סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה

הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.

זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.

שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"

הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.

יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.

אחרי הספירה – דורית שילה

"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.

למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.

"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".

סקירת ספרים: "נזירה" של מרקו לודולי, "אחת שאלתי" של משה אופיר

סקירת ספרים, כי אתם לא יכולים רק לכתוב כל היום, תקראו משהו. והפעם שני ספרים שפורשים מערכות יחסים בין אלוהים ואדם.

"נזירה" – מרקו לודולי. תרגום ארנו בר

יחד עם קודמיו, הנובלות "איטליה" ו"ענן", הספר הזה הוא חלק מטרילוגיה. מסיבות כאלה ואחרות הגעתי אליו קודם, ושמחתי על כך.

"אלי, רד-נא אלי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה". מתחיל הספר. יש בו נזירה, אמרנטה שמה, שכבר יותר מעשרים שנה חיה באותו מנזר עירוני קטן. תמיד רצתה להקדיש עצמה לחיי תפילה ופרישות למרות שגדלה אצל אם חילונית וצינית. אבל כעת ימיה עוברים, הנזירות במסדר ממשיכות במלאכת יומן והדוברת אתן, אלא שמשהו נפער בה ריק, חלול ומציק.

להמשיך לקרוא

קול קורא לפטל 8: סוף העולם

העולם המוכר לנו הולך וכלה! קול קורא בהול להירתמות דחופה לכתיבה!

סוף העולם יכול להיות מאורע, אסון, תקופה, מקום גיאוגרפי או החלטה פנימית; טקסט טראגי או קומי, מיואש או מרומז. ובלבד שאלו ייכתבו בשלל סגנונות וז'אנרים של פרוזה, כנהוג בפטל.

והפעם, כמתבקש מן הנושא וצורך השעה האקולוגי, יהיה הגיליון אונליין בלבד ולא ייצא בדפוס.

שלחו אלינו:

ממוארים / סיפורים קצרים / פרגמנטים / מסות / רשימות מסע – עד 1200 מילה לכל היותר.

יתקבלו בברכה – טקסטים העושים שימוש מושכל במדיום המאפשר ומשלבים קישורים, קבצי קול, צבע מלא, אינטראקטיביות או כל אשר תרצו ויהיה לרצון למתכנת הבית.

מה לא לשלוח: שירה, מאמרים וטורי דעה, קלישאות אפוקליפסה.

קראו כאן עוד על פטל. (דפדפו בו בחנות, קנו אותו דיגיטלית – קראו לפני שאתם שולחים).

שלחו את הטקסטים שלכם עד ה-2 במארס 2020 אל המערכת. כי לא נשקע למצולות ולא נעלה בסערה לשום מקום בלי לכתוב על זה משהו.

המענק (סיפור)

"חמישה עשר אלף שקלים!" יוחאי לא ידע את נפשו מרוב שמחה. בערב ההוא, שבו שמע על מענק המועצה, עוד יצא בטיפשותו לשתות משהו והזמין שני חברים לדרינקים על חשבונו. במבט לאחור סלח לעצמו: בכל זאת הבשורה הייתה נהדרת. ספרו השני, שהתבשל במשך שלוש שנים, ייצא סוף סוף לאור! יוחאי מעולם לא הצטיין בהגשת בקשות או בקרבה לצלחת והנה, פעם אחת ייתנו גם לו.

בלב קל התיישב לבדוק את הטפסים למילוי – שום דבר רציני, צריך פשוט למלא פרטים מכל מיני סוגים, לצלם פרטי חשבון בנק, לכלול ארבעה פרקי טקסט לדוגמה לאחר עריכה לשונית, להביא חתימת עו"ד לפני ואחרי קבלת הסכום, להביא חתימת רו"ח על סיכום הקבלות, לצטט שלוש המלצות על פועלו בכתיבה, לשמור קובץ אקסל עם כל ההוצאות, הוכחה ששילם לכל אנשי המקצוע שלקחו חלק ב"מיזם" (כלשון הטופס). זה ספר, אמר לעצמו, זה חתיכת נפש, זה לא "מיזם", אבל שיבושם להם. ממילא יש עוד שנה שלמה עד הזמן שבו הוא חייב להגיש את הטופס האחרון.

להמשיך לקרוא

קוראים לך אורנה?

בואי נזוז מפה, אמרתי, כולם באים הנה. אבל גם כשעברנו מהמסדרון לחדר והתיישבנו על אחת המיטות, באו כולם בעקבותינו.

"יש לכם סיגריה?"

לא.

"קוראים לך אורנה?"

לא.

"קוראים לך אורנה??"

לא!

רציתי שנהיה לבד עם צערנו, שאוכל לשבת ולשתוק מול אחותי, ששתקה. אבל אי אפשר היה. אולי הוקל לי.

אחד מהם העז והתיישב על המיטה שמולנו.

"אתן דומות", אמר, מחייך. הביט אלי ישירות, לא גרע ממני את עיניו.

יכולתי לזהות את הטיפוס שהיה, על פניו השועליות הנאות. פעם היה ודאי מביט כך באנשים, בנשים, יודע שיש לו כוחות קסם, משתמש בהם במינונים שהחליט. עכשיו היתה זו קרן לא ממוקדת, חסרת תכלית. מה יעשה בכריזמה שלו פה?

טוב ברור, אמרתי, אנחנו אחיות.

"אתן אותו הדבר".

נגיד.

"מה שקורה לה קורה גם לך", אמר.

לא.

"לא!" פסקה אחותי. "מה פתאום?". היא גירדה מתחת לגרב שלה, היכן שהחביאה קודם חפיסת סיגריות.

"שיחקתן יחד…"

לא ענינו לו.

"הייתן קטנות יחד". קולו כמעט נשבר. הוא טווה לעצמו סיפור והמשיך להפליג בו.

הסבתי את ראשי ממנו.

"את צריכה להוציא אותה מפה", אמר לי.

זעם עלה בי וחשבתי מה לענות.

"את צריכה להוציא אותה!"

קודם שיבואו להוציא אותך, אמרתי, אז תדבר. ניסיתי לפגוע במכוון.

"אני? אני לא אוכל כלום, בלי אוכל, רק כדורים". הוא לא נפגע. אבל אז קם והלך משם. נראה שהוא כבר רגיל בפגיעות.

סקירות ספרים: "טיט" – דרור בורשטיין, "הסגת גבול" – רוז טרמיין

סקירות ספרים, כי כמה אפשר לחשוב על הפאד-תאי שזללנו בצהריים.

"טיט" – דרור בורשטיין

כבר שבועיים לא הצלחתי להיכנס לספר פרוזה חדש. אולי מפני שהפקתי בעצמי שני ספרים חדשים לאחרונה. פעולות האיגוף הרגילות כמו להחליף ז'אנר או לפתוח כמה ספרים בו זמנית לא הצליחו, לכן ניגשתי אל אסטרטגיה ג' – קריאה מחודשת בספר שאהבתי. שלפתי את "טיט" של דרור בורשטיין (שערך אחד מספריי, אם צריך גילוי נאות).

ירמיהו הנביא הצעיר נוסע ברכבת הקלה, מנגב חומוס עם חבריו המשוררים, פותר בעיות אינסטלציה להוריו, סובל מאימתו של מבקר ספרות – וכל זה על רקע שקיעת ממלכת אשור וההסתערות הקרובה של הבבלים שאיש אינו חוזה אותה מלבדו. זה לא מהלך אנאכרוניסטי של השתלת הנביא התנ"כי בתוך מציאות ימינו, אלא הפוך – השתלת אביזרים ודפוסים של ימינו בתוך המציאות הפוליטית והדתית של אז. מתוך הספציפיות של התקופה ההיא, וההנחה שלה כשקף על המציאות שלנו, עולה חד-פעמיות מהממת; בירושלים של הספר בניין הרדיו בהלני המלכה קרס בעקבות רעידת אדמה, אבל בניין הולילנד שנבנה בשחיתות עומד על תלו כמזכרת לרקבון השלטון. עדיין תקפה האוניברסליות של כשלים אנושיים, של קונפליקטים ללא תקנה, של משחקי כוח שבהם לרוב הגיבור שלנו ייצא וידו על התחתונה. כי הוא בסך הכל נביא.

להמשיך לקרוא

"ג'ונסון 38", נובלת נכלולי נדל"ן (פוסט מתעדכן)

"לרשום את הספרות בטאבו" – ראיון אתי במדור הספרים "ישראל היום", ראיינה קרן דותן.

"אחת הדמויות המסקרנות שנתקלתי בהן לאחרונה בספרות העברית, כזאת שבהחלט כדאי לבלות במחיצתה… דיוקן סטירי מוצלח ומהנה של זעיר־בורגנות תל־אביבית". רועי בית לוי ב"ספרים" של "הארץ" (לקריאה ללא מנויים)

"אצל משמרי הג'נטריפיקציה היא שירה בתנועה שאינה נגמרת לעולם, ויש לה מקצב אורבאני סוחף ואדיר… משמרי היא יוצרת נהדרת, שרק משתבחת מיצירה ליצירה." הסופר והמבקר רן בן-נון באתר "עברית".

"קומדיה משעשעת שחוזקה (מלבד השנינות)… בדמותה של הגיבורה התל אביבית, רווקה אדוקה ומשוררת אדוקה" – המבקר והסופר אריק גלסנר.

"אביבית היא אחת הסופרות המשעשעות ביותר וג'ונסון הוא המצחיק מכולם. ג'ונסון הוא ספר מצוין לימים אלו – נקרא בעונג ובשטף.." – המשוררת, העורכת והמבקרת נועה שקרג'י על "ג'ונסון 38". 

"סאטירה ישראלית מאוד, עדכנית מאוד ומצחיקה מאוד, צולפת ופוגעת באין ספור מטרות נעות, ובהן פלצנות תל אביבית חצופה…" – ירון פריד, מדור ביקורת הספרות של "מעריב".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "לבד ליפן" – ענת אור מגל, "סיפורים מהעולם הרביעי" – ערן בר-גיל

סקירת ספרים, כי אחרת בשביל מה ארגנו לכם את הסופה הזו? ואתם יודעים מה, הפעם זה רק ספרי מקור. שמעתי שאתם כבר לא קוראים, רק מעלעלים – אז לפחות תעלעלו בתוצרת הארץ.

הפעם שני ספרים שמטיסים למקומות אחרים, אבל בגישה שונה כל כך. האחד מתרחש במקום ובזמן מוגדרים והוא נגלל באופן חופשי. השני נכתב על מקום וזמן מעורפלים אך חותר למושלמות של צורה. שניהם, נדמה לי, מסמנים שתי מגמות הפוכות לגמרי בכתיבה העברית היום.

להמשיך לקרוא

"זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", שולמית אפפל – תגובות המלצות וביקורות (פוסט מתעדכן)

כמה מהתגובות והביקורות על הספר:

"נס קטן ונפלא" – רן יגיל ב"הארץ". (הקליקו כאן לקריאה כקובץ תמונה).

"… שירים חדשים, איומים ומופלאים, שהפכו אותה לאחת המשוררות הישראליות המשמעותיות ביותר בעשור האחרון ובכלל". ביקורת של אלי הירש במדור הספרות של "ידיעות אחרונות".

"העולם אוהב משוררת מתות", ראיון של אפפל עם אלעד בר-נוי ב"7 לילות", ידיעות אחרונות.

"מאד אוהבת את הכתיבה שלך. בשלות אמיתית ביחד עם תום. פשטות ביחד עם עומק. וכמובן, הנשמה". המשוררת אגי משעול.

"בלהת פיקחון ממנה נוצרת שירה של תבונה וחסד". המשורר פבל מובשוביץ'.

"במילים מדודות, יבשות, נשבר הלב". המשוררת ריקי דסקל. 

"זרמי מחשבה, ההופכים ביד אומן למערבולות הטומנות בתוכן את כל המפלצות הנמות של הנפש". המשורר נמרוד שיין.

"מבקעת לי את חומות הלב עם איל ניגוח עשוי מילים". המשוררת סיגל בן יאיר. 

שירים מתוך הספר במגזין "אלכסון" – הקליקו לקריאה.

*

מבשרת בשמחה על צאת ספר שיריה השמיני של שולמית אפפל, בהוצאת פטל: "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים".

במקום להכביר מלים אעתיק הנה חלק מההודעה לעיתונות:

הספר מכיל שירים ושירים בפרוזה, והוא מהווה השלמה לטרילוגיה שיצרה אפפל לאחר עשרים שנות שתיקה יצירתית. קדמו לו שני הספרים "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2012) ו"תדמייני שאת כוכבת" (2017) – שניהם התקבלו בחום וזכו לשבחי המבקרים והקוראים.

בספר החדש מזדככת כתיבתה של אפפל ומעמיקה ביתר שאת. הגירה גיאוגרפית וגלות רגשית, כתיבה וגעגוע, מפגשים משני חיים – עבר והווה מצטלבים בספר בפואטיקה עזה וצורבת.

"זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" יימצא בקרוב ברשתות הספרים ובחנויות העצמאיות ברחבי הארץ, בגרסה דיגיטלית בחנויות "עברית" ו"אינדיבוק", וכן יוצע ברכישה ישירה. למשל כאן, או בפנייה לשולמית אפפל עצמה.

כאן אפשר להיזכר בספרה הקודם, "תדמייני שאת כוכבת", עליו זכתה בפרס קק"ל ע"ש גולדברג. 

בשעה טובה!

%d בלוגרים אהבו את זה: