריות נבאדה ובכוכבי הלכת ובצבאות של ג'ינגיס חאן. שני אנשים נפרדים משותפים בביאתם ובאפסותם.

אני אוהבת את מה שיכולת להיות ומצרה על מה שלא יכול היה להיות. בכל זאת, עם מה שהיה פגום כל כך. החסכונות הרגשיים, שלא לשכוח רגע טוב שהיה, והכיסוף הנמשך.

כל זה היה אז קוץ בעינו של המקרה. ואין על מה להצטער. ככה חזה אל חזה וצער העבר ועמעום העתיד וגומר.

אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק

אישה אחת פתחה אנציקלופדיה לבדוק.

היא חיפשה את המפתח שייקח אותה לכרך שייקח אותה לפרק שייקח אותה לדף שייקח אל הפסקה שתיקח אותה כולה אל המשפט. את המשפט מצאה, ובתוך המשפט היא חיפשה – מונח.

לבסוף היה המונח מונח על כף ידה כמו כדור של חובייזה.

זה לא עגול, חשבה האישה.

במקום שממנו נלקח המונח נבעה חור בדף.

היא לקחה את הכדור כדי לסתום את החור. אבל החור גדל וגדל ונהיה שחור. כמו חריכה בנגטיב גדל החור. היא הרימה את שולי בגדה ודילגה לתוך החור, ובצדו השני של הדף פגשה עולם כהה. דומה בכל לעולמנו זה, אבל כהה.

לא היה שם אביר שחור ולא עורב אפור ולא טירה בכפור. היו שם בניינים ועננים ובוסתנים, כהים כולם כאילו נשרף העולם.

הלכה האישה עם כדור חובייזה ירקרק בידה, הלכה על שביל ופגשה קרפדה. הקרפדה היתה כהה כדובשה, ואמרה: מכאן בבקשה.

היתה שם דלת מעופרת. האישה נקשה.

מי שם?

זו אני, אמרה האישה. באתי מהצד השני של העולם.

הדלת נפתחה ועמדה שם אישה פריכה. דומה בכל לאישה הזו, אבל פריכה.

אני לא מקבלת אורחים עכשיו, אמרה האישה הפריכה. הסירים על האש וכאב הראש והייאוש, אני לא יכולה לקבל עכשיו אפילו יתוש.

אולי רק חובייזה? אמרה האישה. זה הפקק של העולם שלכם.

טוב, רק חובייזה, אמרה האישה הפריכה. היא לקחה את הכדור וזרקה לתוך הסיר. לתבשיל לא קרה שום דבר.

זה עזר לך? שאלה האישה.

כן, אמרה האישה הפריכה, זה עזר לי מאוד. תודה.

מן הסיר קפצה, ירקרקה ורעננה, הקרפדה.

האישה דילגה חזרה אל הדף ואל הפרק ואל הכרך. עכשיו לא ידעה במה תסתום את החור בדף.

אה, חשבה, אבל אולי אני זוכרת את המונח. כמעט שכחתי אותו אבל אתאמץ לזכור.

היא זכרה כמה מהאותיות שלו ואת הצליל הכללי. בוודאות לא היה שם חטף פתח. אבל היה שם חולם חסר. או אולי היתה זו נקודה של שי"ן שמאלית.

אם רק אחזיר את האנציקלופדיה אל המדף, חשבה, ישוב החור כלעומת שבא. היא עשתה זאת אבל לא העזה לבדוק. עד היום.

 

 

מה קורה כשזה עובר?

 

"לפעמים יוצא צבע הפוך ממה שאנחנו מתכוונים", היא אמרה.

שכבתי על מיטת הטיפולים שלה. על עפעפיי הונחו שקפי זכוכית דקים בירוק וכחול. את רואה הכל אדום, היא איבחנה, אחרי שסיפרתי לה מה מעיק עלי.

אני רואה הכל רגיל, אמרתי.

"רואים עליך את האדום", אמרה. "אפשר לקרר את זה".

הגעתי לחדר הטיפולים שלה לתרפיה בצבע. היה דבר מה שהעיק עלי אז. הלכתי לרופא, לפילוסוף, לאיש הלחשים. עברתי ממטפל למטפל: זרועותיי כוסו בדקירות מחטים, תיקי התמלא בבקבוקונים עם סמי מרפא, שתיתי חליטות עלים, ישבתי במדיטציה וקמתי. המועקה לא נעתרה. לבסוף הגעתי אליה, אל המרפאה בצבע.

בזמן שהשקפים חיכו על עפעפיי, הניחה את ידיה על מקלעת השמש שלי, לנסות להפוך אותה כחולה או ירוקה. כפות ידיה היו חמות. לא אמרתי דבר.

הרהיטים היו כולם מבמבוק ואף אחד מהם לא היה בשימוש. המון פנסי נייר קטנים קישטו את החדר ואף אחד מהם לא דלק. היא דיברה, בשילוב של שפת אמה ועברית – ככל הנראה האמינה שהמטפל יכול, או אפילו צריך, לפתוח את סגור לבו בפני המטופל.

בהתחלה דיברה על עצמה, על ההגירה לישראל, על משפחתו של בעלה. לא אמרתי דבר. "אני רואה שאתך אני יכולה לדבר", אמרה. והמשיכה.

"היתה לי פעם רגישות במעברים, את יודעת. הרגישות עברה אבל עדיין אני מרגישה לפעמים כאילו נשפכתי החוצה, קילוחים יוצאים ממני, כאילו אין הבחנה בין קצה הגוף שלי למה שמתחתיו. החיבור שלי לקרקע הוא חיבור נוזלי ולכן אני לא מרגישה בטוחה בו. הראש שלי מובחן, הרגליים מובחנות, הידיים מוחשיות ורק פלג הגוף התחתון כולו נוזל. אני מרגישה שנהר עובר דרכי, אבל בכיוון סמוי, ואני לא יודעת לאן", אמרה.

ראשי היה פתאום קטן מאוד, כך הרגשתי, אולי בגלל השקפים ואולי לא. החדר גדל וגופי גדל, וראשי היה זעיר.

בא לי לבכות, אמרתי.

"אז תבכי", אמרה פתאום, בקול של מטפלת.

אבל לא ניסיתי באמת לבכות. עפעפיי צרבו, במיוחד זה שהונח עליו שקף כחול. לא רציתי לראות כחול. רציתי להמשיך לראות אדום. טוב לי ככה, אמרתי לעצמי, טוב לי ככה.

"את יודעת מה זה תאומים סיאמיים?"

כמובן, אמרתי.

"אם כך, לפעמים אני מרגישה שאני מחוברת באיבר של הגוף לדבר גדול ממני. בכל פעם זה איבר אחר, או שזה העולם, או חדר. לפעמים זו ההשתקפות שלי. אני הולכת מול חלונות ראווה ונוגעת בהם. לפעמים ביד, לפעמים בראש, מתקרבת כך שיחשבו שאני סתם מסתכלת, לפעמים בברך או בכף הרגל. יש פעמים שאני עומדת עם הגב שעון על חלון הראווה. מביטה לצדדים אבל לא אכפת לי כבר מה יאמרו. אני יודעת שאני מחוברת להשתקפות שלי בחלון, שאסור לי להתנתק ממנה, אחרת אאבד משהו. ואני צריכה לעמוד שם עד שזה עובר".

לא רציתי לשאול אותה. לא רציתי לשאול אותה. אני לא מטפלת שלה, חשבתי. היא מטפלת שלי.

ומה קורה כשזה עובר? שאלתי לבסוף.

"אה, כשזה עובר, זו הרגשה נפלאה, שחרור וחיבור ביחד", אמרה. אבל לא פירטה יותר. היא הסירה את השקפים מעיני.

החדר היה קטן יותר משזכרתי אותו, על כיסא הבמבוק נח חתול וכל הפנסים דלקו. ראשי וגופי שבו והיו באותו קנה מידה. חשבתי שוב ושוב: הזמן מרפא.

"אוקיי", אמרה, "כמו שחששתי זה ייקח עוד כמה טיפולים. אבל אני לא יכולה להמשיך לטפל בך, לוח הזמנים שלי עמוס מאוד. אני יכולה להמליץ לך על מטפל אחר".

היא נתנה לי את פרטיו של המטפל. היכרתי את השם – שמעתי אותו מרצה פעם. גבר בהיר ודק בשרוואל לבן. תיעבתי אותו מהרגע הראשון.

אני צריכה ללכת, אמרתי.

"את מבינה, נכון? הרגשתי שאני יכולה לספר לך. לא לכל אחד אני יכולה לספר".

כיוון שלא ידעתי מה לומר, אמרתי לה את הדבר האיום שאומרים בנסיבות האלה.

יש לך כישרון תיאור, אמרתי לה. את חייבת לכתוב את זה.

"רעיון נהדר", אמרה. "לכתוב את זה".

אבל היא ודאי לא כתבה את זה. לכן כתבתי את זה אני.

בבית עם רצפת העץ השחורה. קטע

עיניו של החתול ברישום שמחזיקה איריס מצוירות כשתי שעועיות סגורות וקו קצר חוצה אותן לרוחבן. שלושה ניבים ברורים ניכרים בפיו, ועוד אחד שמצויר רק למחצה. עמידתו המאיימת דומה לזו של אדם גברתן. על גופו, פה ושם, מפוזרים אזכורים לשיער הפרוותי שלו. על הגוף רשום באותיות מחוברות השם Dixie.

באיזה צבע היה דיקסי? נחרדת איריס פתאום.

*

בבית עם רצפת העץ השחורה, שם הם נפגשים, הוא כבר ממתין לה כשהיא באה, לוחצת על הפעמון, על הכפתור הזה לחצה גם איבון פעם, שמנוניות אצבעותיה נספגה כאן בלכלוך של השנים ועליה נוספו שכבות של אורחים וקרובים, מנחמים ומספידים, רבדים של אבל ומתחתם המזכרת הזו מאיבון, אילו היה אפשר לקלף רק אותה, מה כבר היתה עושה בה, האם היתה שומרת בקופסה מעוטרת קטנה, פותחת לפעמים להתבשם ממנה כמו ששומרים תלתל, נו באמת. וכבר מגיע קרקוש הדלת הנפתחת, מנגנון של חבלים הקלועים מראש גרם המדרגות המשופע אל בריח הדלת שבתחתיתו, מושכים אותה שתיפתח, והמסדרון המוביל מעלה אל הדירה שבקומה הראשונה עדיין מכוסה מרבד חסר צבע, משופע בשיפוע בלתי אפשרי, מעורר מבוכה, מתי אומרים את ה"hallo" הזה, כשרק פותחים או כשמגיעים, או כשאוספים את הנשימה ומתנשקים, שלוש נשיקות הולנדיות על הלחיים? הרוב היו פוטרים את העניין בקריאת "שלום" חטופה ונסיגה מהירה לתוך הדירה, למטבח עדיף, עד שהאורח יגיע ויסיר מעילו וכפפותיו ויסדר שערו מרכיבת האופניים ויתפנה לברכת שלום מסודרת. זו שמעניק לה עכשיו טריסטאן ודאי אינה מסודרת, היי מה שלומך, מבט חטוף, אני כמעט לא זוכר כלום ממנה, את יודעת, אלו מילותיו, על ההתחלה, מסדרות בנחת עצמים כבדים על לוח לבה, בשביל מה באתי. כבר אין בה התרגשות, הכל חנוק ודרוס, שעות וימים של התכוננות למסע הזה עברו על ההתרגשות במגפיים כבדים.

הוא לא מזהה אותה, כמובן, היא מבינה, שום צילומים לא היו להם יחד. אבל היא רואה עד כמה הוא גבוה, עד כמה רגליו ארוכות, ונסערת. מטר תשעים כנראה, אולי יותר, מול גובהה שלה, שהוא פחות מהממוצע הישראלי. והיא רוצה להגיד, כמה גדלת, אני זוכרת אותך כזה קטן, אבל נרתעת מהדודתיות של האמירה, למרות עשרים השנים שיש ביניהם, ולכן משכילה לפלוט רק: ואו. והיא מרגישה שהיא חייבת להוסיף ליד הוואו מילת תואר, כפי שהיתה אומרת בעברית, אולי מדהים, משהו, איזה יופי ודומותיהן, אבל מה המילה ההולנדית המתאימה? geweldig, grappig, leuk, prachtig, te gek , כל אחת מהן מתאימה בערך לסיטואציה דומה, ואף אחת מהן אינה מתאימה לסיטואציה הזו. כך יצא שאיריס המשיכה מן הוואו אל הביטוי העקום It's amazing, שנשאר תלוי ופתוח ככתונת רטובה על חבל, ולא הצליחה לפרט או לנמק או לכוון את קביעתה זו. וטריסטאן גם לא שאל.

ואז מראית הפנים. כשמדובר בזרים, דמויי זרים, אין זמן לעצור ולהביט באמת. היא רואה רק עלם גבוה, שיער בלונדיני בפסוקת בצד, עיניו קטנות וצחקניות כעיני אמו. והיא שמה לב לשרירים שבין צווארה וכתפיה, שמכודררים אצלה לכדורים קטנים ודרוכים. היי מה שלומך, מבט חטוף, הלו, היי, שלום. יום יפה היום, זה לא רגיל פה, את יודעת. הוא מתעסק ארוכות במפתחות האופניים שלו, מכניס לכיס הז'קט, אחר כך מוציא, מקרקש בהם, מחייך אליה, So. רעש לבן של דיבור סתמי עם הבחור הזה. איזה ילד יפה. מיהו.

 *

הוא מכניס אותה אל הדירה, שהיתה מושכרת כמה שנים והתפנתה רק לאחרונה, הוא מסביר לה. עומד באמצע חדר המגורים בזמן שהיא פונה אנה ואנה, כמדומה לא יודעת את נפשה. טוב לראות אותך, כמה זמן עבר, גם אם אתה לא זוכר בטח סיפרו לך, ואו כלום לא השתנה פה, ואו איך היה לי על הספה הזו, ואו איך היה לי ליד השולחן הזה, היי המטבח הזה, והנה גם פה, היא ממשיכה ומפליגה, חוצפה או לא חוצפה, מצהירה על זיכרונות שלא נשמרו בשום מקום בקלסרי מוחו שלו, גם לא מצאו את המפתח למגירת לבו, וודאי שלא הצליחו להישאר מסודרים ונאים בקערת הפירות הגדולה שעל השיש, למען האמת כמעט חישבו להיזרק לפח הקומפוסט של האובדנים החיים, להיטמע ולהיתמר שם, ב-biobak הירוק הקטן שליד דלת המטבח. וככל שאיריס מאריכה בחוצפתה, הוא עומד ורואה למולו אישה עצבנית מעט, ישות כהת מראה, למרות שיש לה בסך הכל שיער חום כהה ועור בגוון הזית השקט, עם גזרה מדודה וסוודר הדוק מדי. בת כמה היא, הוא חושב. ואז חולפת סנדרה במוחו, והוא נזכר ומוטרד: הרי לא התקשר אליה בבוקר כפי שהבטיח, וכל דקה נוספת מעיקה יותר. וזו שמולו יושבת ומתפעלת מהזמן החולף. צריך לסיים מהר עם הישראלית ולזוז.

*

(חלק מטקסט ארוך שעדיין נכתב).

אבחר בך, רק בך

אבחר בך, רק בך. ובשעה שאבחר בך אבכה בכי גדול. על כל מי שאתה לא הם. אחד נפל מהמצוק וחי ואחד עזב את העבודה. אחד מכסה אותי בשנתי על הספה. אחד ההוא שיתעקש עלי וישקר. ואחד לא-ההוא שיעמיד פנים שהוא לא מרוצה. כל ימיו יעמיד פנים שהוא לא מרוצה. כל ימיו, כמו ההוא שיבשל מתכונים מגיליונות ישנים של עיתונים לחגים. וזה שיחמוד אבל רק יחמוד את בת השכנים. ואותו אחד שלא רוצה להפנים. ומי שיקרא איתי שירה כל הערב. זה לא אתה. אבל מתוך כל הזה וההוא וכולי אני אבחר בך, רק בך, ותהיה לי מנוחה. בינם ובינך, רק אתה. כן, אני לא הופכת את ההבטחה. ולא חוכא ואיטלולא. רק מתוחה, רק מבוכה קלה.

באמצע הכיכר הלבנה

באמצע הכיכר הלבנה יש בריכה שחורה מרובעת. מימיה רדודים ואחרי שמש היום הם חמימים עכשיו, שקופים רק מקרוב. אני רוצה לשכב שם לצדך בתוך המים ולדבר ולהביט. בערב.

הנפש מוכנה לאהבה כמו כורסא עם הכריות הטובות. אבל רשימת הסידורים של היום ארוכה מאוד. ושכבות הרצון והגוף לא חופפות תמיד. חכה לי רגע.

החלום הזה הוא ממש עליך

החלום הזה הוא ממש עליך.

.

בחלקו הראשון אישה מתרוצצת ביער קק"ל

אני מכירה אותה והיא אותי.

בחלקו האחרון בית קפה שודד לקוחות בחסות תקנות עירוניות.

אני מוחה על המחיר וגם משלמת בשקט

ממתינה לך וגם חומקת ממך

מציעה חיבוק אחרון ומיד עוצרת את הזמן ומצליחה לא להציע

כבר יש לי אומץ לא להציע, אתה יודע?

.

כנראה שאתה יודע. בחלקו השני

אני מחכה לך בסיום שיעור שאתה מלמד

תנועת הקירבה האילמת כשאתה רואה אותי

אתה שואל ואני מאשרת, כן, עדיין.

.

שאר מה שנאמר שם נמחק בעריכה

והסיבה שקמתי מוטרדת

היא שנשאר לי רק לנחש

אל תחמקי מתמימותך, אל תתכחשי לאהבה ההיא

אל תגידי היום לא הייתי באה,

אל תגידי דברים כמו עכשיו אני מפוכחת

גם אחרי שיודעים הכל, אי אפשר בלי מידה של כסילות

אחרת איך תאהבי הלאה.

.

ואולי אתה בכלל הודית שם בהסתרה, בשקר

.

יותר מזה אני באמת לא זוכרת

זכורה לי רק ידו הנשלפת של בעל בית הקפה, תותבת מתכת מגולפת בירקרק ואדום, כמו אצבע של "פסוקו"

המצביעה על דבר שאינו.

%d בלוגרים אהבו את זה: