Category Archives: פוליטיקה עכשיו

לחשוב כמו צ'כים. Guilty feet

פעמיים נזכרתי בקוד הייז בשבוע החולף.

בפעם הראשונה, בפרשת המכנסיים הקצרים לתלמידות. אז עלתה בדמיוני תמונה מלימודי הקולנוע שלי: נחמן אינגבר הנכבד יושב, רגליו על השולחן, ומספר לתלמידי התואר הראשון על קוד הייז. רגליים כאובייקט מיני בהוליווד, זו חגיגה שהתעצמה מאוד עם כניסת קוד הייז לתוקף. כיוון שהקוד אסר להראות מחשופים נדיבים מדי או נשיקות ארוכות, התמקדו בחלקים אחרים של הגוף, כמו רגליים. גם עליהן חל איסור חשיפה, ואפילו מגבלות על אופן שילוב הרגליים, אבל שם היה אפשר לתמרן מעט יותר. להערים על המחמירים.

עכשיו חשבו כמה סצינות קולנוע אתם מצליחים לזכור שיש בהם זוג רגליים נשיות היוצא מתוך מכונית; זוג המופיע על המסך עוד לפני שנראית האישה עצמה, ומכריז: פיתוי! השכלתי הקולנועית מאוד הידלדלה בשנים האחרונות (הריכוז המועט מוקדש למקומות אחרים), אבל נזכרתי פתאום בקליפ קיטשי מצוין עם הקלישאה הזו, סתם לריכוך האווירה. חכו לדקה 1:39. לא חם לכם?

אז הוחלט שגם רגליים לבדן יכולות לסמן סקסיות, כי הדבר האמיתי לא היה בהישג יד. אפשר להרחיב את העיקרון המטונימי הזה: בעשור שעבר חולצות בטן היו הפרובוקציה האופנתית. מה הקטע של הפופיק? מה עם עצמות אגן, שכמות, אחורי המרפק – מה נסגר? למה זה סקסי בעצם? לא יודעת. אולי זה רק גופני, מזכיר לנו את הגוף? זה לא חייב לגרות כדי להזכיר את האפשרויות של הגוף. אולי זה מה שמעצבן את קובעי הקודים?

(באותה נשימה: למי שטוען שנשים וגברים מתגרים מוויזואליה מינית באותה המידה, הייתי ממליצה על קורס תפיסת מציאות בסיסית 101. יותר מדיכוי אני מתעבת היתממות, אבל אולי זו רק אני).

 

*

בפעם השנייה נזכרתי בקוד הייז בגלל קריאות הביניים למירי רגב במכללת ספיר. עימות חזיתי עם סמכות הוא לפעמים מבורך. לפעמים הוא עודף, חסר טעם. חופש יצירה אתם רוצים? זה מה שנראה לכם שישפר לכם את היצירה? ההפך – קבלו עליכם את המגבלות! שימו לעצמכם חדשות! במקום שבו יש מגבלות צומחות יצירות מפורשות פחות, חתרניות יותר ולפעמים טובות יותר. כמו שתחת קוד הייז נעשו סרטים נפלאים וחריפים, עם עוקץ האיסור תקוע בהם ומזיל דבש, סרטים שלעולם לא נדע אם היו משתפרים תחת קוד מתירני יותר. באמת שאי אפשר לצפות שהמדינה תממן את *כל* הדברים החתרניים והנועזים שבא לכם לומר, עליה או בכלל. בשביל זה היא מדינה ובשביל זה אתם חתרניים ונועזים.

נועזים, אבל לא מתוחכמים – הלא הייתם צריכים להודות למירי רגב, שתאלץ אתכם מעתה ללכת פתלתלות. לא להסתמך על זה שקובעי התקציבים נמצאים בצד הפוליטי שלכם. לפתח חושים של חולדות מתחת לכיור. לחשוב כמו צ'כים. להבריח קלטות של ויסוצקי. לקודד במוזיקה שלכם מסרים ששומעים רק כשמנגנים הפוך. להצפין שירים באקרוסטיכונים כמו בימי הביניים, עם האותיות מ' י' ר' י'. ליצור דבר מלוכלך, לא ברור, חנפני למראה ודוקר בגב כשלא מסתכלים. תיצרו מלמטה, מההפך, מהסיבוב. קבלו מענקים ליצירות המציגות טפטופי ברז מתעצמים, בסדרה חשבונית שמסתכמת לבסוף ב-1967. למען השם, רק אל תכתבו עוד סיפור מפורש על הכיבוש המשחית.

(כן, את זה כותבת מי שהוציאה רומן "חברתי" מפורש מאוד, ואפילו בגבולות הקונצנזוס [החילוני המתון]. אז מה. ספרי זכה לחיבוקים לרוב, כשיצא. אבל באותו מחיר היה יכול לקום עסקן דתי ולטעון שהוא דווקא מעורר שנאת אחים, כפי שכבר כתבו לי בעבר כמה קוראים. הלוואי שהיו אוסרים עליו. או קורעים אותו. הייתי כותבת אותו מחדש, בכתב ראי, משכפלת בסטנסיל ומגניבה לתוך עוגיות מזל).

הנה קטע מתוך סרט של טריפו (למדתי קורס שלם על טריפו אצל פרופ' ענר פרמינגר שקרא את קריאות הביניים מול רגב). אנטואן דואנל יושב מול המראה ומחפש ממשות. אין לו שורות טקסט פוליטיות. זה מחריד ומצחיק. סתם נזכרתי. עכשיו כבר כמעט ערב ולא הספקתי כלום ולכן אשוב למלאכת יומי ואוותר על הרעיון לקנח באקרוסטיכון מקודד. שאו ברכה.

*

היי, אנחנו על 40% ב"סיפורי ילדות מתל אביב"! לא מגניב?

האם מירי רגב תתערב בתכנים (טיוטת סיפור שלעולם לא אכתוב)

זה התחיל כשהוא מכר את השעון של סבא שלו. סבא שלו היה בן של חלוצים, שעזבו הורים וארץ ודת ובאו להיות עובדי אדמה בדגניה. השעון – כמו בסרטים, עם שרשרת – היה הדבר היחיד שסבא הוריש לו. כל השנים הוא הלך אתו. ויום אחד הביט בו ואמר: אני לא רוצה את המזכרת הזו לנישול של אנשים מאדמתם.

הוא מכר את השעון וקיבל קבלה, בקונסיגנציה. לא היה איכפת לו לזרוק אותו לים, אבל הוא התעצל ללכת לים.

זו היא שתמיד היתה גוררת אותו לים. מכינה כריכים שהוא אוהב, והולכים. היו מדברים על פוליטיקה רק בעצלתיים: יש דברים יותר חשובים. כייף.

אבל יום אחד הוא ביקש שלא תכניס מיונז לתוך הכריכים.

למה? היא שאלה.

אני עושה את האתגר הזה, 21 יום.

טבעוני? אתה? מה תעשה בלי סטייקים?

נסתדר, הוא חייך. אנשים משתנים.

*

היא סירקה את שערה הארוך, מקור גאוותה, ודיברה ודיברה. לא מזמן שמעה שהחברות שלה הצביעו לרשימה המאוחדת (המשותפת! הוא תיקן אותה, המשותפת!). איזה טירוף זה. מי מצביע לערבי שלא מייצג אותן? אם היה מועמד יהודי שהדעות שלו שונות באחוז אחד מהדעות שלהן, היא אמרה, הן היו יורדות עליו רצח. אבל ערבי נחמד עם עשרים אחוזי חפיפה בדעות זה פתאום בסדר.

הוא דווקא נראה לי המועמד הכי נורמלי, אמר. לפחות לא תומך בחוק הלאום.

אז אני מבינה שאתה כבר לא ציוני.

נו, אז אני לא ציוני. על דברים פחות גרועים הגלו אנשים לסיביר.

הגלו על ציונות, אדוני.

טוב, תעשי לי טובה. שכחי מזה. בואי נראה טלוויזיה.

אבל בטלוויזיה היה האח הגדול ומשתתפת טבעונית.

תעשה לי טובה אתה, טוב?

הם לא עשו שום טובה באותו הלילה. היא יצאה עם החברות שלה והוא נשאר בבית. עבר על בלוגים של היסטוריה אלטרנטיבית. כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע, כל כך הרבה שקרים מכרו לו. איזה מדינה מסריחה. תמיד היתה.

*

שני ערבים אחר כך מינו את מירי רגב לתפקיד שרת התרבות. הוא חזר ואמר, עצבני: אני לא מאמין שהיא תתערב בתכנים.

מי בכלל חשב שהיא תתערב בתכנים?

היא, היא בעצמה אמרה! אבל היא לא תעז לעשות את זה.

תירגע. תעז או לא תעז, המדינה לא התפרקה.

עדיין. הדגיש.

אפילו בהארץ כתבו שהיא לא תתערב בתכנים.

נראה לך? קולו היה מריר. הארץ בעצמם משקשקים מפחד שהיא תתערב בתכנים. בלי זה לא יישאר להם על מה לכתוב.

אז גם הארץ אשמים? תגיד, אתה בכלל מוצא את עצמך מרוב הפוך על הפוך של קונספירציות?

כן! אני מבין סוף סוף את המציאות יותר טוב. אני לא בולע כל מה שאומרים לי.

אז אני כן בולעת כל מה שאומרים לי?

את מאמינה יותר ממני, כן, אמר בשקט ומיד הצטער על זה.

אתה בסך הכל דואג לפרנסה של החברים ההזויים שלך. שיוכלו להוציא עוד איזה תסריט על ילד פלסטיני בוכה, זה תמיד הולך טוב בחו"ל.

תגידי – קולו נשנק – את מתקרנפת! מתקרנפת! את מקנאה בסך הכל! היית מתה לקבל איזה פרס, אחרי כל השנים שאת מגישה מועמדויות. תוך דקה היית באה ללחוץ לה, למגעילה הזאת, את היד.

בטח שהייתי באה ללחוץ לה! מס הכנסה אתה משלם כי המדינה אמרה? אז גם פרס אפשר לקבל מהמדינה. זה לא תועבה. תגיד לחברים שלך –

אבל הוא לא אמר כלום לחברים שלו. זה כל כך ברור שמירי רגב תתערב בתכנים. זה כל כך ברור שהוויכוח נגמר. בפעם הבאה שנפגשו הוא כבר חזר לאכול בשר אבל לא אמר על זה כלום. כמעט לא זיהה אותה בהתחלה – היא סיפרה את כל השיער הארוך ונשארה בקצוץ, צבוע לסגול. זה לא התאים לה בכלל.

להתמרכז

ממכר הדבר הזה: העלאת פוסטים כאילו-סודיים בשעות שבהן אף אחד לא עוקב. היה כמובן עדיף לקרוא ספר, אבל כרגע חומר הקריאה היחידי שלי הוא "אורח נטה ללון" ומדף לדף גדל הדכדוך שם, אז אעצור רגע. בעוד פחות משבועיים יום יש לי יום הולדת (מוקדם מדי לברך) ועם כל הניסיון שיש לי בהתחמקות מחשבונות נפש, בכל זאת לא הצלחתי הפעם.

שתי משימות חיי העיקריות עדיין מתרחשות לנגד עיני (לא, לא הילדים, שיהיו בריאים). הראשונה היא ההקלה על הדיבור הפנימי. דיבור שנפתח החוצה לא במהרה ייסגר. שאני יכולה לומר בתוכי דברים ולצור אותם כרצוני והם מגיעים לעולם, זה נפלא ולא מובן מאליו. יש עדיין הרבה עבודה, אבל די שאהיה חרוצה ואכוון את הלב היטב, וזה יוכל, אולי, להמשיך לקרות. אז זה – כבר קיים ורץ, תודה רבה. אם לא כתבתי כאן עדיין, אז בתחילת השנה הבאה ייצא, אי"ה, ספרי השלישי בהוצאת "כתר"! ומלבד זאת ישנה המשימה השנייה.

להמשיך לקרוא

לו לא יהי. עשרים אלף איש

את "לו יהי" שמעתי אתמול ברדיו פעמיים. לא בביצוע החי הסוער של חוה אלברשטיין אלא בשירה הזהירה של נעמי שמר והגששים. תגידו על נעמי שמר מה שתגידו, היא אחראית לכמה ניגונים נפלאים (חבלי משיח, למשל). "לו יהי" הוא כידוע Let It Be מנוגן בסולם הפוך. בכל זאת, הוא עובד. הוא מזדחל אל הלב ומתיישב בו. עם הקיטש, האימה, התקווה והכל.

השיר הזה מחבר מיידית לימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת חמש וחוויתי את המלחמה בעיקר דרך המילואים של אבא בסיני, והשהייה הממושכת במקלטים. אחרי תום המלחמה התחילו להתפרסם ראיונות וזיכרונות של שבויים ישראלים שחזרו ממצרים. קראתי אותם באדיקות, בהשתאות. אחד מהשבויים סיפר על חקירות ועינויים שעבר, ובהמשך כתב: אבל הכי מסכנים היו האחים המוסלמים. כמה מהם היו אתו בתא. אחרי חקירה המצרים היו מחזירים את האחים המוסלמים לתא מדממים וחסרי שיניים או ציפורניים.

*

כל האווירה הציבורית של היום זורקת אותנו ל-1973. העם הלום, מוכה, מכה, עומד מול איום מסיבי. לוחמים נהרגים בסיטונות. ברקע מחלוקות מרות לגבי נסיבות היציאה למלחמה.

יש כמובן הבדלים: המלחמה היא לא נגד צבאות מאורגנים אלא נגד לוחמי גרילה המסתתרים בקרב אזרחים. אין תמונות מבדחות של נעליים שחיילי אויב בורחים השאירו מאחור, אלא ילדים פצועים ומתים. השנאה בין חלקים בציבור הרבה יותר מפורשת ובוטה. האחדות עשויה קרעים קרעים. וכולם נושמים בדריכות.

אחרים אומרים: לא, כי חזרנו ל-1982.

וכן, גם הציוניות של היום שונה מהציוניות של אז. היא מרה יותר, עצובת עיניים, חשוקת שפתיים. אלא אם היא דלוקת עיניים ואז שולט בה הטון המשיחי המוטרף. בכל מקרה, לחזון יש בעיה.

*

בנה של שמר כתב את השיר האחר שזכרתי מהרדיו של אתמול. "עשרים אלף איש", שנכתב על הלווייתו של שון כרמלי ז"ל. מה שמציל את השיר מפאתוס הוא קולו של הבחור עם הגיטרה ששר אותו. אותו קול מאנפף שבו שר על קצינת המילואים סיגל נחמיאס שלוקחת לו שלושים יום מהחיים. יוצא שהורוביץ מבצע שיר כמו-ממלכתי באופן אישי, בז'אנר של שירי מחאה ספונטניים (ארלו גאת'רי, נגיד). עדיין, ואולי דווקא מפני כך, הדמעות מציפות. מזככות. השיר הזה הולך איתי יום שלם וגם לאחריו.

כן, זה עובד, ואווירה לאומית שוררת. אמנם יש להורוביץ גם התחלקויות בטקסט, ששייכות לאותו מועדון התחלקויות של אמא שלו. למשל: "העושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו עד בוא הסתיו". עד בוא הסתיו? אריאל, אתה לא באמת מאמין לזה, גם אם החרוז מצוין. זה אותו שקר כמו "בית קט עם גג אדום", נכס הנדל"ן הכפרי שהבטיחה שמר ארבעים שנה לפניך. השלום לא יהיה פה בסתיו הזה ולא כשנהיה גדולים ולא בשנה הבאה כשנשב על המרפסת. כמו שישבתי במקלטים בגיל חמש, עמדתי השבוע במרחב המוגן עם בני בן החמש. הבטחות.

בכל אופן, האחים המוסלמים המעונים של אז הם אבותיהם של החמאסניקים החופרים היום. כפי ש"לו יהי" הוא אמו של "עשרים אלף איש".

*

אני לא מרוצה מהחזרתיות של הסיפור המלחמתי-מוזיקלי הזה. היא נוחה מדי – היא מאפשרת להתחמק מקביעת עמדה נחרצת. היא הופכת נסיבות פוליטיות מוגדרות למיתוסים. ממעיטה במשקלה של היכולת לשנות, לעצב את הגורל אחרת. היא מראה לנו שהאויב שלנו נצחי-לכאורה, ומכאן שמצב היריבות נצחי (ולא רק ממושך). היופי המזוכך והכואב שבמוזיקה, שאמור לשאת תקווה, מבוסס אתנו בביצה של מלנכוליה. התחושה המעגלית גורמת לנו להמתין לשירים שיכתבו ילדיו של אריאל הורוביץ, אולי גם הם יהיו מוזיקאים ואחד מהם יכתוב שיר כשהשלום סוף סוף יבוא. איזה שלום? מהמילה המופרכת הזו ומהרלוונטיות שלה לחיינו כעת, אני מבקשת להתנער, לברוא אחרת.

אני מרגישה ששדה הראייה שלי פתוח לרוחב, ועם זאת מעומעם; אין לי ספק בכמה עובדות, ובשאר אני מעדיפה לא לדון. זה מצרף אותי לקבוצה ישראלית גדולה, מכל מיני קצוות של הקשת, בנוגע למלחמה הזו. כי כולם מורידים תריס על החלק שהם לא רוצים לראות, וחוזרים ומדקלמים לעצמם את החלק שכן.

אני רוצה שלום. בדיוק כמו שרציתי, שהאמנתי, שיש בית קט עם גג אדום, או שיבוא הסתיו. אם כי זה כבר לא אותו שלום: התקווה התגלגלה מהדיבורים על סקי בלבנון ורכבת לרבת עמון, אל השאיפה ל-72 שעות של מנוחה. לא הממשלה הזו תביא הסכם שלום. וככל הנראה, גם לא הממשלה שאמורה להחליף אותה. החוסן שנצבר מתבזבז על עתות רגיעה עקרות, שהן הפוגות בין מערכה למערכה. ההיסטוריה זוחלת על גופינו כלטאה מאוסה, ואנחנו עומדים בסלידה והיא ממשיכה להתקדם. את שנעשה אין להשיב.

 

(אז לא אמרתי שום דבר נחרץ באשר למלחמה, צדקתה או אווילותה, לא נתתי אף עצה לממשלה, ואתם רוצים שאכתוב כבר אם אני בעד או נגד. את מי יש להפציץ, על הקיר של מי לכתוב. או לחלופין, את מי יש לזכור לרעה – ממנו ציפיתי ליותר, חשבתי שהוא משלנו.

גם בתגובות אני פוטרת עצמי מראש מוויכוח פוליטי. אתם מצדכם יכולים לכתוב מה שבא לכם).

הנאשמת גברת זו וזו

ניתוח פוסט מודרני מושכל הוא כתובע קנטרני העומד מול המציאות: בתאריך זה וזה בשעה זו וזו, הוא מזכיר, נמצאה הנאשמת גברת זו וזו כשהיא עושה מעשה נבלה זה וזה, עוברת על סעיף כך וכך, ובנוסף מדברת דיבורי נבלה אלה ואלה. התובע עומד ומקריא מתוך ערימת דפים שהביא איתו, דיבורו מעט לא קוהרנטי אבל שוטף ולעולם אינו נפסק, והוא נושא נאום בן שמונה שעות (אנשים הביאו כריכים מהבית מבעוד מועד), מצטט מכתביהם של רעים נכבדים, ממליץ כמובן לפנות לספרו של ההוגה המוערך, טוען לפירוק בעוד הוא בונה קיר על קיר ללבני ענק. בינתיים, הנאשמת היושבת מולו ממשיכה לדקור את שכנה או לגנוב מאחותה, כפי שעשתה תמיד, בוכה מעט אחרי מעשה, ממשיכה ושוב, מבטיחה לעצמה לעשות הכל אחרת עוד מעט. העדים מפטפטים עם המושבעים, חלקם יוצאים מן האולם, חלקם מתנשקים זה עם זה, חולקים סלט חסה, הופכים דף בספר. לפעמים הנאשמת כבר הובסה בקטטה העבריינית שלה, וכך קרסה נפלה, ושכובה שם בין כיסאות אולם המשפט, עיניה כבויות, היא נראית יותר מכל כמו מה שכולם יודעים שהיא באמת. אבל עורך הדין ממשיך להקריא, לבשר: המציאות היא-היא עצמה ודומה לכל דבר אחר וזאת בעת ובעונה אחת, כפי שכבר הוכחתי בעמוד עשרים ושבע סעיף חמש עשרה לוכסן גימ"ל פסקה אחרונה, אבקש בכל לשון של בקשה לא להפריע את דבריי שעדיין לא תמו. אם כך, איזה עונש מבקש אדוני? שואל השופט.

קול המצפון באשה ערווה

לא (רק) רדוקציה של האישה לכדי ערווה ולא כפיפות יתר לפסיקות הלכה יש פה, וגם לא התנערות מהניסיון המסורתי של דתיים להשתלב בצה"ל. מה שעומד מאחורי הדרת הנשים של חיילים דתיים דומה מאוד למה שעומד מאחורי המושג "טוהר הנשק" בפיהם של חיילים מצביעי שמאל. אני לא היסטוריונית צבאית ולא פילוסופית של המוסר, אבל במנגנונים של רגשות אשם אני מבינה.

מי שישב בפעולות בתנועת נוער אולי זוכר את הדיונים המיוסרים על "פקודה בלתי חוקית בעליל". כולנו, ילדים חילוניים מבית טוב, הסכמנו שבצה"ל מותר להרוג כי זה צבא, אבל אסור להרוג סתם כי אמרו לך. כמובן, צריך להגדיר ולקבוע מסמרות: מה תעשה אם המפקד יפקוד עליך לירות כדי להרוג? מה תעשה אם יגיד לך לירות בערבי שהולך לתומו? ובילד ערבי? ובערבי עם חמור שראית בדרך לפעולה סודית ועלול להלשין עליך? עם הפלפולים המוסריים האלה, הנמשכים מאז צאת הספר "שיח לוחמים", התגייס יותר מדור אחד, כולל הדור שלי. אני לא אזלזל בהם – הם אולי באמת אפשרו לצה"ל להישאר עם חיבור כלשהו למוסר לחימה. אבל לשמאלנים שבצבא, אלה שבשום פנים לא יכלו להזדהות עם מה שצה"ל עושה בשטחים (גם אם דעותיהם לא הקצינו עד כדי השתמטות או סירוב), "טוהר הנשק" ו"פקודה בלתי חוקית בעליל" היו עוגן טוב להיצמד אליו. גם אם המון גדרות מוסריות נשברו בזו אחר זו מאז 1967, החייל השמאלני יכול היה להתנחם בכך שלפחות לא לגיטימי פה לירות באדם כפות מטווח קצר.

חיילי ישיבות ההסדר שמשרתים היום עומדים בפני דילמה מקבילה, אך הפוכה. הם תומכים בהחזקת השטחים, רובם ככולם בעד הפעולות הצבאיות שם, ועושים מה שנדרש מהם. ועם זאת, סביר שגם אצלם מתחיל גירוד מוסרי כלשהו כשנאלצים על בסיס יומיומי לעכב אנשים במחסומים, להטיל כתרים וסגרים, לעדכן נוהל שכן, ליישם נוהל מגן אנושי, להשתין על הגג של משפחה זו או אחרת, להתפרץ לבתים באמצע הלילה לעצור נערים וזקנים ועוד. וגם אם הם מסכימים לרציונל שמאחורי הפעולות הללו, גם אם הם לא רואים בערבים בני אדם גמורים, עדיין כל זה נערם על מצפונם. אז הם אולי יעצרו ולא ישתתפו במשחקי המחסום המתבהמים של החייל החילוני המצוי, אבל עדיין צריכים להרגיש שהם עושים משהו אקטיבי, הצהרתי, ולא רק נמנעים משחיתות מוסרית: בקצרה, גם הם צריכים להציב להם קו אדום.

הקו האדום שלהם לא יוצב בפקודות בלתי חוקיות בעליל, מושג שלא מקובל בקרב הקהילה בה הם פועלים, אלא בפקודות לא מוסריות. זה יהיה העוגן המזכיר להם מהיכן באו, על מה גדלו, ובאיזה אופן המצפון שלהם עדיין יכול להרגיש בנוח, למרות שהשירות הצבאי משתמש בהם בצורות איומות שכאלה. אז כמו כל חייל חילוני מצוי הם ימצאו עצמם (או חבריהם) כופתים עצורים, שומרים על קרוואנים עוינים, ממגנים בתים בחברון, בדרך כלל בקנה אחד עם השקפתם. אבל כיוון שירצו להרגיש שהם בכל זאת לא מתבהמים, יביאו ראיה: הם לא מסוגלים לשמוע שירת נשים. הם לא רוצים לשהות בחברת חיילות. הם בכל זאת מונחים על ידי צו עליון גדול יותר מהמפקד בן גילם. יש להם דת, צו אלוהי, ויש להם רב, והם במשחק הזה רק על תנאי לכאורה – והרעיון הזה הופך את המשך השירות הבלתי נסבל, לנסבל.

בנסיבות אלה, חלילה להם מלהאזין לסירנות, שאולי ימשכו אותם הלאה מהמטלות הצבאיות, יעוררו אירוטיקה שתפריע במילוי תפקידם. כי בכל זאת, יש פה עבודה מלוכלכת לעשות, וגם שפע הצדקות להמציא לה.

פעם, חברי השמאלנים

פעם, חברי השמאלנים,

נביט זה בזה ונזכור:

אפשר לשרוד עשר שנים רעות.

גם עשרים. אולי.

אבל שלושים שנים? ספק אם נעמוד בזה.

ספק אם ילדינו יאזינו לטרחנים מתנגדי המשטר

החותרים תחת יסודות המדינה החשובה, היקרה.

כן, הם יאהבו אותה, ויסבירו לנו בשקט שאנחנו בעצם

רוצים להרוס אותה. זה יהיה גם נכון –

נתעב אותה. תיעוב מר, על אספרסו או בירה, תיעוב בודד. למרות שאיננו לבד.

ניפגש לא ממש בחשאי, אבל גם לא בגלוי. מי שיודע יודע.

נקרא את הספרים המתאימים. נתנה אהבים בכלימה – רוצים אבל לא יכולים.

אבל לא נשתוק! נספר. נסריט. נקצוף. ננמק. בתנועות ידיים רחבות.

נשמור לנו סערת נפש למהפך שיבוא,

או לאביב הישראלי הצפוי. אבל קיץ ישרור בכל. המון זמן.

בני העוולה יקפצו לבריכות שחייה שהוקמו בכספי המסים.

מתחת לציפורנינו, כמו תאי עור של תוקף, כמו דנ"א כוזב,

יישאר הזיכרון היבש של זמנים אחרים.

בזאת אני מתירה את תרומתי גם לשונאיי

הפוסט הזה נכתב כתגובה לפוסט של חלי היקרה, שבו היא מתקוממת (בצדק!) על הדרת נשים מהפרסומות של אדי. והיא קוראת להתנות מתן תרומות איברים בכך שהנתרמים יוכיחו אקטיבית שהם מתנגדים להדרת נשים.

אני מתנגדת עקרונית לגישה הזו. הקריאה להתנות תרומה נותנת חיים במבחן דעות כלשהו, לא משנה מהו, שומטים את הבסיס המוסרי של התרומה. מתן איבר לאדם אחר אינו אומר שיש לנו זכות או יכולת להתערב בחייו. יותר מזה: התרומה שוללת את זכותנו להתערב בחייו, כי היא מאשרת ומחזקת את זכותו לחיים משלו.

הדרת נשים והתנגדות לשירת נשים מרתיחות גם אצלי את הדם. אני מבינה את ההתקוממות על ה"עסקה הלא הוגנת", אבל אני מנסה להפריד בין הביקורת הקשה שלי על דעותיהם של אחרים, לבין ההבנה שהם לא צריכים את הלגיטימציה לקיומם דווקא ממני. לראייתי, אנחנו תורמים איבר לא בגלל שאנחנו מחבבים אדם ספציפי (גם לזה יש מקום), אלא בגלל שאנחנו תומכים בזכות וביכולת לתת חיים למי שרק אפשר. ראיתי במקום אחר גם דיון ובו טענו נשים שהיו תורמות ביציות רק להורים שיוכיחו "הורות תקינה" בעיניהם. אותו עיקרון חל גם כאן. איש אינו יודע אם הילד שהוריו תפקדו באופן גרוע, יגדל או לא יגדל להיות אדם בעל חיים משמעותיים ומלאי השראה. ודאי אי אפשר לטעון שעדיף שלא היה בא לעולם (טענה שנגזרת מהסירוב לתרום ביצית להוריו).

ולכן ההצהרה האישית שלי היא, כי בפועל הייתי תורמת איברים גם לשונאיי, גם למי שמנהל חיים פסולים בעיניי, גם למי שלכאורה אין לו תקנה. הייתי תורמת לאסיר מורשע, לאדם שדעותיו החברתיות/פוליטיות מסוכנות בעיני, לאדם דל וצר אופקים שחי על חשבון אחרים ומרביץ לילדיו, וגם לנבחר ציבור שלתפיסתי מוביל אותנו לאסון, ואפילו בגרון חנוק, לנער מתועב ואנוכי שביצע תאונת פגע וברח. לכל אחד מאלה יש זכות לחיות, וכל יום שהם חיים פותח להם גם אפשרות להשתפר ולהשתנות (אבל הם לא חייבים להשתמש בה לפי הקריטריונים שלי או בקצב שלי).

למנוע מכל אלה תרומת איברים שלנו, משמעו לפתוח פתח:

א) להנחה שאנחנו על תקן אלוהים, מחליטים מי יחיה ומי לא.

ב) להנחה שאנחנו תורמים רק למי שכייף לנו לתרום לו, ולא בגלל האמונה בזכות לחיים. במקרה כזה עדיף לא להוציא בכלל כרטיס אד“י, אלא לתרום רק אם יש חלילה צורך מצד קרוב או חבר שלנו. או לחלופין, להגדיל את המאגר ולפתוח קבוצת פייסבוק "אנשים שדעותיהם X ומעוניינים לגבות זה את זה במקרה של צורך בתרומת איברים").

ג) להרשאה עקרונית להתערבות דומה של מוסדות השלטון. היום אני תורמת כליה רק למי שדעותיו נראות לי, מחר המדינה תאפשר את ההשתלה רק למי שהצהיר על אזרחות, או שלא יירד מהארץ ב-10 השנים הבאות.

גם אני מתערבת בחייהם של אחרים לא פעם, גם לי יש דעות שיפוטיות מאוד (שלפעמים אני מעדיפה לא לבטא בציבור כלל). אבל עולמנו למרבית השמחה מורכב ועשיר יותר ממה שאנחנו יכולים לצפות, והזכות לתת איבר מבשרנו גם למי שמעצבן אותנו, למי שהוא זבל של בנאדם, אפילו למי שיירק לנו בפנים או חושב שאנחנו אנשים סוג ב', תינוקות שנשבו, היא הכרה בזה. באפשרויות האינסופיות של העולם. התעלות על עצמנו, וזו בעצם מהות התרומה.

(ועם זאת, יובהר כבר כעת כי אני נגד הלחץ האדיר לטובת הסכמה לתרומות, קמפיין בלתי רשמי שמתנהל בווי-נט ובמקומות אחרים ושופט אנשים על פי החלטתם ברגעי צער לתת או לא לתת תרומה מאיברי יקיריהם. נכון, לכל קרנית וכל כליה יש ערך עצום, אבל זו החלטה אישית של בעליהן מה לעשות בהן. נכון לעכשיו לי כלל אין כרטיס אדי. תוספת מאוחרת: יש גם יש).

אתם באים לפה הרבה?

כולם מפחדים מהמאגר הביומטרי. אני לא. להפך, אני מחכה לו. של מי הקלסתר הזה, ישאל סוכן סמוי. הו, אל תשאל, של א' משמרי, תענה בחדווה אחות סמויה בקופת חולים. אה, זו היא? מעניין, תני לראות. כן, כן. ידעת שהיא הצטרפה לרשומות שלנו ב-1996? לא, לא היה לי מושג. התרכזתי יותר בטייק אווי שהזמינה תשע שנים אחרי כן, בחופשת הלידה. מה אתה אומר, זה מה שהיתה עושה בחופשת הלידה? כן, נו את מכירה אותה, היא יודעת איך לחיות. לפעמים. כן, לפעמים. אבל תגיד, למה היא לא נרשמת לאיזה חוג, לצאת קצת? לא כתוב פה כלום על חוג.

כן, אני רוצה שידברו עלי. החשיפה לעצמה לא יכולה להזיק לי. רק חרדת החשיפה מזיקה. רק חרדת הלכידה מול אור פתאומי, רק היא מאלצת.

 *

אני רוצה את החורף הזה כבר, אני לא רוצה לפחד מעונת הקור. כל הסוודרים ממש יתאימו לי, וכל השמיכות יעטפו אותי היטב. כל הספלים החמים יעירו: שתי, שתי, את שחקנית בהצגה על חמימות, שכתב תסריטאי שחוק. את מזמן לא רוצה לחפש את העוקץ, רק לצנוח על פוך רך, להחשות חששות בבד.

ובסופו של דבר גם בחורף, כולן כולן, הסרוגייט, הזונה, המטפלת בצחוק, מחלקת החיבוקים ברחוב, יילכו עם ערב לישון לבד.

 *

זה יהיה פוסט יפה ורגוע. אני אשב איתו על מרפסת עץ צבועה בלבן, אשתה לימונדה מכוס גבוהה, אהרוג לכם יתושים ואנופף במניפה. זה יהיה פוסט שקט וכחול שאפשר לצלול בו, ותוך כדי קריאה ייצאו דגיגים מכל נקיקי הגוף, ויחזרו עייפים אך מרוצים. זה יהיה סיפור שחייבים לחיות בתוכו כדי להיות קיימים, כולו מסועף רמזורים ושלטים מוארים של ברודווי, והתור לכרטיסים יימשך כשבועיים. ליד הקופה ייערך, בחלון ראווה, מפגן של איש שהכריז על תוכניתו לחיות בתוך גוש קרח, ואתם תתבוננו בו ויימס לבכם.

העט הנדיב. כללי הבלוג

בעקבות פוסט שנכתב ולא עלה הנה, ניסחתי לעצמי כמה כללים. גם קודם השתדלתי לפעול כך, למעט חריגות מצערות, אבל עדיף לנסח את העקרונות במפורש (ואולי בהמשך אוסיף עוד):

1. לא כל דבר שכותבים חייבים להעלות לבלוג.

2. אם כבר מפרסמים, אז לא טקסט המיועד לעיניי נמען/ת אחד/ת.

3. עדיין, יש לכתוב מתוך הנחה שהנוגעים בדבר יקראו מתי שהוא.

4. מה לעשות, אלה החיים.

5. ועם זאת, זה אינו מקום לחיסול חשבונות. גם לא להצפנת רמזים (אלא לעצמי).

6. הבלוג אינו יומני המיידי והחושפני. גם לא מוזיאון שמור של יצירות שבריריות. הוא בדיוק באמצע בין שני אלה.

7. כשאני יודעת משהו עסיסי שאתם לא, כשאני מגלה ששיקרו לי בעניין חשוב, כשאני מאוד נסערת – על אלה ואחרים לכשעצמם אין להעלות פוסט.

8. יש לזכור להשקות את הבלוג לפחות פעם בשבוע. הכתיבה הרציפה טובה לאוורור הנפש.

9. יש לזכור לשכוח מהבלוג בכל עת שמזדמן. הכתיבה העודפת תורמת להחנקת החיים.

10. כאן ייכתב הכלל החשוב מכולם. זה שעדיין לא גיליתי. אותו יש לחשוף בהדרגה, כמו שמגרדים פיסת קרמיקה ישנה ומגלים ראשי תיבות. יש זמן.

%d בלוגרים אהבו את זה: