סקירת ספרים: "השיבה", "צפרדעים", "דברי הלילות"
סקירת ספרים: "העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז
סקירת ספרים, כי בעולם שבו אפשר להתחיל מחדש שוב ושוב, שבו אננס בשל נמכר פתאום בחצי מחיר, אפשר גם להתלונן שאת לא קוראת שום דבר ואז לסיים יצירת מופת ביומיים.
"העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז (תרגום: דפנה רוזנבליט)
אלגנטי ומרסק לב, זה הספר. גבר נשוי לא-באושר מציל בחורה צעירה מטביעה, במסיבת חוף הוליוודית. היא שחקנית ללא תפקידים, הוא תסריטאי שהתמסחר. הכרת הטובה שלה, ההשתוקקות שלה לריגוש, לאישור, פוגשת בסטואיות הנוגה שלו. שניהם מזהירים עצמם זה מפני זו ומפני העיר בה הם נמצאים, אך ללא הצלחה.
"לא הייתי מסוגל, או לא רציתי, לעשות אותה: את המחווה הראשונה שמממנה אין דרך חזרה, שמשעה שנעשתה אין דרך לסגת… היא לא הצליחה להבין את הפחד הקל, העמום, המטופש למדע שאחז בי, את חוסר הרצון שחיי (שהיו בנויים טלאי על טלאי, והוחזקו בקושי רב) יטולטלו או יופרעו".
סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"
סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.
"מלימלי" – מירי גול
הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.
"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."
מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.
אולי אתה? בחור רוסי שעבד אתי פעם
הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.
כתב העת פטל, סיום
אתמול התפרסמה ב"7 לילות" שיחה קצרה שלי עם אנה זטרברג (ראו כאן למטה), ובזאת גיליתי לעולם ולעצמי, שזה באמת הסופ-סופ-סוף של כתב העת "פטל". שהגיליון השמיני שיצא במלוא הדרו וזמין לקריאה אונליין הוא גם האחרון. למה צריך להצהיר על זה? ראשית כדי שלא אשכח ואתחיל, מתוך אינרציה, להכין עוד אחד, ככה זה סוסי עבודה – ובסך הכל אחרי חמש שנים אני חייבת גם זמן מנוחה, ובעיקר זמן בהייה שמתוכו תנץ אולי כתיבה חדשה. שנית, כדי שגם אתם תדעו, כל אלפי הקוראים ומאות הכותבים שהיו חלק מכתב העת.
פטל "סוף העולם" כבר כאן!
כן, האסופה יוצאת לאור, הייתי אומרת בשעה טובה אילו לא היו אלה זמנים קשים כל כך.
שמעתי על מי שהפסיקו לקרוא בכלל, ומנגד על מי שכעת קוראים רק ספרים עבי כרס. כך או כך, יצאו לקראתכם 24 סיפורים וממוארים של טובי הכותבים על סוף, חידלון וגם התחלות חדשות.
הפעם, כמתבקש וכאמור, גיליון פטל 8 לא יופיע בדפוס – סיפורי הגיליון החדש יעלו מדי יום באתר פטל, שניים-שניים, לקריאה חופשית ולזמן איכות בסגר הכללי.
אני מקשרת כאן לעמוד "סוף העולם" המרכז את כל הסיפורים, שני צמדים ראשונים עלו כבר – אתם מוזמנים לעקוב בפייסבוק מדי יום, עד תום (אולי אעדכן כאן כשיעלה הצמד האחרון).
חזור וכבס
לא הרשו לסופי לחפוף את הראש, לא לצבוע, גם לא להסתפר. שלא תשבי עם ראש רטוב לפני הניתוח, חזר בעלה ואמר. הכל נאמר מתוך ראיית טובתה. היה אמצע החורף. אם תשב גלויה ומקוררת, בראש חשוף, היא עלולה לחלות, ואי אפשר – לא ייתנו – להיכנס לניתוח במצב של הצטננות. היא חזרה וטענה, וטענותיה לא התקבלו, גם לא טענות בנותיה, שהתלהטו: "תן לה לצבוע, נו, מה אתה מבין בעניינים של נשים! למה שתיכנס מוזנחת לבית חולים!". אבל בו בעת גם קימטו את מצחן: "באמת לא כדאי לקחת סיכון". התעורר ויכוח משפחתי בשאלה האם מגבת כרוכה על הראש לכמה שעות תסייע בחימום ובהגנה, אבל הוויכוח לא הגיע לידי מיצוי. וכבר הגיע סוף השבוע.
וכך נכנסה לניתוח ביום א' בבוקר בלי לחפוף ובלי לצבוע ובלי להסתפר, ושערה גילה כבר אז התחלה של פס לבן בשורשים. בשל כך הקפידה לכסות את ראשה בכל הימים שבאו בכובע צמר, שהיה כבר די מרופט. רק כובע מנוסה כזה יכול היה לעמוד באשפוז ובטיפול הנמרץ, בשכיבה במחלקה שבועות וחודשים, בכביסות במים קרים שבעלה דאג להן, חזור וכבס את הצמר, את הפיג'מה, חזור והפשט, חזור וחבוש על הראש, לכסות את הפס. טלוויזיה על הקיר עם תוכניות הבוקר ושעות של ריפוי בעיסוק, עם כובע הצמר, ומתחתיו הפס ההולך ומתרחב.
כל השנים רואים את טובתה. מלטפים אותה בזמן שהיא אוכלת, באים לבדוק מה איתה בזמן שהיא ישנה. מגששים למצוא את הרגע האחד הפנוי שיש לה, ונכנסים לתוכה שם ואז. תמיד יש מה לספר לה. אם צריך להעיר מישהו, יעירו אותה. הפעם סוף סוף יכלה לנוח, אבל נתפסה לא מוכנה.
שבועות זה לקח עד שביקשה בקול, כמה פעמים. חודשים עד שהסכימו. "זה מסוכן, הכאבים עוד יתפסו אותך באמצע הלילה". לבסוף יצאה הביתה לעשרים וארבע שעות. התור למספרה הוזמן בחופזה. בתום היממה חזרה אל המחלקה עם הטלוויזיה על הקיר. ישבה וההליכון לידה במקום הרגיל שלה. "או, כמה את יפה, סופי", אמרה לה האחות. וסופי, פתאום, חיוך עלה על פניה.
פוסטים שלי בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח
נפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.
הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):
הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה
סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק
הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.
תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)
תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).
סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה
הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.
יער אפל – ניקול קראוס
שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.
זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.
שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"
הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.
יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.
אחרי הספירה – דורית שילה
"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.
למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.
"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".