כותבת מוחקתסקירת ספרים, כי אחרת בשביל מה ארגנו לכם את הסופה הזו? ואתם יודעים מה, הפעם זה רק ספרי מקור. שמעתי שאתם כבר לא קוראים, רק מעלעלים – אז לפחות תעלעלו בתוצרת הארץ.
הפעם שני ספרים שמטיסים למקומות אחרים, אבל בגישה שונה כל כך. האחד מתרחש במקום ובזמן מוגדרים והוא נגלל באופן חופשי. השני נכתב על מקום וזמן מעורפלים אך חותר למושלמות של צורה. שניהם, נדמה לי, מסמנים שתי מגמות הפוכות לגמרי בכתיבה העברית היום.
"רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", גאיטו גדזנוב (תרגום סיון בסקין)
הספר הזה נראה "קלאסי" ועושה רושם "קלאסי" ועוסק בחומרים "קלאסיים" (מוסר מלחמה, קרבות בין גברים, תשוקת הרציחה, יד הגורל, כוחה של אהבה…). הוא כתוב היטב, נינוח ורב פרטים אך קולח, וגם מתורגם מעולה. הוא גרם לי להרהר על משפט זה או אחר במהלך הכתיבה, ולמרות זאת סגרתי אותו כשהסתיים ורק אדווה קלה נותרה על פני התודעה. הוא כמו עוגה שאפה מארח משתדל, שמספר ומפרט את כל חומריה האיכותיים, אבל מדובר בסך הכל בטורט, גם אם לא רעה בכלל.
"סוסעץ" – יורם קניוק
מאוד אהבתי את קניוק בעבר, אבל לא נפגשתי אתו מאז "תש"ח" שקראתי לפני כעשור. כעת התחלתי את הספר הזה והרושם הוא של הדף לאחור. הדף מתנועת הכתיבה המתנשמת, הדולקת בעקבותיכם, הקוראים. הדף ממהלך ההיסטוריה, הסוחף אנשים ומטיל אותם בכל פעם על חוף שונה. ולא פחות מכך, הדף מהאגו של עמינדב סוסעץ. הדובר בספר הוא אמן ישראלי שגלה לארה"ב ובעקבות משבר יצירה שם איבד את הטעם לחייו. הוא עוזב את אשתו ובתו הקטנה, למורת רוחן, ונוסע לארץ בלב קרוע לפגוש באביו החולה. לפענח את חייו מחדש ולשוב ליצירתו. "לא היתה שום דרך אחרת, כמו ילד, הייתי חייב לנוס, עם כסף מהבנק ודברים".
"אני מאלה שנדפקו. אצלי אין טעם לצפות לזה, לכנן תוכניות, לחתור קדימה. זה פשוט לא עומד לקרות. אני האיש שאין אדם על הארץ שיחבק אותו. שינער אותו, שיאמר לו: גם אתה, אדם בין בני האדם".
אישוליים (חסר השם והתיאור הפיזי) עובד במשמרות לילה בדואר, גר במחסן עלוב, מתפרנס בעליבות, והוא שקוף בעיני הכל. גרוע מזה: הוא מצפה כמובן מאליו להיות שקוף בעיני הכל. ובעיקר בעיני נשים. למרות זאת הוא חוזר ומנסה את מזלו עם נשים, לפעמים אפילו יש לו שורות פתיחה טובות. והנשים, מי יודע מה הן רוצות? רובן נרתעות ממנו, חלקן נעתרות לדיאלוג קצר, מיעוט שבהן ממשיך גם למגע, בדרך כלל מפני שגם הן חשות נחותות בצורה כלשהי. אבל אף אחת לא נשארת עד שלב החדירה. שוב ושוב אישוליים נשאר עקר, מנותק, לא-אדם, תלוש מזרם החיים ומחיק אישה חם, שכאן בספר הם אחד. כל זה תוך שימוש נפלא בלשון: שילוב של שפת יומיום הנצמדת לעובדות עם ראייה פיוטית, טובלת בפאתוס.
"בחדר זר", דיימון גאלגוט (תרגום אסנת הדר)
שלושה מסעות של צעיר דרום אפריקני, בכתיבה מדויקת ומהדהדת; במהלכם הוא עובר לאורכן ולרוחבן של אפריקה והודו, ובמקביל עובר ממלנכוליה מתכנסת לעוצמה רגשית מרשימה. בסיפור הראשון הוא אוצר קרוב אל לבו את תחושותיו כלפי צעיר גרמני שפגש במסע, ומתוך כך נוטש, מתחרט, נזכר בחרטה צורבת במעשיו. בסיפור השני הוא נפתח מעט יותר, מסתובב בחבורה, מחפש קרבה והתרחשות, ואכן יוצר קרבה כזו, אבל היא מגומגמת וחסרת תוחלת. ואילו המסע השלישי, שבו הוא מנסה להשגיח על חברה אובדנית, מאלץ אותו (ומאפשר לו) להיות ממוקד ואישי, לבטא בחוזקה את מה שעובר עליו, ולפתח אינטימיות אמיתית גם מתוך פגיעה.
"נסיעות רבות מדי ומעבר ממקום למקום הוציאו אותו מהכל, כך שההיסטוריה מתרחשת במקום אחר, היא לא קשורה אליו, הוא רק עובר פה. אולי בבית קל יותר לחוש אימה… רצף של חדרים מזוהמים וחדגוניים שהוא ישן בהם, לילה אחר לילה, תמיד מתחלפים אבל איכשהו זהו תמיד אותו חדר".
שני וידויים טוטאליים של מספרים, אחד שמשתוקק לצל ואחד שמנסה להשתחרר מצל כבד.
הצל, או המעשה המופלא בפטר שלמיל – אדלברט פון שאמיסו (תרגום אילנה המרמן)
סיפור בן 80 עמודים קטנטנים שנכתב ב-1813, בתקופה של סיפורי הופמן. והוא למעשה וידוי ארוך במיטב המסורת שגם "פרנקנשטיין" מהדהד אותה: סיפור של מספר למוד זוועות וסבל, שמנסה להצדיק את עצמו ולהסביר מאיפה התחיל הכשל של חייו. בראשית הסיפור פטר שלמיל פוגש אדם אפור למראה שמסוגל לחולל קסמים, ומסכים לעשות אתו עסקה – מסירת הצל של פטר תמורת חריט שמוציא מתוכו אין סוף מטבעות זהב.
הסוד גורם לחשד, להתבודדות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו מלהתאהב, וההתעקשות ללכת אחרי האשליה שניתן לממש את האהבה הזו היא שמפילה אותו אפילו מהסטטוס קוו הסביר (בדידות, משרתים נאמנים וחיי נוחות) שהצליח ליצור. הניסיונות לחיות רק בלילה, ללכת במקומות סגורים, לא צולחים והוא מובל מדחי אל דחי (כמו גיבור המעשייה של אנדרסן "הצל"), עד שהוא מוצא עצמו מנודה ומודח.
משני מדבריות בשני קצות העולם, ספר בוער וספר צונן.
הנה תזכורת נפלאה לעוצמת הקסם של תרבות רחוקה. נכון שהיום בעידן המידע יש לילדים חלונות רבים יותר למראות עולם אחרים, אבל הם תמיד מלווים בתזזית האינטרנטית. הספר הקטן והשקט הזה, המופק ומעוצב לעילא, מאפשר לצלול בשקט לים הקפוא של האינואיט, מאות שנים לפני שטראמפ ניסה לקנות את האי גרינלנד, ולהתרחק ריחוק בריא מכאן ועכשיו.
הנרי רינק היה גיאוגרף וגיאולוג דני שליקט באופן שיטתי סיפורים של בני האינואיט. לא פחות מ-150 סיפורים כאלה פורסמו בספרו, שיצא ב-1875 והנציח מורשת של תרבות שהחלה לדעוך. מתוך רישומיו לוקטו ותורגמו לעברית ארבעה סיפורים, והם מובאים כאן לצד מונחים מבארים ואיורים יפהפיים של אוריין שביט.
שני ספרי מקור, ביכורים, שניהם מתקיימים בעולם שמשלב מציאות ואגדה ללא הפרד.
אווזים, רשמי מסע בשוודיה – עלית קרפ
הפתעה היתה לפתוח את הספרון הזה, שהוא בעצם חוברת זעירת ממדים, ולהיווכח ביכולת שליטה מזהירה של הכותבת במלאכת הסיפור. ארבע המעשיות הפותחות את הספר הזה מוהלות יותר מקורטוב של פנטזיה אל תוך מציאות החיים בשוודיה, מקומותיה ואנשיה. בסיפור הראשון מתרחש מפגש מלא ארוס של הדוברת עם הנער נילס שכולל ביקור בגן החיות השוודי, נשיכה של אריה ים ודרשה בכנסייה לותרנית. בסיפור השני מככבת עוגה שנאפית בדחילו ורחימו לכבוד חתונתה של הנסיכה ויקטוריה, ומובלת אליה על פני הארץ מכפר נידח.
עוד דף מיומן הקריאה שלי, יבול השבועיים האחרונים.
מאיפה צצו הילדים – אנדרס בארבה
"הנטייה להאמין בקסמים פועלת כמו אהבה: מי שחושב שהוא מאמין, או שהוא מאוהב, אכן מאמין, אכן מאוהב, ומי שמטיל ספק ברגשותיו מונע את היווצרותם של אותם רגשות בדיוק – פרדוקס שתמיד משאיר אותנו לבד עם השאלה למה היינו הופכים אילו הרשינו לעצמנו להאמין."
זה לא ספר על ילדים במצוקה וגם לא על קסמי הילדות. הוא עוסק בסוגסטיה המונית, בשקרים לבנים ושחורים, בשפה שבורה שמתנתקת מן המילים. הוא מתאר מצב בלתי נסבל שבו מקבלי ההחלטות מרסנים את הצורך הבוער לעשות משהו, מכיוון שפשוט אינם יודעים מה לעשות; במצב כזה, תבונת הקולקטיב לפעמים מתגבשת לחוסר פשר מסוכסך ולפעמים מזיקה ללא תיקון. 32 ילדים מופיעים בעיירה ארגנטינאית נידחת, דלה, מוכת חום ולחות בלתי אפשריים, ומתהלכים בתוכה כמו פצצות מתקתקות. האיום שהם מגלמים נראה בהתחלה כחשש מטופש, אחר כך הוא בלתי נסבל, ולבסוף שובר לב. הסיום חסר הסבר ובה בעת נורא ויפהפה, כמו שפתם הבלתי מובנת של 32 הילדים.
הגיבור, עובד רווחה שכמו שאר בני העיירה לא הצליח להבין בזמן כיצד ומתי לפעול, מספר את הסיפור ממרחק שנים רבות ומקרי מוות רבים (זה לא ספוילר). הפצעים כבר התאחו לכאורה, אבל אשמתו עדיין קיימת. ומשך כל הזמן שחלף, הוא אומר, "מלמולי השיחות והסודות של ה-32 עדיין רוחשים תחתינו".
ספר מצוין ומטריד.
מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי
אני מאוד בעד הוצאת טרה, שפועלת בעיקר בדיגיטלי ומתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. כאן הם בחרו לתרגם שעשוע ספרותי אנין, שבו גיבור חובב ספר נתקל פנים אל פנים בדמותה של אישה המזכירה את אנה קרנינה. לאחר שהוא מגלה מאין באה, הגבול בין ספרות למציאות הולך ומיטשטש. המשך הסיפור דומה פחות לעלילה ויותר לתרגיל מחשבתי מפורט, אבל יענג תולעי ספרים, במיוחד את אלה הנוטים לקלאסיקות. בעיקר בשל העובדה שהסיפור נכתב ב-2014 ובכל זאת לבוש מחלצות של סוף המאה ה-19, מחלצות נאות במיוחד, יש לציין.
הקמצן – מולייר (בתרגום אהוד מנור)
סימטריה מושלמת מתגלה בעיקר בקומדיות או בטרגדיות, ובקומדיה הזו הסימטריה זוהרת בעוז, מבליטה ניגודים מכל סוג אפשרי: צעירים מול קשישים, צייתנים מול סוררים, בוגדנים מול נותני אמון, אוהבי אמת מול אינטרסנטים, וכמובן בעלי הון מול מעוטי היכולת. כמו בסחרחרה חגים כולם, משנים מיקום ומעמד, מעמידים פנים וחושפים את ההסוואה (עד הסוף המזורז מדי).
למעשה גיבור המחזה אינו כסף אלא המניפולציות שעושים בשמו – ללא הרף מקשטים את המציאות בהררי מלים שמטרתן לשכנע, ממש כפי שהקמצן מנסה להסתיר חור במכנסי המשרת שלו. מסיבה זו, למרות הרפגון ושלל הדמויות העסיסיות, הגיבורה האמיתית של המחזה היא אשת התחבולות פרוזין. זו שעוברת צד כשמתאים לה אבל באורח פלא גם נאמנה לצו לבה. "אתה יודע שבעולם הזה צריך קצת שכל או נס בשביל להתפרנס", היא מסבירה. "אלוהים לא העניק לאנשים כמוני מקורות הכנסה מלבד תחבולות ומזימות".
תרגילים בפרידה – תמר פייקס
"היום אמא ואני לא התראינו… בבוקר שוחחנו בטלפון שיחה רגילה. אני מתכננת לבוא מחר בבוקר, בהפסקת עשר של העבודה, ולאכול איתה קרואסון". טקסט שכולו הליכה על קצות האצבעות בעקבות מקרי מוות במשפחה – אמה של הכותבת שכלה במשך השנים בעל ושלושה ילדים בנסיבות שונות, ונותרה לה רק הבת, הרושמת ומתעדת. עצם הכתיבה היא ההתכוננות לקראת פרידה – הנצחה הדרגתית, לשם שינוי, לאחר כל המיתות הפתאומיות.
אחרי המידע המוקדם הזה פותחים את הספר ומצפים לזעקות שבר או לדממה מקפיאה, אבל נתקלים בפירוט של הליכה יחדיו לקניון, בחירת בגדים, שיחות טלפון תכופות, הצטננויות הנכדים. בשלב מסוים עולה השאלה: האם לשים את התותים על השמנת או ההפך? כי אלה בעצם החיים במילואם, ולהיצמד ליומיום המשותף פירושו לסרב לאבד זו את זו. רק על רקע זה אפשר לעסוק, זעיר פה זעיר שם, בחשבונות נפש, ולתת פה דובר לרגשות ולזיכרונות.
"עכשיו, כשהיא זקנה, היא רוצה שאהיה נושאת כלים של חלק מהסבל", כותבת המספרת. רק התחלתי לקרוא את הספר הזה, וייתכן שדעתי תשתנה בהמשך. אבל הוא מלמד הרבה מאוד על הדרכים המוצלחות לחמוק מפאתוס.
מפנה את שולחן הקפה (גם לספרים דיגיטליים יש שולחן קפה) וכותבת בקצרה על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה.
הטעות / אנדוניס סמראקיס
העלילה פשוטה: אדם נעצר, טוען לחפותו, ושני אנשי השירות החשאי שמחזיקים בו נחושים להוכיח את אשמתו. אבל הספר הזה הולך ומתקלף, צורה לצד תוכן, בכרונולוגיה הבנויה רבדים-רבדים של מספרים מתחלפים, בגוף שלישי ובגוף ראשון. התחלופה והגרסאות החופפות חלקית דורשות מהקורא לבדוק שוב: רגע, מי אמר את זה, משרת המשטר או המתנגד לו? השאלה משרתת בדיוק את נקודות הדמיון בין שניהם. למרות שבספר שלוש דמויות עיקריות, יש בו רק שני מספרים – למנג'ר, מפקדו של החוקר, הדומיננטי מאוד בסיפור, אין כאן מונולוגים בגוף ראשון. מי שיוצר את הדיבור הם השניים המקבילים, החוקר והעציר. ומתוך הדיאלוג שביניהם, ככל שחולף הזמן בעלילה מה שאנחנו חושבים עליהם מתהפך פעם ופעמיים.
הטעות שבשמו של הספר מתחוורת בכל המישורים: בתכנית החקירה, בתקוותיו של העציר, בהנחות המוקדמות של הממונים על טבע האדם, בניסיון של הפקודים להיות מי שאינו אתה; בהסתרה הכפויה, בנאמנות השגויה. כל זה ארוג באריג מותח מאוד ומתובל באבסורד בריא ובאהבת חיים עזה. הלב נכמר ומתכווץ חליפות, מתרגש ומצווה על עצמו להפסיק לקוות, בעת ובעונה אחת. ספר מופת, מהסוג שנוטה להיכתב במדינות טוטליטריות שבהן המדינה והנפש נתונות במלחציים גדולים. אחפש עוד ספרות יוונית חדשה.
כותבת מוחקת 