את "לו יהי" שמעתי אתמול ברדיו פעמיים. לא בביצוע החי הסוער של חוה אלברשטיין אלא בשירה הזהירה של נעמי שמר והגששים. תגידו על נעמי שמר מה שתגידו, היא אחראית לכמה ניגונים נפלאים (חבלי משיח, למשל). "לו יהי" הוא כידוע Let It Be מנוגן בסולם הפוך. בכל זאת, הוא עובד. הוא מזדחל אל הלב ומתיישב בו. עם הקיטש, האימה, התקווה והכל.
השיר הזה מחבר מיידית לימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת חמש וחוויתי את המלחמה בעיקר דרך המילואים של אבא בסיני, והשהייה הממושכת במקלטים. אחרי תום המלחמה התחילו להתפרסם ראיונות וזיכרונות של שבויים ישראלים שחזרו ממצרים. קראתי אותם באדיקות, בהשתאות. אחד מהשבויים סיפר על חקירות ועינויים שעבר, ובהמשך כתב: אבל הכי מסכנים היו האחים המוסלמים. כמה מהם היו אתו בתא. אחרי חקירה המצרים היו מחזירים את האחים המוסלמים לתא מדממים וחסרי שיניים או ציפורניים.
*
כל האווירה הציבורית של היום זורקת אותנו ל-1973. העם הלום, מוכה, מכה, עומד מול איום מסיבי. לוחמים נהרגים בסיטונות. ברקע מחלוקות מרות לגבי נסיבות היציאה למלחמה.
יש כמובן הבדלים: המלחמה היא לא נגד צבאות מאורגנים אלא נגד לוחמי גרילה המסתתרים בקרב אזרחים. אין תמונות מבדחות של נעליים שחיילי אויב בורחים השאירו מאחור, אלא ילדים פצועים ומתים. השנאה בין חלקים בציבור הרבה יותר מפורשת ובוטה. האחדות עשויה קרעים קרעים. וכולם נושמים בדריכות.
אחרים אומרים: לא, כי חזרנו ל-1982.
וכן, גם הציוניות של היום שונה מהציוניות של אז. היא מרה יותר, עצובת עיניים, חשוקת שפתיים. אלא אם היא דלוקת עיניים ואז שולט בה הטון המשיחי המוטרף. בכל מקרה, לחזון יש בעיה.
*
בנה של שמר כתב את השיר האחר שזכרתי מהרדיו של אתמול. "עשרים אלף איש", שנכתב על הלווייתו של שון כרמלי ז"ל. מה שמציל את השיר מפאתוס הוא קולו של הבחור עם הגיטרה ששר אותו. אותו קול מאנפף שבו שר על קצינת המילואים סיגל נחמיאס שלוקחת לו שלושים יום מהחיים. יוצא שהורוביץ מבצע שיר כמו-ממלכתי באופן אישי, בז'אנר של שירי מחאה ספונטניים (ארלו גאת'רי, נגיד). עדיין, ואולי דווקא מפני כך, הדמעות מציפות. מזככות. השיר הזה הולך איתי יום שלם וגם לאחריו.
כן, זה עובד, ואווירה לאומית שוררת. אמנם יש להורוביץ גם התחלקויות בטקסט, ששייכות לאותו מועדון התחלקויות של אמא שלו. למשל: "העושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו עד בוא הסתיו". עד בוא הסתיו? אריאל, אתה לא באמת מאמין לזה, גם אם החרוז מצוין. זה אותו שקר כמו "בית קט עם גג אדום", נכס הנדל"ן הכפרי שהבטיחה שמר ארבעים שנה לפניך. השלום לא יהיה פה בסתיו הזה ולא כשנהיה גדולים ולא בשנה הבאה כשנשב על המרפסת. כמו שישבתי במקלטים בגיל חמש, עמדתי השבוע במרחב המוגן עם בני בן החמש. הבטחות.
בכל אופן, האחים המוסלמים המעונים של אז הם אבותיהם של החמאסניקים החופרים היום. כפי ש"לו יהי" הוא אמו של "עשרים אלף איש".
*
אני לא מרוצה מהחזרתיות של הסיפור המלחמתי-מוזיקלי הזה. היא נוחה מדי – היא מאפשרת להתחמק מקביעת עמדה נחרצת. היא הופכת נסיבות פוליטיות מוגדרות למיתוסים. ממעיטה במשקלה של היכולת לשנות, לעצב את הגורל אחרת. היא מראה לנו שהאויב שלנו נצחי-לכאורה, ומכאן שמצב היריבות נצחי (ולא רק ממושך). היופי המזוכך והכואב שבמוזיקה, שאמור לשאת תקווה, מבוסס אתנו בביצה של מלנכוליה. התחושה המעגלית גורמת לנו להמתין לשירים שיכתבו ילדיו של אריאל הורוביץ, אולי גם הם יהיו מוזיקאים ואחד מהם יכתוב שיר כשהשלום סוף סוף יבוא. איזה שלום? מהמילה המופרכת הזו ומהרלוונטיות שלה לחיינו כעת, אני מבקשת להתנער, לברוא אחרת.
אני מרגישה ששדה הראייה שלי פתוח לרוחב, ועם זאת מעומעם; אין לי ספק בכמה עובדות, ובשאר אני מעדיפה לא לדון. זה מצרף אותי לקבוצה ישראלית גדולה, מכל מיני קצוות של הקשת, בנוגע למלחמה הזו. כי כולם מורידים תריס על החלק שהם לא רוצים לראות, וחוזרים ומדקלמים לעצמם את החלק שכן.
אני רוצה שלום. בדיוק כמו שרציתי, שהאמנתי, שיש בית קט עם גג אדום, או שיבוא הסתיו. אם כי זה כבר לא אותו שלום: התקווה התגלגלה מהדיבורים על סקי בלבנון ורכבת לרבת עמון, אל השאיפה ל-72 שעות של מנוחה. לא הממשלה הזו תביא הסכם שלום. וככל הנראה, גם לא הממשלה שאמורה להחליף אותה. החוסן שנצבר מתבזבז על עתות רגיעה עקרות, שהן הפוגות בין מערכה למערכה. ההיסטוריה זוחלת על גופינו כלטאה מאוסה, ואנחנו עומדים בסלידה והיא ממשיכה להתקדם. את שנעשה אין להשיב.
(אז לא אמרתי שום דבר נחרץ באשר למלחמה, צדקתה או אווילותה, לא נתתי אף עצה לממשלה, ואתם רוצים שאכתוב כבר אם אני בעד או נגד. את מי יש להפציץ, על הקיר של מי לכתוב. או לחלופין, את מי יש לזכור לרעה – ממנו ציפיתי ליותר, חשבתי שהוא משלנו.
גם בתגובות אני פוטרת עצמי מראש מוויכוח פוליטי. אתם מצדכם יכולים לכתוב מה שבא לכם).
כותבת מוחקת 