ארכיון קטגוריה: סקירות ספרים

סקירת ספרים: "הצל" של אדלברט פון שאמיסו, "2007" של קובי עובדיה

שני וידויים טוטאליים של מספרים, אחד שמשתוקק לצל ואחד שמנסה להשתחרר מצל כבד.

 

הצל, או המעשה המופלא בפטר שלמיל – אדלברט פון שאמיסו  (תרגום אילנה המרמן)

סיפור בן 80 עמודים קטנטנים שנכתב ב-1813, בתקופה של סיפורי הופמן. והוא למעשה וידוי ארוך במיטב המסורת שגם "פרנקנשטיין" מהדהד אותה: סיפור של מספר למוד זוועות וסבל, שמנסה להצדיק את עצמו ולהסביר מאיפה התחיל הכשל של חייו. בראשית הסיפור פטר שלמיל פוגש אדם אפור למראה שמסוגל לחולל קסמים, ומסכים לעשות אתו עסקה – מסירת הצל של פטר תמורת חריט שמוציא מתוכו אין סוף מטבעות זהב.

הסוד גורם לחשד, להתבודדות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו מלהתאהב, וההתעקשות ללכת אחרי האשליה שניתן לממש את האהבה הזו היא שמפילה אותו אפילו מהסטטוס קוו הסביר (בדידות, משרתים נאמנים וחיי נוחות) שהצליח ליצור. הניסיונות לחיות רק בלילה, ללכת במקומות סגורים, לא צולחים והוא מובל מדחי אל דחי (כמו גיבור המעשייה של אנדרסן "הצל"), עד שהוא מוצא עצמו מנודה ומודח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "סיפורים גרינלנדיים", הנרי רינק; "זיכרון הגוף", אחלאם מסתע'אנמי

משני מדבריות בשני קצות העולם, ספר בוער וספר צונן.

סיפורים גרינלנדיים, הנרי רינק

הנה תזכורת נפלאה לעוצמת הקסם של תרבות רחוקה. נכון שהיום בעידן המידע יש לילדים חלונות רבים יותר למראות עולם אחרים, אבל הם תמיד מלווים בתזזית האינטרנטית. הספר הקטן והשקט הזה, המופק ומעוצב לעילא, מאפשר לצלול בשקט לים הקפוא של האינואיט, מאות שנים לפני שטראמפ ניסה לקנות את האי גרינלנד, ולהתרחק ריחוק בריא מכאן ועכשיו.

הנרי רינק היה גיאוגרף וגיאולוג דני שליקט באופן שיטתי סיפורים של בני האינואיט. לא פחות מ-150 סיפורים כאלה פורסמו בספרו, שיצא ב-1875 והנציח מורשת של תרבות שהחלה לדעוך. מתוך רישומיו לוקטו ותורגמו לעברית ארבעה סיפורים, והם מובאים כאן לצד מונחים מבארים ואיורים יפהפיים של אוריין שביט.

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "אווזים של עלית קרפ, "הספר השחור" של נחמי דרימר

שני ספרי מקור, ביכורים, שניהם מתקיימים בעולם שמשלב מציאות ואגדה ללא הפרד.

אווזים, רשמי מסע בשוודיה – עלית קרפ

הפתעה היתה לפתוח את הספרון הזה, שהוא בעצם חוברת זעירת ממדים, ולהיווכח ביכולת שליטה מזהירה של הכותבת במלאכת הסיפור. ארבע המעשיות הפותחות את הספר הזה מוהלות יותר מקורטוב של פנטזיה אל תוך מציאות החיים בשוודיה, מקומותיה ואנשיה. בסיפור הראשון מתרחש מפגש מלא ארוס של הדוברת עם הנער נילס שכולל ביקור בגן החיות השוודי, נשיכה של אריה ים ודרשה בכנסייה לותרנית. בסיפור השני מככבת עוגה שנאפית בדחילו ורחימו לכבוד חתונתה של הנסיכה ויקטוריה, ומובלת אליה על פני הארץ מכפר נידח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: מאיפה צצו הילדים, מוזיאון הנשמות הספרותיות, הקמצן, תרגילים בפרידה

עוד דף מיומן הקריאה שלי, יבול השבועיים האחרונים.

מאיפה צצו הילדים – אנדרס בארבה

"הנטייה להאמין בקסמים פועלת כמו אהבה: מי שחושב שהוא מאמין, או שהוא מאוהב, אכן מאמין, אכן מאוהב, ומי שמטיל ספק ברגשותיו מונע את היווצרותם של אותם רגשות בדיוק – פרדוקס שתמיד משאיר אותנו לבד עם השאלה למה היינו הופכים אילו הרשינו לעצמנו להאמין."
זה לא ספר על ילדים במצוקה וגם לא על קסמי הילדות. הוא עוסק בסוגסטיה המונית, בשקרים לבנים ושחורים, בשפה שבורה שמתנתקת מן המילים. הוא מתאר מצב בלתי נסבל שבו מקבלי ההחלטות מרסנים את הצורך הבוער לעשות משהו, מכיוון שפשוט אינם יודעים מה לעשות; במצב כזה, תבונת הקולקטיב לפעמים מתגבשת לחוסר פשר מסוכסך ולפעמים מזיקה ללא תיקון. 32 ילדים מופיעים בעיירה ארגנטינאית נידחת, דלה, מוכת חום ולחות בלתי אפשריים, ומתהלכים בתוכה כמו פצצות מתקתקות. האיום שהם מגלמים נראה בהתחלה כחשש מטופש, אחר כך הוא בלתי נסבל, ולבסוף שובר לב. הסיום חסר הסבר ובה בעת נורא ויפהפה, כמו שפתם הבלתי מובנת של 32 הילדים.
הגיבור, עובד רווחה שכמו שאר בני העיירה לא הצליח להבין בזמן כיצד ומתי לפעול, מספר את הסיפור ממרחק שנים רבות ומקרי מוות רבים (זה לא ספוילר). הפצעים כבר התאחו לכאורה, אבל אשמתו עדיין קיימת. ומשך כל הזמן שחלף, הוא אומר, "מלמולי השיחות והסודות של ה-32 עדיין רוחשים תחתינו".

ספר מצוין ומטריד.

מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי

אני מאוד בעד הוצאת טרה, שפועלת בעיקר בדיגיטלי ומתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. כאן הם בחרו לתרגם שעשוע ספרותי אנין, שבו גיבור חובב ספר נתקל פנים אל פנים בדמותה של אישה המזכירה את אנה קרנינה. לאחר שהוא מגלה מאין באה, הגבול בין ספרות למציאות הולך ומיטשטש. המשך הסיפור דומה פחות לעלילה ויותר לתרגיל מחשבתי מפורט, אבל יענג תולעי ספרים, במיוחד את אלה הנוטים לקלאסיקות. בעיקר בשל העובדה שהסיפור נכתב ב-2014 ובכל זאת לבוש מחלצות של סוף המאה ה-19, מחלצות נאות במיוחד, יש לציין.

הקמצן – מולייר (בתרגום אהוד מנור)

סימטריה מושלמת מתגלה בעיקר בקומדיות או בטרגדיות, ובקומדיה הזו הסימטריה זוהרת בעוז, מבליטה ניגודים מכל סוג אפשרי: צעירים מול קשישים, צייתנים מול סוררים, בוגדנים מול נותני אמון, אוהבי אמת מול אינטרסנטים, וכמובן בעלי הון מול מעוטי היכולת. כמו בסחרחרה חגים כולם, משנים מיקום ומעמד, מעמידים פנים וחושפים את ההסוואה (עד הסוף המזורז מדי).
למעשה גיבור המחזה אינו כסף אלא המניפולציות שעושים בשמו – ללא הרף מקשטים את המציאות בהררי מלים שמטרתן לשכנע, ממש כפי שהקמצן מנסה להסתיר חור במכנסי המשרת שלו. מסיבה זו, למרות הרפגון ושלל הדמויות העסיסיות, הגיבורה האמיתית של המחזה היא אשת התחבולות פרוזין. זו שעוברת צד כשמתאים לה אבל באורח פלא גם נאמנה לצו לבה. "אתה יודע שבעולם הזה צריך קצת שכל או נס בשביל להתפרנס", היא מסבירה. "אלוהים לא העניק לאנשים כמוני מקורות הכנסה מלבד תחבולות ומזימות".

תרגילים בפרידה – תמר פייקס

"היום אמא ואני לא התראינו… בבוקר שוחחנו בטלפון שיחה רגילה. אני מתכננת לבוא מחר בבוקר, בהפסקת עשר של העבודה, ולאכול איתה קרואסון". טקסט שכולו הליכה על קצות האצבעות בעקבות מקרי מוות במשפחה – אמה של הכותבת שכלה במשך השנים בעל ושלושה ילדים בנסיבות שונות, ונותרה לה רק הבת, הרושמת ומתעדת. עצם הכתיבה היא ההתכוננות לקראת פרידה – הנצחה הדרגתית, לשם שינוי, לאחר כל המיתות הפתאומיות.
אחרי המידע המוקדם הזה פותחים את הספר ומצפים לזעקות שבר או לדממה מקפיאה, אבל נתקלים בפירוט של הליכה יחדיו לקניון, בחירת בגדים, שיחות טלפון תכופות, הצטננויות הנכדים. בשלב מסוים עולה השאלה: האם לשים את התותים על השמנת או ההפך? כי אלה בעצם החיים במילואם, ולהיצמד ליומיום המשותף פירושו לסרב לאבד זו את זו. רק על רקע זה אפשר לעסוק, זעיר פה זעיר שם, בחשבונות נפש, ולתת פה דובר לרגשות ולזיכרונות.
"עכשיו, כשהיא זקנה, היא רוצה שאהיה נושאת כלים של חלק מהסבל", כותבת המספרת. רק התחלתי לקרוא את הספר הזה, וייתכן שדעתי תשתנה בהמשך. אבל הוא מלמד הרבה מאוד על הדרכים המוצלחות לחמוק מפאתוס.

סקירת ספרים: הטעות / לבד על מאדים / כתונת משחק

מפנה את שולחן הקפה (גם לספרים דיגיטליים יש שולחן קפה) וכותבת בקצרה על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה.

הטעות / אנדוניס סמראקיס

העלילה פשוטה: אדם נעצר, טוען לחפותו, ושני אנשי השירות החשאי שמחזיקים בו נחושים להוכיח את אשמתו. אבל הספר הזה הולך ומתקלף, צורה לצד תוכן, בכרונולוגיה הבנויה רבדים-רבדים של מספרים מתחלפים, בגוף שלישי ובגוף ראשון. התחלופה והגרסאות החופפות חלקית דורשות מהקורא לבדוק שוב: רגע, מי אמר את זה, משרת המשטר או המתנגד לו? השאלה משרתת בדיוק את נקודות הדמיון בין שניהם. למרות שבספר שלוש דמויות עיקריות, יש בו רק שני מספרים – למנג'ר, מפקדו של החוקר, הדומיננטי מאוד בסיפור, אין כאן מונולוגים בגוף ראשון. מי שיוצר את הדיבור הם השניים המקבילים, החוקר והעציר. ומתוך הדיאלוג שביניהם, ככל שחולף הזמן בעלילה מה שאנחנו חושבים עליהם מתהפך פעם ופעמיים.

הטעות שבשמו של הספר מתחוורת בכל המישורים: בתכנית החקירה, בתקוותיו של העציר, בהנחות המוקדמות של הממונים על טבע האדם, בניסיון של הפקודים להיות מי שאינו אתה; בהסתרה הכפויה, בנאמנות השגויה. כל זה ארוג באריג מותח מאוד ומתובל באבסורד בריא ובאהבת חיים עזה. הלב נכמר ומתכווץ חליפות, מתרגש ומצווה על עצמו להפסיק לקוות, בעת ובעונה אחת. ספר מופת, מהסוג שנוטה להיכתב במדינות טוטליטריות שבהן המדינה והנפש נתונות במלחציים גדולים. אחפש עוד ספרות יוונית חדשה.

  להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: