נתחיל בקטן, אולי בסיור במחוזות השוליים של הרשת – הפורומים, ונרחיק עד לאזוטריים ביותר שבהם – הפורומים העוסקים בתרבות דיגיטלית. לנענע יש אחד כזה, שימיו הסוערים מאחוריו, ול-YNET יש, והוא מחרחר ועומד לפני סגירה, ולתפוז היה אחד, שכבר הוסר מזמן.
למה בעצם? אולי מפני שלא תמצאו ברשת פורומים העוסקים בתרבות שסביב פקסים, מקררים ומכשירי טלפון. אפילו בפורום פאלם, למשל, עוסקים יותר בהשוואות מחירים ובמיפרטים טכניים, ופחות בהגיגים על האפשרויות שיומן אלקטרוני פותח בפני המשתמש.
זה לא היה כך תמיד. בחמש-שבע השנים האחרונות, בארה"ב וגם בארץ, אנשים עשו ימים כלילות בדיבורים על האינטרנט. בניסיונות להבין את הקסם שברשת, את הקפיצה המחשבתית שהיא מעניקה, את האינטראקציות הבינאישיות שהיא מתווכת בהן. שאלה מהותית אחת היתה, למשל, עד כמה התקשורת המיידית והמסרים הקצרים באי-מייל מרדדים את יכולתו של האדם לקלוט מסרים ארוכים ומורכבים. שאלה אחרת תקפה את הצ'יטוט מזווית אחרת, ונגעה לדגש המילולי שקיבלו פתאום היחסים בין אנשים. היו גם שתהו לגבי ההתמכרות לאינטרנט, והניכור הבא בעקבותיה, והיו שחלקו עליהם וטענו שהאינטרנט דווקא מקשרת ולא מפרידה. הוויכוחים הללו הולידו תיאוריות מתיאוריות שונות, וחלקן גם מצאו את דרכן לאקדמיה. אבל מה זה כבר משנה עכשיו, כשנראה שהדיון נסגר מחוסר משתתפים.
האם נענו כל השאלות? האם גובשו, הופרכו ואוששו כל התיאוריות? אולי כן, ואולי לא. אבל היום, או ברגע ששיעור הגולשים עובר רמה קריטית מסוימת (כנראה כארבעים אחוז), הסוגיות הבוערות של אתמול נראות מובנות מאליהן. הדיון בהשפעות הרשת על חיינו נראה רלוונטי בערך כמו הדיון בהשפעות הטלוויזיה, שלפני עשר שנים בערך התיאורטיקן האחרון התעייף מלדון בה. או כמו הטלפון הסלולרי. או כמו המקרר. פה ושם עוד תפגשו מישהו שזוכר איך קנה בלוקים של קרח מהאיש עם הפעמון, אבל זהו. פותחים, מוציאים ירקות לסלט, סוגרים. כמו שבודקים אי-מייל.
הדיון, אם כך, מיצה את עצמו ברגע שהרשת עברה לשימוש נרחב בחיי המעשה. כל זב חוטם כבר מפרסם מודעות חיפוש עבודה ברשת, פותח כתובת בהוטמייל, מצ'טט עם נערות ולא עושה מזה עניין. יותר מזה, הוא לא מבין מדוע הדור שקדם לו טרח בכלל לעשות מזה עניין. עד כמה שהפלא שברשת נשאר, חלפה ההתרגשות הראשונית של ההתכתבות עם חבר לעט מאינדונזיה או מגואטמלה. במילים אחרות, הרשת הפכה סוף סוף למה שרצתה כל כך להיות מרגע בריאתה – כלי ותו לא.
כל-כך לא עושים עניין מהרשת, ששכחו מה היה כל העניין. בזמנו כן היה על מה לדבר, אומרת ותיקת רשת אחת, אבל לוקח לה רגע להיזכר על מה דיברו בעצם. בפורום קפטן אינטרנט ב-IOL (שמזמן אינו קיים עוד), היא נזכרת, היו כמה דיונים מעניינים ומרחיבי דעת, היה סיעור מוחות עם אנשים מעניינים. אבל בסך הכל זו הייתה אופנה. דיון תרבותי לא עמוק במיוחד, בלי פרספקטיבה. אחרים, ותיקים לא פחות, יאמרו ש"אלה היו אותם 15 איש שעסקו בדיונים האלה. הם פשוט התעייפו".
והעייפות הזו הגיעה כמו שמגיעה עייפות מכל אופנה וטרנד חדש – יום אחד השמיים נפתחים, ובמשנהו קמים בבוקר ורואים בצורת. נגמר, התייבש, אזל. הטיפות האחרונות של האנרגיה הזו נסחטו כבר בשנה שעברה, עת פרצה נאפסטר לעולם ושינתה דפוסים של צריכת מוזיקה. נאפסטר היתה המקרה האחרון שבו התנהלו דיונים של ממש – משפטיים, פילוסופיים, כלכליים וחברתיים סביב האינטרנט, וגם הם כבר שחוקים וכתושים היום. אם כי יכול להיות שעוד צפויים בעתיד דיונים מסוג זה, ממוקדים ומצומצמים, סביב איזה גליק טכנולוגי חדש פה ושם.
עושה רושם שאפילו היחצ"נים והמפרסמים, אותם המאחרים בטרנדים תמיד, הפנימו את השינוי. כמעט שלא תמצאו עוד שימוש אינפלציוני במילים "וירטואלי", "אינטראקטיבי", "קישוריות לאינטרנט", כפי שהיה לפני שנה. המילים הללו לא דעכו ולא נשחקו, הן פשוט איבדו ממשמעותן. הן מובנות מאליהן, נושאות כעת רמת אפס של משמעות. כל פסיק ממוחשב וכל מתג הוא וירטואלי ואינטראקטיבי. העולם כבר מזמן דיגיטלי. ואנחנו, ברואיו, מאמצים כל העת את הקוד הבינארי שלו אל ליבנו, אבל אף לרגע אחד לא שמים אליו לב. אולי זה המקום להיפרד לשלום גם מהנוסטלגיה, ולהודות שזה מה שרצינו בעצם כל הזמן. מה שכן, היה מרתק. חתימה טובה.
(פורסם ב"גלובס", ספטמבר 2001, וזכה זכות גדולה לפולו-אפ ב"נמלים עובדות").
כותבת מוחקת 