Category Archives: פוליטיקה עכשיו

מנותקת

הפעם זה לא פוסט לירי, לא אניגמטי, לא מלודרמטי, אבל בהחלט סימפטומטי.

קבעתי השבוע פגישה עם ידידה, ואחרי שסגרנו זמן ומקום היא אומרת בהיסוס: אה, רגע, אין לך מספר סלולרי. נכון, אמרתי לה, כשאין סלולרי, קובעים – ומגיעים (אבחנה של פויר).

מאז שאין לי נייד, שנה וחצי אולי, אני יוצאת החוצה ונותנת לעצמי פטור מההרגל לחשוב "מעניין כמה אנשים מתקשרים ומחפשים אותי עכשיו". בדרך כלל ממילא התשובה תהיה אחד או אפס. אבל אז זה יהיה אחד חשוב, לא עשרה חשובים-למחצה. לא רק סלולרי אין לי. גם כל גאדג'ט אחר אין (לבד ממצלמה פשוטה, אבל הילד כל הזמן גומר לה את הסוללות). אין גם טלפון אלחוטי בבית, אין חיבור לכבלים או ללוויין, ולא מנוי לאף עיתון. באתרי החדשות אני קוראת כותרות וממעטת להיכנס לטקסט המלא. מדכא מדי. וכל מה שאני יודעת על סדרות טלוויזיה עכשוויות, למשל, בא משברי משפטים של אחרים.

אז כן, באינטרנט אני שעות רבות ביום, גם מתוקף העבודה וגם מכוח האינרציה. מיילים – מקבלת. בפייסבוק – מעדכנת. ועוד איך. גם מקבלת עדכונים על פעילויות מחאה, נניח, בכל מיני נושאים. אבל אם יש מקום שנקרא "מרכז העניינים", אמיתי או מדומיין, אני לא רק רחוקה מהמעגל הראשון שלו, אלא קרובה מאוד למעגל ה-81. ומבחירה.

הייתי רוצה לספר לכם שזו דרך חיים מומלצת ביותר – כמה שפחות חדשות רעות, כמה שפחות אקטואליה שצובטת בעור, עוולה אחרי עוולה. בלי השטויות של הפריים טיים שמאכלות את המוח ומפריעות לנשום, בלי הג'ינגלים והפרומואים שנכנסים לגוף וממשיכים להקרין את עצמם על הרשתית מבפנים. לסנן, לסנן, להתחמק מההזניה הזו, לא לתת לה להזין אותנו, להשאיר מקום לתפריט פתוח שלנו. ספרים יד שנייה, סרטי אינדי, מוזיקה אקלקטית, יצירה עצמית, מה שבא.

ובכלל, כמה שפחות מיינסטרים, על קבלת ההחלטות העדרית, ההשוואה החמוצה לשכנים, הקניות בקסטרו (או איפה שקונים, מי יודע, אני לא שם), ההצגות הסגורות לוועדי עובדים, הנופש בתורכיה, הנסיעה לפארק מים בצהרי שבת בחודש אוגוסט. ברוב המופעים הללו אני בוהה כלא מאמינה. כמובן, אין לי וילדיי פטור גורף מכל אלה, אבל יש דרגת חופש גבוהה יחסית – גם מרוב תקשורת ההמונים וגם מ"מה יגידו" (אם כי "מה יגידו" עדיין יושב אצלי בראש, הלא זה בדרך כלל קול מוטמע).

ועם כל זאת, עדיין מקננת בי לפעמים השאלה: האם במדינה מסוכסכת שכזו יש בכלל זכות לחיות בבועה? האם זו לא פריבילגיה, בעת שישראל מתפוררת לאטה, להתחמק מכל ידע אקטואלי ומכל צורה של עשייה חברתית? אמנם עשיתי, תרמתי, הפגנתי והסברתי בעבר, בכל מיני מסגרות, למדתי לעומק מצבים שקוממו אותי ושאפתי לשנות אותם יחד ולחוד, אבל זה היה די מזמן. ואני ממש לא רצה על הגבעות ולא שוכבת על הגדרות כמו אסף למשל. כרגע מעורבותי החברתית מסתכמת בהבעת דעות לעומתיות בשניים-שלושה נושאים. במה הקיום המנותק יעזור לי בזמן אמת, כאם לשניים שמתחלחלת למחשבה על הרגע שבו יגיע הצו הראשון?

אין לזה תשובה נחרצת (גם אם תקראו תשובה כזו בתגובות, אל תאמינו לה). נראה לי שהחיים המוגנים יחסית שנוצרו לנו פה, לי ולילדיי, מאפשרים לנו להכריז שאמנם השנה היא 2011, אבל יש שעון פנימי שאף אחד לא יכוון במקומנו, ובו אפשר לקבוע איזו שנה שרוצים; ואמנם המקום הוא ישראל, אבל זו מחאה קטנה גם לבחור לשכוח מפעם לפעם את המיקום האומלל הזה על המפה. לחוש מהי הוויתו ותוצאתו של קיום שליו, לא רדוף, לא מתלהם, לא מזיע כמו עדר במנוסתו. לדעת שהבהלה השבלונית שזורע הממסד לא מביאה לשום שינוי אלא לבהלה נוספת. לזכור ולהזכיר את כל אלה בכל רגע, כך שאולי, כשכבר יבואו לקחת אותנו (מי הפעם?), לפחות נדע למה להתגעגע.

 

מה יבוא אחרי פייסבוק? חמש הערות

1. התפכחות: יום אחד נשכים כולנו בבוקר ולא נבין איך השקענו כל כך הרבה זמן, אנרגיה, יצירתיות ואת הנשמה בפסאודו-צ'אט ההמוני החביב הזה, שלא שומר מידע יותר מכמה שבועות אחורה.

אני לא רוצה להשתמש במילה הדודתית "זילות" אז אנסח אחרת: פייסבוק (וטוויטר) גרמה לנתינת משקל אחר למילה הכתובה האינטרנטית (שמלכתחילה ערכה שונה מזו של המילה הכתובה על נייר). במיילים, בפורומים, באתרים, אפילו בתוכנות מסרים מיידיים, הטקסטים שכתבנו, גם אם הם חסרי ערך, נשמרים אחורה המון זמן. אפשר לערוך בהם חיפוש פנימי, הם עולים בגוגל. ואילו בפייסבוק ובטוויטר דבר לא נשמר (יש אמנם אתרי חיפוש ייעודיים לפייס. כולם פאתטיים, ולא מתייחסים לעברית היטב או בכלל). הדפדוף אחורה מסורבל, ולכן האמירה המעניינת או המשעשעת שניסחתי שם לפני שנה או חצי שנה הלכה לאיבוד, כמו גם הדיון המעמיק שהתפתח בתגובות. אבוד.

בגלל מיעוט המשקל של המילים, המשקל בפייסבוק עבר למעשים. מעשים אינטרנטיים כמובן – הזמנות לאירועים, מידע על פעולות מחאה, הפניה לקישור חיצוני מעניין. וכמובן, לייקים. לראשונה, ההסכמה היא פעולה, הנהון, ולא אמירת "הן". זה לא אותו הדבר.

2. אז מה יש חוץ מחשיפה. כאמור, יום אחד יימאס לנו. פייסבוק לא ייסגר ולא יקרוס, פשוט יימאס ממנו כמשכן עיקרי. כמו שבעבר נמאס העיסוק האינטנסיבי בטרנדים אחרים, בגלל סיבות טכנולוגיות או בגלל מנטליות המשתמשים: מגלויות ברכה אינטרנטיות, דרך מסרים מיידיים מוטמעים באתרים, עובר בהורדות מוזיקה בסולסיק או קאזה, וכלה בשרשורי תגובות לתמונות בפליקר. הטכנולוגיה משתכללת כל הזמן, אבל רעבון המשתמשים חזק בדרך כלל מיכולת ההמצאה של המפתחים, ונמצא חצי צעד לפניה.

החשיפה שהתרגלנו אליה בפייס ובטוויטר – חשיפה אישית בזהות גלויה מול מאות ואלפי מכרים אקראיים – לא תגבר ולא תדעך אלא תזוז הצידה. אם המטרה העיקרית של הפייס הוא לעדכן בקורותיי ובהגיגיי את כל מי שיכול להיות לו איכפת מזה, אז היא בעצם מטרה אינטרנטית ותיקה. רק שהשאלה "מי האנשים האלה ומה איכפת לי מהם" תעלה ותצוף מתישהו, בערך אחרי שתסירו מהרשימה את החבר ה-1,509 ולפני שתיאלצו לצרף אחר במקומו, כי לא נעים לכם והוא ביקש.

3. חזרה לאינטימיות. אז מה יבוא אחרי פייסבוק? לא בדיוק במקומו אלא לצדו, באופן שיצל עליו. לא נראה שזו תהיה קפיצה קוונטית נוספת, אלא פשוט קפיצה הצידה, לאפשרות אחרת. כיוון אחד שעולה בדעתי הוא, שיוענק משקל רב יותר לאינטימיות שבקשרים – הקץ לרשימות של מאות ואלפי חברים, עם מנגנוני מידור מסורבלים והתעסקות תמידית בצירוף והסרה. הקץ לבזבוז משאבים על תוכן שייגנז אחרי זמן קצר. וכך, במקום שכל אדם יהיה "תחנת שידור", כמו שקורה כעת, הפוקוס יעבור לאדם כמקבל שידור (מחברים ולא מגופים ממוסדים או מסחריים). או לשידור הדדי מקביל.

נדמיין לרגע את האתר talk to me שהוא פלטפורמה של "ערוצים". אני פותחת ערוץ ישיר הזורם ממני אל חברתי הטובה ולהפך, ובו אני והיא יכולות לעדכן במתרחש אצל כל אחת מאתנו, לתת גישה לתמונות (לא בהעלאה לאתר, אלא בשיתוף מחשבים הדדי לתיקיית תמונות מסוימת), לשלוח זו לזו פודקאסטים שהוכנו אינסטנט ממחולל פודקאסטים, ועוד. כל תקשורת המייל והמסרים בינינו תתרכז שם, כולל כל מענה שלי אליה או שלה אלי להודעות בפורומים, ריטוויט בטוויטר, share מהפייס וכולי. כל ערוץ כזה יהיה מעין see friendship של הפייסבוק אבל מורחב, כזה שמרכז את כל הצורות האפשריות של תקשורת מחשב בין שני אנשים. וזה יהיה ערוץ סגור(!) לשתינו בלבד. מדי פעם יהיה אפשר לתת הרשאת כניסה לחלקים ממנו, לחברה נוספת, בהרשאת שתי המשתמשות בערוץ. וכמובן, אפשר לחפש בו אחורה ולקבל תוצאות מדויקות.

ערוצים פתוחים כאלה יהיו לי, נניח, לא יותר מכמה עשרות, להבדיל מהרשימות המפלצתיות של הפייס. הם יסמנו תקשורת אינטימית וסגורה יחסית, אבל דינמית וזורמת. חוץ מהם יהיה גם מקום לערוצים שמוקדשים לקבוצות גדולות יותר, נניח קולגות בעבודה. אלה יתרחשו גם כן בערוץ נפרד (פתוח או סגור, לפי בחירה) וירכזו פלטפורמות שונות – אם אכתוב סטטוס / הודעת פורום /פוסט בבלוג / ציוץ / מאמר בנושא שקשור בעבודתי, בתיוג קל כל התכנים האלה יעלו לערוץ הרלוונטי.

ההבדל בין ערוץ קבוצתי כזה לבין קבוצה בפייסבוק הוא, שכאן לא מציירים את המטרה סביב החץ. לא מכניסים מאות אנשים לרשימה מן היקב ומן הגורן, ואז מחלקים לקבוצות. ונכון, זה פועל לכאורה נגד מטרה אחרת של פייסבוק, שהיא יצירת קשרים והיכרויות חדשים. אבל זו לא תהיה בכלל רשת חברתית, אלא אינטרא-נט רב-פלטפורמות. כל ערוץ כזה לא יעודד היפתחות בפני קהל אלא הענקה ואינטימיות. אמנם אי אפשר יהיה לספר עליה לחבר'ה. אבל כאמור, היא לא תחליף את החשיפה המסיבית של תמונות בביקיני על החוף, רק תשים אותה בפרופורציות.

4. עידוד יעיל יותר לפעולה. בואו נדמיין קפיצה עתידית אחרת הצידה, לכיוון שונה. אמרנו כבר שהפייסבוק מעודד משתמשים לעורר לפעולה. ואפשרות נוספת שהוא מגלם היא היכולת להגיע לאנשים שלא היית מגיע אליהם בדרך אחרת. השילוב של שני אלה איפשר לעולם לקרוא ציוצים של מתנגדי משטר בארצות דיקטטוריות, למשל. להבדיל מבלוגים של כותבים בערים נצורות, שממקדים את תשומת הלב בנפש האישית, הציוצים/סטטוסים הפוליטיים ממוקדים באקטואלי, ובאפשרות לעורר לפעולה חיצונית, חברתית או פוליטית. בטוויטר הם לפחות איכשהו מסודרים לפי נושאים (התיוג בעזרת #), אבל בפייסבוק סטטוסים ודפים כאלה טובעים בפיד בין שאר המלל האישי, הצחוקים וההזמנות המסחריות.

אז איזה אתר חלופי יוכל לעורר לפעולה פוליטית וחברתית טוב יותר מהפייסבוק ומהטוויטר גם יחד? זה יצטרך להיות אתר שימזג את היתרונות של שניהם: תהיה בו אפשרות ליצור קשרים והיכרויות חדשים, ומצד שני להפיץ מידע וקריאות לפעולה באופן מסודר, שניתן יהיה גם להרחיב ולהעמיק בו (כלומר יהיה ארוך יותר מציוץ).

המידע באתר כזה ינותב לפי קואליציות נושאיות – לא רשתות חברתיות, לא רשימות חברים מסודרות, אלא קואליציות אד-הוק. לאתר יקראו coactivity או actogether או donow (כייף להמציא שמות) והוא יסמן את התעוררות הלהט הרדום של היחיד במאה העשרים ואחת, לעשות משהו. לעשות מה? בכניסה הראשונה לאתר אסמן את תחומי הפעולה והמחשבה שמעניינים אותי (נניח, עידוד איכות הסביבה, אבל מינוס המאבק בעישון, ועם דגש מיוחד על גינון עירוני וקומפוסט, וציון שבאפשרותי לסייע תכנית לאחרים בנושא האחרון). לפי הפרמטרים האלה אתחיל לקבל מידע זורם שינותב לדף ה-donow שלי מכל המקורות האפשריים: ציוצים, מאמרים, פוסטים בבלוגים, תאריכי הפגנות, קליפים מיו-טיוב, בקשות מידע בפורומים ועוד ועוד.

החומר לא יתקבל מרשימות חברים או בהעברה מייגעת מרשימה לרשימה (והנדנוד החוזר "רטווטו"), כמו שקורה כעת. הוא יסכם את כל מה שקורה ברשת בתחום זה, נניח עם שקלול/דירוג התאמה או רלוונטיות שנקבע על פי נתונים שונים: מספר המשתמשים שהפיצו, קרבה גיאוגרפית של האייטם לאזור שלי, סמיכות התאריך של ההפגנה, מידת היכולת שלי לסייע ממשית בעניין וכולי. בצד, למי שרוצה, יהיו גם קישורים משוקללים לתוכן קבוע ומורחב, נגיד ערך מוויקיפדיה או מאתרי תוכן אידיאולוגיים המוקדשים לנושא.

5. אני וגברת כהן. אלה בסך הכל שני דגשים שקיימים כבר כעת, ושהרחבתי לפלטפורמות חדשות, שאולי יסחפו משתמשים שנגמר להם. אפשר לחשוב על כיוונים ודגשים אחרים, בטח יש, ובטח מישהו עובד איפשהו על כיוון כזה שיבשיל בקרוב.

מה המשקל שכדאי לכם לתת לחזיונות שלי? משקל נוצה אבל קיים. אני גם מאותגרת טכנולוגית וגם לא מאמצת טרנדים מוקדמת בדרך כלל, למרות שהחוגים שאני נעה בהם שייכים לקבוצה הזו ולכאורה הייתי יכולה להיות הרבה יותר מעודכנת. למעשה אני מעין לודיטית פאסיבית, בלי טלפון נייד, בלי סקייפ ובלי כבלים, שמעדיפה לרקום מפית לילד מאשר להתעמק בהבדל בין אייפון לאייפד. אבל דווקא בשל כך, מה שחסר לי טכנולוגית ותכנית כרגע, אולי חסר גם לרבים אחרים, בייחוד כאלה ששם משפחתם כהן והם גרים בחדרה.

מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (2)

נשמתן עמוק? הנה המשך פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (שאפשר למצוא גם באתר "מחשבה שנייה").

ימימה עברון

איש אחד, במקום רחוק, בשפה זרה, אמר לי זמן קצר מאוד אחרי שהכרנו, “כשאת מסרבת, ברור שאין מקום לשאול שוב.” הוא בטח ניסח את זה אחרת אבל זו היתה רוח הדברים.

מוזר שאני נזכרת דווקא בו כשאני מתבקשת לענות על השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית, כי הוא היה הסיוט הגדול של הרבה נשים. טיפוס מטרידן. אבל אף על פי שניסה להתקרב ולפעמים חצה איזה גבול בלתי נראה, זה שכל אישה יודעת בדיוק איפה הוא עובר, ורוב האנשים – למעט מטרידנים – רואים אותו ברמה כזו או אחרת ושומרים מרחק, ולמרות ההזמנות שלו (שלא נענו) לביתו, ואף על פי שפעם אחת אפילו צלצל בפעמון דירתי הצנועה ועלה לראות “אם הסתדרתי” כי הוא היה הבוס שלי והייתי לבד לגמרי בעיר זרה, הצלחתי לחמוק ממנו, ולעבור את תקופת העבודה המשותפת שלנו בלי פגע, גם כשנהיה לי יותר ויותר ברור לשם מה הביא אותי לשם.

ולמה אני מזכירה אותו? כי כשאני חושבת מה מגדיר אותי כפמיניסטית אני נזכרת באמירה שבה פתחתי. הידיעה שבכל זמן נתון, בכל מקום, מול כל אדם, אני יכולה לעמוד על שלי ולדעת שלא יקרה לי כלום, שלא אזרק לרחוב, שאמצא עבודה אחרת, הידיעה שאני עצמאית לבחור לעשות מה שאני רוצה – ורק את זה (גם אם הבחירה הזאת היא להיות בתקופה הקרובה בעיקר אמא, ושאת רוב רובו של הכסף יביא בעלי הביתה), היא מה שמגדירה אותי כפמיניסטית.

איילת עוז

לפני כמה חודשים למדתי לראשונה על קיומה של המילה "דיבידואל" – ההפך מ"אינדיבידואל". "דיבידואל" הוא מי שאינו חי באופן נפרד מהחברה, אלא שזהותו מורכבת ממכלול של קשרי-שייכות ומערכות יחסים עם אנשים אחרים. מה שמגדיר אותי כפמיניסטית, בעיני, הוא השיעור החשוב שלפיו גם כשאני רוצה ומקווה ומשתוקקת להיות אינדיבידואלית, אדם חופשי ומשוחרר, אני תמיד דיבידואלית.

אני לא בונה את מרכיבי החיים שלי בעולם מופשט, מנותק מכל הקשר. תמיד יש נקודת-מוצא, ברירת-מחדל, שהייתה שם קודם. יש קשר בין העובדה שאני חסרת-ביטחון בפני העמיתים שלי, לבין העובדה שכל כך הרבה נשים מעריכות את עצמן בחסר; מערכת היחסים שלי עם בן הזוג שלי מתפתחת על רקע מקומן של נשים בחיי המשפחה במקומות אחרים.

לא משנה עד כמה ארצה – הנשיות שלי ממקמת אותי בתור מבנה חברתי קיים, עם ציפיות מוקדמות והנחות-מוצא. והיכולת לבחון את נקודות המוצא הללו, להתעמת איתן או לקבל אותן – וראשית בכלל לראות אותן – היא מה שהופך אותי לפמיניסטית.

קרן צוריאל

פמיניסטית? אני? מה פתאום. כבר התבגרתי והתפייסתי מספיק כדי להימנע מהגדרות מחייבות של כל מיני 'איזמים', ואלוהים יודע שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשרוף את החזייה ולהסתובב בלי. התנתקתי סופית מהטייטל לפני כמה שנים, כשנפגשתי עם כותבת שלא עובדת בדרך כלל ומצהירה על עצמה "פמיניסטית". היא נשאה נאום נלהב על חובותיי למהפכה – ונעלמה לטיול בן שבועיים בחו"ל באדיבות חשבון הבנק של בעלה.

מה אני כן? חופשייה, לא תלויה באיש. גודלתי להאמין שאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה בזכות עצמי. אני חיה את עצמאותי הנפרדת גם בתוך זוגיות ושלושה ילדים, מצפה לחלוקה שוויונית במשימות החיים והבית, ואם הבית שוכח אז החופשה השנתית שלי – עשרה ימים לבד בניו-יורק – מזכירה. ואולי יותר מהכול, הדבר הכי פמיניסטי אצלי הוא הצורך להתפרנס בכבוד פלוס, להיות תורמת שווה ככל האפשר לחשבון המשותף, כך שארגיש שמבחינה כלכלית אני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי. לא תלויה באף אחד. חופשייה.

גלית ראב"ד

חשבתי וחשבתי על זה, ומצאתי שמה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא המחשבה שלי. החופש שלי לחשוב בצורה השבורה, המוזרה, ההגיונית רק לי. חופש המחשבה הנשית. החופש לחשוב שטויות. החופש לחשוב דרך הגוף שלי, דרך האמהות שלי, דרך הידיעה שלי על חיים ומוות כפי שאני חווה אותם בגופי ובנשמתי.

בעבר קראתי כמה טקסטים מיסטיים שכתבו נשים נוצריות בימי הביניים. לנשים האלה היתה שמורה הזכות לדבֵּר קדוּשה דרך הגוף שלהן. הן תיארו את הפגישות שלהן עם אלוהים כמעין אביונה מתמשכת. הגבול בין קדוּשה לפריצות היה דק מן הדק. זכות וחובתן היו לחשוב קדוּשה בלבד. אני משערת – בדרכי הלא-אקדמית וחסרת ההוכחות המדעיות – שמחשבות שבשבילי הן מובנות מאליהן היו בשבילן בלתי נחשבות, ולו משום שלא היתה להן שפה לחשוב אותן. ואם חשבו אותן – חשבו אותן לחטא. אני מדברת גם על מחשבות פשוטות ומובנות מאליהן בשבילי. למשל, "היום אני רוצה לעבוד בגינה, כדאי ללבוש את המכנסיים הקרועים"; למשל, "עכשיו אני רוצה לכתוב, אבקש מאבא של הילדים לקחת אותם לטיול".

היום אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה. יתרה מכך: אני יכולה לעשות עם המחשבות מה שאני רוצה: לכתוב אותן, לומר אותן לחברות, לשתף בהן את בן זוגי, להנחיל אותן לילדַי. אני יכולה לעשות מהן סרט, להפוך אותן לפעילוּת פוליטית, לעבוד בהן, להרוויח בהן כסף. אני יכולה להתערסל בתוכן בבטלה גמורה.

אבל אני חושבת שחובתי הפמיניסטית האחת היא לחשוב על הנשים שאינן יכולות לעשות עם המחשבות שלהן מה שהן רוצות. לחשוב ולהיות תמיד מודעת לקיומן של הנשים העניות מדי, המדוכאות, חסרות הזכויות, הנשים שבחרו לעזוב חיי נישואים רעים ומצאו את עצמן חסרות כל, נלחמות על הילדים ועל הפרנסה; לחשוב על הנשים שמחשבה של מישהו אחר כובלת אותן לחיים ללא בחירה. חובתי לחשוב עליהן, ובמידת האפשר גם לעשות.

אריאלה רביב

"אמא," אמרה בת השלוש שלי בתקופת החגים, "אני רוצה ללכת לבית כנסת." "לא, כפרה עלייך, אנחנו לא הולכות לבית כנסת. את יודעת למה? כי מצופפים שם את הנשים בקומה שנייה, ואסור להן להיות יחד עם הגברים, ואני לא הולכת לשום מקום שבו חושבים שצריך להפריד נשים."

"אמא," סיפרה הקטנטונת בהתלהבות, "אני ועידו מאוד אוהבים לשחק ברופא וחולה." "באמת? ואתם מתחלפים בתפקידים לפעמים? כי גם נשים הן רופאות."

"אמא," אמרה הדיווה המיניאטורית במבט מצועף, "כשאני אהיה גדולה תהיה לי שמלת כלה לבנה מדהימה!" "את יודעת, אני אף פעם לא הייתי כלה, וזה בסדר גמור."

ככה נראה הפמיניזם שלי, במאות שיחות קצרות, כבדרך אגב, אבל בהבהרה בלתי פוסקת שגם היא יכולה, שהיא לא פחות, שאסור לה לגרום לאף אחד להרגיש שיש משהו שסגור בפניה רק כי היא ילדה, שבעתיד תהיה אישה.

אני לא נלחמת בטחנות הרוח הוורודות. מאז שיש לי ילדה אני יותר ויותר מאמינה בזה שההבדלים בין המינים הם גנטיים ולא תרבותיים, אבל העובדה שעיניה מצטעפות בכל פעם שהיא רואה משהו ורוד, פרוותי, ורצוי עם נצנצים לא אמורה למנוע ממנה להפוך לאישה שמודעת לכך שהיא יכולה לבחור להיות מה שהיא רוצה להיות, ושהעולם פתוח בפניה בדיוק כמו שהוא פתוח בפני כל גבר. אני מאוד מקווה שזה יצליח.

יפעת שחם

שיעור ספרות. נושא השיעור הוא הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג. המורה שאלה "מהו המסר שהסופר רוצה להעביר בסיפור?".
ממקומי בפינה המרוחקת בכיתה עניתי, "בחירתן של הנשים בעיוורון".

בהמשך השיעור המורה סיפרה על כך שהיא סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטה, אך מיהרה להתנער מהתווית המאיימת להידבק על מצחה, באומרה: "אבל אל תחשבו שאני פמיניסטית, כי אני לא".

אל תדאגי, אחרי משפט כזה, לא רק שלא נחשוב, אלא גם לא נאמין לך אפילו אם תירשמי לתואר ראשון בלימודי מגדר. אה, אופס.

"כמובן שאת לא פמיניסטית, הרי כל הפמיניסטיות הן גבריות, מכוערות, לסביות ושעירות", הפטרתי לעברה (ופוצצתי את השיעור).

"את לא יודעת עד כמה את צודקת", היא ניסתה להשחיל מבין הצעקות שעלו בכיתה. בעיקר צעקות שוביניסטיות מצד הבנים ושתיקתן של הבנות, שבהחלט ביטאה הסכמה איתם.

בחירתן של נשים כיום בעיוורון לא שונה בהרבה מבחירתן של הנשים במאה הקודמת, כדוגמת חנה מהסיפור "העיוורת". אם בעבר הסיבה המרכזית לבחירה בעיוורון הייתה חוסר מודעות, כיום ניתן לתלות את הסיבה בדימוי שיש לפמיניסטיות. במאה ה-21 ובעיקר אצלנו, הצעירים, השיווק הוא זה שמכתיב את הלך הרוח בכל תחומי החיים, ואיך לומר בעדינות, שיווק הפמיניזם הוא לא משהו. משופמות? שורפות חזיות? אללי.

מה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא הרצון להעמיד אלטרנטיבה לבנות גילי, לקיים שיח פמיניסטי לא מתלהם; כן לפרום את שרוכי המחוך; לא לנסות להכניס לתוכו את הגברים ולחנוק אותם בעזרתו. במילה אחת: העצמה.

כל זאת מתוך הבנה ששוויון זכויות לא יקודם על ידי הגברים המעונבים המשזפים את כרסם באחת ממרפסות החלונות הגבוהים, אלא על ידי שבירת הקונספציה אצל בנות מיננו שלפיה אנו פרדוקס מהלך.

מירי שחם

הפמיניזם שלי מתממש במפגש המרתק בין השפה לגוף, מפגש שהוא לעיתים אסוני ולעיתים מענג מאין כמוהו. כבר מזמן הבנתי שהדרך שלי בעולם אינה מתבססת על שלל הרפתקאות מסמרות שיער(*) בים הרה-סכנות, ומן הסתם אף מפלצת לא תוכרע ארצה בלהט חרבי המתהפכת. המסע שלי הוא מסע פנימי מתמשך, השפה שלי היא שפתו של הגוף, הכוריאוגרפיה היסודית שלי היא של התמלאות והתרוקנות – ויחד עם היותה מחזורית להפליא, היא אף פעם לא מונוטונית.

 הדבר הראשון שהפמיניזם שלי לימד אותי הוא, שהחופש הוא קודם כל עניין פנימי. ממש כמו השעבוד, אגב. הבנתי שאף אחד לא ישחרר אותי אם לא אטרח לשחרר את עצמי שחרור מקדים, לפחות ברמה התודעתית. לכן, כשאני מביטה בעצמי ובנשים אחרות, אני משתדלת ככל יכולתי לרכך את המבט עד כמה שזה אפשרי, ולהתנתק מהמבט האומד, הביקורתי, הגברי, המצמית. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה מבט לא-טבעי שהמדיה הטביעה בנו, בכדי לייצר דרכו מנגנון דיכוי פנימי והרסני, במילים אחרות: דיכוי-פיצוי המתבסס על דישון רגשות אשם. הניתוק מהמבט הביקורתי  מאד מאד קשה לי, והמאבק היומיומי בו הוא חלק חשוב בהוויה הפמיניסטית שלי. הדיבור והכתיבה על המבט הזה תופסים חלק משמעותי בשליחות המיסיונרית הסמויה שנטלתי על עצמי. צא דיבוק, צא.

 הפמיניזם שלי כמעט ואינו טרוד בשאלות טכניות כמו שוויון בשכר וזכויות תעסוקתיות –  כי התשובות לשאלות האלה מאד ברורות לי, ולכן מבחינתי אין טעם להתעכב באזורים הללו. הפמיניזם שלי מצוי בכתיבה על נשים, לעיתים העלאה באוב (=ספורט נשי אתגרי של ימי קדם) של דמויות נשיות נשכחות. הפמיניזם שלי קצת חריג כי יש בו מימד מהותני – לתחושתי, הדרישה הבלתי מתפשרת לשוויון מלא עלולה לפגוע בייחוד הנשי ולטשטש אותו, ולפיכך הפמיניזם שלי מבקש להבליט דווקא את המקומות בהם התודעה הנשית נבדלת מהתודעה הגברית, מבלי לוותר על שיווין פרקטי בשכר, בהזדמנויות וכולי. בשנים האחרונות אני מלמדת את עצמי שפת נשים. המורות שלי רבות ומגוונות. חלקן הוגות שאת ספריהן אני קוראת, חלקן אמניות שעבודתן מעוררת בי משהו, חלקן נשות יום-יום, כמוני וכמוך. הלימוד הזה מתבצע בכל מקום, בכל זמן, תוך הפריה הדדית, ורגעים של צחוק ודמע, כמו שאנחנו יודעות. אני מקווה שהלימוד הזה לא ייפסק לעולם. …ואת השפה הזו אני משתדלת להנחיל לבתי (יפעת שחם המופיעה כאן מעליי), ברוח הציווי 'והגדת לבתך'.

יודית שחר

כדי להתמודד עם השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית עלי להגדיר מהו פמיניזם בעיניי. הפמיניזם שלי אומר שאישה שווה בשכלה לגבר, ואף יותר. ואכן, כבר כשהייתי ילדה קטנה, והייתי מגיעה לבית הכנסת להתפלל עם משפחתי, הייתי מזדעזעת מהחדרון הנידח והחנוק בו החזיקו את הנשים. באופן הכי טבעי זיעזע אותי שהגברים מתפללים באולם הגדול המואר סמוך לספר התורה, יכולים לגעת בו, בעוד הנשים מודרות לירכתי המבנה, מוצנעות, מושתקות, מועלמות. ידעתי שאין אלוהים שרוצה באמת להסתיר ולהעלים מחצית מברואיו. חשבתי שאם יש אלוהים כזה, הוא לא האלוהים שלי.

זו התפיסה שהתוותה את חיי והפכה אותי למה שאני, אישה עצמאית, אם, מורה ויוצרת.

להיות פמיניסטית מבחינתי אומר שאני בוחנת בשכלי ובחושי את העולם ומנסה למצוא את דרכי הנכונה בו. את מחשבתי הנכונה המקורית. זה אומר שאני יכולה לגדל את עצמי ואת ילדי מבלי שאהיה תלויה בגורם זכרי שיקיים אותי. זה אומר שאני יכולה להנהיג. זה אומר שאני רואה בנשים אחרות את אחיותיי לאחווה הנשית. שאני מצפה מנשים אחרות להיות חלק מהאחווה הזאת, ואם הן לא, להצטער בשבילן שאינן מבינות עד כמה קשה להתנהל יום-יום בחברה שעדיין מתנהלת על פי חוקים זכריים, ותפיסת עולם זכרית. חברה בה נשים מותקפות ומוטרדות מינית בכל יום ויום. חברה שבה נשים מקבלות מסרים שהן אזרחיות סוג ב' במקרה הטוב. חברה ששליטיה הזכרים בחרו להם אלוהים בדמות זכר שליט נוקם ונוטר.

מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (1)

הרעיון לפרויקט הזה נולד כשרציתי לכתוב על פמיניזם לא לוחמני, לאחר מספר דיוני רשת סוערים (למשל זה) שעסקו בפמיניזם ונגזרותיו, אבל לא הצלחתי לנסח פוסט עד הסוף. לצורך סיעור מוחות הפניתי שאלה בנושא לנועה אסטרייכר, שמצדה הציעה להגדיל את מעגל הנשאלות.

פניתי אם כך לנשים יקרות, כולן כותבות מוכשרות ומוערכות, שאת חלקן אני מכירה אישית. כולן אוחזות בתודעה פמיניסטית, הנחשבת מתונה יחסית (או לפחות כך חשבתי – נכתבו גם דברים שהפתיעו אותי). כל אחת מהכותבות התבקשה לענות בנימה אישית על השאלה: מה מגדיר אותי כפמיניסטית?

את המושג "פמיניזם דיאלוגי" טבעתי אד-הוק, ואני לא חותמת על כלום בקשר אליו. אולי הכי טוב להגדיר מה הוא לא. פמיניזם דיאלוגי אינו רדיקלי, אינו משפטני, אינו אקדמי, אינו פוסט-פמיניסטי בנוסח "סקס והעיר הגדולה" (אולי הוא גם יותר סטרייטי מקווירי, אבל לא בדקתי לעומק. הנחתי שרוב הפמיניסטיות הקוויריות הן גם רדיקליות ואולי אני טועה). מעבר לזה אין לו קול אחיד, מלבד העניין המשותף בהגדרה מחודשת של העצמי, של ההתמודדות עם היות אישה והיות פמיניסטית, ושל הניסיון לתרגם את כל אלה לעשייה חברתית כלשהי.

רשימת הכותבות לא "ממצה" ולא "מייצגת", מפני שהמעגלים שבהם אני נעה הם לא העולם, ואני לא מינה צמח. יש כמובן עוד כמה שמות שמאוד רציתי לראות כאן, אבל לא יכלו להשתתף בגלל סיבות טכניות ואחרות. אני אסירת תודה לכל מי שהרימו את הכפפה! הכותבות מופיעות לפי סדר הא'-ב' של שם המשפחה (לא בגלל שזה פטריארכלי אלא כדי לאפשר לאם ולבת לבית שחם, המשתתפות שתיהן, להופיע זו לצד זו).

הכוונה היתה לא לפרסם מניפסטים, אלא לתת מספר נקודות התחלה לדיון, ולהמשיך משם. אם נהניתם, הנהנתם או התרגזתם, זו בהחלט התחלה טובה.

קריאה נעימה! הפוסט מחולק לשניים, ומומלץ במנות קטנות. (ועלה גם באתר "מחשבה שנייה").

*

נועה אסטרייכר

הפמיניזם שלי מאוד פשוט: אני מאמינה שלנשים שמורה הזכות לכל אופציה שגברים זכאים לה.

אני לא חושבת שפמיניזם משמעותו אישה רמטכ“ל – אלא שלכל אישה תהיה האופציה להפוך לרמטכ”ל, ולשם כך להימדד על סמך כישוריה ויכולותיה ופעולותיה בלבד, ולא לפי שום דבר אחר.

שלנשים תהיה האופציה לעשות המון ילדים ולהישאר בבית, ולא כברירת מחדל. שתהיה להן גם האופציה להיעשות קרייריסטיות ולהעביר את הטיפול העיקרי בילדים לבן/בת הזוג. או לא לעשות ילדים בכלל ולא לעשות קריירה בכלל, וכולי. כל אישה לפי בחירתה.

שלכל אישה תהיה שמורה האופציה להיעשות אקדמאית, פיראטית סומאלית, חוקרת פאלוסים ניאוליתיים. וכל אישה תוכל לבחור באופציה זו או אחרת, כמו גבר בדיוק, רק לפני השיקולים הנקיים של יכולות, כישורים, אמצעים ועוד.

כיום, לכל גבר בינוני מינוס שמורה האופציה להיעשות כל מה שיבחר, בעוד שנשים צריכות להצטיין מעל ומעבר (בעיקר מעל ומעבר ליכולות אנושיות) כדי לזכות לאותן אופציות כמו ששמורות לגבר בינוני מינוס. לתינוק זכר שנולד במזבלה יש יותר אופציות תיאורטית מאשר לאישה שנולדה למשפחה מהמעמד הבינוני. נשים נעצרות בשלב הילדים, כי שתי האופציות היחידות שלהן הן או ילדים או קריירה. או התאבדות איטית לאורך שנים ומירוץ מופסד מראש נגד השעון.

בקיצור – נשים וגברים אינם זהים, אבל השוויון ביניהם צריך להתבטא בדבר אחד שמשנה הכל: שוויון הזדמנויות. שיוכלו לבחור, איש או אישה, לפי רצונם ויכולותיהם האישיות, לא המגדריות.

גילי בר-הלל סמו

מעולם לא חשבתי על עצמי כעל פמיניסטית, לא השתייכתי לאף ארגון שמתויג כפמיניסטי ולא יזמתי אף פעילות בשם הפמיניזם. אבל כשהאשימו אותי שאני פמיניסטית, התבוננתי בעצמי היטב, והגעתי למסקנה שבהיותי מי שאני, אני לא יכולה אלא להיות פמיניסטית.

עם השנים למדתי ששוביניזם גברי הוא לא נחלתם הבלעדית של הגברים, ודווקא כשנשים לוקות בו זה הרסני הרבה יותר, כלפי עצמן וכלפי נשים בסביבתן. בחברה שמפלה נגד נשים, גם נשים מפלות נגד נשים, בלי לחשוב פעמיים.

אני לא מאמינה שנשים שוות בכל דבר לגברים. נשים שונות ועוד איך מגברים. ובהחלט חלק מהשוני נובע מהבדלים מולדים, כגון הבדלים פיזיולוגיים. עם זאת אי אפשר לבודד את השוני מההשפעה הסביבתית המכרעת של החברה על עיצוב תפישה של הבדלים בין נשים לגברים, תפישה שהיא לא פעם בגדר נבואה שמגשימה את עצמה. יש הבדל כי אנחנו רואים הבדל, יש הבדל כי אנחנו מאמינים שיש הבדל, יש הבדל כי יש הבדל.

אני פמיניסטית כי אני מאמינה שההבדלים בין גברים לנשים אינם הבדלים שאפשר לכמת ולדרג. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שהבדלים בין גברים לנשים בתחום אחד אינם מצדיקים אכיפת הבדלים בתחומים אחרים. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שגבריות ונשיות אינם עניין שמובן מאליו. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שאת התפישות שלנו באשר להבדלים בין נשים לגברים צריך לבחון מחדש, פעם אחרי פעם, בכל פעם שמנסים לקבוע או להבין את ההשלכות הנובעות מאותם הבדלים. אני פמיניסטית כי כשאני נתקלת באפליה נגד נשים, על אחת כמה וכמה כשהיא לא מודעת, אני כועסת.

אני פמיניסטית כי אני לא סותמת את הפה. כשכוניתי “פמיניסטית ידועה”, לא היה לזה שום קשר לנושא הוויכוח: המטרה היתה לרמוז שהטיעונים שלי אינם לגיטימיים כי יש לי אג'נדה. ובכן, אדוני, אתה תקשיב לי כי אני צודקת. גם אם יש לי כוס וציצים. אנשים כוחניים מזהים כוח ומזהים חולשות, והם יודעים שאם מטיחים את הכוח שלך בפנייך כאילו היה דבר שיש להתבייש בו, לא פעם את תתקפלי ותתביישי, ותכחישי, ותעשי כל דבר כדי להתנער מהתווית שהודבקה לך. אבל אין שום בושה בלהיות פמיניסטית.

אני פמיניסטית כי אני לא מבינה למה עובדת היותי אישה צריכה לקבוע באיזה מקצוע אעבוד וכמה ארוויח בו, ואם אגדל ילדים או לא ומה אהיה מוכנה להקריב למענם, ומה אני צריכה או לא צריכה לאהוב, ואיזו איכות של טיפול רפואי אקבל בבית חולים, ואיזו הגנה אקבל בבית משפט. אני פמיניסטית כי אני מבינה שהנשיות שלי היא קרדום לחפור בו בין אם ארצה ובין אם לא ארצה, כי אם לא אחפור בו בעצמי, יחפרו בו אחרים. אני פמיניסטית כי אני לא נכנעת לתכתיבים של מה זה להיות אישה. אני אני, ואני אישה. לכן אני פמיניסטית.

תמר המר

את הסירוס השוביניסטי במיטבו פגשתי כשהייתי סטודנטית לאמנות. לא מזג אוויר קל ולקח זמן להבין. זה היה מזמן, ופמיניזם אז, מבלי לקרוא לו בשם – היה עניין הישרדותי, מלחמה על הבית.

היום, כשאני עוסקת בעיקר בכתיבה, אני מרגישה הכי פמיניסטית, כשאני מצליחה לכתוב על נושאי גברים-נשים-עולם, מבלי לקחת בחשבון מה תהיה דעתם של גברים, או של נשים, על מה שכתבתי. גיליתי שעבורי – בנקודה שבה התחימה המגדרית מתפוגגת, נולדת הזדמנות איכותית לפרישת כנפיים. לא מובן מאליו, או קלי קלות להגיע לשם, אבל כשזה קורה זה – ממכר, מתקן, מאזן, נעים מאוד וגם פמיניסטי, במובן המאוד פרטי של המילה.

נטליה ויזלטיר

ככל שאני מתעמקת ברחשי לבי כלפי הפמיניזם, מתחוור לי כמה כפוי טובה יחסי אליו. ברור לי שבלעדיו הדברים היו ממש לא משהו, והרבה בזכותו הגענו עד הלום. אבל  בתחושת הבטן עדיין רוצה להיפטר ממנו. כמו גשר בשיניים, שבלעדיו היה לך חיוך של סוס, או גלגלי עזר שברגע הקריטי לא היית מגיעה רחוק בלעדיהם, הפמיניזם הוא חיובי ותומך, אבל את לא רוצה להיתקע איתו לכל החיים. שיישר את מה שבא ליישר וייצא מהפריים בלי עדויות מרשיעות. שהרי כל אפליה מתקנת באה לספר לי שהייתי פעם מקולקלת, Nigger of the world, סוג של גטו הפוך. שלא לדבר על אפליה מתקנת אחרים, כי לא ניחא לך עם מי שאת. זה מזכיר לי את דברי חברתי ענבל שובל, "מי שמגדיר את עצמו היטב, אף אחד לא יכול להגדיר אותו." אם הייחוד של הגבר כגבר מעולם לא הפריע לו להיות בנאדם שלם, למה הייחוד שלי כאישה צריך להפריע לי? תנו להיות כפי שאנו, על המיוחד שבנו כנשים, אל תפחדו למצוא את ההבדלים.

הפמיניזם שאני יכולה לחיות איתו מכיל את הזכות לשמר את הקוטביות ולהפיק את מלוא הכייף והעוצמה מההבדלים בין המינים, ובטח שלא לתת לבידול הזה משמעות מנמיכה עבורנו כנשים. הלחץ הסמוי להיות כמו גבר לגמרי מלחיץ, וגרוע מזה, ההשפעה של המאמץ הזה שלנו על הגברים בלתי נמנעת.

כנראה יש משהו בקלישאת הגול העצמי של הפמיניזם, במלחמתנו לשנות את האחרים, זאת אומרת הגברים, סירסנו את אלה שמולנו, מה שהשאיר אותנו עם גברים פחות גברים. כל כך רצינו להרוג את ההבדלים, שנשארנו בלי הקוטביות שנותנת את הכייף שבלהיות אישה. מה שזורק אותי לסצנה מסרט די ותיק, העולם לפי גארפ, שבו הגיבור נורה למוות לאחר שהתחזה לאישה כדי להשתתף בכנס פמיניסטיות. יופי, אז הפכו את אשתו האוהבת לאלמנה. מה יצא לה/להן מזה?

מבחינתי הפמיניזם הוא כמו שירות תיקונים, צריך אותו היכן שעדיין מקולקל. בתור שכזה הוא חיובי ותומך – חקיקה בנושאים שנוגעים לגוף האישה ולבריאותה, ליכולתה לקדם את עצמה במקומות עבודה וליהנות מתנאים שמאפשרים לה את תפקודה השונה כיולדת ואם טרייה (וזה לאו דווקא שוויון, כידוע האישה יולדת והגבר לא). קידום האינטרסים  של נשים, מתוך ראיית צרכיהן ורווחתן הפיזית, הנפשית, החברתית והכלכלית. אבל הרי זה פשוט היגיון בריא! באותה מידה החוק צריך להעניק תנאים לאבא טרי שמתפקד כמשפחה חד הורית או חד מינית.

לעומת זאת, הקישור של הפמיניזם הלוחמני עם התייחסות משפטית ואנושית הוגנת לאישה שנפגעה מהטרדה מינית, הוא עירוב תחומים מניפולטיבי מסוכן. לפשעים יש להתייחס כפשעים, בצורה המעוגנת בחוק. עצם המחשבה שההגנה הראויה לאישה במובן זה היא עניין פמיניסטי היא מטרידה ומעליבה. הטרדה מינית היא הטרדה מינית, פמיניזם או לא.

דפנה לוי

רבקה ווסט, הסופרת והעיתונאית הבריטית, אמרה שאנשים מכנים אותה "פמיניסטית" בכל פעם שהיא נוקטת בעמדה שמבדילה אותה מסמרטוט ריצפה או מזונה.

זאת הגדרה חיננית ונעים לי להתחיל בה, משום שגיליתי שכל ניסיון שלי לדבר על פמיניזם נגמר בהצהרות פומפוזיות מדי או סרקסטיות מדי או מיליטנטיות, ולא לשם כך התכנסנו.

האמת היא שברמה האישית, האפשרות שמישהו חושב עלי כך או אחרת רק בגלל היותי אישה נראית לי כל כך מופרכת, שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד איתה.

גדלתי בבית שהיו בו גם שני אחים גדולים ממני. ההורים שלי והם מעולם לא הצביעו על הבדלים בינינו, שאינם הבדלים אישיים לגמרי, בהעדפות, בכישרונות, בנטיות הלב. אף אחד לא עיקם את האף כשרציתי לשחק כדורגל ולגדל צבים ולעבוד בעץ במקום לסרוג, ורק שנים אחר כך הבנתי איזה צל"ש מגיע לאימא שלי שנלחמה במקומי עם המורה למלאכה שחשבה שמדובר בשערורייה.

בהמשך הדרך אף אחד גם לא לחץ עלי ללדת ילדים. להפך, אמא שלי אמרה לי את אחד המשפטים הכי אנושיים שאימא יכולה לומר לבת שלה: "הבנתי מזמן שאנחנו מאוד שונות, וזה בסדר". ולא ידעתי שמדובר במשפט פמיניסטי, כי אז עדיין לא ידעתי שאפשר אחרת.

אני משתדלת לחיות את החיים שאני באמת רוצה, צריכה ויכולה. אני בהחלט לא תמיד מצליחה, אבל כשזה קורה בגלל השריטות האישיות שלי זה מטריד אותי, ובכל זאת לא נורא. כשזה קורה בגלל שאכפת לי מה חושבים, מה מצפים ממני וכולי – זה חבל לי מאוד מאוד.

אביבית משמרי

האם המאבק הפמיניסטי לא מעניין אותי יותר? אי אפשר לומר דבר כזה, כי הפמיניזם אף פעם לא "נגמר". אבל עבורי, אחרי שנים של עשייה פמיניסטית, הוא כבר הנחת יסוד שאין צורך לדקלם אוטומטית.

אכן, יש המון דברים איומים שגברים עושים לנשים ממש עכשיו ומעבר לפינה, ושמצדיקים מאבק מתמשך בזירות שונות. השאלה היא, מה אני עושה עם זה בחיי היומיום שלי? האישי הוא הפוליטי – האם הוא גם צריך להידחק לכל מפגש יומיומי שלי עם כל גבר שהוא?

מודל האמזונה הפמיניסטית כבל אותי לא מעט בעבר – למשל, לא הרשה לי לחשוף חלקים פגיעים ושבריריים מעצמי, כפי שהייתי רוצה, מול גברים ובכלל. גם האג'נדה הנחרצת יכולה להיות סוג של רעלה, שמאחוריה אישה מסתירה חרדה, טינה, בדידות, ניכור ועוד. ובעיקר כעס על גברים. כעס גנרי מהסוג שעלול להתעורר למשל אחרי התנדבות של כמה שנים במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (ההתעוררות של כעס כזה היתה הסיבה העיקרית לכך שעזבתי את ההתנדבות במרכז, לפני שנים רבות).

האם אפשר להתנהל ביומיום מתוך מודעות לאי-צדק ההיסטורי הידוע כלפי נשים, אבל לא להיות מוכתבת לפיו? אני שואלת אך לא עונה נחרצות. אני רוצה להיות אדם שלם, ולא להימדד רק דרך הפריזמה החונקת של הנשיות. מצד שני, אין לי כוונה לבטל חלקים עצומים וארכיטיפיים בתוכי, להסתיר את השאיפה להתמסר לקיומי כאישה (ואם) ולנסות להיראות נייטרלית מבחינה מגדרית. זה הפרדוקס הפמיניסטי, כנראה.

הייתי רוצה להיווכח שאפשר להמשיך את המאבק הפמיניסטי בדברים הדורשים שינוי, ועם זאת לעבור מהלך הרוח של האמזונה השוצפת, לדיאלוג בין-אישי פתוח ולא כעסני מול גברים. להפוך את הפרדוקס לשביל הזהב.

אסתי סגל 

לא מגדירה עצמי כפמיניסטית. מגדירה עצמי כמי שמשתייכת למין האנושי.

ככזאת אני מאמינה בשוויון. בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים להומואים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים.

– אז למה את לא מצהירה שאת פמיניסטית?

ולמה אני לא מצהירה שאני אישה? רואים את זה, ושומעים את זה, ומרגישים את זה. לא צריך להצהיר. בעובדה שאני אישה כלולה גם העובדה שאני פמיניסטית. בהיותי בן אדם כלולה העובדה שאני אשת שמאל. מהעובדה הזו נגזר קיומי כאן.

– אז את כן מצהירה?

זהו, שלא. אני לא מצהירה שום דבר. אני לא מאמינה בהצהרות. אני מאמינה במעשים ובעבודה. קשה. זה מה שאני עושה כל חיי. בעצם קיומי. ואני נמצאת בחזית כל המאבקים החברתיים האפשריים. גם במה שנקרא המאבק הפמיניסטי. אבל לא רק, ולא במקום הראשון, ולא קודם כל, ולא על חשבון מאבקים אחרים, וגם לא במקומם.

לא מאמינה באפליה מתקנת. לא לי כאישה, ולא למזרחי – כמזרחי, ולא לצעירים – כצעירים, ולא לערבים – כערבים. הבעיה הכי גדולה, כנראה, של כל המגזרים המקופחים ובעיקר שלנו הנשים – היא הפרטת השמאל ושימת מאבק אחד כמאבק העיקרי על חשבון מאבקים אחרים. העובדה שאני אישה לא תגרום לי להעדיף אישה רק בגלל שהיא אישה, כי זה אותו העוול רק הפוך.

ובינתיים, בעודנו מתעסקים במילים והגדרות, העוול רק הולך וגובר ואיתו האפליה, הפער בין משכורות הנשים והגברים, הקידום במקומות העבודה, באקדמיה, בפוליטיקה, הביזוי וההשפלה. אז קדימה לעבודה – השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

המשך.

"סבלנות וחוכמה משתלמות". ראיון עם אפרים קציר

 

בניקוי מגירות ישנות מצאתי ראיון שערכתי עם אפרים קציר ב-2001, כשהנשיא-לשעבר המנוח חגג 85 שנים, והתפרסם ב"כסף", מוסף  סוף השבוע דאז של "גלובס". זה היה אחרי שנים שקציר ישב במעונו אשר במכון ויצמן, הרחק מהתקשורת. בראיון הוא נשמע נינוח ומפויס, משלים עם עברו (לבד מרגשות קשים שעלו בבירור אצלו כאשר הוזכר הפיגוע שקטל את אחיו, המדען אהרון קציר ז"ל) ועסוק למדי בהווה שלו.

חמש שנים אחר כך, בשנת הולדתו ה-90, כיכב קציר, הרבה פחות מפויס, במוסף "7 ימים" של "ידיעות", בחשבון נפש נוקב שעשה עם עברו המשפחתי, ואני רציתי להגיד "היי, זה לא אותו אדם!". אצלי עדיין שמור האיש נעים הסבר עם החיוך האירוני, עם הראייה האופטימית אך-לא-נאיבית, עם סוכנת הבית המגישה לו כוס תה, וידידו דובי זלצר שנקבע לו זמן ביקור מייד אחרי.

 

* * *

שמו של פרופ' אפרים קציר מתנוסס לא רק על הקיר במשכן נשיאי ישראל, כנשיא הרביעי, אלא גם חקוק בקיר הפנתיאון המקומי של חוקרי מדעי החיים. "דור הנפילים של הביוטכנולוגיה", אמרו עליו ביראת כבוד בכירים בתעשייה. "בימים האחרונים יש ירידה במכירות ההיי-טק בעולם, אבל לא בביוטק", הוא מציין. "זו נקמה פורתא בכל מי שאמר לי בזמנו 'אתה מבלבל את המוח".

מי אמר לך?
"בזמנו הלכתי לתמ"ס וביקשתי שיתנו כסף לפתח ביוטק. הם היו אומרים: כמה כבר מייצאים שם, לעומת אלקטרוניקה? שניתן כסף למי שבקושי חי? ואני אמרתי, תראו שהאלקטרוניקה תגיע לרוויה, כי מי שיש לו טלוויזיה לא יקנה חדשה כל כך מהר.אבל לאכול ולהתרפא תמיד צריך. אז הם היו זורקים אותי החוצה".
קציר יושב היום בביתו שבמכון וייצמן, עם תה ועיתונים, מקבל אורחים מזדמנים ומדבר. על המזנון מונחת מצנפת רקומה, מתנה משגרירת קזחסטן שבאה לבקר לאחרונה. רק דקה לפני תום השיחה איתו הוא מצביע על ידו השמאלית, שנותרה פגועה לאחר שבץ מוחי שעבר בשנה שעברה, ומחייך: "אחרי השבץ אני יכול להשתמט מהרבה משימות".
המשפט הזה מאפיין את קציר. האופטימיות של האדם הלא-צעיר הזה היא כמעט תמיד" למרות". למרות טרגדיות משפחתיות שפקדו אותו בעבר, למרות מלחמה בטחנות-רוח ממשלתיות בתחום הביוטכנולוגי, למרות מצבה של היד השמאלית.

אבל אין לתת לחזות הרכה והמשלימה הזאת להטעות. קציר יודע גם להיות חריף כשצריך. הוא מדען פעיל, חבר באקדמיה הלאומית למדעים, עוקב בדריכות אחר המתחדש בתחום חקר הגנום, מקדיש מחשבה רבה לבעיות האתיות הסבוכות שהמחקר הזה מעלה.
בנאום שנשא לאחרונה אמר: "המדענים העוסקים בתחום התורשה חייבים להתמקד גם בהיבטים החברתיים והמוסריים של עבודתם". שאלות של מוסר העסיקו אותו מאז ימיו הראשונים במעבדה, ועיסוקו באתיקה מדעית הוליד ספר שכתב יחד עם דוד גבעול: "הצצה למטבחו של הכל-יכול", העוסק בגנטיקה ואאוגניקה, 

דיברו לאחרונה על שיבוט אדם.
"צריך נורא להיזהר מזה. תודה לאל שבכל הארצות היום זה אסור, וגם הרבה פעמים,השיבוט לא מצליח, בבני-אדם בוודאי. גם אם כן יצליח, מי יודע איזה יצור ייווצר ממנו. עשו איזו חתונה סביב אבי בן-אברהם (המדען הישראלי שהצהיר בזמנו על כוונתו לשבט אדם – א' מ'). אני מכיר אותו ואת אחותו. שניהם באו אליי בנוער שוחר מדע, היא היתה בת 13 והוא בן 15, ושאלו: מה נלמד? לה המלצתי ללמוד רפואה,לו אמרתי: תלמד פיזיקה.
"אחר-כך נכנס לו לראש שהוא גאון, שהוא הנכד של איינשטיין. הוא אמר לעיתונאים שאני ממליץ עליו מאוד, ואחר-כך ביקש ממני המלצה להיות מועמד הליכוד אצל ביבי. הוא עשה אז כסף בהקפאת מתים, מתוך מחשבה שיוכל להחיות אותם. נפגשנו לחמש דקות,ואז הוא נעלם. אחר-כך אמר שאני לא ממליץ עליו בגלל צניעותי. איפה?…
"כולם מבינים שזה אדם שמשהו קרה לו מבחינה מנטלית, אבל הנה הוא בעמוד הראשו ןב'הארץ'. הרי אתה יכול ללכת לבית-זונות ולספר, וזה מושך אנשים, אבל זה לא רציני".

גולדה לוחצת

 

אפרים קצ'לסקי נולד ב-1914 באוקראינה ועלה לארץ בגיל 8. השנים המוקדמות שלו בארץ מאופיינות בפעילות בהגנה, שם כונן יחידה למו"פ של חומרי נפץ.בשירותו הצבאי כבר היה קצין מדען ראשי של משרד הביטחון, בדרגת אלוף-משנה, והמחקר שניהל במסגרת חמ"ד (חיל מדע) נשא את הניצנים של הקמת רפא"ל. עם השנים צבר תארים בביולוגיה, בוטניקה, כימייה וכימייה פיזיקלית, ובתשי"ט קיבל את פרס ישראל למדעי החיים. קציר נמנה עם מייסדי מכון וייצמן, וגם כונן את המחלקה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. לפני הנשיאות שימש כראש המחלקה לביו-פיזיקה במכון וייצמן,שאותה יסד. המחקר המדעי, הוא מעיד, הוא "האהבה הראשונה והנמשכת שלי. אבל ברור שצריך לתרום במקצוע שלך לפיתוח מדינת ישראל". האמירה הזו עמדה במבחן הביצוע כשגולדה ביקשה ממנו להפוך לנשיא.
"ביקשה" זו מילה עדינה: ראש הממשלה דאז התקשרה בשעות הקטנות של הלילה לקציר, ששהה אז בכנס מדעי בבוסטון, והמשיכה להתקשר מדי יום, עד שאמר הן. מפיו של קצירזה נשמע כך: "גולדה הסתכלה עליי כמו ילד קטן שהיא תחנך אותו. כל זמן שביקשה לא הסכמתי, וגם מפנחס ספיר הצלחתי להתחמק. אבל מנהל מכון וייצמן אז, מאיר וייסגל, אמר: אין לך ברירה, זה טוב למכון, וחשבתי שצריך לקבל את הדין. את וייסגל אהבתי".
קציר אולי לא היה הנשיא המשפיע ביותר של ישראל, אך נפל בחלקו לשאת בתואר הזה בשנים קשות והפכפכות, 1978-1973. על קו התפר שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם קמפ-דייוויד. הוא נבחר ב-11.4.73 ב-66 קולות, מול מועמד הליכוד, אפרים אורבך, שזכה ל-41 קולות. עם הבחירה, לפי בקשת יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו, עברת את שמו.

הוא נכנס לתפקיד במאי 1973, ועבר שלושה ראשי ממשלות – גולדה, רבין ובגין – שעם כולם, הוא מעיד, התיידד ברמה האישית. עובדי בית הנשיא סיפרו על נשיא דייקן וקפדן, שעם זאת לא אהב טקסיות ורשמיות. בראותו את החצוצרות והאופנועים שליוו את השיירה שלו, אמר למקורביו: "לא נותנים לחיות".
"בארץ פחות מעוניינים בנשיאות של מדען. חושבים: יש לנו צרות כל יום, מה אנחנו צריכים עוד אחת? כשחיים וייצמן היה לנשיא הראשון, הוא אמר לי: אתה תהיה מדען די טוב, אבל אל תתעסק בפוליטיקה, כי הסוף שלך יהיה כמו שלי. כמובן, כאיש צעיר,לא שמעתי לו".

סאדאת מבקר

 

קציר גם לא תיאר לעצמו שחצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד תפרוץ מלחמה. "אלה היו ימים מאוד קשים. בדרך-כלל מצרפים לנשיא מפקד מהמטה הצבאי שיעדכן אותו במתרחש. לי היה קשה במיוחד, כי הכרתי הרבה מהקצינים האלה, וגם את דדו הכרתי היטב". הוא מונה בחטף "ביקורי פצועים" כחלק הקשה של הנשיאות, ודי לזכור שהמלחמה הותירה 2,500 פצועים, והטבח במעלות (1974) הוסיף לרשימה עוד כמה עשרות. אבל חודשים מספר לפני שקציר סיים את תקופת הנשיאות, הגיע אנואר סאדאת לישראל וסגר את המעגל של שלום-מלחמה.
"התיידדנו מאוד, הוא היה מנהיג של ממש. הוא ניסה להגיע לחוזה שלום, אם כי לאכל-כך אהבנו את התנאים שהציג. אבל היה ברור שמתחיל תהליך שעשוי להוביל למצב של אי-מלחמה עם מצרים. הרגשתי בו שיש עם מי לדבר, הוא ידע שאני לא פוליטיקאי,ודיברנו מלב אל לב.
"ניסיתי קצת להרגיז אותו. אמרתי: אני יודע שישבת בבית-הסוהר הרבה זמן, נהנית שם? הוא אמר, 'זה היה בית-סוהר של האנגלים, לא נורא, הם לא מענים אותך. מה שהיה נורא שם זה הבידוד. עכשיו, כשאני מנהל ישיבות ממשלה ועולה בעיה קשה, אני לוקח שבוע חופשה, הולך לארמון, מחליט ואז חוזר לממשלה ומנסה לשכנע'. אמרתי לסאדאת: זה רעיון מצוין. אצלנו כל חברי הממשלה כל-כך עסוקים, שאין להם זמן לחשוב.
"לא אשכח שלקחתי אותו משדה התעופה כשהגיע לישראל, ובדרך לירושלים עמדו ערבים,דרוזים, נוצרים ויהודים והריעו שלום וסאלאם. ליד סאדאת ישב קצין צעיר, שתפקידו היה להדליק לו את המקטרת. סאדאת שאל אותי באוטו: מה עושה האולד ליידי? (גולדה מאיר), ומה עושה אריק שרון? אמרתי, 'הוא עכשיו שר החקלאות, אבל הוא מפקד שכולנו מעריצים, עם עוז לב, הוא עבר את התעלה'. אמר סאדאת: לו הייתי תופס אותו בזמן שחצה את התעלה, הייתי חונק אותו בידיי".

ומה אתה אומר היום על אריק שרון?
"אני מכיר את אריק. כולם יודעים שהוא ביצועיסט בחסד עליון. כשהוא אומר משהו הוא ינסה לקיים אותו. זו הזדמנות גם לנו וגם לו לראות את הקו שלו, שהוא פחות אידיאליסטי ומרחיק לכת מזה של ברק. אולי זה בדיוק מה שצריך לעשות".
טוענים שהוא לא תמיד אומר אמת.
"יש בזה חלק מן האמת. אבל יחד עם זה הוא פתוח ומסור לעם ישראל בצורה בלתי רגילה. עם כל הביקורת, אולי גם הגיל עושה את שלו. את זה אני ודאי יודע עכשיו".
אתה תמיד רואה את חצי הכוס המלא?
"אני מקווה שהכוס תתמלא לאט לאט. ולאו דווקא בילדים של משפחות דתיות".

חובה, לא אהבה

 

כשקציר סיים את הכהונה, במאי 1978, שער הדולר עמד על 16.59 ל"י, וישראל כבר היתה בעידן קמפ-דייוויד. גדעון אלון כתב ב"הארץ": "הראשון ששמע על ההחלטה הסופית לפרוש היה שר האוצר, שמחה ארליך… בגין ניסה לדבר על לבו (של קציר) שימשיך בקדנציה נוספת, אך קציר רצה לחזור לעבודה בביופיזיקה".
סירבת לבקשת בגין לקדנציה שנייה.
"זה היה גם בגלל מחלתה של נינה (אשתו, שנפטרה ב-1986 ממחלת הסרטן, א' מ'),וגם כי התייחסתי בכבוד למוסד הנשיאות. בחמש השנים האלה הכרתי טוב מאוד את הפוליטיקאים,ומחלק מהם לא נשארתי עם הרגשת כבוד. לא טוב שנשיא ידע את כל החולשות. צריך שהוא יהיה מעריץ, תמים, שמאמין בתום-לב שהוא מייצג את הטוב והיפה".
הפוליטיקאים לא התייחסו אליך בכבוד?
"התייחסו בכבוד. אפילו בגין, שידע שקיבלתי חינוך סוציאליסטי, התייחס אליי תמיד יפה. ידעתי כל מה שקורה. בזמן פגישות קמפ-דייוויד הוא היה בא אליי עם מפות ומסביר. גם רבין וגם גולדה".
אז איפה חוסר הכבוד?
"או! היה כבוד אליי, אבל כל הרכילות ששמעתי לא הוסיפה לכבוד שלהם".
מעבר לזה, קציר פשוט רצה להמשיך לחקור. "מי שיושב בבית הנשיא עשר שנים, אין לו לאן לחזור כמדען. אני לא מעוניין בכסף וגם לא בכבוד, אבל להבין תהליכי חיים, איך הטבע משתנה, זה סיפוק בלתי רגיל".
הרגשת הקלה?
"כן, חזרתי לעשות מה שאני אוהב. הנשיאות היתה מין חובה מספקת, אבל לא האהבה הראשונה שלי".
במאי 1978 ערך קציר מסיבת פרידה ויצא למסע הרצאות באירופה וארצות-הברית. על רקע ביקורת ציבורית, הוא נסוג בו מהכוונה להחזיק דירת-שרד בירושלים לאחר הפרישה,והסתפק בשכירת סוויטה בבית-מלון ירושלמי, עם כל עלייה לבירה.

אחריו נכנס לבית הנשיא יצחק נבון, לפניו כיהן זלמן שז"ר שתי כהונות רצופות. עדיין היתה תקופה של קונסנזוס בכל הקשור למשרה הרמה הזו. שני הנשיאים האחרונים כבר קיבלו מנות של ביקורת ציבורית, אבל קציר עדיין סבור שהנשיאות היא מוסד שכבודו במקומו.
"רוצים לחסוך, אז חושבים לבטל את מוסד הנשיאות. זו טעות. מה שעושים היום זה משחק פוליטי. מפלגה זו לוחצת כך, השנייה לוחצת אחרת, אז בוחרים אדם. אם אפשר להחזיר את דרך מינוי הנשיא הקודמת, זה רצוי".
עם בחירת הנשיא הנוכחי (משה קצב, א' מ') אתה שלם? הוא נבחר בדרך שעוררה מחלוקת.
"אני חושב שהוא נוהג יחסית בטוב טעם, בטקט ובהבנה. הוא לא מעורר ריב. אני שמח שהוא נבחר".
שמעון פרס?
"עבדתי איתו הרבה שנים ואני מכבד אותו. יש לו הרבה יתרונות, וגם חסרונות. הוא מתאים לנשיאות בהרבה דברים, אבל אני לא מקבל עיקרון של גישה פוליטית לבחירת הנשיא. ההחלטה התקבלה בדרך דמוקרטית".
עזר ויצמן?
"ויצמן קצת דיבר יותר מדי, אני מכיר ומחבב אותו, הייתי מפקד שלו בהגנה. אבל אין לו גבול".

אתה סבור שהולך ופוחת הדור?
"לדור שלי היו אידיאלים של הקרבת חיים. עכשיו האידיאל הוא משכורת יותר גדולה, כסף. אבל מי שחי רעב הרבה שנים ופתאום מגישים לו אוכל, מתנפל ורוצה לאכול הכול.אחר-כך הוא רואה שהסיפוק הוא לא רק באוכל. אני מקווה שהזלילה הזו והרדיפה אחרי הון מהיר וחיים טובים ייפסקו, ויראו שאידיאלים גדולים הם חשובים. חיים של מוסר ויחסים טובים בין בני-אדם".
אתה מאוד סלחן.
"אני יודע כמה אנשים נפלאים יש פה. בסוף אפילו העיתונאים יבינו".
מה בדבר טון הדברים העכשווי? צעקות, פופוליטיקה?
"אני צופה בזה פחות ופחות, כי זה משעמם אותי עד מוות. יושבים ארבעה אנשים וצועקים אחד על השני, והם לא יודעים מה הם מדברים בכלל. שילמדו מהאנגלים איך לדבר, בהערות שדוקרות יותר מכל צעקה".
ירושלים הוזכרה בעבר כאחת מהאהבות שלך. מה חשבת כשדיברו על חלוקת העיר?
"זו היתה טעות, העמדה של ראש הממשלה הקודם (אהוד ברק, א' מ'), לומר בקלות שהוא מוכן לחלוקה. לנו יש ירושלים אחת, שאנחנו חולמים עליה הרבה שנים, רוצים ביקרה ושומרים על העתיקות ומרכזי הדת יותר מכל עם אחר שהיה פה, וגם בנינו עיר חדשה. לערבים זו לא העיר הקדושה ביותר. הייתי עושה הכול כדי שלא יחלקו את ירושלים".
ויתורים בשטחים?
"בשטחים עצמם, שם יש רוב כל-כך גדול של פלסטינים שאין לנו צורך בו. אפילו המצרים לא שמחו להיות אחראים לעזה. אבל צריך לעשות הכול בזהירות, לשקול כל צעד, שהביטחון שלנו לא ייפגע. אסור לוותר בקלות על ארץ-ישראל".

למרות העברות, שמו המקורי, קצ'לסקי, מלווה עדיין את קציר, בעיקר בפרסומים המדעיים. "גם אחי אהרון ז"ל החליף את השם, אבל אני לא נכנעתי כל זמן שאבא חי".
אחיו של קציר, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים וחצי, הפרופ' אהרון קציר, נרצח בהתקפת הטרור שערכו קוזו אוקאמוטו היפני ושני מחבלים נוספים, בנמל-התעופה בן-גוריון במאי 1972. רימוני הנפץ שהושלכו שם הרגו 20 איש ופצעו 50. האובדן הכבד היה גם אישי, גם מדעי: אהרון היה אז ראש המחלקה לכימיית פולימרים במכון וייצמן.
ניכר שלקציר קשה לדבר על זה. גם לאחר שלושים שנה, זיכרון האירוע עדיין טרי. "הייתי שם חצי שעה אחרי שנרצח. איזה טרוריסט משוגע. אבא שלו היה כומר, ורצה להיפגש איתי ולבקש סליחה. אמרתי: יש מעשים שלא מדברים עליהם".

 

מדענים, לכו לחקלאות

 

קציר עוקב אחר האופנות המשתנות במחקר העכשווי. "בשבועות האחרונים מאוד מתפעלים מפרויקט מיפוי הגנום האנושי. לצערי ולשמחתי רואים שאנחנו מאוד דומים לקופים, זה פחד אלוהים. למרות שמכון וייצמן השתתף בפרויקט הזה, זה אחד התחומים שבהם אנחנו מזדנבים אחרי העולם. אנחנו טובים במחשבים, במערכות, בחקר חלבונים, ולאט לאט גם יותר במערכות גנטיות".
אבל בניגוד לאופנות האלה, הוא תמיד תמך בביו-חקלאות דווקא: "ביולוגיה מולקולרית, גנומיקה ופרמצבטיקה מושכים מאוד את לב הצעירים, כי מזה אפשר לקבל רווחים גבוהים. הם חושבים: מה זה חקלאות, אין לנו אפילו מים לתפוחי-זהב. אבל ליצור זרעים שיניבו יבול גדול יותר, צמחים שעמידים לפטריות או טפילים, לעזור לארצות מתפתחות, כמו שישראל היתה עושה פעם, זה חשוב".
ומה עם פיתוח תרופות?
"יותר קל להרוויח בביוטק פרמצבטי, אבל יש חברות כל-כך גדולות בעולם, שלהתחרות איתן זה לא פשוט. ואם נרוויח, מיד הן יחתרו תחתנו ויוציאו מוצר יותר טוב. בחקלאות יש לנו ניסיון עצום, ומ-100 מיליארד דולר של מכירות מוצרי ביוטק בעולם, 40% הם בחקלאות. אל נעמיד פנים שבריאות זה הדבר הכי חשוב, ונמכור תרופות רק לעשירים שיכולים לשלם. יש עולם שצריך מוצרים חקלאיים. אנחנו רואים מה קורה עם מחלת הפרה המשוגעת. בעיה כזו צריכה להיפתר על-ידי ביוטק חקלאי.
"תחום נוסף הוא טיהור הסביבה. התעשייה הכימית זיהמה את הסביבה, ומי התהום הולכים ומזדהמים. אפשר לנקות את זה על-ידי חיידקים, וגם ליצור חומרים חדשים שמזהמים פחות. בעולם, החברות בתחום הזה הולכות ומתפתחות, בישראל כמעט אין".

לגבי הפריחה שנחזתה בהיי-טק בשנים האחרונות הוא נחרץ למדי (רגע לפני התפוצצות הבועה, א' מ'): "חלק גדול מזה ייכשל.וגם הצלחת החברות בחממות נמדדת בזה שבסוף קונה אותן חברה גדולה. צריך לגדל חברה. אצלנו אין נשימה ארוכה, אם מחר אפשר להרוויח.
"עזרתי ל-BTG (היום סאביינט, א' מ') ולאינטרפארם, שהלכו בשיטות שונות. BTGאמרו:אנחנו ישראלים, תהיה לנו חברה ישראלית עם נציגים בחו"ל. באינטרפארם אמרו: להיפך,נימכר (לסרונו השווייצית, א' מ'), נהפוך לחברה- בת ונשאיר תהליכי ייצור מסוימים בארץ. שתיהן חברות מצליחות, אבל BTG יותר קרובה ללבי, והם מפתחים יותר טוב מאשר אינטר פארם".
מכירת חברות מעלה את נתוני הייצוא הלאומי.
"בהחלט, רק אם הרוכשת היא לא חברה שלוקחת את כל הידע אליה וממשיכה לפתח".
מה בדבר הפרטת החממות?
"צריך מאוד להיזהר. המילה הפרטה נשמעת נחמדה, כי זה לא פקידים מנהלים. אבל צריך גם שהמדען הראשי יבדוק וימצא פרויקטים עם חשיבות לאומית וסיכוי גבוה,ובהם יתמוך. צריך שיהיו יזמים, אבל שיהיו להם עוז והבנה. זה תפקיד המדען הראשי:לא רק להשקיע בחברות שהצליחו כבר, אלא באלה שיש להן סיכוי להצליח. סבלנות וחוכמה משתלמות".

למחשבים יש לו יחס אמביוולנטי: "זה עולם חדש, וצריך להיעזר בו. זה מקל. אבל זה לא תחליף לרעיון מקורי, לדברים שרק המוח האנושי יכול לעשות, ולא שום מחשב או רובוט. צריך להבין שאלה כלים, אבל עדיין יש לפתח מחשבה ויוזמה מקורית. אפשר לעשות הרבה אם היהודים יתאמצו קצת לטווח רחוק. שלא יהיה Me too .
האקדמיה הלאומית למדעים, גוף של נבחרים שנוסד ב-1960 ביוזמתו של האח אהרון ז"ל, תציין בקרוב את יום-הולדתו ה-85 של קציר. הוא עצמו ממשיך לתרום לאקדמיה הלאומית, ומרגיש שהוא "ממלא את הצו שאהרון רצה בו מאוד". בין היתר, סייע בגיוס לקרן למו"פ לאומי שליד האקדמיה, שמטרתה לתמוך דווקא במחקר בסיסי, לאחר שהמדינה החלה להתרכז בתמיכה במחקר יישומי.
אבל בין כל המחוות לעבר, האיש עצמו עדיין פעיל במעבדה שלו, ועדיין לא הפסיק לשאול שאלות. המדע לגביו הוא הצורה הטהורה ביותר של התבוננות אמיתית במתרחש. "עכשיו אני נהנה ממחקר טהור, לחקור למשל למה האקמול מגיע למוח ולא לרגל. אני נהנה לשחק עם ילדים, לראות אותם גדלים. אני רוצה עדיין, לעת זיקנה, ליהנות קצת מהחיים".

העז של ילו: ארץ של עבדים בפרברים

 

חשבתי להתעלם מהקמפיין הטרחני של ילו, חיכיתי שיירד כבר מהמסך הקטן והנה הגיע ופלש לי לצג (באתר הארץ, כולל פעייה מרגיזה של עזים. תיכף ומייד סגרתי החלון).

מה זה הדבר הזה – עז? ממתי לחיות את החיים זה עז? תחשבו מה הם אומרים שם. אתה חוזר מהעבודה, או נוסע לעבודה – כנראה, אחרת אי אפשר להסביר למה האנשים האלה נוהגים לבד בלי שום נהרה על פניהם. אשתך מתקשרת ומבקשת שתקנה חלב ועוד כמה דברים –

…זה עז? ממתי ללכת לקנות חלב ולחם זה "עז"? הרי זו אחת המשימות הכי נחמדות שיש לאדם, לקפוץ רגע למכולת, ליהנות מזה שאפשר לרדת לרחוב ברישול כי זה רק לרגע למכולת, לבקש לרשום על החשבון, להגיד שלום למישהו. או: ללכת למעדנייה או לסופר בקניון, לבחור קצת מפה וקצת משם, לצאת תמיד עם קצת יותר ממה שהתכוונו. או: ללכת לאחת המפלצות החצי-חינמיות בפאתי הערים, להעמיס עגלה של 400 שקל ולדעת שגם הפעם חסכנו 3 שקלים על הגבינה הצהובה. והכי טוב: להזמין דרך הטלפון או הרשת, לשבת לקרוא עיתון ולחכות שהשליח יביא לכם, מזיע, את מנת היוגורט השבועית.

אבל לא – בחיים על פי ילו, לקנות חלב ולחם זו תקלה במרוץ היומיומי. טרדה, כי שכחנו ללכת לחנות, ואין לנו זמן בשביל זה. או, בהחלט, אנחנו אנשים עסוקים לכל דבר ועניין. אין זמן לכלום. האם הלקוח על פי ילו הוא אדם שאין לו זמן לכלום כי הוא צריך לארגן מסיבת יומולדת לאמא שלו, או לסיים לכתוב ספר מתח, או להעביר עוד קצה של בוקר עם אהובתו? אולי אין לו זמן כי הוא כל הזמן ממציא דברים חדשים בעבודה? לא, אין לו זמן כי הוא כל הזמן נוסע מפה לשם בפרברים!

נוסע, נוסע, ואין לו תחנת יציאה בשום מקום נורמלי, חוץ מהחנויות המכוערות עם ריח הבנזין.

חיים של נסיעות יומיומיות. יוממות, קוראים לזה. חיים של טרדה ומפח נפש, לבזבז שעתיים ומעלה כל יום. להגיע בזמן אם יש מזל, כבר לא זוכרים לאן ובאיזה כיוון. לעבור עוד רמזור, להיכנס הביתה לפני שיחשיך. להספיק לראות את הילדים לפני שנרדמים. לקוות שבבית אפשר יהיה לשבת סוף סוף רגל על רגל ולשתות קפה… עם חלב! מה? חלב! לא קניתי! ואם לא אקנה עכשיו לא יהיה לי, כי אני גר במקום שבו אין מכולת!

ללא ספק, עז. ולא אחת, אלא עדר עצום ורב. לא סתם הן פועות באתר של הארץ – נורא-נורא קשה לחיות ככה. אני גרה בבועה ללא ספק, אבל המדינה המצטיירת מהקמפיין הזה היא וואחד מקום מבאס. מקום של יוממות. כמו באמריקה, רק בלי החופש והמרחבים.

 

כן, זה גם קשור לדברים שריקי כתבה על הטור של עמית שהם.

51 דברים קטנים

1. לצאת לקניות עם סל קניות או שקית בד, במקום לצבור שקיות ניילון.
 
2. אם כבר צוברים שקיות ניילון – להשתמש בהן לאיסוף הזבל (ולרוקן לעתים קרובות יותר), במקום לרכוש שקיות זבל מיוחדות.
 
3. בנהיגה, לבחור תמיד בדרך המהירה והארוכה יותר, על פני הדרך הקצרה יותר שמלאה בצמתים ורמזורים. נהיגה כזו יעילה יותר מבחינת צריכת הדלק.
 
4. להפחית את כמות הרעש שמפיק מזגן מיושן, על ידי החלפת המנוע ושימוש בכנף משופרת.
 
5. בנסיעה בתוך העיר למרחקים קצרים – להעדיף אופניים. על פי מדידות, נסיעה באופניים למרחקים בינוניים בתוך תל-אביב גוזלת מחצית מהזמן של נסיעה במכונית.
 
6. לתת לילדים נייר משומש כחומר יצירה בעיסת נייר. אם אין ילדים בגיל המתאים ויש כמויות נייר גדולות – לתרום לגן או מתנ"ס סמוך.
 
7. לאסוף את המים שיוצאים מהמזגן ולעשות בהם שימוש חוזר בהשקיית העציצים.
 
8. להקפיד על החזרת בקבוקים תמורת פיקדון. במסגרת חוק הפיקדון, כל מיכל משקה (מפלסטיק, זכוכית ומתכת, למעט מוצרי חלב) שקיבולתו בין 100 מ"ל ל- 1.5 ליטר (לא כולל) מחויב בפיקדון בסכום של 25 אגורות.
 
9. בתכנון בית, להקפיד שהחדרים הנמצאים בשימוש רב יפנו דרומה ומזרחה (חוסך חשמל וחימום), וחדרי השירותים והמקלחות יפנו צפונה (מאפשר אוורור).
 
10. בבניית בית, להשתמש בחומרי בנייה ממוחזרים (כמו עץ, רעפים או אבנים) שפורקו מבית אחר.
 
11. להשתמש בשני שליש מהכמות הרגילה של אבקת הכביסה, נוזל הכלים ונוזל שטיפת הרצפה. אלא אם מדובר בלכלוך חריג, המינון המופחת יעיל באותה מידה.


12.
לא לשפוך שמן שנותר מהבישול ישירות לכיור – לספוג במגבת נייר או לשפוך לתוך שקית אטומה, ולזרוק לפח.
 
13. להימנע מהעמסת יתר על המכונית – מטען חורג גורם לאימוץ רב של המנוע, פליטה מוגברת של מזהמים וצריכת דלק רבה.
 
14. לבעלי סירות או יאכטות – לבדוק בתדירות גבוהה את מצב הצנרת ולהחליף צינורות ישנים, לשמור על שיפוליים נקיים ויבשים תמיד, להקפיד ששמנים לא יישפכו למים.
 
15. לסגור את הברז בזמן שמצחצחים שיניים, כשמסתבנים במקלחת וכשמסבנים כלים.
 
16. להקפיד להחרים חברות מסחריות שגורמות לזיהום הסביבה.
 
17. לכבות את האור כשיוצאים מהחדר.
 
18. לעבור לשימוש בביו-דיזל – סולר ביולוגי המיוצר משמנים צמחיים ומן החי, הפולט כמות נמוכה יחסית של מזהמים.
 
19. להשתמש בטפטפות להשקיית הגינה, ולא להשקות בשעות הצהריים החמות, אז מתאדים המים, אלא בערב או מוקדם בבוקר.
 
20. להתקין מערכת למיחזור מים אפורים (מי כיורים, מקלחות וכביסה) למילוי הניאגרה או להשקיה של עצים, שיחים וצמחי נוי. מיחזור כזה יכול לחסוך עד 50% מצריכת המים הביתית.
 
21. להעדיף ולעודד צריכת מזון אורגני שלא עבר ריסוס והדברה.
 
22. לוותר שימוש בחומרי הדברה להרחקת יתושים לטובת דרכים לא רעילות (התקנת כילה, הפעלת מאוורר תקרה, "מנורה כחולה", שימוש בשמן ציטרונלה).
 
23. להעדיף מגורים בקרבה למקום העבודה, כדי לחסוך בדלק לנסיעות יומיומיות.
 
24. להעדיף חומרי ניקוי ידידותיים לסביבה (מפירמות כמו Tidy ,Ecover או "סביבה יפה") על פני אקונומיקה, אבקת כביסה או סבון כלים "רגילים".
 
25. להתקין מתקן חיסכון (מדיח דו-כמותי) על הברז ובאסלה.
 
26. להעדיף צבעים, דבקים וחומרי בידוד ידידותיים לסביבה, שאינם פולטים חומרים רעילים.
 
27. להתקין בגינה מערכת לתאורת חוץ סולארית או פאנלים סולאריים לקליטת קרני השמש.
 
28. להתקין בבית מתקן לטיהור מים במקום קניית בקבוקי מים מינרליים (חיסכון בצריכת פלסטיק).
 
29. להתקין דוד שמש (או לדרוש מבעל הדירה השכורה שיתקין דוד כזה).
 
30. להעדיף נסיעה משותפת ברכב אחד תוך חלוקה בהוצאות. 
 
31. לקחת את הילדים לסדנאות אקולוגיות של מחקר ויצירה.
 
32. להעדיף בגינה צמחייה חסכונית במים – במקום דשא רגיל, הצורך כמויות גדולות של מי השקיה, אפשר לשתול צמחים בעלי תכונות דומות של כיסוי קרקע, כמו דיכונדרה זוחלת או פרנקניה לויס.
 
33. במקום לזרוק – להעביר הלאה (לצדקה או לחנויות יד שנייה) בגדים, ספרים, כלי בית וצעצועים שפג תוקפם.
 
34. סודה לשתייה, חומץ ולימון, הוכחו במחקרים כחומרי ניקוי יעילים לא פחות מהחומרים התעשייתיים.
 
35. להפצת ניחוח טוב בבית או בשירותים – להדליק נר ריחני למספר שניות ולכבות, או להשתמש בבושם (זול…) במקום לרסס בספריי הרגיל. 
 
36. להתקין תריסים חיצוניים שימנעו חדירת קרינת שמש ישירה לבית ויחסכו בעוצמת המזגן.
 
37. להקפיד על ניקיון המיקרוגל הביתי. הצטברות של אוכל או רטבים על הדפנות או במערכת נעילת הדלת עלולה לגרום לזליגת קרינה.
 
38. לעשות שימוש חוזר בנייר שכתוב רק על צדו האחד.
 
39. לערוך מקלחות משותפות לשניים או יותר מבני הבית.
 
40. למצוא את הדרך הטובה ביותר להיפטר ממלאי גדול של פסולת שהצטבר אצלכם. באתר משרד איכות הסביבה יש רשימת מפעלים הממחזרים או אוספים פסולת למיחזור (בין היתר: גזם, מתכות שונות, סוללות, נייר, פלסטיק, קלקר ושמן מאכל משומש).
 
41. בבניית בית, כדאי להעדיף גג בצבע לבן, שיקלוט מינימום של קרינת שמש, או "גג ירוק" – גג מכוסה צמחייה, המפחית את התחממות התקרה, משפר את הבידוד התרמי והאקוסטי וכן פועל כ"ריאה ירוקה" לכל דבר.
 
42. לדלל במים את הסבון הנוזלי המוכן לרחיצת ידיים או גוף – גם יחס מים-סבון של 1:4 הוא אפקטיבי.
 
43. בטיפול בעור התינוק, להשתמש בצמר גפן ספוג במים פושרים במקום במגבונים לחים, שאינם מתכלים וספוגים בכימיקלים.
 
44. להצטרף לשירות האיסוף של מיכלי משקה תמורת פיקדון, שמרכז תאגיד המיחזור אל"ה.
 
45. להקפיד על חיפוי הקרקע בגינה, מה שיכול להביא לחיסכון של עד 50% בכמות מי ההשקיה.
 
46. לבעלי גינה: לצבור את הפסולת האורגנית מהמטבח בתוך בור קומפוסט שישמש לדשן.
 
47. להסיר כתמים מבגדים לבנים באמצעות ייבוש בשמש (יעיל לא פחות מאקונומיקה).
 
48. לרכוש צמיגים רדיאליים, המפחיתים את צריכת הדלק של המכונית.
 
49. להעדיף מוצרי נייר ממוחזר, ובכלל זה נייר טואלט מתוצרת ממוחזרת (מפירמות כמו "שמורת טבע" או "היער הירוק").
 
50. למצוא שימושים יצירתיים לאריזות: מקופסאות פלסטיק או פח אפשר להכין כלי לעטים, לאחסן ברגים או אביזרי מטבח קטנים, להכין רעשנים לילדים וכדומה. בקבוקי יין
נאים יכולים להפוך לכלי אחסון לשמן וחומץ. ניירות עטיפה של מתנות יכולים לשמש כנייר ארונות או כעטיפה למתנות תוצרת בית (עוגיות, ריבות וכדומה). דיסקים ישנים אפשר להפוך למובייל לילדים, לשלט לדלת של בני הנוער, לתחתיות לכוסות, לשעונים (בתוספת מנגנון קנוי) ועוד.
 
51. להציץ ב"דפים ירוקים" המרכז אינדקס של עסקים ושירותים בתחומי טכנולוגיות הסביבה. 
 
 (פורסם בגיליון ינואר של המגזין "עושים חשבון" ומובא באדיבות המו"ל).

הרס תאים והרס לאומי: ראיון עם פרופ' אהרון צ'חנובר

היום פורסם שהחוקרים הישראלים פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו זכו בפרס נובל לכימיה. אין הזדמנות טובה מזו להביא בשנית ראיון עם צ'חנובר שפורסם ביוני 2003 במוסף "כסף" של "גלובס". שימו לב לאכזבה שלו מהעובדה שלא זכה בפרס נובל בשנה שעברה. השנה הוא בטח מרחף על עננים. מזל טוב.

* * *
חוקר עטור פרסים הוא חתן פרס ישראל, פרופ' אהרון צ'חנובר. החשוב שבהם הוא פרס לסקר, הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס נובל, שניתן לו בשנת 2000 (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו ופרופ' אלכסנדר ורשבסקי). אבל גאוותו הגדולה של צ'חנובר כרוכה בפרס אחר. "הכי התרגשתי לקבל את פרס ישראל", הוא אומר, "למרות שפרס לסקר חשוב פי מיליון. אני ישראלי, התרבות שלי פה. אני רוצה לעבוד פה, לגור פה ולמות פה". ועם זאת, צ'חנובר צובע את עתידה של המדינה בצבעים קודרים. "אני רואה סכנה גדולה לקיומה של מדינת ישראל", הוא פוסק.

הפסקנות היא צד בולט במפגש עם צ'חנובר, אדם מוחצן ומרתק. לפעמים הוא פסקני עד כדי כך שהוא נבהל מניסוחיו שלו-עצמו ומבקש לתקן, מה שקרה לאחר השיחה איתו. גם ההצהרות הבוטות שיובאו בראיון זה, יובאו בגרסתן המרוככת. ויש כמה כאלה, מפני שדברים רבים מטרידים את צ'חנובר.

"אנחנו פוגעים במשאב שהוא אחד החיוניים ביותר לקיום המדינה – בהשכלה הגבוהה", הוא קובל. "בראשית ימי המדינה נבנו פה קמפוסים מפוארים. בימים קשים יותר, בשנות ה-50, תוך קליטת מסות של עלייה, השכלנו לבנות מערך מפואר. ועכשיו אנחנו מקעקעים במו-ידינו את המערך הזה.

"כל המדינה הזו נוצרה על-גב האוניברסיטאות. מה אנחנו כבר מייצאים? חקלאות? אנחנו מייצאים היי-טק. והנה אנחנו פוגעים קשות בחינוך הגבוה, שמים אותו בעדיפות שנייה. האוניברסיטאות נפגעות תקציבית, וביכולת שלהן להתרחב. גם החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת. המערכת החינוכית פגועה גם בבתי-הספר התיכון והיסודי".

ש: מה עוד יהרוס אותנו?
"אנחנו במו-ידינו. אנחנו נעשים חברה מאוד מוקצנת, דתית, פוליטית, חברתית. נכון שגם השכנים שלנו לא רבנים. אני לא חושב שאם אני אתן לערפאת את המעבדה שלי פה, יהיה פתרון לסכסוך. אבל אנשים פה לא מבינים מה הם עושים, הם איבדו את ערך הדמוקרטיה.

"אני פסימי גם לגבי עתיד ישראל לטווח הארוך, אלא אם יבואו האמריקנים ויעשו אצלנו סדר. ההתערבות שלנו עם הפלסטינים, מבחינת השקפת-העולם שלי, היא בלתי נסבלת. לשלוט על שלושה מיליון איש ולנשל אותם מרכושם זה בלתי נסבל.

"כאשר נתניהו, בהשקפת-עולמו, מטרפד את השלום, הוא מטרפד גם את התוכנית הכלכלית, שהוא עצמו מביא. הרי בלי שלום התיירים לא יזרמו, ולא יקרה פה כלום. אין כלכלה בלי שלום, ואין אופק מדיני היכן שמתפוצצים. גם אם ייקחו לי 7% או 21% מהמשכורת, זה לא יעזור. ואני לא אומר שהליכוד הביא את ההידרדרות", הוא מנסה לאזן.

עם כל הביקורת והציניות כלפי המתרחש במדינה, צ'חנובר מתעורר לחיים כשמדברים על נוסטלגיה. "אני אוהב פה את ההיסטוריה המדהימה, את השפה", הוא נדלק. "את ההקרבה שהיתה פה, במלחמת השחרור, בייסוד המדינה. בן-גוריון היה מנהיג שאין כדוגמתו. הוא לקח כמעט אספסוף והפך אותו לעם".

ש: והיום אין מנהיגים שאתה מאמין בהם?
"נתתי אמון באיש שאכזב אותי באופן קיצוני", הוא מודה. "קוראים לו עמרם מצנע. הוא לא הצליח לעמוד בלחצים. דליה איציק ופואד קצת לחצו, והוא נשבר. עכשיו, בגלל עליזה שנהר אחת, הוא גם לא יכול לרוץ לראשות עיריית חיפה. הבנאדם התכופף כשנשבה רוח. גם ברק היה אכזבה גדולה.

"הרס השמאל הישראלי מפחיד אותי. מאז האינתיפאדה האחרונה נוצר חוסר שיווי-משקל. השמאל נעלם, מפלגת העבודה לא קיימת. יש מפלגה בודדת שכל הכוח בידה. היא יכולה להתקיף את בית-המשפט העליון, להעביר את התוכנית הכלכלית. זה אבסורד מארץ האבסורדים".

"אני טובע בזה. אלה החיים שלי"

משרדו הזעיר של צ'חנובר, בתוך מכון רפפורט שבטכניון, גדוש להתפקע בספרים וכלי-מעבדה, במזכרות מטיולים בעולם, ובתמונות של בני-משפחה וחברים. המון שעונים מתקתקים בחדר, כיוון שהוא "מוקסם ממנגנונים מכניים". הטלפון מצלצל כל חמש דקות, הפאלם בפעולה, האי-מייל מתריע. והפרופסור עצמו יושב בתוך האנדרלמוסיה בתלבושת הנצחית שלו: טי-שירט, ג'ינס ומוקסינים. "זה נוח. אין אצלי עניבות. יש אחת שאשתי נותנת לי, שהקשר עליה קבוע, עולה ויורד".

הוא נולד בחיפה ב-1947, התייתם מהוריו בגיל צעיר ועבר לגדול ולהתחנך בבית דודתו. אחיו, יוסי צ'חנובר, מנהל קרן אתגר ולשעבר יו"ר דירקטוריון אל-על, מבוגר ממנו ב-14 שנה. לדבריו, יוסי שימש בעבורו כדמות אב. עד היום השניים קרובים מאוד ונמצאים בקשר יומיומי, למרות הבדלי הגילאים ("הוא התגייס כשהייתי בן 3").

צ'חנובר סיים את התיכון ב-1965, והתקבל לעתודה האקדמית של צה"ל, ללימודי רפואה. במהלך השירות הפסיק את לימודי הרפואה למשך שנה ("לא הספיק לי, אז הלכתי לעשות מאסטר"), ולמד ביוכימיה בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. בשנת 1973 החל את הסטאז' שלו בבית-החולים רמב"ם בחיפה, שם גם קיבל את תואר הדוקטור.

בסוף השירות הצבאי, ב-1976, הוא עבר לעבודת חייו – דוקטורט בהנחיית פרופ' אברהם הרשקו, במחלקה לביוכימיה של הפקולטה לרפואה בטכניון. חמש שנים ישב שם, ובמהלכן גילו השניים את התגלית המדעית שתזכה אותם בפרסים – גילוי המנגנון המופקד על פירוק החלבונים בתוך התא ופענוחו. המערכת הזו זכתה לשם "אוביקוויטין" (Ubiquitin), על-שם החלבון הממלא בה תפקיד מרכזי.

מאז פרסום התגלית, ב-1978, פורסמו כעשרת-אלפים מאמרים מדעיים על המערכת, ועשרות חברות פרמבצטיקה הוקמו על בסיס הידע. בנימוקי השופטים למתן פרס ישראל בתחום הביולוגיה, שניתן לצ'חנובר בפברואר השנה, נכתב: "למחקרים אלו השלכות מרחיקות לכת בהבנת הבסיס המולקולרי למחלות שונות, ובעיקר למחלת הסרטן".

כבר לאחר התגלית הזו, קיבל צ'חנובר דרגת מרצה בטכניון. ב-1981 נסע לעשות פוסט-דוקטורט ב-MIT במסצ'וסטס, שם גם גילה, יחד עם פרופ' אלכסנדר ורשבסקי מהמחלקה לביולוגיה, את תא המוטנט הראשון במערכת האוביקוויטין. למעבדה הקטנה שלו בחיפה חזר ב-1984, ולא פסק לחקור. "אני טובע בזה", הוא אומר, "חושב על המחקר כל הזמן. אלה החיים שלי". מעבר לזה, חולקים עם צ'חנובר את חייו אשתו, המנהלת את המחלקה הגריאטרית בבית-החולים כרמל, ובנו הסטודנט.

ההרצאה הקטנה שצ'חנובר נושא בתוך המשרד הצפוף מסייעת לפשט את המידע המסובך שסביב מערכת האוביקוויטין לכדי מונחים שנלקחו ממערבון. "בתא יש הרבה שודדים, גנבים ופורצים – חלבונים שונים שיש לפרקם", הוא מסביר. "התקפלות, התחמצנות, או זרחון של חלבונים הם בעצם סוגים שונים של 'פשעים'.

"אבל למערכת הזו יש המון משקיפים, חלבונים-שוטרים שמסתובבים ומחפשים גנבים. אם חלבונים מתקפלים פתאום בדרך חדשה, השוטר, שהוא החלבון המשקיף, מוציא אקדח מהכיס ומצמיד אליהם להם 'תג מוות', שמסמן אותם לפירוק. המטרה היא שמירה על סדר, על איכות גבוהה של חלבונים. בעצם, הוא אומר, "גילינו מערכת שמוציאה חלבונים להורג".

"הרס, אבל לא הרס טוטאלי"

בתוך גרעין התא של כל תא בגופנו, מסביר צ'חנובר, עושים המוני חלבונים את מלאכתם: החלבון המצמיד סימון, החלבון המהווה סימן (הלוא-הוא האוביקוויטין), והחלבון המפרק ומוציא להורג. 1,500 חלבונים מרכיבים את המערכת הזו, אולי המורכבת ביותר בגוף, שהיא ומרכיביה מהווים 2%-4% מסך הגנום האנושי. ואין פלא, יש לה הרבה עבודה: מדי יום נהרסים 10%-15% מן החלבונים בגוף.

במילים אחרות, בכל שבועיים בערך נהרסים כל חלבוני הגוף כולו, ומוחלפים בחדשים. מעבר לכך, אוכלוסיות מסוימות של תאים מתחלפות בקצב מהיר, חוץ מתחלופת החלבונים בתוכם, שנמשכת כל הזמן (למשל, כל תאי מערכת העיכול מתחלפים אחת לשלושה ימים לערך).

ישנם סוגים פשוטים בהרבה של הרס חלבונים: למשל במערכת העיכול, שם המטרה היא למנוע העברה לגוף חלבונים זרים שמקורם בחי ובצומח שבמזון. שם החלבונים מתפרקים ללא אבחנה. "אם אכלת סטייק ב-500 שקל ומישהו אחר אכל פלאפל", מתאר צ'חנובר, "כל ההבדל ביניכם מתמצה בטעם הרגעי. כשזה עבר את שלב הלעיסה בפה, נגמר ההבדל". סוג שני של פירוק מתרחש בזרם הדם, והוא כבר מבוקר הרבה יותר. במקרה של פציעה, למשל, החלבונים במערכת קרישת–הדם הורסים זה את זה בתגובת שרשרת, ויוצרים קריש-דם שמגליד את הפצע. אבל מערכת האוביקוויטין עולה על כל אלה במורכבותה.

"פירוק חלבונים בתוך תאים חייב להיות מבוקר", מסביר צ'חנובר. "אחרת התא יעכל עצמו לדעת. תהליך ההרס בתוך התא מכוון רק נגד החלבונים המתאימים – אותם פורעי-סדר שצריכים להתפרק בדיוק באותו רגע. זו מערכת שצריכה לדאוג להרס, אבל לא הרס טוטאלי".

ש: ובכל-זאת, איך זה שהגוף שלנו הורס כל-כך הרבה חלבונים?
"יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא סיבה 'רעה', למרות שאין טוב ורע בביולוגיה. אנחנו חיים בסביבה עוינת של חום גבוה – חום הגוף, שנשמר ברמה של 37 מעלות. יש לכך יתרון, כי זו הטמפרטורה שבה מהירות התהליכים הביולוגיים בגוף אופטימלית. אבל יש לכך גם מחיר: החלבונים הם מבנים מורכבים, והם ניזוקים בסביבה כזו.

"כשאת קונה בשר או מוצרי חלב שבנויים בעיקר מחלבונים, את מאחסנת אותם במקרר כדי שלא יתקלקלו. הדרך של הגוף להתגבר על הקלקול היא החלפה של הפגום בחדש. אם היינו חיים במקרר, לא היינו צריכים לעשות החלפה.

"הסיבה ה'טובה' להרס חלבונים היא שיש חלבונים שצריכים להיות שם רק בזמן מסוים. למשל, פקטורי שעתוק, שאותם אני חוקר עכשיו. אם את הולכת לבקר חולה אדמת למשל, הוא יעביר לך את הווירוסים שלו. אבל כיוון שקיבלת חיסון לאדמת, תאי הזיכרון אצלך 'יזכרו' את הנוגדנים לווירוס ויתחילו לייצר אותם – וזה קורה באמצעות
פקטורי השעתוק. הנוגדנים ינטרלו את הווירוס, וכשלא יהיה צורך לייצר יותר נוגדנים, פקטור השעתוק ייהרס באמצעות מערכת האוביקוויטין.

"בעצם, היציבות של הגוף שלנו היא אשליה. חלק גדול מהמערכת שלנו מתחדש בקצב מסחרר. זה מעלה את השאלה, למה אצל אדם בריא יש תהליך כזה של החלפת חלקים? למה יצורים חיים הם דינמיים? למה אנחנו לא כמו אוטו? הרי באוטו, כל עוד אין התנגשות או נזק, לא צריך להחליף חלקים.

"השאלה היא לא רק למה זה קורה. זה מעלה גם שאלות פילוסופיות – אם בתוך חודש אני מחליף את כל תאי הגוף, אז זה אני או לא אני? ליהודי הדתי יש תשובה לזה. לחילוני אין".

ש: לך יש תשובה?
"אני מאמין, אבל לא אכפת לי. כל עוד ייתנו לי לעבוד פה בשקט, לא אכפת לי".

 

[X=nextPage=X]

על התגליות הללו, כאמור, זכה צ'חנובר בפרס לסקר לשנת 2000. הפרס, המחולק מדי שנה מאז 1944, מוענק לחוקרים "שהרימו תרומה משמעותית לחקר גורמי התחלואה והמוות המשמעותיים ביותר", כפי שקובע תקנון הפרס. בשונה מפרסים אחרים, הוא מוענק בעיקר לחוקרים המצויים בעיצומו של תהליך חקירה, ולא אחרי השלמתה. כך, הוענקו רבים מהפרסים על גישה חדשה למחלה, ולאו-דווקא על מציאתו של פתרון למחלה זו. צ'חנובר חלק את הפרס, הנחשב לחשוב ביותר אחרי פרס נובל, יחד עם ורשבסקי והרשקו, וזו הפעם הראשונה שמדענים ישראלים זכו בו.

אלא שלמרות הגילוי המשותף, יחסיהם של צ'חנובר והרשקו לא התהדקו בשנים שחלפו מאז, והשניים שומרים על יחסים קורקטיים בלבד. הרשקו, המבוגר מצ'חנובר, מתואר כאדם סולידי, צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד ששותפו הצעיר שונה בתכלית. ההישגיות חיונית בעבור צ'חנובר, ולראיה – הוא אינו מוכן לדבר על מועמדותו לפרס נובל בשנה האחרונה, שלא הסתיימה בזכייה. אף מילה. מקורבים אומרים רק ש"הוא היה מאוכזב מאוד". 42 מזוכי פרס לסקר (או שליש מהם) זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל – בדרך-כלל, כחמש שנים לאחר הזכייה בפרס לסקר, ולעתים אפילו 15 שנים מאוחר יותר. לצ'חנובר זה טרם קרה, אבל עדיין יכול לקרות, אם מועמדותו תוגש שוב.

"כשיצאנו למסע הזה, לפני 27 שנה, לא ידענו כמה זה מורכב", הוא מספר. "היתה לנו שאלה מדעית שאין עליה מענה. בוחרים שאלה, את מתחילה לעבוד, פתאום רואה רחוב חדש, ממשיכה בו, רואה שהוא פונה ומוביל לשדרה. מתחילה ללכת לשדרה, ואז מגיעה לאוקיינוס. עכשיו, אחרי שגילינו את העיקרון, אני רואה את זה מהמרפסת, במבט מצטבר. אני גם יכול לראות לאן זה יוביל. אז לא ידענו".

ש: ולאן זה יוביל? איך ניתן, למשל, להשתמש בגילוי האוביקוויטין לפיתוח תרופות חדשות?
"למשל, תרופה לסרטן צוואר הרחם", הוא מתייחס ליישום המעשי הראשון של מערכת האוביקוויטין. "זה סרטן שנגרם מווירוס הפפילומה, שגורם למערכת האוביקוויטין להרוס את החלבון השומר על התא, בקצב מהיר יותר מהרגיל. החלבון הזה, p53, הוא חלבון ששומר על הגנום שלנו. הרי את ואני מייצרים כל יום מיליוני תאים בעלי מוטציות, שעלולים להפוך לגידולים סרטניים. אבל הגוף יודע לאתר את הגידולים האלה, והם נתפסים ברמת התא הבודד ומושמדים. מי שמשמיד אותם הוא ה-p53: כשיש נזק לתאים, הוא שולף כרטיס צהוב ודואג לתקן את הנזק, או להרוג את התא שעבר מוטציה. תפקידו הוא למנוע שינויים בדנ"א, בין היתר כדי למנוע העברה של המוטציות לתאי המין וכדי למנוע סרטן.

"אז וירוס הפפילומה נכנס לריריות צוואר הרחם. מה רוצה וירוס? להתרבות, להשתלט. הוא מחדיר את הדנ"א שלו לדנ"א של התא, ומשתלט על כל תהליכי החלוקה שלו. באופן נורמלי, ה-p53 מאתר את החדירה וקופץ, אבל הווירוס הוא כמו פורץ שמנטרל את האזעקה, לפני שהוא ניגש לכספות הדנ"א: הוא מייצר חלבון שנקשר ל-p53, וגורם לו להיראות בעיני מערכת ההרס כחלבון מקולקל, למרות שאינו כזה. מערכת האוביקוויטין הורסת את האזעקה, ה-p53, ואז הווירוס עושה בתא כרצונו, ומתרבה.

"אם חברת תרופות מפצחת את מנגנון ההתחברות הזה, בין ה-p53 לבין החלבון שהווירוס ייצר, היא יכולה לפתח מולקולה קטנה שתחסום את מקום החיבור. כמובן, זו רק תרופה פוטנציאלית, עדיין אין תרופה אידיאלית כזו בשוק. אבל הבנת מנגנוני הפעולה של מערכת האוביקוויטין יכולה להביא בעתיד לפיתוחן של תרופות חכמות כאלה".

הוויאגרה של הסרטן

מתברר שיש כבר חברה אחת שפיתחה תרופה המבוססת על התגלית של צ'חנובר והרשקו. מילניום האמריקנית (שהיו"ר שלה הוא הישראלי יגאל קולטין) קיבלה במאי 2003 אישור לשיווק בארצות-הברית של התרופה Velcade. "היא מבוססת על עיכוב המערכת שגילינו", מבהיר צ'חנובר. "זו התרופה הראשונה שתוקפת מטרה שאנחנו זיהינו, למרות שאת הרכיב שאותו היא תוקפת לא אנחנו זיהינו. הוולקייד היא כיתת-יורים. היא לא תרופה ספציפית, אבל היא משמשת בהצלחה לטיפול במספר גידולים. האתגר העיקרי יהיה בגילוי תרופות שמעכבות תהליך אחד בלבד, באופן ספציפי".

האינדיקציה הראשונה שלה מיועדת הוולקייד היא מיילומה נפוצה, הידועה יותר בשמה סרטן מוח העצם. "זה לא שוק גדול, אבל לדעתי הם בהרחבת אינדיקציה אדירה. זה יהיה הוויאגרה של הסרטן. יש אינדיקציות לסוגי סרטן נוספים, וגם אינדיקציות לא ממאירות, כמו למשל חסימה של זרימת דם למוח, שיוצרת דלקת מסביב לאזור. זו תרופה שהולכת לעשות מיליונים".

ש: בדרך-כלל אנשי חברות ביוטכנולוגיה, במיוחד בורסאיות, מקפידים לדבר מאוד בזהירות על מוצרים עתידיים. אתה לא.

"זה לא הכסף שלי", הוא צוחק. "אני מדען".

חברת ביוטכנולוגיה נוספת המפתחת את מוצריה על-סמך הבנת פעולת האוביקוויטין היא פרוטאולוג'יקס (Proteologics) הישראלית (שנסגרה לפני כשבוע – א.מ). צ'חנובר יושב בוועדה המדעית המייעצת של החברה, אבל כנראה שהדברים נמצאים בשלב מוקדם מדי, והוא לא רוצה לדבר על כך. לאחרונה פורסם כי צוות חוקרים מהדסה באוניברסיטה העברית גילה בתאים מנגנון ביוכימי, שעשוי לשפר את יעילותן של תרופות כימותרפיה, גילוי שמבוסס גם הוא על האוביקוויטין.

בין כל אלה, צ'חנובר ממשיך לעבוד על מחקריו-שלו. הוא משמש גם כחבר דירקטוריון תיאטרון חיפה וחבר בעמותה לילד האוטיסט, אבל נראה שבאקדמיה הוא מוצא את עצמו הכי בנוח. בין השנים 1994-2000 גם ניהל את מכון רפפורט, המכון למדעי הרפואה בטכניון. היום הקצב הואט במקצת: בקרוב הוא ייצא לשנת שבתון בארצות-הברית.

ש: אתה רואה מסביבך מדענים צעירים ומבטיחים?
"כן, אבל אני לא כל-כך רואה תוכנית גלובלית. להביא מדען בודד ולזרוק אותו על שולחן, מה הוא יעשה? הייתי רוצה לראות בטכניון תוכנית גלובלית ליישום במדעי החיים, הקמת מסות קריטיות, הצטיידות בתשתיות, אינטראקציות בין חוקרים".

ש: הקשר בין התעשייה לאקדמיה מתהדק והולך.
"אני משתדל לבצע הפרדה. לא הייתי רוצה לראות תעשייה בתחום הפיזי של האוניברסיטה. אנשי סגל חייבים בנאמנות לאוניברסיטה. אם הם מגלים הכול ומתחלקים בתמלוגים, כמו במקרים של הקופקסון והרסג'לין (שתיהן תרופות שפותחו באקדמיה בעבור טבע, א' מ'), צריך לאפשר לאנשים למצות את זה. הקשר הוא חיובי, אבל
האוניברסיטאות עצמן לא בנויות למסחור".

ש: יש היום חברות יישום כמעט בכל אוניברסיטה.
"האוניברסיטאות צריכות להיות המתווכות, לא הממסחרות והמחליטות. הן צריכות להביא הון-סיכון, תעשיינים, וליצור גשרים, לא לעסוק בנושא פיזית. אני אישית לא אעבוד בעבור חברה, אלא רק בעבור עצמי, כל עוד מממנים אותי. את רוב זמני אני רוצה להקדיש למחקר, בלי לחשוב על שווי מניה בשוק".

לסבתא שלך היו בעיות גנטיות

הקשר הסבוך בין מדע ואתיקה מטריד את צ'חנובר לא-פחות. "האתיקה צריכה להיות צד חזק מאוד במדע, במיוחד במשטרים לא דמוקרטיים, שבהם יש סכנות של חוסר איזון. בחברה דמוקרטית נשמעים כל הקצוות ויש מנגנוני-איזון ובלמים, יש אלף דרכים שבהן אנשים מבטאים את עצמם כנגד צעד זה או אחר.

"אבל הבעיות האתיות במדע זה לא רק שיבוט. זה נוגע לעצם חיינו. זו לא השאלה, אם סדאם חוסיין יחליט לשבט צבא של היטלרים. הרי אם זה יקרה, העולם כולו יתקומם. אבל יש דבר פשוט יותר: אם ביום היוולדו של אדם לוקחים ממנו דם ועושים לו תעודת-זהות רפואית גנטית, מה המשמעות של זה לאדם ולסביבה? האם יש אינטרס שבני-זוג יידעו זה על זה פרטים כאלה? אם הגברת מורה בתיכון והבעל רואה-חשבון, והם יודעים בסיכוי של 1:12 שלבעל יש סיכון להפרעות בריאה השמאלית, האם זה חשוב לאהבה, לילדים?"

פוטנציאל נוסף לניצול-לרעה של מידע גנטי חבוי במערכת הביטוח, אומר צ'חנובר. "אם אני בן 56, עולה לי 100 שקל לשנה לעשות ביטוח-חיים. את ילדה יפה, בגיל הפוריות, יעלה לך פחות. אולי יגידו לי, תשמע, לסבתא שלך היו בעיות גנטיות, אתה צריך לשלם עשרת-אלפים שקל. היום חברות הביטוח והאקטואריה נבנות על-סמך ממוצע אוכלוסייה במדינה. למשל, ביטוח רכב בעומר עולה יותר, כי בבאר-שבע גונבים כלי-רכב. אז יפסיקו לחשבן את האקטואריה והביטוחים על-סמך ממוצע אוכלוסייה. ולך יגידו – שלמי שקל לשנה, מחיר סמלי.

"או נגיד שהטכניון ירצה רק חברי-סגל בריאים, לא כאלה שיקבלו אלצהיימר בגיל 45, שייפלו עליו למעמסה. במקום העבודה ירצו לדעת את כל הגנים שלך, לשתייה, לסכיזופרניה… ואנשים מודאגים משיבוט אדם – מה פתאום? יש כאן בעיות קדימניות, שנוגעות לנו. זה צה"ל, זה חברת הביטוח, זה בן-הזוג שלנו. פתאום אשתי תתבע אותי אם הסתרתי ממנה מידע, על זה שיש לי שישה גנים לסרטן והיא תצטרך לממן את הילדים. איפה הגבול?"

ש: ואיפה המדע?
"המדע לא שם לב לדבר הזה, הוא מתקדם. לא התארגנו גופים לחשיבה חברתית שתעסוק באתיקה. הפתרונות האתיים מפגרים, והמדע מתקדם. היו ניסיונות בשנות ה-70 להגביל שיבוט. היום הגבלות כאלה כבר לא יעזרו".

ש: הנשיא בוש הגביל את המחקר בתאי-גזע עובריים בארצות-הברית.
"נו, אז קבוצות מדענים עוברות לעבוד באנגליה. השלטונות יצטרכו לטפל בנושא הזה בצורה אתית".

ש: איפה תרצה לראות את עצמך בגיל 80?
"קודם-כול ארצה להבין מה מתרחש סביבי. אבל לדעתי זו תהיה מהפכה אדירה, בעוד 25 שנה. אני עוד אחיה בעידן שבו המהפכה הרפואית תהיה בשיאה. לפני 25 שנה זה נראה אחרת לגמרי. לא היתה רפואת-לב התערבותית, אנשים מתו כמו משוגעים מהתקפי-לב, מבעיות קצב. היום יש סטנטים מצופים. אז לא היה MRI, השתמשו בטכנולוגיות הדמיה שלא ראו בהן חצי מהבעיות. בתיכון לא למדתי על דנ"א. למדנו אז להגדיר צמחים, הנבטנו שעועית.

"אנחנו עומדים לקצור את הפירות של הדבר הזה, של הגנום, של תפירה אינדיבידואלית של תרופות. יש המון תרופות חדשות בדרך. גם הן עדיין לא נקיות מתופעות-לוואי, אבל הפוטנציאל שטמון בכך מדהים".

ש: על מה אתה מצטער?
"שלא אחיה במאה ה-22. אני סקרן לדעת איך יורכבו התרופות של העתיד, איפה פיקששתי את הנבואה שלי. איזה מנגנון יופעל שם. אני מאמין שבגיל 80 אחזה בחלק מהמהפכה".

מקצועות שמתו: ג'ו היל

 

אתמול חלמתי על ג'ו היל
נושם, חי ובועט
אמרתי, "ג'ו, אתה מת כבר שנים"
הוא ענה, "אני לא מת, אני ממש לא מת".

"בסולט לייק, ג'ו", אמרתי לו
והוא על מיטתי עומד,
"הורשעת שם על רצח, ג'ו"
הוא אמר: "אני לא מת, אני בכלל לא מת".

"הבוסים הגדולים הרגו אותך, ג'ו
הם ירו בך, ג'ו, מזמן"
"צריך יותר מרובים כדי להרוג אדם",
אמר ג'ו, "אני עוד כאן. כן, אני עוד כאן".

והוא עומד במלוא קומה
חיוך קל בעיניו:
"מי שהם עוד לא הרגו
כבר התארגן עכשיו, כבר התארגן עכשיו"

"ג'ו היל לא מת", כך הוא אמר
"ג'ו היל לא מת אף פעם.
בכל שביתה של העובדים
ג'ו היל שם לצידם, ג'ו היל שם לצידם".

"מסן-דייגו ועד מיין
מכרה או מפעל טקסטיל, 
אם שם עובדים נאבקים
שם יימצא ג'ו היל, שם יימצא ג'ו היל".

 

השיר המופלא הזה, שנכתב ב-1936, זכה להמון ביצועים, מהקול הגבוה של ג'ואן באעז ועד הבס הנמוך של פול רובסון. זה יהיה גם השיר היחיד ב"מקצועות שמתו" שיוקדש לאדם בעל שם והיסטוריה מובחנת, לגיבור אינדיבידואלי. לכן, הפוסט הזה ייטה קצת לכיוון השיעור בהיסטוריה, אבל תסלחו לי: אל"ף אני כבר חייבת לדבר על זה, ובי"ת, יש משהו משעשע בסוף.

 

מי היה ג'ו היל (הילסטרום)? מנהיג פועלים, זמר-עם (שגם כתב שירים בעצמו), נווד חסר בית, מהגר משוודיה, כל תיאור מוזר שתתנו יהיה נכון. את קורות חייו הסוערים תראו פה, כולל סיפור הרצח שכנראה לא היה אשם בו. ומה היה לו להילחם כל כך?

צריך להבין שבאותם ימים, העובדים לא נאבקו על שברירי אחוזים בפנסיה המצטברת או על גמול השתלמות. מושאי המאבק היו לחם, נעליים, בריאות הילדים (אם אתם נכנסים ללינק אחד בשנה, תיכנסו ללינק הזה), שבוע עבודה של פחות מששים שעות, יום עבודה של פחות מ-11 שעות, לפעמים גם מים ואוויר. אנשים ידעו שהם מסכנים את חייהם כשיצאו לשביתה, והם נאבקו למוות מול קני רובים שהמעסיקים כיוונו אליהם. מנהיגי העובדים עמדו מול ניסיונות שיטתיים לחיסול שלהם, מה שבדרך כלל קרה. המאבק היה מר כל כך, מפני ששני הצדדים – המעסיקים והעובדים – ידעו שכאן ייקבעו גורלות. שמי שיוותר עכשיו, יפסיד להרבה זמן.

שני הצדדים יצאו באבידות, גם בנפש וגם ברכוש, אבל התקדים נקבע. סוף המאה ה-19 והעשור-שניים הראשונים של המאה העשרים היו התקופה שבה מאבקי העובדים קבעו איך ייראה המו"מ בין העובד למעביד מעתה, גם אם בקווים כלליים. ובעקבות המאבק הזה, ג'ו היל הפך לאחד מגיבורי מעמד הפועלים, אלה שמעולם לא שכחו מאין באו ושתמיד חתרו במרץ לאן שרצו ללכת. וכאלה אין יותר – הם נעלמו, רובם. האחרון שבהם, שגם הוא כבר נשלח הביתה, היה פולני.

 

סטייה קלה: תראו איך ב-1892 עיתון אמריקני תיאר סכסוך עבודה שהסתיים במוות של עובדי פלדה. אנדרו קארנגי, המעביד בסיפור הזה, היה ברון-שודד לא קטן, וגם אחיו של דייל קארנגי שכתב את "איך לרכוש ידידים ולהצליח בחברה" (תיקון מאוחר: הם לא היו אחים. דייל שינה את האיות של שם משפחתו כדי לזכות בייחוס למשפחת קארנגי). אבל שימו לב שבשנות השלושים התפיסה הזו, הנרטיב של "העובדים הנלחמים על כבודם האנושי", כבר היה נחלת הכלל – סוציאליזם לא היתה מילה גסה באמריקה של אז, אלא תרבות שוליים משפיעה. מעניין איך פחות מעשרים שנה אחרי כתיבת השיר, הבהלה מפני הקומוניזם (ואולי בעצם, החשש מהשפעת רוסיה) הפכו לדיבוק אמריקני שגבה מחיר כבד. לי זה לא ברור, מי שיודע שיגיד.

 

ולבסוף, הפתעה שזומנה לי: השיר כבר תורגם לעברית פעם, מזמן, על ידי מתרגם אלמוני, בחוברת "שיר נשירה…" בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, 1961. זה הלך ככה:

 

בחלומי ג`ו היל נראה,
כמו חי, דמו חומר,
אמרתי: זה עשור אינך,
לא מתי! הוא אומר.

בסולט-לייק, ג`ו, אמרתי לו,
בעמדו ליד הכר,
הם עקדוך כבן עוולה,
אינני מת, אמר.

ניצב עלי אדיר, כמו חי,
חיוך טוב בעיניו,
שח ג`ו: כל ששרדו גרדום
התארגנו יחדיו!

מסאנטדיגו עד ארץ מיין,
בכל מכרה, סדנא,
במקום שם פועלים לוחמים,
שם חי ג`ו היל, ענה! 

 
ארכאי קצת, הא? דווקא יש לי פינה חמה בלב לדברים ארכאיים, אלא אם הם עומדים בכיור (תודה רבה לעיזה על הבאת הגרסה הזו, וגם ליצהר ולג'ירפה על הסיוע בתרגום).

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

תחת הריסות התאומים

 

הכתבה הזו פורסמה ב"גלובס" בתחילת נובמבר 2001, ונשלפה מהארכיון כיוון ששאלו אותי עליה (דין התנועה, אלא מה).

מי שיהיה לו כוח לצלוח הכל, יוכל לראות עד כמה המומחים בתחומם שהתראיינו כאן צדקו או לא צדקו, בניבוי לגבי מה שיקרה לגלובליזציה אחרי ה- 11 בספטמבר ההוא. ומי שלא יהיה לו כוח, יוכל לדלג ישירות לעמוד האחרון. או לשים לב לשתי בוקסות שנלוו לכתבה:

אחת על היחס המשתנה למתנגדי הגלובליזציה (אם כי נדמה לי שהשיח בנושא קצת שכך מאז). והשנייה על ההגדרות השונות למושג "גלובליזציה" והדגשים שהן מציבות.

 

מה נותר לי לאחל? תגבירו ת'מזגן לפני שאתם מתחילים.  

 

אומרים שסוף העולם התקרב – והעולם, כהרגלו, ממשיך לנוע. שני בנייני-הענק שקרסו לפני חודשיים כמעט במנהטן סימלו את תחילתה של תקופה חדשה, שגדולים וטובים מנסים לנחש מה אופי יינתן לה. לאחר הפגיעות הכלכליות והמוראליות הקשות במערב, בתוך המלחמה שמובילה כעת ארצות-הברית, הולכת ומסתמנת חשיבה-מחדש על התפיסות שהביאו את העולם המערבי עד הנה. זה היה צריך, כנראה, לקרות מתישהו, אבל הזעזוע של התקפת הטרור במנהטן פעל כ"כפתור אדום" שהחיש תהליכים מסוימים, דיכא תהליכים אחרים, זירז התפשטות של רעיונות קיימים, וסתם את הגולל על כאלה שהתיישנו.

מה שחדש הוא בעצם שורה של התרחשויות חסרות-תקדים: ממשלת ארצות-הברית הזרימה הון לחברות התעופה האמריקניות; ממשלת שווייץ קנתה את סוויס-אייר המתמוטטת; כנסים בין-לאומיים מתבטלים בגלל חשש של המשתתפים לטוס רחוק מדי; השקעות בארצות זרות נעצרות עקב שיקולי ביטחון; אינטרסים דתיים וחברתיים גוברים בקלות על אינטרסים כלכליים. זה בהחלט לא מצב אופייני לשוק הגלובלי הדורסני המוכר. נכון שכלכלת השוק עדיין חיה, ואדם סמית רחוק מלהתהפך בקברו. אבל גם אם סוף העולם הזה עדיין לא הגיע, זוהי כנראה תחילתה של עולמיות מסוג חדש.

פרופ' ג'ימי ווינבלט, בעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן-גוריון, המתמחה בכלכלה בין-לאומית, מעריך שהזעזוע שחווה העולם בחודשים האחרונים הוא רק ההתחלה. "כבר לפני ה-11 בספטמבר העולם נכנס למעין מיתון, בעיקר בתחום הטכנולוגיה העילית. לתחושתי, קרו בעולם עוד לפני הפיגועים תהליכים שמזכירים מאוד את מה שקדם למשבר הכלכלי של שנות השלושים, כמובן בעירבון מוגבל. כמו בסוף שנות העשרים, היתה במהלך העשור האחרון התרחבות גדולה מאוד של ענפי טכנולוגיה חדשים, ושל הייצור, מעל ומעבר למה שהעולם רוצה, צריך או מבקש. המערכת היתה צריכה להצטמק, ובשנה האחרונה בנאסד"ק היו סימנים ראשונים לחזרה שלה לגודל טבעי.

"שנית, האירוע של ה-11 בספטמבר פגע בענפים נוספים, כמו תיירות עולמית. אבל זה רק הוסיף עוד נדבך. המשבר הפיננסי העמוק התחיל קודם. מעבר לרמת הפעילות הכלכלית השוטפת, נראה ירידה בפעילות הפיננסית בבורסות – וידוע שכאשר שוקי הכספים נכנסים לשיתוק חלקי, זה פוגע בכל המערכת ומוריד את רמת ההשקעות גם במדינות המפותחות וגם במתפתחות".

"הדברים היו צפויים", אומר עו"ד אמנון זכרוני, שכבר שנים נותן דעתו על הבעיות שנושאת עמה הגלובליזציה, "ואני לא מדבר רק על ההתרחשויות של הטרור האיסלמי הפונדמנטליסטי. מתוך שישה מיליארד אנשים, כמיליארד 'מסודרים', באופן יחסי, וחמישה מיליארד אינם 'מסודרים'. אם אותם ה'מסודרים' לא ישכילו איכשהו לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים בעולם – ואני לא מדבר על שוויוניות, אלא על שינוי דרסטי ברמת-חיים באזורים מסוימים – אנחנו צפויים לגלי טרור נוספים, מסוגים שונים. כי לאותן קבוצות, שהתארגנו על רקע של קיפוח, אין דרך להתמודד עם העולם השאנן והמסודר, אלא כך. הן חיות במצוקה כלכלית, בסגירות חברתית. העולם לא חושב על זה, הוא מתחיל רק עכשיו לחשוב. אבל אין עדיין בשורה חדשה שתיתן תקווה לקבוצות המקופחות".

היו לא מעט סימנים מוקדמים לבעיות שנשאה איתה הגלובליזציה המואצת. "במשוואה הנאה של הגלובליזציה", אומר פרופ' אהוד מניפז, ראש המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון ושותף לשעבר בארנסט אנד יאנג, "היה חסר משהו. לא נלקחו בחשבון האיומים, הסיכונים הכרוכים בניצול ההזדמנויות – קרי, ההשפעה המסיבית של אימוץ התקינה העסקית המערבית על העולם המתפתח. דוגמה אחת לכך היא הדרישה לתקינה סטנדרטית של הדיווח על נכסים והתחייבויות של חברות. הכפייה הזו של סעיף בירוקרטי גררה מתחים חברתיים, ויצרה פערים בין חברות שהטמיעו את התקינה המערבית לבין אלה שעדיין נמצאות בתפיסה האחרת".

דוגמה נוספת היא המדדים המערביים לשחיתות. יש דברים שנתפסים כשחיתות במערב, אבל מוכרים בחברה לא מערבית. "גרמניה, למשל", אומר מניפז, "מכירה עד היום בניכוי מס על דמי שוחד. זה לא דבר שהיה יכול להיות מקובל בארצות-הברית או בצרפת. אז במסגרת ניצול ההזדמנויות העסקיות, פעלנו נכון, אבל לא לקחנו בחשבון הרבה מהסיכונים שבנויים לתוכן". המערב רץ מהר מדי גם בתחום הטכנולוגי. הוא הכתיב אימוץ טכנולוגיות של מחשוב, שיטות תשלום, שקיפות והעברה מהירה של מידע, בעוד שהרבה חברות לא היו מוכנות לכך. מניפז מספר על רועה עזים אתיופי שפתח אתר לסחר אלקטרוני, ומספק שירותים לאחיו האתיופים, העובדים כנהגי מוניות בניו-יורק ובלונדון. תמורת תשלום בכרטיס-אשראי, הוא מעביר עזים למשפחות שלהם, היושבות באתיופיה. העסק מקומי, השוק עולמי. "זו דוגמה מצוינת ליוזמה שמנצלת טכנולוגיה, אבל יוצרת מהר מאוד פער אדיר בין הרווחים של בעל היוזמה לבין הסובבים אותו".

הסעיף השלישי של מניפז הוא הסדר החברתי החדש, שיוצר מתחים בייחוד בארצות מתפתחות. "בארצות כאלה המבנה ההירארכי של המשפחה חשוב, והמבוגרים נתפסים כמנחים את הדור הצעיר. ברגע שהדור מתחיל לדבר על עסקים וטכנולוגיה שהמבוגרים אינם מתגברים עליה, הוא מפר את התפיסה הזו.
"או למשל דמוקרטיזציה. הגלובליזציה של העסקים גרמה ודורשת שארצות יהפכו במהירות לדמוקרטיות. סין, למשל, עוברת מהפך מחברה קומוניסטית לחברה סוציאליסטית, עם כניסת האינטרנט ועם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. זו פריצת-דרך שדורשת שינויים משמעותיים מבחינת הדמוקרטיזציה של החברה הזו". [X=nextPage=X]

 

גם האיסלם גלובלי

"מדברים על מלחמת ציביליזציות, אבל זה לא בדיוק כך", אומר עו"ד זכרוני. "זו מלחמה של מצוקה פונדמנטליסטית, והיא סבה יותר על 'איבה כלפי משהו'. בזמן המלחמה הקרה דיברו על כך שצריך להחליף את המשטרים הקומוניסטיים. אבל כאן אין אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה, כמו שהקומוניזם עמד מול הדמוקרטיה הקפיטליסטית. כאן יש התארגנות על רקע פחות מופשט, פחות אינטלקטואלי, רקע שהוא בעיקרו 'אנטי'".

"אלמלא יצרה המודרניות עוני והשפלה, אטומיזציה של בני-אדם ואובדן חיי קהילה" – מאזכר ד"ר נסים קלדרון מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב מה שכתב לאחרונה ב"מעריב" – "לא היתה נוצרת המזיגה המיוחדת של חלום על גן-העדן הדתי האבוד, יחד עם קנאה בהישגי המודרניות. מי שרוצה לטפל בשורשי הפונדמנטליזם, צריך לטפל בשורשי המודרניות, במחיר שהחברה האנושית משלמת על הישגיה העצומים של הנאורות".

לעימות הבסיסי בין גלובליזציה ולוקליזציה יש גם פן תרבותי, אומרת פרופ' אורלי לובין מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב: "הלוקליזציה מתבטאת תרבותית בשני אופנים. הראשון הוא פולקלור, כזה שקיים רק במקומות קטנים כמו כפרים באפריקה, שהגלובליזציה לא מתעניינת בהם, כי הם לא חלק מהמכונה. השני הוא תגובה לאומית או לאומנית, למשל דרישה לייצור של קולנוע מקומי. זה יכול להגיע עד כדי לאומנות, כמו הלאומנות התרבותית של הצרפתים, שמקדמים קולנוע מקומי ויש להם היסטריה מוחלטת מההשתלטות ההוליוודית, וזה יכול להגיע לפונדמנטליזם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי שעומד כביכול מול הגלובליזציה.

"יש ניסיון להציג את המאבק האיסלמי – שהוא כמובן לא אחיד – כניצב מול הגלובליזציה, אבל יש בו גלובליזציה בדיוק באותה מידה. האיסלם חווה את עצמו כחוצה גבולות. בן-לאדן עצמו בא מערב-הסעודית, כספו נשמר בשווייץ והוא מושקע בנפט במפרץ".

"עכשיו השאלה היא", אומר קלדרון, "איך לבודד את גורם הטרור – אבל אי-אפשר לבודד אותו, כי אלה קבוצות זעירות, ממש ראשי סיכה. ואם אתה מייבש את הביצה שיוצרת רשתות טרוריסטיות, אתה מתמודד עם הבעיות האדירות שהגלובליזציה יצרה, עם ההבדל בין חיים על 80 דולר ליום או על 80 סנט ליום. כך אתה יוצר עולם שבו ליותר אנשים יש אינטרס להילחם באמצעות טרור".

"עד היום", אומר מניפז, "שחקני הגלובליזציה היו המדינות המתועשות והחברות הרב-לאומיות. אלה היו עושי השוק. כתוצאה מההתעלמות המסיבית של המערב מאספקט הסיכונים, מצטרפים גם עושי שוק חדשים. והם דורשים תשומת-לב. היום הם דורשים אותה בצורה בוטה ביותר. הרבה מהמדינות המעורבות בכך הן מוסלמיות. לא רק הן ולא כולן, אבל הן חלק מסוים מעושי השוק החסרים.

"גם בתוך המדינות המוסלמיות היו עושי שוק זוטרים, כמו בעלי ההון של ערב הסעודית, שהשקיעו בצורה מסיבית ביורודיסני בצרפת. קולם נשמע, אבל בצורה מינורית, והם מהווים גם שיעור קטן מהאוכלוסייה של המדינות הללו. לכן היום דורשים שם השתתפות של שכבות חברתיות רחבות יותר בעשיית השוק – מעבר לבית המלוכה הסעודי, מעבר לדיקטטורות שפועלות כביכול כדמוקרטיות. פקיסטן ואינדונזיה, למשל, הן ארצות שניסו לאמץ מנגנון דמוקרטי. אבל בדרך ראינו את הכשלים".

"הטרור זה לא העניין", מתקוממת פרופ' ג'ון פלנדרס מבית-הספר לכלכלה בתל-אביב. "הג'יהאד האיסלמי הוא לא חדש. הוא התחיל במצרים לפני 100 שנה. אני לא רואה את הקשר לעושי השוק. התנודות במחירי הסחורות בטווח של שישה חודשים זה לא מה שעשה את הפונדמנטליזם. זה סיפור של מאות שנים.

"מעבר לזה, לטאליבן אין שום אינטרסים כלכליים. נכון שפקיסטן מאוד ענייה, אבל גם לא היתה לה ממשלה יציבה הרבה זמן. יש לה בעיות בקשמיר, יש הרבה שחיתות. הטרור לא נובע ממחאה של עוני או תסכול, אלא מפונדמנטליזם. תראי מה הטאליבן עשה לנשים באפגניסטן. הוא לא נותן להן לצאת לעבודה. כשאתה רוצה להיות עשיר, אתה לא גורם לאזרחים להפסיק לעבוד".

גם פרופ' עמוס דרורי, דיקאן בית-הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, חושב שלא השפע המערבי גרם לטרור: "אני מתרשם שבן-לאדן עצמו הוא לא איש עני. הוא לא לוחם את מלחמת הקיפוח הכלכלי. המניעים שלו הם מניעים דתיים, ולא האנשים שמתים באפריקה. כרגע לא רואים טרור שבא על רקע של עוני, אלא על רקע של קנאות דתית פרופר. כנ"ל האחים המוסלמים במצרים ובאלג'יר. הם לא מונעים משאיפה לצדק חברתי או כלכלי".

"העולם הערבי-מוסלמי", אומר פרופ' אפרים יער מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, "נמצא כבר 500-400 שנה בנסיגה, אחרי תקופת הזוהר שלו בימי-הביניים. היום רואים ניסיונות שלו לערוך קרב מאסף, לבלום את המערביות ואת הסמלים שלה, כולל החילוניות והדמוקרטיה, שהם זרים לעולם הערבי. וזה המאבק הגדול. הגלובליזציה כמובן החריפה אותו, אבל היא לא גרמה לו". [X=nextPage=X]

 

 

עצור, חשבון-נפש לפניך


עו"ד זכרוני יכול לומר "אמרתי לכם", גם אם זה לא בהכרח משמח. במאמר שפרסם בספר העיתונאים 1999 כתב, בין היתר: "מה שאינו בגדר הנסתר הן ההתארגנויות המחתרתיות הפונדמנטליסטיות, אשר תנסנה להשתלט או לרכוש במחירים זולים אמצעי לוחמה כימיים, ביולוגיים וגרעיניים ולשבש כל התארגנות אנושית חיובית… ספק אם מישהו מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים של המדינות הדמוקרטיות המתועשות והמפותחות מסוגל להינתק ממאבקיו בארצו ולהודות בעובדה שהעולם כולו יושב על פצצת זמן מתקתקת".

היום אומר זכרוני שהיד האמריקנית, שמנסה לפתור בעיות, בעצם מחריפה אותן. "הרעיון הלאומי הולך ונחלש. יש עדיין תופעות של שחרור לאומי, אבל אנשים מחפשים מוקדי הזדהות חדשים. הקיפוח יהיה על רקע מוקדי ההזדהות החדשים האלה, לאו-דווקא קיפוח כלכלי, אלא רגשות פסיכולוגיים מסוג 'דפקו אותנו'. גם המתאבדים למיניהם של הפונדמנטליזם המוסלמי תמיד ימצאו רציונל לפעולות שלהם.

"המאבק שמנהלים באפגניסטן אינו נבון, כי שם מפציצים במקום ליצור הבחנה. במקום ליצור פילוג בתוך החברה האפגנית, אם קיימת כזו, יוצרים מצב שבו האפגנים כולם יוצאים להפגנות נגד ארצות-הברית. רואים את זה גם במדינות סמוכות לאפגניסטן. במקום להתמקד בטרור, האמריקנים מנהלים מלחמה לאורך, לרוחב ולעומק השטח. זו מדיניות של חוסר תבונה". והשאננות מסוכנת, הוא אומר, כי נשאלת השאלה כמה זמן תוכל ארצות-הברית להישאר המעצמה הדמוקרטית היחידה.

אין ספק, העולם הגלובלי יצטרך לעצור לחשבון-נפש, וינסה להיערך מחדש למציאות הנוכחית. מה מידת השינוי הצפוי? תלוי את מי שואלים. ד"ר רענן קופרמן, מהחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חיפה, מאמין שבטווח הקצר לא צפוי שינוי גדול, ודאי לא במדינות יציבות יחסית כמו במזרח אירופה. "איש עסקים מערבי, שכבר השקיע כסף בחו"ל, לא יסגור מפעלים ויילך הביתה. אבל השאלה היא איך יתמודדו מדינות פחות יציבות. ופה בא הוויכוח הגדול – עד כמה התלות ההדדית בין מדינות היא בלתי הפיכה. אם היא בלתי הפיכה, ככל שינסו לצמצם את התלות, הלחצים הכלכליים לא יאפשרו להחזיר את הגלגל לאחור.

"יש באקדמיה טענות שמי שמוכן לשלם מחיר כלכלי גבוה, בגלל חששות ביטחוניים, למשל, ישלם אותו. עקרונית זה אפשרי, אבל השאלה היא אם מדינות יהיו מוכנות לשלם את המחיר הזה. האם התלות ההדדית ביניהן מונעת רק משיקולי כדאיות, או אולי כבר אי-אפשר להתיר את הקשרים? זה ויכוח תיאורטי שלא נפתר".

פרופ' דרורי מעריך שהגלובליזציה, שהיא תהליך כמעט בלתי נמנע, לא תיעצר. "מצד שני, אולי היא תלבש צורות חדשות ותלווה בתהליכים נוספים שראינו עד עכשיו הדים להם. למשל, בסגירת פערים בין המדינות העניות והעשירות. למשל, בהרגעת החששות של קבוצות חברתיות שמרגישות שהן עשויות להיבלע, בעיקר תרבותית, בתהליך הגלובלי הזה. ברמה הכלכלית, תהיה יוזמה של המדינות העשירות שמוליכות את הגלובליזציה לבחון דרכים להתגבר על ההתנגדות שהיא יצרה".

לפי ווינבלט, המשבר הוכיח שהגלובליזציה אינה מצליחה לפעול בזמנים קשים. "היא עובדת לא טוב, לא ממלאת את הפונקציה הטובה שהיא ממלאת בתנאים רגילים. אם כי מעורבות הממשלות מובילה לתחושה שאולי המשבר לא חמור כפי שהיה יכול להיות, כי למדנו את הלקח של שנות השלושים, שאסור להשאיר את השוק לבד. היום ממשלות בעולם אינן מתביישות להפעיל אמצעים פיסקליים כדי להקל על המשבר". [X=nextPage=X]

 

 

העולם הוא ביתנו


גם אם יש מחלוקת בדבר השינוי הכלכלי שעבר העולם, מוסכם כי יש דפוסי תרבות גלובליים שהשתנו. לובין מדברת על תפיסה של העולם כבית. אנשי העסקים הגלובליים נמצאים כל הזמן בנסיעות בעולם, אבל בכל מקום הם גרים בהייאט, אוכלים במקדונלד'ס וקונים בבנטון. "זה עולם שלם שבנוי על גלובליזציה במובן התרבותי. הפערים הם כבר לא בין מקומות אלא בין דורות וקבוצות גילאים. יש בזה שינוי דרמטי – הבדלים על-פני מרחב, ולא על-פני זמן. ההבדל הבין-דורי היה קיים תמיד, אבל הוא היה על-פי מיקום השבט, עם הבחנה מהשבט האחר, עם חוויות ייחודיות לאותו שבט".

ומה השתנה? ובכן, לובין מעבירה עכשיו קורס שעוסק במושג "בית". "מצאתי קטע עיתון שמדבר על 'עולם הטיסות' כעולם חדש, שיש לו מטבע משלו (מיילאג') וחוקים משלו. רציתי להביא את זה לכיתה אפרופו 'בית', ועכשיו זה כבר חסר כל שחר".

וישנו גם ההיבט הסביבתי – קלדרון מזכיר שעד עתה ארצות-הברית התנגדה כל הזמן לחתימת אמנות נגד זיהום אקולוגי. אם ההתנגדות הזו תימשך, הוא צופה, הכעס יהיה אדיר. אבל אם מדינות ירגישו שותפות לפתרון הבעיה, יהיה אפשר להתמודד איתה. "הבעיה היא לא מערב מול מזרח, כי האיום של הפונדמנטליסטים המוסלמים על מצרים או תימן גדול יותר מהאיום שלהם על המערב. יש מקום לברית על בסיס של דמוקרטיה, הגינות חברתית והתנגדות לטרור".

מציאות חדשה מבצבצת


ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, קרא בתחילת אוקטובר להשתחרר מן הבדלנות הפוליטית והכלכלית. הנאום של בלייר מהווה פנס שלאורו מנסים לפענח את הדרך החדשה שלפיה תתנהל המדיניות הבין-לאומית של הגוש המערבי. קטע נבחר: "מאז ה-11 בספטמבר, ממשלות ואנשים מתחילים להשתנות. מתוך הדיבורים על מלחמה מבצבצת מציאות חדשה… אנחנו נלחמים היום על חופש וצדק – לא רק צדק להעניש את האשמים, אלא הצדק להביא את ערכי החופש והדמוקרטיה לאנשי העולם כולו, לרעבים, למדוכאים, לבורים, החיים במחסור נורא, ממדבריות צפון-אפריקה, מהשכונות העניות ביותר בעזה, ומרכסי ההרים הגבוהים ביותר באפגניסטן. אנו נלחמים גם בשבילם".

התרגום המעשי של הדברים האלה, על-פי בלייר, הוא יד אחת שיעשו מדינות המערב לטובת סיוע לאזורים שמגלים מצוקה כלכלית, חברתית או פוליטית. הוא הזכיר את קונגו, זימבבואה, רואנדה, צפון אירלנד והמזרח התיכון. סעיף נוסף באג'נדה הוא ניסיון להתגבר על משברים אקולוגיים עולמיים. האם קולו של בלייר יסחוף את אירופה, האם הוא נביא בודד, ועד כמה ארצותהברית תצטרף לקואליציה שמטרותיה הן יותר ממלחמה בטאליבן – קשה לדעת כעת.

הדברים של בלייר תואמים מאוד את השקפותיהם של כלכלני הגלובליזציה, כמו פרופ' אנתוני גידנס, מחבר הספר "הדרך השלישית" והאב הרשמי של המונח גלובליזציה, שכתב: "מנהיגים סוציאל-דמוקרטים ברחבי העולם צריכים לשתף פעולה כדי להכריז מלחמה על העוני, מלחמה שתילחם ב-20 השנה הבאות… מדינות עניות לא יכולות לשגשג כשהן מבודדות מכלכלת שאר העולם; ומצד שני אנחנו, האנשים במדינות המפותחות, חייבים לעזור להן להפוך לחלק מהחזון הזה". השפעה חזקה אחרת על בלייר סיפקה מארי קלדור, כלכלנית חשובה מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, שדיברה כבר לפני שנתיים על הקמת ברית עולמית על-מדינתית שתפעל למען צדק ושוויון.

דרורי חולק על האוטופיה הזו לגבי סדר גלובלי חדש. לטעמו, ייתכן בהחלט תסריט שבו ארצות-הברית תתפוס את בן-לאדן בתוך כמה חודשים, ותמנע הישנות של מעשי טרור. מהצד הפסימי, אם נחזה בעוד נזקי טרור, מערכת הסחר העולמית תיכנס לסחרור אדיר וענפים שלמים יקרסו. "מוקדם לנבא שהשינוי יחלחל, או שעולם העסקים צריך לזרום פחות בכיוון הגלובלי. הדבר היחיד שברור כרגע הוא המשבר הרציני בתחום התחבורה האווירית והתיירות. אבל זה זמני, לדעתי. אני מאמין שבתוך שנה-שנתיים חברות התעופה יפתחו את כל האמצעים הדרושים להתגוננות. מה שקרה עד עכשיו – לא היתה שום כדאיות עסקית להשקיע בביטחון, כי גם כך מתח הרווחים בתעשייה הזו הוא די קטן. עכשיו אין ברירה, וישקיעו. נאמר שעלות כל זה תהיה 10%, אז יוסיפו 10% למחיר כרטיסי הטיסה. אבל זה לא יהיה טרנד".

ש: מצד שני, ממשלות ארצות-הברית ושווייץ הזרימו כסף לחברות התעופה.

"ההזרמה היא בגלל המשבר הרגעי. בארצות-הברית אנשים פוחדים לעלות על מטוסים. החברות עמדו לפני התמוטטות והיה צורך להציל אותן ברמה של תזרים מזומנים. עכשיו יש גם התעניינות הולכת וגוברת באמצעים כמו ועידת וידאו. אבל לומר שזה ישפיע על הכלכלה העולמית, זה מוגזם. זה ברמת המיקרו, וזה רק בהתחלה". [X=nextPage=X]

 

 

מתעוררים מפנטזיית כוחות השוק

קלדרון מזכיר את הנאום חוצב-הלהבות של בלייר. "בכל אירופה נושבות רוחות כאלה. כאן משום-מה התייחסו רק לחלקים קטנים של הנאום. אנחנו בתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא מבינים שהוא עבר לשדה גלובלי. שרון בכל אופן לא מבין את זה. יש רצון של העולם לכבות את הבעירה כאן, כי היא משפיעה על כל מקום. למשל, התפרסמה לאחרונה עצומה שעליה חתמו עשרות שגרירי ארצות-הברית לשעבר, בקריאה לכבד את האיסלם ולפתור את הבעיה הישראלית-ערבית. מי שלא מבין שהעניין הפך גלובלי, לא מבין איפה הוא חי. אני צופה שיהיה גם לחץ אדיר על הפלסטינים להפסיק את הטרור".

"במקומות כמו המזרח התיכון", אומר קופרמן, "משקיע יכול לומר שהוא לא רוצה להתעסק עם האזור הזה, כי הוא בעייתי ונראה שהוא הולך להיפגע מאוד קשה. לדעתי, האזור כבר התחיל להיפגע, מאז תחילת האינתיפאדה. כאן השיקולים של ריאל פוליטיק גוברים, למרות אוסלו והסכמי השלום, שהיו ניסיונות להכניס את המחשבה הליברלית-גלובלית. כרגע נראה שהשיקול הביטחוני יותר דומיננטי. אבל לגבי האזור שלנו, נקודת השבר היא לא ה-11 בספטמבר אלא ספטמבר 2000".

אף אחד מאנשי האקדמיה אינו שש להתנבא, אבל יש מגמות שאפשר כבר להצביע עליהן. ווינבלט מאבחן התעוררות מהפנטזיה, שלפיה היה אפשר להשאיר הכול לכוחות השוק, ובעיות העולם ייפתרו מאליהן. "יש מודעות גדולה יותר לתפקיד הממשלה, וגם שימוש במכניזם שיש בידי הממשלות לטפל בצדדים חברתיים – למנוע פערים גדולים מדי, לא לאפשר עלייה חריפה של אי-השוויון בעושר.

"בראש ובראשונה, כל ממשלה צריכה לדאוג לביתה. גם לארגונים בין-לאומיים יש תפקיד חשוב בזה, אם כי קרן המטבע היתה גוף שעודד כל הזמן ללכת לכיוון חופש תנועה של הון וסחורות. יש לי רושם שהם צריכים קצת ללחוץ על הברקסים בנושא הליברליזציה. אבל השינוי החברתי צריך להיות ברמה של ממשלות. נכון שהממשל האמריקני לא בדיוק אוהד נושאים של מעורבות חברתית, אבל באופן מפתיע הוא עשה תפנית במדיניות לאחר הפיגועים. יש לי רושם שהממשל – במיוחד כאשר הרצון להשתתף בקואליציות משפיע עליו כרגע – יוביל מהלך בכיוון, או לפחות יצטרף למהלך כזה, מהלך שבו תהיה התערבות רצינית יותר בהשלכות החברתיות של הגלובליזציה".

קופרמן מסייג, בבדיחות-הדעת: "כלכלנים הם אופטימיים. אנשי מדעי המדינה מסתכלים גם על השיקולים הזרים, כמו ביטחון". לדבריו, כיוון שבקרן המטבע ובבנק העולמי יש נציגות הרבה יותר רחבה למדינות שתרומתן גדולה, ארצות-הברית בעצם שולטת בהם במידה רבה. עד כמה יבוא שינוי במדיניות הגופים האלה, תלוי בה".

מניפז מציע לפעול בו-זמנית בשלושת הממדים של הגלובליזציה: עסקים, טכנולוגיה וסדר חברתי חדש. "אי-אפשר לטפל בנפרד בנושאים האלה. לא ייתכן שיתקיימו ועידת דאבוס לעסקים, ועידת טכנולוגיה עילית וועידות פוליטיות, ללא דיון גם בעסקים ובסדר החברתי החדש. אלה שלוש הרגליים של המרקם הגלובלי, וחוסר האיזון שיש ביניהן הוא בעוכרנו".

ואילו זכרוני מאמין שהפתרון יבוא רק בהתארגנות של המנהיגים. "עד לאחרונה היתה שאננות של מנהיגי העולם. אומנם היו ג'י-7 וג'י-8, והזרימו כספים, אבל לא היתה חשיבה מאורגנת ומסודרת. אם זה לא יקרה עכשיו, יבוא המבול. השינוי צריך לבוא במסגרת של העולם כולו, אולי במסגרת של האו"ם, אולי במסגרת אינטלקטואלית. צריכים להגיע עם תוכניות ובשורה חדשה. היום אין בשורה חדשה, וצריך כזו. צריך להפיח תקווה. העולם לא מתארגן לקראת זה, אבל אני חושב שזה יקרה לבסוף".  [X=nextPage=X]

תוכנית מרשל חדשה?

קלדרון חושב שאי-אפשר להחזיר את הגלגל הגלובלי לאחור, אבל אפשר לגרום לתיקונים חברתיים מקיפים. "אני מתחיל לראות סימנים לשינוי. הראשון הוא ההתנהגות של אמריקה – קוצר-הרוח שלה, הנבוט שנתנו לשרון על הראש. זה הכי קל להם, כי זה לא צעד שמחייב כלכלית. סימנים נוספים הם האלמנטים של סולידריות פנימית שמתעוררים בתוך ארצות-הברית, אפילו בחוגים רפובליקנים. הממשלה תומכת בחברות תעופה – הרי זה דבר שלא ייאמן בארצות-הברית. יש כאן חזרה של רוחות הניו-דיל. אבל כיוון שהמלחמה בטרור תהיה מאוד ארוכת-טווח, צריך להניח שגם התהליכים האלה ייקחו הרבה מאוד זמן".

פרופ' פלנדרס מאוניברסיטת תל-אביב מגיבה בביטול לרעיון של גיבוש "תוכנית מרשל" או "ניו-דיל" חדשים. "גם טרומן וגם רוזוולט לא היו מעוניינים בחו"ל. הם דיברו על ארצות-הברית. ולגבי תוכנית מרשל, תשכחי מזה. זה הצליח בצורה פנטסטית כי זה עזר לארצות שבהן היה כבר בסיס של כלכלה, משק מפותח, כוח-אדם (מי שעוד חי…), הון אנושי עם כישורים וחינוך". דרושה עזרה לארצות המפותחות והעניות, היא מסכימה, אבל זה צריך להיעשות בחוכמה. "אם סתם יזרקו כסף לממשלות מושחתות, זה לא יפתור כלום, אלא רק יחריף את המצב. מצד שני, איך נכנסים למדינה ואומרים לעם את מי לבחור ולממשלה מה לעשות?"

ש: מה צריך לשנות תחילה?

"ידע. התפוצה הנרחבת של הידע היא שגרמה לנפילת הגוש הקומוניסטי, והיא גם מתקשרת לחוסר שביעות-הרצון השורר במזרח הרחוק ובאפריקה. לכן אני מאמינה בחינוך, חינוך אלמנטרי ברמת הקריאה והכתיבה. בדרום-אמריקה כתוב בדוחות הרשמיים ש-40% מהאוכלוסייה לא הלכו לבית-הספר. אבל מתוך ה-60% שכן הלכו, 90% אינם יודעים לקרוא. הם הלכו לבית-ספר שנתיים-שלוש ועזבו. אין להם מחברת, אין עיפרון, אין מקום לשבת לעשות שיעורים. המורים הגרועים ביותר מגיעים לבתי-ספר ציבוריים. אבל זה כל-כך לא זוהר לדבר על דברים כאלה. אין בהם קסם. יותר קל לזרוק אבנים על מקדונלד'ס".

פרופ' אפרים יער זורק את הכדור דווקא לתאגידים. התיקון, הוא אומר, יבוא על-ידי רגולציה מקיפה יותר, ושינוי המדיניות כך שלא תאפשר לתאגידים לנצל כוח-אדם זול בארצות העולם השלישי. "אפשר להחליט שתאגידים שמשקיעים במו"פ ישקיעו שיעור מסוים מהתגמולים בארצות שהיום משמשות להם רק כמקור של חומר גלם או כוח-אדם. או אולי התאגידים ילמדו לרסן את עצמם, אחרת הם עלולים לכרות לעצמם בור. הם מדללים את הסביבה, לא רק במובנים של זיהום ולכלוך, אלא גם במובן הרחב, של ניצול כלכלי ופוליטי. אם הם לא ירסנו את עצמם, תהיה התערבות גדולה יותר של הממשלות. למרות שטוענים שהתאגידים מחלישים את הממשלות, זה לא מחויב המציאות. יכולה להיות ריאקציה". 

%d בלוגרים אהבו את זה: