ארכיון קטגוריה: סקירות ספרים

פוסטים שלי בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח

נפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.

הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):

לאה גולדברג והחשש מטירוף

הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה

כינויי גנאי ספרותיים, מבילבי ועד חיזו בטטה

כשאסי דיין רצה להסריט את חנוך לוין

סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה

הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.

זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.

שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"

הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.

יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.

אחרי הספירה – דורית שילה

"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.

למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.

"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".

סקירת ספרים: "נזירה" של מרקו לודולי, "אחת שאלתי" של משה אופיר

סקירת ספרים, כי אתם לא יכולים רק לכתוב כל היום, תקראו משהו. והפעם שני ספרים שפורשים מערכות יחסים בין אלוהים ואדם.

"נזירה" – מרקו לודולי. תרגום ארנו בר

יחד עם קודמיו, הנובלות "איטליה" ו"ענן", הספר הזה הוא חלק מטרילוגיה. מסיבות כאלה ואחרות הגעתי אליו קודם, ושמחתי על כך.

"אלי, רד-נא אלי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה". מתחיל הספר. יש בו נזירה, אמרנטה שמה, שכבר יותר מעשרים שנה חיה באותו מנזר עירוני קטן. תמיד רצתה להקדיש עצמה לחיי תפילה ופרישות למרות שגדלה אצל אם חילונית וצינית. אבל כעת ימיה עוברים, הנזירות במסדר ממשיכות במלאכת יומן והדוברת אתן, אלא שמשהו נפער בה ריק, חלול ומציק.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "לבד ליפן" – ענת אור מגל, "סיפורים מהעולם הרביעי" – ערן בר-גיל

סקירת ספרים, כי אחרת בשביל מה ארגנו לכם את הסופה הזו? ואתם יודעים מה, הפעם זה רק ספרי מקור. שמעתי שאתם כבר לא קוראים, רק מעלעלים – אז לפחות תעלעלו בתוצרת הארץ.

הפעם שני ספרים שמטיסים למקומות אחרים, אבל בגישה שונה כל כך. האחד מתרחש במקום ובזמן מוגדרים והוא נגלל באופן חופשי. השני נכתב על מקום וזמן מעורפלים אך חותר למושלמות של צורה. שניהם, נדמה לי, מסמנים שתי מגמות הפוכות לגמרי בכתיבה העברית היום.

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", גאיטו גדזנוב; "כבוד המשפחה", רוגל אלפר

"רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", גאיטו גדזנוב (תרגום סיון בסקין)

הספר הזה נראה "קלאסי" ועושה רושם "קלאסי" ועוסק בחומרים "קלאסיים" (מוסר מלחמה, קרבות בין גברים, תשוקת הרציחה, יד הגורל, כוחה של אהבה…). הוא כתוב היטב, נינוח ורב פרטים אך קולח, וגם מתורגם מעולה. הוא גרם לי להרהר על משפט זה או אחר במהלך הכתיבה, ולמרות זאת סגרתי אותו כשהסתיים ורק אדווה קלה נותרה על פני התודעה. הוא כמו עוגה שאפה מארח משתדל, שמספר ומפרט את כל חומריה האיכותיים, אבל מדובר בסך הכל בטורט, גם אם לא רעה בכלל.

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "סוסעץ", יורם קניוק. "שמי לוסי בארטון", אליזבת סטראוט

 

"סוסעץ" – יורם קניוק

מאוד אהבתי את קניוק בעבר, אבל לא נפגשתי אתו מאז "תש"ח" שקראתי לפני כעשור. כעת התחלתי את הספר הזה והרושם הוא של הדף לאחור. הדף מתנועת הכתיבה המתנשמת, הדולקת בעקבותיכם, הקוראים. הדף ממהלך ההיסטוריה, הסוחף אנשים ומטיל אותם בכל פעם על חוף שונה. ולא פחות מכך, הדף מהאגו של עמינדב סוסעץ. הדובר בספר הוא אמן ישראלי שגלה לארה"ב ובעקבות משבר יצירה שם איבד את הטעם לחייו. הוא עוזב את אשתו ובתו הקטנה, למורת רוחן, ונוסע לארץ בלב קרוע לפגוש באביו החולה. לפענח את חייו מחדש ולשוב ליצירתו. "לא היתה שום דרך אחרת, כמו ילד, הייתי חייב לנוס, עם כסף מהבנק ודברים".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "אישוליים", אלי שמואלי; "למען איזבל", אנטוניו טאבוקי

אישוליים – אלי שמואלי

"אני מאלה שנדפקו. אצלי אין טעם לצפות לזה, לכנן תוכניות, לחתור קדימה. זה פשוט לא עומד לקרות. אני האיש שאין אדם על הארץ שיחבק אותו. שינער אותו, שיאמר לו: גם אתה, אדם בין בני האדם".

אישוליים (חסר השם והתיאור הפיזי) עובד במשמרות לילה בדואר, גר במחסן עלוב, מתפרנס בעליבות, והוא שקוף בעיני הכל. גרוע מזה: הוא מצפה כמובן מאליו להיות שקוף בעיני הכל. ובעיקר בעיני נשים. למרות זאת הוא חוזר ומנסה את מזלו עם נשים, לפעמים אפילו יש לו שורות פתיחה טובות. והנשים, מי יודע מה הן רוצות? רובן נרתעות ממנו, חלקן נעתרות לדיאלוג קצר, מיעוט שבהן ממשיך גם למגע, בדרך כלל מפני שגם הן חשות נחותות בצורה כלשהי. אבל אף אחת לא נשארת עד שלב החדירה. שוב ושוב אישוליים נשאר עקר, מנותק, לא-אדם, תלוש מזרם החיים ומחיק אישה חם, שכאן בספר הם אחד. כל זה תוך שימוש נפלא בלשון: שילוב של שפת יומיום הנצמדת לעובדות עם ראייה פיוטית, טובלת בפאתוס.

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "בחדר זר", דיימון גאלגוט. "בעין הכחולה", תמר גפני

"בחדר זר", דיימון גאלגוט (תרגום אסנת הדר)

שלושה מסעות של צעיר דרום אפריקני, בכתיבה מדויקת ומהדהדת; במהלכם הוא עובר לאורכן ולרוחבן של אפריקה והודו, ובמקביל עובר ממלנכוליה מתכנסת לעוצמה רגשית מרשימה. בסיפור הראשון הוא אוצר קרוב אל לבו את תחושותיו כלפי צעיר גרמני שפגש במסע, ומתוך כך נוטש, מתחרט, נזכר בחרטה צורבת במעשיו. בסיפור השני הוא נפתח מעט יותר, מסתובב בחבורה, מחפש קרבה והתרחשות, ואכן יוצר קרבה כזו, אבל היא מגומגמת וחסרת תוחלת. ואילו המסע השלישי, שבו הוא מנסה להשגיח על חברה אובדנית, מאלץ אותו (ומאפשר לו) להיות ממוקד ואישי, לבטא בחוזקה את מה שעובר עליו, ולפתח אינטימיות אמיתית גם מתוך פגיעה.

"נסיעות רבות מדי ומעבר ממקום למקום הוציאו אותו מהכל, כך שההיסטוריה מתרחשת במקום אחר, היא לא קשורה אליו, הוא רק עובר פה. אולי בבית קל יותר לחוש אימה… רצף של חדרים מזוהמים וחדגוניים שהוא ישן בהם, לילה אחר לילה, תמיד מתחלפים אבל איכשהו זהו תמיד אותו חדר".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "הצל" של אדלברט פון שאמיסו, "2007" של קובי עובדיה

שני וידויים טוטאליים של מספרים, אחד שמשתוקק לצל ואחד שמנסה להשתחרר מצל כבד.

 

הצל, או המעשה המופלא בפטר שלמיל – אדלברט פון שאמיסו  (תרגום אילנה המרמן)

סיפור בן 80 עמודים קטנטנים שנכתב ב-1813, בתקופה של סיפורי הופמן. והוא למעשה וידוי ארוך במיטב המסורת שגם "פרנקנשטיין" מהדהד אותה: סיפור של מספר למוד זוועות וסבל, שמנסה להצדיק את עצמו ולהסביר מאיפה התחיל הכשל של חייו. בראשית הסיפור פטר שלמיל פוגש אדם אפור למראה שמסוגל לחולל קסמים, ומסכים לעשות אתו עסקה – מסירת הצל של פטר תמורת חריט שמוציא מתוכו אין סוף מטבעות זהב.

הסוד גורם לחשד, להתבודדות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו מלהתאהב, וההתעקשות ללכת אחרי האשליה שניתן לממש את האהבה הזו היא שמפילה אותו אפילו מהסטטוס קוו הסביר (בדידות, משרתים נאמנים וחיי נוחות) שהצליח ליצור. הניסיונות לחיות רק בלילה, ללכת במקומות סגורים, לא צולחים והוא מובל מדחי אל דחי (כמו גיבור המעשייה של אנדרסן "הצל"), עד שהוא מוצא עצמו מנודה ומודח.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: