ארכיון קטגוריה: סקירות ספרים

סקירת ספרים: "העלמה מקזאן", מאיה ערד; "המוטבים", יוסל בירשטיין

בין חיסון לחיסון, הפעם שני ספרים על כסף, אהבה, וכל הקשרים האפשריים שביניהם.

העלמה מקזאן – מאיה ערד

לא אאריך בפירוט העלילה: עידית, רווקה לקראת גיל ארבעים, מתאהבת במיכאל, אבל הוא לא מחזיר לה אהבה. אלא שאהבתה עזה וניזונה מפנטזיות על "האחד", תוקעת אותה במקום עד שהיא נאלצת להתפכח ולפעול כדי לסדר לעצמה את החיים בדרכים אחרות.

העולם בספר הוא עולם של אזהרות בלתי פוסקות משקיעה, מהתקבעות. אם גיבורי הספר לא ישגיחו ליותר מרגע, הם ישקעו לתוך הסטריאוטיפ הרע שלהם (הרווקה המשכילה תמיד בסכנה להפוך לבעלת חלומות עקרה, הנשואה עם הילדים בסכנה להפוך לעקרת בית מתוסכלת עם בעל מזניח, וכולי). גם עידית וגם מיכאל, מסתבר, לא שונים כל כך זה מזו. שניהם שבויים ומקובעים, נפרדים מהעולם ובטוחים שאיש לא יבין אותם. איך להתחיל לפתור זאת? ערד מראה לנו איך בעולם שלנו, פילוס הדרך לעצמך אל תוך העולם עובר בכסף, הרבה כסף. מי שחזק ומחובר לחיים מסוגל לעשות את זה בחינם, מי שלא – ישלם לסוכנות וייסע לקצווי עולם כדי לממש קשר אנושי בסיסי. הוא יעבור על אפו ועל חמתו את כל המסלול המנוכר והבלתי אישי, בדרך לנסות לקיים חיים אישיים. כשקראתי חשבתי לא מעט על הספרים של אווה אילוז, שניתחה ופירקה את הקשר בין קפיטליזם והחלטות כספיות לבין רומנטיקה זוגית.

ערד היא לא בדיוק מספרת מלאת חמלה והגיבורה שלה היא אחת המעצבנות והמנותקות, לפעמים גם קשה לקרוא ספר שכל כך מחובר לכאן ולעכשיו המיידיים (זה גם סוד משיכתו וגם סוד הרתיעה הקלה שהוא מעורר). אבל עידית היא לא השוגה היחידה, היא פשוט מתנשאת יותר. גם מיכאל העדין והנעים לוקה באותה מחלה, מחלת ההתבדלות הכרונית, וגם הוא נאלץ לעבור את הדרך להתחברות מחודשת לעולם ולאנשים, דרך שעוברת בהכרח גם ב"גועל נפש" – שיקולים כספיים, טכניים, מוסריים, התחשבות בבני משפחה נלווים, לא בדיוק צעידה זוגית חלומית לעבר השקיעה. (כאן יש חצי ספוילר אבל ממילא רובכם קראתם) ואם קונים משפחה בכסף, איפה אם כן מקומה של האינטימיות? גם מי שנאלצת לקנות את היחסים המשפחתיים שלה בכסף, סבורה שהאימהות שלה היא כלי חלול עד שנוצקים לתוכו רגשות ממש. ואילו מי שמתאהב קודם כל כאילו לא שילם על כך לסוכנות, נוכח שזה מגיע עם תווית מחיר: אין אהבה בחלל ריק, יש שיקולים משפחתיים וצורך לטפל ולדאוג.  

בסופו של דבר, נשארתי עם השאלה עד כמה אדם יכול להיות משוחרר לפעול בלי קשר לתבניות התדמית וההרגל. כתבו שזה ספר על גורל ומסלוליו, אבל ייתכן שנושאו האמיתי הוא הבושה החברתית והכורח להתגבר עליה.

המוטבים – יוסל בירשטיין

אצטט קודם כל שני קטעים:

  1. "הבנק היה זקוק ללקוחות. הוא עצמו היה זקוק לספרים ביידיש. דבורה מישורה הבטיחה שתשיג בשבילו מדפים מלאים של ספרי יידיש. בחינם. קיבוצים, כך שמע, החלו משליכים קירות שלמים של ספרי יידיש.. לא היה מי שיקרא בהם, והם אך תפסו מקום."
  2. "מדי פעם, יגעה מן היום, כשהיתה נכנסת למיטה מוקדם מן הרגיל, היתה קוראת לפני השינה בפנקס הבנק".

כשהקריאה בפנקס הבנק תופסת את מקומה של היידיש, ברור שהמאכעריות בספר אינה רק אסטרטגיה, היא מהות ומשמעות. אבל היא מונחת יפה על תרבות הספר המסורתית: יש משקל נכבד לקריאה בספר, אנשים מאלצים עצמם ללמוד קריאה בעברית, לנהל מחברות ופנקסים מוקפדים, לרשום רשימות של מקומות להחבאת הכסף בבית. הפקיד קורא יום יום את עיתון הבורסה בטקס מוחצן ורב רגש.

זה ספר קומי עד טראגיות. מצאתי אותו בחנות יד שנייה ואני רק במחציתו, אבל משתאה ונבהלת שוב ושוב. המספר מסתובב בחברת שני הגיבורים פקידי הבנק, סולומיר והלוי, בניסיונות לשכנע אנשים פשוטים, רובם מקבלי שילומים מגרמניה, להשקיע במניות של קנארד ברנזון (מין אילון מאסק של אותם ימים, אבל יהודי). הדמויות מסתובבות חסרות מנוח, רוצות להניח כספן על מקום שאינו קרן הצבי; לא חלילה ליהנות ממנו. שכן הכסף הוא יותר מאביזר ביטחון: הזיכרונות, הסוד האישי, ההתרסה המוטרפת, הסגפנות הדווקאית, ועוד כהנה. כך, ניצול השואה העשיר ניצל ממרה שחורה בזכות הפקיד שמעורר בו עניין מחודש בבנק, במסחר במניות. מעתה הוא מוצא טעם לחייו בשרטוט יומיומי של טבלאות התשואה של השקעותיו. המלים האחרונות ששמע מן הפקיד לגבי מצב מניותיו היו "טוב מאוד! טוב מאוד!".

בירשטיין רגיל לכתוב מקבצי אנקדוטות ולהעמיד דמויות הנפגשות ונפרדות, כפי שקורה כאן; הרובד העמוק של אופיין נחשף כשלד מתוך מעשיהן ובחירותיהן ולא בדיון פסיכולוגי: אם האלמנה הספיקה או לא הספיקה להוסיף עצמה כמוטבת בחשבון הזוגי שלה ושל בעלה, זה לא פרט טכני אלא עדות לחשש המתמיד שלה מכך שחשבון המניות יתגלה בקיבוץ. מדובר כאן בשנים רבות של חיים כפולים, אנשים המנהלים מעשיהם בסתר, מחביאים יתרות, אנוסים של כסף שאינם נהנים מחיי העולם הזה.

 הנימה אחידה והעולם שהוא בונה עלוב, מצחיק ומסעיר כאחד: דרמות חיים עצומות, שואה תקומה וחלוציות, מתנקזות כולן ברגע ההיסטורי של הספר אל הנחמה שמעניק המסחר בעסקי אוויר. ומדובר ב-1982 – שנה לפני משבר מניות הבנקים! הספר נכתב, מסתבר, בהיותו של בירשטיין פקיד במחלקת השקעות בבנק. זו צליפה מהדהדת שהוא שולח אל הקולקטיב הישראלי.

סקירת ספרים: "כמה שזה לוקח" – יורם מלצר, "דברים שקורים בשומקום" – מיכל פיטובסקי

סקירת ספרים, על אבטיח ובלי הקדמות' כי אחרת לא יישאר לנו זמן לכתוב ולקרוא.

"כמה שזה לוקח", יורם מלצר (פרדס)

ד"ר אורי שפירא נקרא מהאוניברסיטה הסקנדינבית שבה הוא מלמד, לבוא למדינה דרום אמריקאית, לסייע בחיפושים אחר אביו הנעדר. את אביו לא ראה יותר מעשרים שנה, אמו כבר נפטרה וכל המשפחה חיה שנים בצל מותו של האח הגדול של אורי בתאונת טייס.

אורי שפירא הוא גיבור פאסיבי, לא רק בכך שאינו מניע דברים לפעולה. הוא מין פרי רך שכל נגיעה בו מעוררת פרץ של זיכרונות מתקופות שונות, מונחים בחפיפה חלקית זה על גבי זה, צבא, אקדמיה, ילדות בחו"ל, בחרות בארץ… עם דימויים מסרטים, מפות ונופים, עם מילות שירים ותמונות קולנועיות מכל התרבויות שגדל בהן. הוא גם שולט בארבע שפות לפחות, מעבר לעברית של בית הוריו ולספרדית של בית גידולו, עד כדי כך שאינו יודע באיזו שפה הוא חולם. בתוך כל אלה מתברר שבשנים שבהן נפרד ממשפחתו לא הצליח להקים משפחה משלו וגם בת זוג אין לו – אהבה נכזבת רבת שנים לנעמה חיממה אותו בלילות קרים. "היא התיק הפתוח שלי… דבר לא החסרתי במשך השנים, רבע מאה ויותר כבר עברתי ואת עצמי לא הצלחתי לרשום שם אלא כדמות שוליים".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "התרחבות" של דנית גולד, "תספורת" של רינג לרדנר

סקירת ספרים. יצא ככה שבחיפזון היומיום ובתסכול של כותרות החדשות אני מרפרפת מספר לספר ולא  מצליחה לקרוא שום דבר! היה נורא, פשוט סבל. בסוף סיימתי שלושה ספרים בארבעה ימים. על הספר השלישי אכתוב בהמשך וגם ממנו נהניתי מאוד. זה לא ישבור אותי בשום אופן.

"התרחבות" – דנית גולד (פרדס)

יום אחד אישה קמה, מנסה לדפוק מסמר בקיר, והעולם מתרחב – משנה פרופורציות, מקשה על הניווט בו, מעמעם את השיפוט. ככה אי אפשר לתפקד, ואמנם היא לא מתפקדת. "הבית מתוח. הסלון ממוקם באיזו פינה גלקטית מרוחקת. המטבח בקצה השני…. אנשים זרוקים בכל מקום כמו הערות שוליים במחברתו של פרופסור מפוזר".

פרק אחד בהווה, פרק אחד בפלאש-בק, פורשים לנו את הסיפור של הגיבורה, מטראומת הילדות ועד ההווה שבו היא כבולה לנסיבות בלי יכולת להשתחרר. "מי אני? מה זה? אני הבזק, ליקוק על בול, נקישה על דלת של בית נטוש. הנופים מתערבלים כמו דיונות ושואבים אותי לתוכם, כך כל הדרך עד לשער החשמלי".

למרות שהמושג "דיסוציאציה" מוזכר בפירוש בספר, ועוד מושגים תיאורטיים משדות הפסיכולוגיה והתיאוריה הפוסט-מודרנית, לא ניגשתי אליו מזווית פסיכולוגיסטית ועדיף היה לי כך. תחת זאת הוקסמתי מתיאורי עיוות המציאות ומהפרנויה הבאה והולכת, מהמשיכה של הספר לצד המד"בי של הפסיכדליה. זה צד שחובבי פיליפ ק. דיק או קרוננברג (אני ביניהם) יזהו בקלות. בעולם של "התרחבות" המרחב הפיזי מתפרק, הדמויות באות והולכות כמו בחלום, קשה להחליט במי לבטוח ואומנם היא בוטחת רק במי שיש לה סימביוזה איתו. גוף הדוברת נשלט בידי כוחות לא מוכרים שבאים מתוך עצמו (ג'ל ירוק מפעפע מן העיניים) והיא זקוקה למתווך שיסביר לה מה קורה בתוכה. אבל בעלי הסמכות מוזרים, אמורפיים (הרופא קילרבג דומה לזבוב או עכביש, רופא אחד הוא קוואזימודו), וטכנולוגיות הריפוי מוזרות וארכאיות, המערכת שרירותית ובוגדנית ואין לסמוך עליה.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "השיבה", "צפרדעים", "דברי הלילות"

סקירת ספרים – והפעם ממש תמציתית, כולל ספרים שאני רק באמצע קריאתם; כי החיים רודפים אחרי עם מצ'טה ואני משיבה להם מאבק וקוצצת אותם חזרה לחתיכות קטנות ומכניסה לסלט. באמת, איך החיים לא מתביישים להתנכל לאישה אומללה במיטב שנותיה שכל מה שהיא רוצה זה לשבת על הספה ולקרוא?
המשותף לכל הספרים – הם מצליחים להעביר את הדמויות (ואותנו) בחסד רב, על פני מים סוערים מאוד, מאפשרים לצלוח מצב בלתי נסבל שלו היינו רואים אותו ככותרת בעיתון, היינו הופכים דף בצמרמורת. והנה, בספר אפשר לקרוא 400 עמודים על המצב הזה ורק להשתבח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"

סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.

"מלימלי" – מירי גול

הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.

"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."

מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.

להמשיך לקרוא

פוסטים שלי בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח

נפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.

הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):

לאה גולדברג והחשש מטירוף

הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה

כינויי גנאי ספרותיים, מבילבי ועד חיזו בטטה

כשאסי דיין רצה להסריט את חנוך לוין

סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה

הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.

זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.

שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"

הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.

יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.

אחרי הספירה – דורית שילה

"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.

למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.

"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".

סקירת ספרים: "נזירה" של מרקו לודולי, "אחת שאלתי" של משה אופיר

סקירת ספרים, כי אתם לא יכולים רק לכתוב כל היום, תקראו משהו. והפעם שני ספרים שפורשים מערכות יחסים בין אלוהים ואדם.

"נזירה" – מרקו לודולי. תרגום ארנו בר

יחד עם קודמיו, הנובלות "איטליה" ו"ענן", הספר הזה הוא חלק מטרילוגיה. מסיבות כאלה ואחרות הגעתי אליו קודם, ושמחתי על כך.

"אלי, רד-נא אלי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה". מתחיל הספר. יש בו נזירה, אמרנטה שמה, שכבר יותר מעשרים שנה חיה באותו מנזר עירוני קטן. תמיד רצתה להקדיש עצמה לחיי תפילה ופרישות למרות שגדלה אצל אם חילונית וצינית. אבל כעת ימיה עוברים, הנזירות במסדר ממשיכות במלאכת יומן והדוברת אתן, אלא שמשהו נפער בה ריק, חלול ומציק.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "לבד ליפן" – ענת אור מגל, "סיפורים מהעולם הרביעי" – ערן בר-גיל

סקירת ספרים, כי אחרת בשביל מה ארגנו לכם את הסופה הזו? ואתם יודעים מה, הפעם זה רק ספרי מקור. שמעתי שאתם כבר לא קוראים, רק מעלעלים – אז לפחות תעלעלו בתוצרת הארץ.

הפעם שני ספרים שמטיסים למקומות אחרים, אבל בגישה שונה כל כך. האחד מתרחש במקום ובזמן מוגדרים והוא נגלל באופן חופשי. השני נכתב על מקום וזמן מעורפלים אך חותר למושלמות של צורה. שניהם, נדמה לי, מסמנים שתי מגמות הפוכות לגמרי בכתיבה העברית היום.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: