ארכיון קטגוריה: פוליטיקה עכשיו

העט הנדיב. כללי הבלוג

בעקבות פוסט שנכתב ולא עלה הנה, ניסחתי לעצמי כמה כללים. גם קודם השתדלתי לפעול כך, למעט חריגות מצערות, אבל עדיף לנסח את העקרונות במפורש (ואולי בהמשך אוסיף עוד):

1. לא כל דבר שכותבים חייבים להעלות לבלוג.

2. אם כבר מפרסמים, אז לא טקסט המיועד לעיניי נמען/ת אחד/ת.

3. עדיין, יש לכתוב מתוך הנחה שהנוגעים בדבר יקראו מתי שהוא.

4. מה לעשות, אלה החיים.

5. ועם זאת, זה אינו מקום לחיסול חשבונות. גם לא להצפנת רמזים (אלא לעצמי).

6. הבלוג אינו יומני המיידי והחושפני. גם לא מוזיאון שמור של יצירות שבריריות. הוא בדיוק באמצע בין שני אלה.

7. כשאני יודעת משהו עסיסי שאתם לא, כשאני מגלה ששיקרו לי בעניין חשוב, כשאני מאוד נסערת – על אלה ואחרים לכשעצמם אין להעלות פוסט.

8. יש לזכור להשקות את הבלוג לפחות פעם בשבוע. הכתיבה הרציפה טובה לאוורור הנפש.

9. יש לזכור לשכוח מהבלוג בכל עת שמזדמן. הכתיבה העודפת תורמת להחנקת החיים.

10. כאן ייכתב הכלל החשוב מכולם. זה שעדיין לא גיליתי. אותו יש לחשוף בהדרגה, כמו שמגרדים פיסת קרמיקה ישנה ומגלים ראשי תיבות. יש זמן.

מנותקת

הפעם זה לא פוסט לירי, לא אניגמטי, לא מלודרמטי, אבל בהחלט סימפטומטי.

קבעתי השבוע פגישה עם ידידה, ואחרי שסגרנו זמן ומקום היא אומרת בהיסוס: אה, רגע, אין לך מספר סלולרי. נכון, אמרתי לה, כשאין סלולרי, קובעים – ומגיעים (אבחנה של פויר).

מאז שאין לי נייד, שנה וחצי אולי, אני יוצאת החוצה ונותנת לעצמי פטור מההרגל לחשוב "מעניין כמה אנשים מתקשרים ומחפשים אותי עכשיו". בדרך כלל ממילא התשובה תהיה אחד או אפס. אבל אז זה יהיה אחד חשוב, לא עשרה חשובים-למחצה. לא רק סלולרי אין לי. גם כל גאדג'ט אחר אין (לבד ממצלמה פשוטה, אבל הילד כל הזמן גומר לה את הסוללות). אין גם טלפון אלחוטי בבית, אין חיבור לכבלים או ללוויין, ולא מנוי לאף עיתון. באתרי החדשות אני קוראת כותרות וממעטת להיכנס לטקסט המלא. מדכא מדי. וכל מה שאני יודעת על סדרות טלוויזיה עכשוויות, למשל, בא משברי משפטים של אחרים.

אז כן, באינטרנט אני שעות רבות ביום, גם מתוקף העבודה וגם מכוח האינרציה. מיילים – מקבלת. בפייסבוק – מעדכנת. ועוד איך. גם מקבלת עדכונים על פעילויות מחאה, נניח, בכל מיני נושאים. אבל אם יש מקום שנקרא "מרכז העניינים", אמיתי או מדומיין, אני לא רק רחוקה מהמעגל הראשון שלו, אלא קרובה מאוד למעגל ה-81. ומבחירה.

הייתי רוצה לספר לכם שזו דרך חיים מומלצת ביותר – כמה שפחות חדשות רעות, כמה שפחות אקטואליה שצובטת בעור, עוולה אחרי עוולה. בלי השטויות של הפריים טיים שמאכלות את המוח ומפריעות לנשום, בלי הג'ינגלים והפרומואים שנכנסים לגוף וממשיכים להקרין את עצמם על הרשתית מבפנים. לסנן, לסנן, להתחמק מההזניה הזו, לא לתת לה להזין אותנו, להשאיר מקום לתפריט פתוח שלנו. ספרים יד שנייה, סרטי אינדי, מוזיקה אקלקטית, יצירה עצמית, מה שבא.

ובכלל, כמה שפחות מיינסטרים, על קבלת ההחלטות העדרית, ההשוואה החמוצה לשכנים, הקניות בקסטרו (או איפה שקונים, מי יודע, אני לא שם), ההצגות הסגורות לוועדי עובדים, הנופש בתורכיה, הנסיעה לפארק מים בצהרי שבת בחודש אוגוסט. ברוב המופעים הללו אני בוהה כלא מאמינה. כמובן, אין לי וילדיי פטור גורף מכל אלה, אבל יש דרגת חופש גבוהה יחסית – גם מרוב תקשורת ההמונים וגם מ"מה יגידו" (אם כי "מה יגידו" עדיין יושב אצלי בראש, הלא זה בדרך כלל קול מוטמע).

ועם כל זאת, עדיין מקננת בי לפעמים השאלה: האם במדינה מסוכסכת שכזו יש בכלל זכות לחיות בבועה? האם זו לא פריבילגיה, בעת שישראל מתפוררת לאטה, להתחמק מכל ידע אקטואלי ומכל צורה של עשייה חברתית? אמנם עשיתי, תרמתי, הפגנתי והסברתי בעבר, בכל מיני מסגרות, למדתי לעומק מצבים שקוממו אותי ושאפתי לשנות אותם יחד ולחוד, אבל זה היה די מזמן. ואני ממש לא רצה על הגבעות ולא שוכבת על הגדרות כמו אסף למשל. כרגע מעורבותי החברתית מסתכמת בהבעת דעות לעומתיות בשניים-שלושה נושאים. במה הקיום המנותק יעזור לי בזמן אמת, כאם לשניים שמתחלחלת למחשבה על הרגע שבו יגיע הצו הראשון?

אין לזה תשובה נחרצת (גם אם תקראו תשובה כזו בתגובות, אל תאמינו לה). נראה לי שהחיים המוגנים יחסית שנוצרו לנו פה, לי ולילדיי, מאפשרים לנו להכריז שאמנם השנה היא 2011, אבל יש שעון פנימי שאף אחד לא יכוון במקומנו, ובו אפשר לקבוע איזו שנה שרוצים; ואמנם המקום הוא ישראל, אבל זו מחאה קטנה גם לבחור לשכוח מפעם לפעם את המיקום האומלל הזה על המפה. לחוש מהי הוויתו ותוצאתו של קיום שליו, לא רדוף, לא מתלהם, לא מזיע כמו עדר במנוסתו. לדעת שהבהלה השבלונית שזורע הממסד לא מביאה לשום שינוי אלא לבהלה נוספת. לזכור ולהזכיר את כל אלה בכל רגע, כך שאולי, כשכבר יבואו לקחת אותנו (מי הפעם?), לפחות נדע למה להתגעגע.

 

מה יבוא אחרי פייסבוק? חמש הערות

1. התפכחות: יום אחד נשכים כולנו בבוקר ולא נבין איך השקענו כל כך הרבה זמן, אנרגיה, יצירתיות ואת הנשמה בפסאודו-צ'אט ההמוני החביב הזה, שלא שומר מידע יותר מכמה שבועות אחורה.

אני לא רוצה להשתמש במילה הדודתית "זילות" אז אנסח אחרת: פייסבוק (וטוויטר) גרמה לנתינת משקל אחר למילה הכתובה האינטרנטית (שמלכתחילה ערכה שונה מזו של המילה הכתובה על נייר). במיילים, בפורומים, באתרים, אפילו בתוכנות מסרים מיידיים, הטקסטים שכתבנו, גם אם הם חסרי ערך, נשמרים אחורה המון זמן. אפשר לערוך בהם חיפוש פנימי, הם עולים בגוגל. ואילו בפייסבוק ובטוויטר דבר לא נשמר (יש אמנם אתרי חיפוש ייעודיים לפייס. כולם פאתטיים, ולא מתייחסים לעברית היטב או בכלל). הדפדוף אחורה מסורבל, ולכן האמירה המעניינת או המשעשעת שניסחתי שם לפני שנה או חצי שנה הלכה לאיבוד, כמו גם הדיון המעמיק שהתפתח בתגובות. אבוד.

בגלל מיעוט המשקל של המילים, המשקל בפייסבוק עבר למעשים. מעשים אינטרנטיים כמובן – הזמנות לאירועים, מידע על פעולות מחאה, הפניה לקישור חיצוני מעניין. וכמובן, לייקים. לראשונה, ההסכמה היא פעולה, הנהון, ולא אמירת "הן". זה לא אותו הדבר.

2. אז מה יש חוץ מחשיפה. כאמור, יום אחד יימאס לנו. פייסבוק לא ייסגר ולא יקרוס, פשוט יימאס ממנו כמשכן עיקרי. כמו שבעבר נמאס העיסוק האינטנסיבי בטרנדים אחרים, בגלל סיבות טכנולוגיות או בגלל מנטליות המשתמשים: מגלויות ברכה אינטרנטיות, דרך מסרים מיידיים מוטמעים באתרים, עובר בהורדות מוזיקה בסולסיק או קאזה, וכלה בשרשורי תגובות לתמונות בפליקר. הטכנולוגיה משתכללת כל הזמן, אבל רעבון המשתמשים חזק בדרך כלל מיכולת ההמצאה של המפתחים, ונמצא חצי צעד לפניה.

החשיפה שהתרגלנו אליה בפייס ובטוויטר – חשיפה אישית בזהות גלויה מול מאות ואלפי מכרים אקראיים – לא תגבר ולא תדעך אלא תזוז הצידה. אם המטרה העיקרית של הפייס הוא לעדכן בקורותיי ובהגיגיי את כל מי שיכול להיות לו איכפת מזה, אז היא בעצם מטרה אינטרנטית ותיקה. רק שהשאלה "מי האנשים האלה ומה איכפת לי מהם" תעלה ותצוף מתישהו, בערך אחרי שתסירו מהרשימה את החבר ה-1,509 ולפני שתיאלצו לצרף אחר במקומו, כי לא נעים לכם והוא ביקש.

3. חזרה לאינטימיות. אז מה יבוא אחרי פייסבוק? לא בדיוק במקומו אלא לצדו, באופן שיצל עליו. לא נראה שזו תהיה קפיצה קוונטית נוספת, אלא פשוט קפיצה הצידה, לאפשרות אחרת. כיוון אחד שעולה בדעתי הוא, שיוענק משקל רב יותר לאינטימיות שבקשרים – הקץ לרשימות של מאות ואלפי חברים, עם מנגנוני מידור מסורבלים והתעסקות תמידית בצירוף והסרה. הקץ לבזבוז משאבים על תוכן שייגנז אחרי זמן קצר. וכך, במקום שכל אדם יהיה "תחנת שידור", כמו שקורה כעת, הפוקוס יעבור לאדם כמקבל שידור (מחברים ולא מגופים ממוסדים או מסחריים). או לשידור הדדי מקביל.

נדמיין לרגע את האתר talk to me שהוא פלטפורמה של "ערוצים". אני פותחת ערוץ ישיר הזורם ממני אל חברתי הטובה ולהפך, ובו אני והיא יכולות לעדכן במתרחש אצל כל אחת מאתנו, לתת גישה לתמונות (לא בהעלאה לאתר, אלא בשיתוף מחשבים הדדי לתיקיית תמונות מסוימת), לשלוח זו לזו פודקאסטים שהוכנו אינסטנט ממחולל פודקאסטים, ועוד. כל תקשורת המייל והמסרים בינינו תתרכז שם, כולל כל מענה שלי אליה או שלה אלי להודעות בפורומים, ריטוויט בטוויטר, share מהפייס וכולי. כל ערוץ כזה יהיה מעין see friendship של הפייסבוק אבל מורחב, כזה שמרכז את כל הצורות האפשריות של תקשורת מחשב בין שני אנשים. וזה יהיה ערוץ סגור(!) לשתינו בלבד. מדי פעם יהיה אפשר לתת הרשאת כניסה לחלקים ממנו, לחברה נוספת, בהרשאת שתי המשתמשות בערוץ. וכמובן, אפשר לחפש בו אחורה ולקבל תוצאות מדויקות.

ערוצים פתוחים כאלה יהיו לי, נניח, לא יותר מכמה עשרות, להבדיל מהרשימות המפלצתיות של הפייס. הם יסמנו תקשורת אינטימית וסגורה יחסית, אבל דינמית וזורמת. חוץ מהם יהיה גם מקום לערוצים שמוקדשים לקבוצות גדולות יותר, נניח קולגות בעבודה. אלה יתרחשו גם כן בערוץ נפרד (פתוח או סגור, לפי בחירה) וירכזו פלטפורמות שונות – אם אכתוב סטטוס / הודעת פורום /פוסט בבלוג / ציוץ / מאמר בנושא שקשור בעבודתי, בתיוג קל כל התכנים האלה יעלו לערוץ הרלוונטי.

ההבדל בין ערוץ קבוצתי כזה לבין קבוצה בפייסבוק הוא, שכאן לא מציירים את המטרה סביב החץ. לא מכניסים מאות אנשים לרשימה מן היקב ומן הגורן, ואז מחלקים לקבוצות. ונכון, זה פועל לכאורה נגד מטרה אחרת של פייסבוק, שהיא יצירת קשרים והיכרויות חדשים. אבל זו לא תהיה בכלל רשת חברתית, אלא אינטרא-נט רב-פלטפורמות. כל ערוץ כזה לא יעודד היפתחות בפני קהל אלא הענקה ואינטימיות. אמנם אי אפשר יהיה לספר עליה לחבר'ה. אבל כאמור, היא לא תחליף את החשיפה המסיבית של תמונות בביקיני על החוף, רק תשים אותה בפרופורציות.

4. עידוד יעיל יותר לפעולה. בואו נדמיין קפיצה עתידית אחרת הצידה, לכיוון שונה. אמרנו כבר שהפייסבוק מעודד משתמשים לעורר לפעולה. ואפשרות נוספת שהוא מגלם היא היכולת להגיע לאנשים שלא היית מגיע אליהם בדרך אחרת. השילוב של שני אלה איפשר לעולם לקרוא ציוצים של מתנגדי משטר בארצות דיקטטוריות, למשל. להבדיל מבלוגים של כותבים בערים נצורות, שממקדים את תשומת הלב בנפש האישית, הציוצים/סטטוסים הפוליטיים ממוקדים באקטואלי, ובאפשרות לעורר לפעולה חיצונית, חברתית או פוליטית. בטוויטר הם לפחות איכשהו מסודרים לפי נושאים (התיוג בעזרת #), אבל בפייסבוק סטטוסים ודפים כאלה טובעים בפיד בין שאר המלל האישי, הצחוקים וההזמנות המסחריות.

אז איזה אתר חלופי יוכל לעורר לפעולה פוליטית וחברתית טוב יותר מהפייסבוק ומהטוויטר גם יחד? זה יצטרך להיות אתר שימזג את היתרונות של שניהם: תהיה בו אפשרות ליצור קשרים והיכרויות חדשים, ומצד שני להפיץ מידע וקריאות לפעולה באופן מסודר, שניתן יהיה גם להרחיב ולהעמיק בו (כלומר יהיה ארוך יותר מציוץ).

המידע באתר כזה ינותב לפי קואליציות נושאיות – לא רשתות חברתיות, לא רשימות חברים מסודרות, אלא קואליציות אד-הוק. לאתר יקראו coactivity או actogether או donow (כייף להמציא שמות) והוא יסמן את התעוררות הלהט הרדום של היחיד במאה העשרים ואחת, לעשות משהו. לעשות מה? בכניסה הראשונה לאתר אסמן את תחומי הפעולה והמחשבה שמעניינים אותי (נניח, עידוד איכות הסביבה, אבל מינוס המאבק בעישון, ועם דגש מיוחד על גינון עירוני וקומפוסט, וציון שבאפשרותי לסייע תכנית לאחרים בנושא האחרון). לפי הפרמטרים האלה אתחיל לקבל מידע זורם שינותב לדף ה-donow שלי מכל המקורות האפשריים: ציוצים, מאמרים, פוסטים בבלוגים, תאריכי הפגנות, קליפים מיו-טיוב, בקשות מידע בפורומים ועוד ועוד.

החומר לא יתקבל מרשימות חברים או בהעברה מייגעת מרשימה לרשימה (והנדנוד החוזר "רטווטו"), כמו שקורה כעת. הוא יסכם את כל מה שקורה ברשת בתחום זה, נניח עם שקלול/דירוג התאמה או רלוונטיות שנקבע על פי נתונים שונים: מספר המשתמשים שהפיצו, קרבה גיאוגרפית של האייטם לאזור שלי, סמיכות התאריך של ההפגנה, מידת היכולת שלי לסייע ממשית בעניין וכולי. בצד, למי שרוצה, יהיו גם קישורים משוקללים לתוכן קבוע ומורחב, נגיד ערך מוויקיפדיה או מאתרי תוכן אידיאולוגיים המוקדשים לנושא.

5. אני וגברת כהן. אלה בסך הכל שני דגשים שקיימים כבר כעת, ושהרחבתי לפלטפורמות חדשות, שאולי יסחפו משתמשים שנגמר להם. אפשר לחשוב על כיוונים ודגשים אחרים, בטח יש, ובטח מישהו עובד איפשהו על כיוון כזה שיבשיל בקרוב.

מה המשקל שכדאי לכם לתת לחזיונות שלי? משקל נוצה אבל קיים. אני גם מאותגרת טכנולוגית וגם לא מאמצת טרנדים מוקדמת בדרך כלל, למרות שהחוגים שאני נעה בהם שייכים לקבוצה הזו ולכאורה הייתי יכולה להיות הרבה יותר מעודכנת. למעשה אני מעין לודיטית פאסיבית, בלי טלפון נייד, בלי סקייפ ובלי כבלים, שמעדיפה לרקום מפית לילד מאשר להתעמק בהבדל בין אייפון לאייפד. אבל דווקא בשל כך, מה שחסר לי טכנולוגית ותכנית כרגע, אולי חסר גם לרבים אחרים, בייחוד כאלה ששם משפחתם כהן והם גרים בחדרה.

מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (2)

נשמתן עמוק? הנה המשך פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (שאפשר למצוא גם באתר "מחשבה שנייה").

ימימה עברון

איש אחד, במקום רחוק, בשפה זרה, אמר לי זמן קצר מאוד אחרי שהכרנו, “כשאת מסרבת, ברור שאין מקום לשאול שוב.” הוא בטח ניסח את זה אחרת אבל זו היתה רוח הדברים.

מוזר שאני נזכרת דווקא בו כשאני מתבקשת לענות על השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית, כי הוא היה הסיוט הגדול של הרבה נשים. טיפוס מטרידן. אבל אף על פי שניסה להתקרב ולפעמים חצה איזה גבול בלתי נראה, זה שכל אישה יודעת בדיוק איפה הוא עובר, ורוב האנשים – למעט מטרידנים – רואים אותו ברמה כזו או אחרת ושומרים מרחק, ולמרות ההזמנות שלו (שלא נענו) לביתו, ואף על פי שפעם אחת אפילו צלצל בפעמון דירתי הצנועה ועלה לראות “אם הסתדרתי” כי הוא היה הבוס שלי והייתי לבד לגמרי בעיר זרה, הצלחתי לחמוק ממנו, ולעבור את תקופת העבודה המשותפת שלנו בלי פגע, גם כשנהיה לי יותר ויותר ברור לשם מה הביא אותי לשם.

ולמה אני מזכירה אותו? כי כשאני חושבת מה מגדיר אותי כפמיניסטית אני נזכרת באמירה שבה פתחתי. הידיעה שבכל זמן נתון, בכל מקום, מול כל אדם, אני יכולה לעמוד על שלי ולדעת שלא יקרה לי כלום, שלא אזרק לרחוב, שאמצא עבודה אחרת, הידיעה שאני עצמאית לבחור לעשות מה שאני רוצה – ורק את זה (גם אם הבחירה הזאת היא להיות בתקופה הקרובה בעיקר אמא, ושאת רוב רובו של הכסף יביא בעלי הביתה), היא מה שמגדירה אותי כפמיניסטית.

איילת עוז

לפני כמה חודשים למדתי לראשונה על קיומה של המילה "דיבידואל" – ההפך מ"אינדיבידואל". "דיבידואל" הוא מי שאינו חי באופן נפרד מהחברה, אלא שזהותו מורכבת ממכלול של קשרי-שייכות ומערכות יחסים עם אנשים אחרים. מה שמגדיר אותי כפמיניסטית, בעיני, הוא השיעור החשוב שלפיו גם כשאני רוצה ומקווה ומשתוקקת להיות אינדיבידואלית, אדם חופשי ומשוחרר, אני תמיד דיבידואלית.

אני לא בונה את מרכיבי החיים שלי בעולם מופשט, מנותק מכל הקשר. תמיד יש נקודת-מוצא, ברירת-מחדל, שהייתה שם קודם. יש קשר בין העובדה שאני חסרת-ביטחון בפני העמיתים שלי, לבין העובדה שכל כך הרבה נשים מעריכות את עצמן בחסר; מערכת היחסים שלי עם בן הזוג שלי מתפתחת על רקע מקומן של נשים בחיי המשפחה במקומות אחרים.

לא משנה עד כמה ארצה – הנשיות שלי ממקמת אותי בתור מבנה חברתי קיים, עם ציפיות מוקדמות והנחות-מוצא. והיכולת לבחון את נקודות המוצא הללו, להתעמת איתן או לקבל אותן – וראשית בכלל לראות אותן – היא מה שהופך אותי לפמיניסטית.

קרן צוריאל

פמיניסטית? אני? מה פתאום. כבר התבגרתי והתפייסתי מספיק כדי להימנע מהגדרות מחייבות של כל מיני 'איזמים', ואלוהים יודע שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשרוף את החזייה ולהסתובב בלי. התנתקתי סופית מהטייטל לפני כמה שנים, כשנפגשתי עם כותבת שלא עובדת בדרך כלל ומצהירה על עצמה "פמיניסטית". היא נשאה נאום נלהב על חובותיי למהפכה – ונעלמה לטיול בן שבועיים בחו"ל באדיבות חשבון הבנק של בעלה.

מה אני כן? חופשייה, לא תלויה באיש. גודלתי להאמין שאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה בזכות עצמי. אני חיה את עצמאותי הנפרדת גם בתוך זוגיות ושלושה ילדים, מצפה לחלוקה שוויונית במשימות החיים והבית, ואם הבית שוכח אז החופשה השנתית שלי – עשרה ימים לבד בניו-יורק – מזכירה. ואולי יותר מהכול, הדבר הכי פמיניסטי אצלי הוא הצורך להתפרנס בכבוד פלוס, להיות תורמת שווה ככל האפשר לחשבון המשותף, כך שארגיש שמבחינה כלכלית אני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי. לא תלויה באף אחד. חופשייה.

גלית ראב"ד

חשבתי וחשבתי על זה, ומצאתי שמה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא המחשבה שלי. החופש שלי לחשוב בצורה השבורה, המוזרה, ההגיונית רק לי. חופש המחשבה הנשית. החופש לחשוב שטויות. החופש לחשוב דרך הגוף שלי, דרך האמהות שלי, דרך הידיעה שלי על חיים ומוות כפי שאני חווה אותם בגופי ובנשמתי.

בעבר קראתי כמה טקסטים מיסטיים שכתבו נשים נוצריות בימי הביניים. לנשים האלה היתה שמורה הזכות לדבֵּר קדוּשה דרך הגוף שלהן. הן תיארו את הפגישות שלהן עם אלוהים כמעין אביונה מתמשכת. הגבול בין קדוּשה לפריצות היה דק מן הדק. זכות וחובתן היו לחשוב קדוּשה בלבד. אני משערת – בדרכי הלא-אקדמית וחסרת ההוכחות המדעיות – שמחשבות שבשבילי הן מובנות מאליהן היו בשבילן בלתי נחשבות, ולו משום שלא היתה להן שפה לחשוב אותן. ואם חשבו אותן – חשבו אותן לחטא. אני מדברת גם על מחשבות פשוטות ומובנות מאליהן בשבילי. למשל, "היום אני רוצה לעבוד בגינה, כדאי ללבוש את המכנסיים הקרועים"; למשל, "עכשיו אני רוצה לכתוב, אבקש מאבא של הילדים לקחת אותם לטיול".

היום אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה. יתרה מכך: אני יכולה לעשות עם המחשבות מה שאני רוצה: לכתוב אותן, לומר אותן לחברות, לשתף בהן את בן זוגי, להנחיל אותן לילדַי. אני יכולה לעשות מהן סרט, להפוך אותן לפעילוּת פוליטית, לעבוד בהן, להרוויח בהן כסף. אני יכולה להתערסל בתוכן בבטלה גמורה.

אבל אני חושבת שחובתי הפמיניסטית האחת היא לחשוב על הנשים שאינן יכולות לעשות עם המחשבות שלהן מה שהן רוצות. לחשוב ולהיות תמיד מודעת לקיומן של הנשים העניות מדי, המדוכאות, חסרות הזכויות, הנשים שבחרו לעזוב חיי נישואים רעים ומצאו את עצמן חסרות כל, נלחמות על הילדים ועל הפרנסה; לחשוב על הנשים שמחשבה של מישהו אחר כובלת אותן לחיים ללא בחירה. חובתי לחשוב עליהן, ובמידת האפשר גם לעשות.

אריאלה רביב

"אמא," אמרה בת השלוש שלי בתקופת החגים, "אני רוצה ללכת לבית כנסת." "לא, כפרה עלייך, אנחנו לא הולכות לבית כנסת. את יודעת למה? כי מצופפים שם את הנשים בקומה שנייה, ואסור להן להיות יחד עם הגברים, ואני לא הולכת לשום מקום שבו חושבים שצריך להפריד נשים."

"אמא," סיפרה הקטנטונת בהתלהבות, "אני ועידו מאוד אוהבים לשחק ברופא וחולה." "באמת? ואתם מתחלפים בתפקידים לפעמים? כי גם נשים הן רופאות."

"אמא," אמרה הדיווה המיניאטורית במבט מצועף, "כשאני אהיה גדולה תהיה לי שמלת כלה לבנה מדהימה!" "את יודעת, אני אף פעם לא הייתי כלה, וזה בסדר גמור."

ככה נראה הפמיניזם שלי, במאות שיחות קצרות, כבדרך אגב, אבל בהבהרה בלתי פוסקת שגם היא יכולה, שהיא לא פחות, שאסור לה לגרום לאף אחד להרגיש שיש משהו שסגור בפניה רק כי היא ילדה, שבעתיד תהיה אישה.

אני לא נלחמת בטחנות הרוח הוורודות. מאז שיש לי ילדה אני יותר ויותר מאמינה בזה שההבדלים בין המינים הם גנטיים ולא תרבותיים, אבל העובדה שעיניה מצטעפות בכל פעם שהיא רואה משהו ורוד, פרוותי, ורצוי עם נצנצים לא אמורה למנוע ממנה להפוך לאישה שמודעת לכך שהיא יכולה לבחור להיות מה שהיא רוצה להיות, ושהעולם פתוח בפניה בדיוק כמו שהוא פתוח בפני כל גבר. אני מאוד מקווה שזה יצליח.

יפעת שחם

שיעור ספרות. נושא השיעור הוא הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג. המורה שאלה "מהו המסר שהסופר רוצה להעביר בסיפור?".
ממקומי בפינה המרוחקת בכיתה עניתי, "בחירתן של הנשים בעיוורון".

בהמשך השיעור המורה סיפרה על כך שהיא סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטה, אך מיהרה להתנער מהתווית המאיימת להידבק על מצחה, באומרה: "אבל אל תחשבו שאני פמיניסטית, כי אני לא".

אל תדאגי, אחרי משפט כזה, לא רק שלא נחשוב, אלא גם לא נאמין לך אפילו אם תירשמי לתואר ראשון בלימודי מגדר. אה, אופס.

"כמובן שאת לא פמיניסטית, הרי כל הפמיניסטיות הן גבריות, מכוערות, לסביות ושעירות", הפטרתי לעברה (ופוצצתי את השיעור).

"את לא יודעת עד כמה את צודקת", היא ניסתה להשחיל מבין הצעקות שעלו בכיתה. בעיקר צעקות שוביניסטיות מצד הבנים ושתיקתן של הבנות, שבהחלט ביטאה הסכמה איתם.

בחירתן של נשים כיום בעיוורון לא שונה בהרבה מבחירתן של הנשים במאה הקודמת, כדוגמת חנה מהסיפור "העיוורת". אם בעבר הסיבה המרכזית לבחירה בעיוורון הייתה חוסר מודעות, כיום ניתן לתלות את הסיבה בדימוי שיש לפמיניסטיות. במאה ה-21 ובעיקר אצלנו, הצעירים, השיווק הוא זה שמכתיב את הלך הרוח בכל תחומי החיים, ואיך לומר בעדינות, שיווק הפמיניזם הוא לא משהו. משופמות? שורפות חזיות? אללי.

מה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא הרצון להעמיד אלטרנטיבה לבנות גילי, לקיים שיח פמיניסטי לא מתלהם; כן לפרום את שרוכי המחוך; לא לנסות להכניס לתוכו את הגברים ולחנוק אותם בעזרתו. במילה אחת: העצמה.

כל זאת מתוך הבנה ששוויון זכויות לא יקודם על ידי הגברים המעונבים המשזפים את כרסם באחת ממרפסות החלונות הגבוהים, אלא על ידי שבירת הקונספציה אצל בנות מיננו שלפיה אנו פרדוקס מהלך.

מירי שחם

הפמיניזם שלי מתממש במפגש המרתק בין השפה לגוף, מפגש שהוא לעיתים אסוני ולעיתים מענג מאין כמוהו. כבר מזמן הבנתי שהדרך שלי בעולם אינה מתבססת על שלל הרפתקאות מסמרות שיער(*) בים הרה-סכנות, ומן הסתם אף מפלצת לא תוכרע ארצה בלהט חרבי המתהפכת. המסע שלי הוא מסע פנימי מתמשך, השפה שלי היא שפתו של הגוף, הכוריאוגרפיה היסודית שלי היא של התמלאות והתרוקנות – ויחד עם היותה מחזורית להפליא, היא אף פעם לא מונוטונית.

 הדבר הראשון שהפמיניזם שלי לימד אותי הוא, שהחופש הוא קודם כל עניין פנימי. ממש כמו השעבוד, אגב. הבנתי שאף אחד לא ישחרר אותי אם לא אטרח לשחרר את עצמי שחרור מקדים, לפחות ברמה התודעתית. לכן, כשאני מביטה בעצמי ובנשים אחרות, אני משתדלת ככל יכולתי לרכך את המבט עד כמה שזה אפשרי, ולהתנתק מהמבט האומד, הביקורתי, הגברי, המצמית. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה מבט לא-טבעי שהמדיה הטביעה בנו, בכדי לייצר דרכו מנגנון דיכוי פנימי והרסני, במילים אחרות: דיכוי-פיצוי המתבסס על דישון רגשות אשם. הניתוק מהמבט הביקורתי  מאד מאד קשה לי, והמאבק היומיומי בו הוא חלק חשוב בהוויה הפמיניסטית שלי. הדיבור והכתיבה על המבט הזה תופסים חלק משמעותי בשליחות המיסיונרית הסמויה שנטלתי על עצמי. צא דיבוק, צא.

 הפמיניזם שלי כמעט ואינו טרוד בשאלות טכניות כמו שוויון בשכר וזכויות תעסוקתיות –  כי התשובות לשאלות האלה מאד ברורות לי, ולכן מבחינתי אין טעם להתעכב באזורים הללו. הפמיניזם שלי מצוי בכתיבה על נשים, לעיתים העלאה באוב (=ספורט נשי אתגרי של ימי קדם) של דמויות נשיות נשכחות. הפמיניזם שלי קצת חריג כי יש בו מימד מהותני – לתחושתי, הדרישה הבלתי מתפשרת לשוויון מלא עלולה לפגוע בייחוד הנשי ולטשטש אותו, ולפיכך הפמיניזם שלי מבקש להבליט דווקא את המקומות בהם התודעה הנשית נבדלת מהתודעה הגברית, מבלי לוותר על שיווין פרקטי בשכר, בהזדמנויות וכולי. בשנים האחרונות אני מלמדת את עצמי שפת נשים. המורות שלי רבות ומגוונות. חלקן הוגות שאת ספריהן אני קוראת, חלקן אמניות שעבודתן מעוררת בי משהו, חלקן נשות יום-יום, כמוני וכמוך. הלימוד הזה מתבצע בכל מקום, בכל זמן, תוך הפריה הדדית, ורגעים של צחוק ודמע, כמו שאנחנו יודעות. אני מקווה שהלימוד הזה לא ייפסק לעולם. …ואת השפה הזו אני משתדלת להנחיל לבתי (יפעת שחם המופיעה כאן מעליי), ברוח הציווי 'והגדת לבתך'.

יודית שחר

כדי להתמודד עם השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית עלי להגדיר מהו פמיניזם בעיניי. הפמיניזם שלי אומר שאישה שווה בשכלה לגבר, ואף יותר. ואכן, כבר כשהייתי ילדה קטנה, והייתי מגיעה לבית הכנסת להתפלל עם משפחתי, הייתי מזדעזעת מהחדרון הנידח והחנוק בו החזיקו את הנשים. באופן הכי טבעי זיעזע אותי שהגברים מתפללים באולם הגדול המואר סמוך לספר התורה, יכולים לגעת בו, בעוד הנשים מודרות לירכתי המבנה, מוצנעות, מושתקות, מועלמות. ידעתי שאין אלוהים שרוצה באמת להסתיר ולהעלים מחצית מברואיו. חשבתי שאם יש אלוהים כזה, הוא לא האלוהים שלי.

זו התפיסה שהתוותה את חיי והפכה אותי למה שאני, אישה עצמאית, אם, מורה ויוצרת.

להיות פמיניסטית מבחינתי אומר שאני בוחנת בשכלי ובחושי את העולם ומנסה למצוא את דרכי הנכונה בו. את מחשבתי הנכונה המקורית. זה אומר שאני יכולה לגדל את עצמי ואת ילדי מבלי שאהיה תלויה בגורם זכרי שיקיים אותי. זה אומר שאני יכולה להנהיג. זה אומר שאני רואה בנשים אחרות את אחיותיי לאחווה הנשית. שאני מצפה מנשים אחרות להיות חלק מהאחווה הזאת, ואם הן לא, להצטער בשבילן שאינן מבינות עד כמה קשה להתנהל יום-יום בחברה שעדיין מתנהלת על פי חוקים זכריים, ותפיסת עולם זכרית. חברה בה נשים מותקפות ומוטרדות מינית בכל יום ויום. חברה שבה נשים מקבלות מסרים שהן אזרחיות סוג ב' במקרה הטוב. חברה ששליטיה הזכרים בחרו להם אלוהים בדמות זכר שליט נוקם ונוטר.

מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (1)

הרעיון לפרויקט הזה נולד כשרציתי לכתוב על פמיניזם לא לוחמני, לאחר מספר דיוני רשת סוערים (למשל זה) שעסקו בפמיניזם ונגזרותיו, אבל לא הצלחתי לנסח פוסט עד הסוף. לצורך סיעור מוחות הפניתי שאלה בנושא לנועה אסטרייכר, שמצדה הציעה להגדיל את מעגל הנשאלות.

פניתי אם כך לנשים יקרות, כולן כותבות מוכשרות ומוערכות, שאת חלקן אני מכירה אישית. כולן אוחזות בתודעה פמיניסטית, הנחשבת מתונה יחסית (או לפחות כך חשבתי – נכתבו גם דברים שהפתיעו אותי). כל אחת מהכותבות התבקשה לענות בנימה אישית על השאלה: מה מגדיר אותי כפמיניסטית?

את המושג "פמיניזם דיאלוגי" טבעתי אד-הוק, ואני לא חותמת על כלום בקשר אליו. אולי הכי טוב להגדיר מה הוא לא. פמיניזם דיאלוגי אינו רדיקלי, אינו משפטני, אינו אקדמי, אינו פוסט-פמיניסטי בנוסח "סקס והעיר הגדולה" (אולי הוא גם יותר סטרייטי מקווירי, אבל לא בדקתי לעומק. הנחתי שרוב הפמיניסטיות הקוויריות הן גם רדיקליות ואולי אני טועה). מעבר לזה אין לו קול אחיד, מלבד העניין המשותף בהגדרה מחודשת של העצמי, של ההתמודדות עם היות אישה והיות פמיניסטית, ושל הניסיון לתרגם את כל אלה לעשייה חברתית כלשהי.

רשימת הכותבות לא "ממצה" ולא "מייצגת", מפני שהמעגלים שבהם אני נעה הם לא העולם, ואני לא מינה צמח. יש כמובן עוד כמה שמות שמאוד רציתי לראות כאן, אבל לא יכלו להשתתף בגלל סיבות טכניות ואחרות. אני אסירת תודה לכל מי שהרימו את הכפפה! הכותבות מופיעות לפי סדר הא'-ב' של שם המשפחה (לא בגלל שזה פטריארכלי אלא כדי לאפשר לאם ולבת לבית שחם, המשתתפות שתיהן, להופיע זו לצד זו).

הכוונה היתה לא לפרסם מניפסטים, אלא לתת מספר נקודות התחלה לדיון, ולהמשיך משם. אם נהניתם, הנהנתם או התרגזתם, זו בהחלט התחלה טובה.

קריאה נעימה! הפוסט מחולק לשניים, ומומלץ במנות קטנות. (ועלה גם באתר "מחשבה שנייה").

*

נועה אסטרייכר

הפמיניזם שלי מאוד פשוט: אני מאמינה שלנשים שמורה הזכות לכל אופציה שגברים זכאים לה.

אני לא חושבת שפמיניזם משמעותו אישה רמטכ“ל – אלא שלכל אישה תהיה האופציה להפוך לרמטכ”ל, ולשם כך להימדד על סמך כישוריה ויכולותיה ופעולותיה בלבד, ולא לפי שום דבר אחר.

שלנשים תהיה האופציה לעשות המון ילדים ולהישאר בבית, ולא כברירת מחדל. שתהיה להן גם האופציה להיעשות קרייריסטיות ולהעביר את הטיפול העיקרי בילדים לבן/בת הזוג. או לא לעשות ילדים בכלל ולא לעשות קריירה בכלל, וכולי. כל אישה לפי בחירתה.

שלכל אישה תהיה שמורה האופציה להיעשות אקדמאית, פיראטית סומאלית, חוקרת פאלוסים ניאוליתיים. וכל אישה תוכל לבחור באופציה זו או אחרת, כמו גבר בדיוק, רק לפני השיקולים הנקיים של יכולות, כישורים, אמצעים ועוד.

כיום, לכל גבר בינוני מינוס שמורה האופציה להיעשות כל מה שיבחר, בעוד שנשים צריכות להצטיין מעל ומעבר (בעיקר מעל ומעבר ליכולות אנושיות) כדי לזכות לאותן אופציות כמו ששמורות לגבר בינוני מינוס. לתינוק זכר שנולד במזבלה יש יותר אופציות תיאורטית מאשר לאישה שנולדה למשפחה מהמעמד הבינוני. נשים נעצרות בשלב הילדים, כי שתי האופציות היחידות שלהן הן או ילדים או קריירה. או התאבדות איטית לאורך שנים ומירוץ מופסד מראש נגד השעון.

בקיצור – נשים וגברים אינם זהים, אבל השוויון ביניהם צריך להתבטא בדבר אחד שמשנה הכל: שוויון הזדמנויות. שיוכלו לבחור, איש או אישה, לפי רצונם ויכולותיהם האישיות, לא המגדריות.

גילי בר-הלל סמו

מעולם לא חשבתי על עצמי כעל פמיניסטית, לא השתייכתי לאף ארגון שמתויג כפמיניסטי ולא יזמתי אף פעילות בשם הפמיניזם. אבל כשהאשימו אותי שאני פמיניסטית, התבוננתי בעצמי היטב, והגעתי למסקנה שבהיותי מי שאני, אני לא יכולה אלא להיות פמיניסטית.

עם השנים למדתי ששוביניזם גברי הוא לא נחלתם הבלעדית של הגברים, ודווקא כשנשים לוקות בו זה הרסני הרבה יותר, כלפי עצמן וכלפי נשים בסביבתן. בחברה שמפלה נגד נשים, גם נשים מפלות נגד נשים, בלי לחשוב פעמיים.

אני לא מאמינה שנשים שוות בכל דבר לגברים. נשים שונות ועוד איך מגברים. ובהחלט חלק מהשוני נובע מהבדלים מולדים, כגון הבדלים פיזיולוגיים. עם זאת אי אפשר לבודד את השוני מההשפעה הסביבתית המכרעת של החברה על עיצוב תפישה של הבדלים בין נשים לגברים, תפישה שהיא לא פעם בגדר נבואה שמגשימה את עצמה. יש הבדל כי אנחנו רואים הבדל, יש הבדל כי אנחנו מאמינים שיש הבדל, יש הבדל כי יש הבדל.

אני פמיניסטית כי אני מאמינה שההבדלים בין גברים לנשים אינם הבדלים שאפשר לכמת ולדרג. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שהבדלים בין גברים לנשים בתחום אחד אינם מצדיקים אכיפת הבדלים בתחומים אחרים. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שגבריות ונשיות אינם עניין שמובן מאליו. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שאת התפישות שלנו באשר להבדלים בין נשים לגברים צריך לבחון מחדש, פעם אחרי פעם, בכל פעם שמנסים לקבוע או להבין את ההשלכות הנובעות מאותם הבדלים. אני פמיניסטית כי כשאני נתקלת באפליה נגד נשים, על אחת כמה וכמה כשהיא לא מודעת, אני כועסת.

אני פמיניסטית כי אני לא סותמת את הפה. כשכוניתי “פמיניסטית ידועה”, לא היה לזה שום קשר לנושא הוויכוח: המטרה היתה לרמוז שהטיעונים שלי אינם לגיטימיים כי יש לי אג'נדה. ובכן, אדוני, אתה תקשיב לי כי אני צודקת. גם אם יש לי כוס וציצים. אנשים כוחניים מזהים כוח ומזהים חולשות, והם יודעים שאם מטיחים את הכוח שלך בפנייך כאילו היה דבר שיש להתבייש בו, לא פעם את תתקפלי ותתביישי, ותכחישי, ותעשי כל דבר כדי להתנער מהתווית שהודבקה לך. אבל אין שום בושה בלהיות פמיניסטית.

אני פמיניסטית כי אני לא מבינה למה עובדת היותי אישה צריכה לקבוע באיזה מקצוע אעבוד וכמה ארוויח בו, ואם אגדל ילדים או לא ומה אהיה מוכנה להקריב למענם, ומה אני צריכה או לא צריכה לאהוב, ואיזו איכות של טיפול רפואי אקבל בבית חולים, ואיזו הגנה אקבל בבית משפט. אני פמיניסטית כי אני מבינה שהנשיות שלי היא קרדום לחפור בו בין אם ארצה ובין אם לא ארצה, כי אם לא אחפור בו בעצמי, יחפרו בו אחרים. אני פמיניסטית כי אני לא נכנעת לתכתיבים של מה זה להיות אישה. אני אני, ואני אישה. לכן אני פמיניסטית.

תמר המר

את הסירוס השוביניסטי במיטבו פגשתי כשהייתי סטודנטית לאמנות. לא מזג אוויר קל ולקח זמן להבין. זה היה מזמן, ופמיניזם אז, מבלי לקרוא לו בשם – היה עניין הישרדותי, מלחמה על הבית.

היום, כשאני עוסקת בעיקר בכתיבה, אני מרגישה הכי פמיניסטית, כשאני מצליחה לכתוב על נושאי גברים-נשים-עולם, מבלי לקחת בחשבון מה תהיה דעתם של גברים, או של נשים, על מה שכתבתי. גיליתי שעבורי – בנקודה שבה התחימה המגדרית מתפוגגת, נולדת הזדמנות איכותית לפרישת כנפיים. לא מובן מאליו, או קלי קלות להגיע לשם, אבל כשזה קורה זה – ממכר, מתקן, מאזן, נעים מאוד וגם פמיניסטי, במובן המאוד פרטי של המילה.

נטליה ויזלטיר

ככל שאני מתעמקת ברחשי לבי כלפי הפמיניזם, מתחוור לי כמה כפוי טובה יחסי אליו. ברור לי שבלעדיו הדברים היו ממש לא משהו, והרבה בזכותו הגענו עד הלום. אבל  בתחושת הבטן עדיין רוצה להיפטר ממנו. כמו גשר בשיניים, שבלעדיו היה לך חיוך של סוס, או גלגלי עזר שברגע הקריטי לא היית מגיעה רחוק בלעדיהם, הפמיניזם הוא חיובי ותומך, אבל את לא רוצה להיתקע איתו לכל החיים. שיישר את מה שבא ליישר וייצא מהפריים בלי עדויות מרשיעות. שהרי כל אפליה מתקנת באה לספר לי שהייתי פעם מקולקלת, Nigger of the world, סוג של גטו הפוך. שלא לדבר על אפליה מתקנת אחרים, כי לא ניחא לך עם מי שאת. זה מזכיר לי את דברי חברתי ענבל שובל, "מי שמגדיר את עצמו היטב, אף אחד לא יכול להגדיר אותו." אם הייחוד של הגבר כגבר מעולם לא הפריע לו להיות בנאדם שלם, למה הייחוד שלי כאישה צריך להפריע לי? תנו להיות כפי שאנו, על המיוחד שבנו כנשים, אל תפחדו למצוא את ההבדלים.

הפמיניזם שאני יכולה לחיות איתו מכיל את הזכות לשמר את הקוטביות ולהפיק את מלוא הכייף והעוצמה מההבדלים בין המינים, ובטח שלא לתת לבידול הזה משמעות מנמיכה עבורנו כנשים. הלחץ הסמוי להיות כמו גבר לגמרי מלחיץ, וגרוע מזה, ההשפעה של המאמץ הזה שלנו על הגברים בלתי נמנעת.

כנראה יש משהו בקלישאת הגול העצמי של הפמיניזם, במלחמתנו לשנות את האחרים, זאת אומרת הגברים, סירסנו את אלה שמולנו, מה שהשאיר אותנו עם גברים פחות גברים. כל כך רצינו להרוג את ההבדלים, שנשארנו בלי הקוטביות שנותנת את הכייף שבלהיות אישה. מה שזורק אותי לסצנה מסרט די ותיק, העולם לפי גארפ, שבו הגיבור נורה למוות לאחר שהתחזה לאישה כדי להשתתף בכנס פמיניסטיות. יופי, אז הפכו את אשתו האוהבת לאלמנה. מה יצא לה/להן מזה?

מבחינתי הפמיניזם הוא כמו שירות תיקונים, צריך אותו היכן שעדיין מקולקל. בתור שכזה הוא חיובי ותומך – חקיקה בנושאים שנוגעים לגוף האישה ולבריאותה, ליכולתה לקדם את עצמה במקומות עבודה וליהנות מתנאים שמאפשרים לה את תפקודה השונה כיולדת ואם טרייה (וזה לאו דווקא שוויון, כידוע האישה יולדת והגבר לא). קידום האינטרסים  של נשים, מתוך ראיית צרכיהן ורווחתן הפיזית, הנפשית, החברתית והכלכלית. אבל הרי זה פשוט היגיון בריא! באותה מידה החוק צריך להעניק תנאים לאבא טרי שמתפקד כמשפחה חד הורית או חד מינית.

לעומת זאת, הקישור של הפמיניזם הלוחמני עם התייחסות משפטית ואנושית הוגנת לאישה שנפגעה מהטרדה מינית, הוא עירוב תחומים מניפולטיבי מסוכן. לפשעים יש להתייחס כפשעים, בצורה המעוגנת בחוק. עצם המחשבה שההגנה הראויה לאישה במובן זה היא עניין פמיניסטי היא מטרידה ומעליבה. הטרדה מינית היא הטרדה מינית, פמיניזם או לא.

דפנה לוי

רבקה ווסט, הסופרת והעיתונאית הבריטית, אמרה שאנשים מכנים אותה "פמיניסטית" בכל פעם שהיא נוקטת בעמדה שמבדילה אותה מסמרטוט ריצפה או מזונה.

זאת הגדרה חיננית ונעים לי להתחיל בה, משום שגיליתי שכל ניסיון שלי לדבר על פמיניזם נגמר בהצהרות פומפוזיות מדי או סרקסטיות מדי או מיליטנטיות, ולא לשם כך התכנסנו.

האמת היא שברמה האישית, האפשרות שמישהו חושב עלי כך או אחרת רק בגלל היותי אישה נראית לי כל כך מופרכת, שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד איתה.

גדלתי בבית שהיו בו גם שני אחים גדולים ממני. ההורים שלי והם מעולם לא הצביעו על הבדלים בינינו, שאינם הבדלים אישיים לגמרי, בהעדפות, בכישרונות, בנטיות הלב. אף אחד לא עיקם את האף כשרציתי לשחק כדורגל ולגדל צבים ולעבוד בעץ במקום לסרוג, ורק שנים אחר כך הבנתי איזה צל"ש מגיע לאימא שלי שנלחמה במקומי עם המורה למלאכה שחשבה שמדובר בשערורייה.

בהמשך הדרך אף אחד גם לא לחץ עלי ללדת ילדים. להפך, אמא שלי אמרה לי את אחד המשפטים הכי אנושיים שאימא יכולה לומר לבת שלה: "הבנתי מזמן שאנחנו מאוד שונות, וזה בסדר". ולא ידעתי שמדובר במשפט פמיניסטי, כי אז עדיין לא ידעתי שאפשר אחרת.

אני משתדלת לחיות את החיים שאני באמת רוצה, צריכה ויכולה. אני בהחלט לא תמיד מצליחה, אבל כשזה קורה בגלל השריטות האישיות שלי זה מטריד אותי, ובכל זאת לא נורא. כשזה קורה בגלל שאכפת לי מה חושבים, מה מצפים ממני וכולי – זה חבל לי מאוד מאוד.

אביבית משמרי

האם המאבק הפמיניסטי לא מעניין אותי יותר? אי אפשר לומר דבר כזה, כי הפמיניזם אף פעם לא "נגמר". אבל עבורי, אחרי שנים של עשייה פמיניסטית, הוא כבר הנחת יסוד שאין צורך לדקלם אוטומטית.

אכן, יש המון דברים איומים שגברים עושים לנשים ממש עכשיו ומעבר לפינה, ושמצדיקים מאבק מתמשך בזירות שונות. השאלה היא, מה אני עושה עם זה בחיי היומיום שלי? האישי הוא הפוליטי – האם הוא גם צריך להידחק לכל מפגש יומיומי שלי עם כל גבר שהוא?

מודל האמזונה הפמיניסטית כבל אותי לא מעט בעבר – למשל, לא הרשה לי לחשוף חלקים פגיעים ושבריריים מעצמי, כפי שהייתי רוצה, מול גברים ובכלל. גם האג'נדה הנחרצת יכולה להיות סוג של רעלה, שמאחוריה אישה מסתירה חרדה, טינה, בדידות, ניכור ועוד. ובעיקר כעס על גברים. כעס גנרי מהסוג שעלול להתעורר למשל אחרי התנדבות של כמה שנים במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (ההתעוררות של כעס כזה היתה הסיבה העיקרית לכך שעזבתי את ההתנדבות במרכז, לפני שנים רבות).

האם אפשר להתנהל ביומיום מתוך מודעות לאי-צדק ההיסטורי הידוע כלפי נשים, אבל לא להיות מוכתבת לפיו? אני שואלת אך לא עונה נחרצות. אני רוצה להיות אדם שלם, ולא להימדד רק דרך הפריזמה החונקת של הנשיות. מצד שני, אין לי כוונה לבטל חלקים עצומים וארכיטיפיים בתוכי, להסתיר את השאיפה להתמסר לקיומי כאישה (ואם) ולנסות להיראות נייטרלית מבחינה מגדרית. זה הפרדוקס הפמיניסטי, כנראה.

הייתי רוצה להיווכח שאפשר להמשיך את המאבק הפמיניסטי בדברים הדורשים שינוי, ועם זאת לעבור מהלך הרוח של האמזונה השוצפת, לדיאלוג בין-אישי פתוח ולא כעסני מול גברים. להפוך את הפרדוקס לשביל הזהב.

אסתי סגל 

לא מגדירה עצמי כפמיניסטית. מגדירה עצמי כמי שמשתייכת למין האנושי.

ככזאת אני מאמינה בשוויון. בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים להומואים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים.

– אז למה את לא מצהירה שאת פמיניסטית?

ולמה אני לא מצהירה שאני אישה? רואים את זה, ושומעים את זה, ומרגישים את זה. לא צריך להצהיר. בעובדה שאני אישה כלולה גם העובדה שאני פמיניסטית. בהיותי בן אדם כלולה העובדה שאני אשת שמאל. מהעובדה הזו נגזר קיומי כאן.

– אז את כן מצהירה?

זהו, שלא. אני לא מצהירה שום דבר. אני לא מאמינה בהצהרות. אני מאמינה במעשים ובעבודה. קשה. זה מה שאני עושה כל חיי. בעצם קיומי. ואני נמצאת בחזית כל המאבקים החברתיים האפשריים. גם במה שנקרא המאבק הפמיניסטי. אבל לא רק, ולא במקום הראשון, ולא קודם כל, ולא על חשבון מאבקים אחרים, וגם לא במקומם.

לא מאמינה באפליה מתקנת. לא לי כאישה, ולא למזרחי – כמזרחי, ולא לצעירים – כצעירים, ולא לערבים – כערבים. הבעיה הכי גדולה, כנראה, של כל המגזרים המקופחים ובעיקר שלנו הנשים – היא הפרטת השמאל ושימת מאבק אחד כמאבק העיקרי על חשבון מאבקים אחרים. העובדה שאני אישה לא תגרום לי להעדיף אישה רק בגלל שהיא אישה, כי זה אותו העוול רק הפוך.

ובינתיים, בעודנו מתעסקים במילים והגדרות, העוול רק הולך וגובר ואיתו האפליה, הפער בין משכורות הנשים והגברים, הקידום במקומות העבודה, באקדמיה, בפוליטיקה, הביזוי וההשפלה. אז קדימה לעבודה – השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

המשך.

"סבלנות וחוכמה משתלמות". ראיון עם אפרים קציר

 

בניקוי מגירות ישנות מצאתי ראיון שערכתי עם אפרים קציר ב-2001, כשהנשיא-לשעבר המנוח חגג 85 שנים, והתפרסם ב"כסף", מוסף  סוף השבוע דאז של "גלובס". זה היה אחרי שנים שקציר ישב במעונו אשר במכון ויצמן, הרחק מהתקשורת. בראיון הוא נשמע נינוח ומפויס, משלים עם עברו (לבד מרגשות קשים שעלו בבירור אצלו כאשר הוזכר הפיגוע שקטל את אחיו, המדען אהרון קציר ז"ל) ועסוק למדי בהווה שלו.

חמש שנים אחר כך, בשנת הולדתו ה-90, כיכב קציר, הרבה פחות מפויס, במוסף "7 ימים" של "ידיעות", בחשבון נפש נוקב שעשה עם עברו המשפחתי, ואני רציתי להגיד "היי, זה לא אותו אדם!". אצלי עדיין שמור האיש נעים הסבר עם החיוך האירוני, עם הראייה האופטימית אך-לא-נאיבית, עם סוכנת הבית המגישה לו כוס תה, וידידו דובי זלצר שנקבע לו זמן ביקור מייד אחרי.

להמשיך לקרוא

51 דברים קטנים

1. לצאת לקניות עם סל קניות או שקית בד, במקום לצבור שקיות ניילון.
 
2. אם כבר צוברים שקיות ניילון – להשתמש בהן לאיסוף הזבל (ולרוקן לעתים קרובות יותר), במקום לרכוש שקיות זבל מיוחדות.
 
3. בנהיגה, לבחור תמיד בדרך המהירה והארוכה יותר, על פני הדרך הקצרה יותר שמלאה בצמתים ורמזורים. נהיגה כזו יעילה יותר מבחינת צריכת הדלק.
 
4. להפחית את כמות הרעש שמפיק מזגן מיושן, על ידי החלפת המנוע ושימוש בכנף משופרת.
 
5. בנסיעה בתוך העיר למרחקים קצרים – להעדיף אופניים. על פי מדידות, נסיעה באופניים למרחקים בינוניים בתוך תל-אביב גוזלת מחצית מהזמן של נסיעה במכונית.
 
6. לתת לילדים נייר משומש כחומר יצירה בעיסת נייר. אם אין ילדים בגיל המתאים ויש כמויות נייר גדולות – לתרום לגן או מתנ"ס סמוך.
 
7. לאסוף את המים שיוצאים מהמזגן ולעשות בהם שימוש חוזר בהשקיית העציצים.
 
8. להקפיד על החזרת בקבוקים תמורת פיקדון. במסגרת חוק הפיקדון, כל מיכל משקה (מפלסטיק, זכוכית ומתכת, למעט מוצרי חלב) שקיבולתו בין 100 מ"ל ל- 1.5 ליטר (לא כולל) מחויב בפיקדון בסכום של 25 אגורות.
 
9. בתכנון בית, להקפיד שהחדרים הנמצאים בשימוש רב יפנו דרומה ומזרחה (חוסך חשמל וחימום), וחדרי השירותים והמקלחות יפנו צפונה (מאפשר אוורור).
 
10. בבניית בית, להשתמש בחומרי בנייה ממוחזרים (כמו עץ, רעפים או אבנים) שפורקו מבית אחר.
 
11. להשתמש בשני שליש מהכמות הרגילה של אבקת הכביסה, נוזל הכלים ונוזל שטיפת הרצפה. אלא אם מדובר בלכלוך חריג, המינון המופחת יעיל באותה מידה.


12.
לא לשפוך שמן שנותר מהבישול ישירות לכיור – לספוג במגבת נייר או לשפוך לתוך שקית אטומה, ולזרוק לפח.
 
13. להימנע מהעמסת יתר על המכונית – מטען חורג גורם לאימוץ רב של המנוע, פליטה מוגברת של מזהמים וצריכת דלק רבה.
 
14. לבעלי סירות או יאכטות – לבדוק בתדירות גבוהה את מצב הצנרת ולהחליף צינורות ישנים, לשמור על שיפוליים נקיים ויבשים תמיד, להקפיד ששמנים לא יישפכו למים.
 
15. לסגור את הברז בזמן שמצחצחים שיניים, כשמסתבנים במקלחת וכשמסבנים כלים.
 
16. להקפיד להחרים חברות מסחריות שגורמות לזיהום הסביבה.
 
17. לכבות את האור כשיוצאים מהחדר.
 
18. לעבור לשימוש בביו-דיזל – סולר ביולוגי המיוצר משמנים צמחיים ומן החי, הפולט כמות נמוכה יחסית של מזהמים.
 
19. להשתמש בטפטפות להשקיית הגינה, ולא להשקות בשעות הצהריים החמות, אז מתאדים המים, אלא בערב או מוקדם בבוקר.
 
20. להתקין מערכת למיחזור מים אפורים (מי כיורים, מקלחות וכביסה) למילוי הניאגרה או להשקיה של עצים, שיחים וצמחי נוי. מיחזור כזה יכול לחסוך עד 50% מצריכת המים הביתית.
 
21. להעדיף ולעודד צריכת מזון אורגני שלא עבר ריסוס והדברה.
 
22. לוותר שימוש בחומרי הדברה להרחקת יתושים לטובת דרכים לא רעילות (התקנת כילה, הפעלת מאוורר תקרה, "מנורה כחולה", שימוש בשמן ציטרונלה).
 
23. להעדיף מגורים בקרבה למקום העבודה, כדי לחסוך בדלק לנסיעות יומיומיות.
 
24. להעדיף חומרי ניקוי ידידותיים לסביבה (מפירמות כמו Tidy ,Ecover או "סביבה יפה") על פני אקונומיקה, אבקת כביסה או סבון כלים "רגילים".
 
25. להתקין מתקן חיסכון (מדיח דו-כמותי) על הברז ובאסלה.
 
26. להעדיף צבעים, דבקים וחומרי בידוד ידידותיים לסביבה, שאינם פולטים חומרים רעילים.
 
27. להתקין בגינה מערכת לתאורת חוץ סולארית או פאנלים סולאריים לקליטת קרני השמש.
 
28. להתקין בבית מתקן לטיהור מים במקום קניית בקבוקי מים מינרליים (חיסכון בצריכת פלסטיק).
 
29. להתקין דוד שמש (או לדרוש מבעל הדירה השכורה שיתקין דוד כזה).
 
30. להעדיף נסיעה משותפת ברכב אחד תוך חלוקה בהוצאות. 
 
31. לקחת את הילדים לסדנאות אקולוגיות של מחקר ויצירה.
 
32. להעדיף בגינה צמחייה חסכונית במים – במקום דשא רגיל, הצורך כמויות גדולות של מי השקיה, אפשר לשתול צמחים בעלי תכונות דומות של כיסוי קרקע, כמו דיכונדרה זוחלת או פרנקניה לויס.
 
33. במקום לזרוק – להעביר הלאה (לצדקה או לחנויות יד שנייה) בגדים, ספרים, כלי בית וצעצועים שפג תוקפם.
 
34. סודה לשתייה, חומץ ולימון, הוכחו במחקרים כחומרי ניקוי יעילים לא פחות מהחומרים התעשייתיים.
 
35. להפצת ניחוח טוב בבית או בשירותים – להדליק נר ריחני למספר שניות ולכבות, או להשתמש בבושם (זול…) במקום לרסס בספריי הרגיל. 
 
36. להתקין תריסים חיצוניים שימנעו חדירת קרינת שמש ישירה לבית ויחסכו בעוצמת המזגן.
 
37. להקפיד על ניקיון המיקרוגל הביתי. הצטברות של אוכל או רטבים על הדפנות או במערכת נעילת הדלת עלולה לגרום לזליגת קרינה.
 
38. לעשות שימוש חוזר בנייר שכתוב רק על צדו האחד.
 
39. לערוך מקלחות משותפות לשניים או יותר מבני הבית.
 
40. למצוא את הדרך הטובה ביותר להיפטר ממלאי גדול של פסולת שהצטבר אצלכם. באתר משרד איכות הסביבה יש רשימת מפעלים הממחזרים או אוספים פסולת למיחזור (בין היתר: גזם, מתכות שונות, סוללות, נייר, פלסטיק, קלקר ושמן מאכל משומש).
 
41. בבניית בית, כדאי להעדיף גג בצבע לבן, שיקלוט מינימום של קרינת שמש, או "גג ירוק" – גג מכוסה צמחייה, המפחית את התחממות התקרה, משפר את הבידוד התרמי והאקוסטי וכן פועל כ"ריאה ירוקה" לכל דבר.
 
42. לדלל במים את הסבון הנוזלי המוכן לרחיצת ידיים או גוף – גם יחס מים-סבון של 1:4 הוא אפקטיבי.
 
43. בטיפול בעור התינוק, להשתמש בצמר גפן ספוג במים פושרים במקום במגבונים לחים, שאינם מתכלים וספוגים בכימיקלים.
 
44. להצטרף לשירות האיסוף של מיכלי משקה תמורת פיקדון, שמרכז תאגיד המיחזור אל"ה.
 
45. להקפיד על חיפוי הקרקע בגינה, מה שיכול להביא לחיסכון של עד 50% בכמות מי ההשקיה.
 
46. לבעלי גינה: לצבור את הפסולת האורגנית מהמטבח בתוך בור קומפוסט שישמש לדשן.
 
47. להסיר כתמים מבגדים לבנים באמצעות ייבוש בשמש (יעיל לא פחות מאקונומיקה).
 
48. לרכוש צמיגים רדיאליים, המפחיתים את צריכת הדלק של המכונית.
 
49. להעדיף מוצרי נייר ממוחזר, ובכלל זה נייר טואלט מתוצרת ממוחזרת (מפירמות כמו "שמורת טבע" או "היער הירוק").
 
50. למצוא שימושים יצירתיים לאריזות: מקופסאות פלסטיק או פח אפשר להכין כלי לעטים, לאחסן ברגים או אביזרי מטבח קטנים, להכין רעשנים לילדים וכדומה. בקבוקי יין
נאים יכולים להפוך לכלי אחסון לשמן וחומץ. ניירות עטיפה של מתנות יכולים לשמש כנייר ארונות או כעטיפה למתנות תוצרת בית (עוגיות, ריבות וכדומה). דיסקים ישנים אפשר להפוך למובייל לילדים, לשלט לדלת של בני הנוער, לתחתיות לכוסות, לשעונים (בתוספת מנגנון קנוי) ועוד.
 
51. להציץ ב"דפים ירוקים" המרכז אינדקס של עסקים ושירותים בתחומי טכנולוגיות הסביבה. 
 
 (פורסם בגיליון ינואר של המגזין "עושים חשבון" ומובא באדיבות המו"ל).

הרס תאים והרס לאומי: ראיון עם פרופ' אהרון צ'חנובר

היום פורסם שהחוקרים הישראלים פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו זכו בפרס נובל לכימיה. אין הזדמנות טובה מזו להביא בשנית ראיון עם צ'חנובר שפורסם ביוני 2003 במוסף "כסף" של "גלובס". שימו לב לאכזבה שלו מהעובדה שלא זכה בפרס נובל בשנה שעברה. השנה הוא בטח מרחף על עננים. מזל טוב.

להמשיך לקרוא

מקצועות שמתו: ג'ו היל

 

אתמול חלמתי על ג'ו היל
נושם, חי ובועט
אמרתי, "ג'ו, אתה מת כבר שנים"
הוא ענה, "אני לא מת, אני ממש לא מת".

"בסולט לייק, ג'ו", אמרתי לו
והוא על מיטתי עומד,
"הורשעת שם על רצח, ג'ו"
הוא אמר: "אני לא מת, אני בכלל לא מת".

"הבוסים הגדולים הרגו אותך, ג'ו
הם ירו בך, ג'ו, מזמן"
"צריך יותר מרובים כדי להרוג אדם",
אמר ג'ו, "אני עוד כאן. כן, אני עוד כאן".

והוא עומד במלוא קומה
חיוך קל בעיניו:
"מי שהם עוד לא הרגו
כבר התארגן עכשיו, כבר התארגן עכשיו"

"ג'ו היל לא מת", כך הוא אמר
"ג'ו היל לא מת אף פעם.
בכל שביתה של העובדים
ג'ו היל שם לצידם, ג'ו היל שם לצידם".

"מסן-דייגו ועד מיין
מכרה או מפעל טקסטיל, 
אם שם עובדים נאבקים
שם יימצא ג'ו היל, שם יימצא ג'ו היל".

 

השיר המופלא הזה, שנכתב ב-1936, זכה להמון ביצועים, מהקול הגבוה של ג'ואן באעז ועד הבס הנמוך של פול רובסון. זה יהיה גם השיר היחיד ב"מקצועות שמתו" שיוקדש לאדם בעל שם והיסטוריה מובחנת, לגיבור אינדיבידואלי. לכן, הפוסט הזה ייטה קצת לכיוון השיעור בהיסטוריה, אבל תסלחו לי: אל"ף אני כבר חייבת לדבר על זה, ובי"ת, יש משהו משעשע בסוף.

 

מי היה ג'ו היל (הילסטרום)? מנהיג פועלים, זמר-עם (שגם כתב שירים בעצמו), נווד חסר בית, מהגר משוודיה, כל תיאור מוזר שתתנו יהיה נכון. את קורות חייו הסוערים תראו פה, כולל סיפור הרצח שכנראה לא היה אשם בו. ומה היה לו להילחם כל כך?

צריך להבין שבאותם ימים, העובדים לא נאבקו על שברירי אחוזים בפנסיה המצטברת או על גמול השתלמות. מושאי המאבק היו לחם, נעליים, בריאות הילדים (אם אתם נכנסים ללינק אחד בשנה, תיכנסו ללינק הזה), שבוע עבודה של פחות מששים שעות, יום עבודה של פחות מ-11 שעות, לפעמים גם מים ואוויר. אנשים ידעו שהם מסכנים את חייהם כשיצאו לשביתה, והם נאבקו למוות מול קני רובים שהמעסיקים כיוונו אליהם. מנהיגי העובדים עמדו מול ניסיונות שיטתיים לחיסול שלהם, מה שבדרך כלל קרה. המאבק היה מר כל כך, מפני ששני הצדדים – המעסיקים והעובדים – ידעו שכאן ייקבעו גורלות. שמי שיוותר עכשיו, יפסיד להרבה זמן.

שני הצדדים יצאו באבידות, גם בנפש וגם ברכוש, אבל התקדים נקבע. סוף המאה ה-19 והעשור-שניים הראשונים של המאה העשרים היו התקופה שבה מאבקי העובדים קבעו איך ייראה המו"מ בין העובד למעביד מעתה, גם אם בקווים כלליים. ובעקבות המאבק הזה, ג'ו היל הפך לאחד מגיבורי מעמד הפועלים, אלה שמעולם לא שכחו מאין באו ושתמיד חתרו במרץ לאן שרצו ללכת. וכאלה אין יותר – הם נעלמו, רובם. האחרון שבהם, שגם הוא כבר נשלח הביתה, היה פולני.

 

סטייה קלה: תראו איך ב-1892 עיתון אמריקני תיאר סכסוך עבודה שהסתיים במוות של עובדי פלדה. אנדרו קארנגי, המעביד בסיפור הזה, היה ברון-שודד לא קטן, וגם אחיו של דייל קארנגי שכתב את "איך לרכוש ידידים ולהצליח בחברה" (תיקון מאוחר: הם לא היו אחים. דייל שינה את האיות של שם משפחתו כדי לזכות בייחוס למשפחת קארנגי). אבל שימו לב שבשנות השלושים התפיסה הזו, הנרטיב של "העובדים הנלחמים על כבודם האנושי", כבר היה נחלת הכלל – סוציאליזם לא היתה מילה גסה באמריקה של אז, אלא תרבות שוליים משפיעה. מעניין איך פחות מעשרים שנה אחרי כתיבת השיר, הבהלה מפני הקומוניזם (ואולי בעצם, החשש מהשפעת רוסיה) הפכו לדיבוק אמריקני שגבה מחיר כבד. לי זה לא ברור, מי שיודע שיגיד.

 

ולבסוף, הפתעה שזומנה לי: השיר כבר תורגם לעברית פעם, מזמן, על ידי מתרגם אלמוני, בחוברת "שיר נשירה…" בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, 1961. זה הלך ככה:

 

בחלומי ג`ו היל נראה,
כמו חי, דמו חומר,
אמרתי: זה עשור אינך,
לא מתי! הוא אומר.

בסולט-לייק, ג`ו, אמרתי לו,
בעמדו ליד הכר,
הם עקדוך כבן עוולה,
אינני מת, אמר.

ניצב עלי אדיר, כמו חי,
חיוך טוב בעיניו,
שח ג`ו: כל ששרדו גרדום
התארגנו יחדיו!

מסאנטדיגו עד ארץ מיין,
בכל מכרה, סדנא,
במקום שם פועלים לוחמים,
שם חי ג`ו היל, ענה! 

 
ארכאי קצת, הא? דווקא יש לי פינה חמה בלב לדברים ארכאיים, אלא אם הם עומדים בכיור (תודה רבה לעיזה על הבאת הגרסה הזו, וגם ליצהר ולג'ירפה על הסיוע בתרגום).

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

תחת הריסות התאומים

 

הכתבה הזו פורסמה ב"גלובס" בתחילת נובמבר 2001, ונשלפה מהארכיון כיוון ששאלו אותי עליה (דין התנועה, אלא מה).

מי שיהיה לו כוח לצלוח הכל, יוכל לראות עד כמה המומחים בתחומם שהתראיינו כאן צדקו או לא צדקו, בניבוי לגבי מה שיקרה לגלובליזציה אחרי ה- 11 בספטמבר ההוא. ומי שלא יהיה לו כוח, יוכל לדלג ישירות לעמוד האחרון. או לשים לב לשתי בוקסות שנלוו לכתבה:

אחת על היחס המשתנה למתנגדי הגלובליזציה (אם כי נדמה לי שהשיח בנושא קצת שכך מאז). והשנייה על ההגדרות השונות למושג "גלובליזציה" והדגשים שהן מציבות.

 

מה נותר לי לאחל? תגבירו ת'מזגן לפני שאתם מתחילים. 

 

אומרים שסוף העולם התקרב – והעולם, כהרגלו, ממשיך לנוע. שני בנייני-הענק שקרסו לפני חודשיים כמעט במנהטן סימלו את תחילתה של תקופה חדשה, שגדולים וטובים מנסים לנחש מה אופי יינתן לה. לאחר הפגיעות הכלכליות והמוראליות הקשות במערב, בתוך המלחמה שמובילה כעת ארצות-הברית, הולכת ומסתמנת חשיבה-מחדש על התפיסות שהביאו את העולם המערבי עד הנה. זה היה צריך, כנראה, לקרות מתישהו, אבל הזעזוע של התקפת הטרור במנהטן פעל כ"כפתור אדום" שהחיש תהליכים מסוימים, דיכא תהליכים אחרים, זירז התפשטות של רעיונות קיימים, וסתם את הגולל על כאלה שהתיישנו.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: