ימי מטילדה – פרקים 15-16-17

פרק 15

מהבריכה על הגג יכלו דיירי מתחום תל אדיר לראות את הים ואת הערים הגובלות בתל אביב ממזרחה ומדרומה. כמו כן זכו לחזות, מצד מערב, בבית מסחר זעיר, מבנה אבן העשוי טלאי על טלאי, ושורת שלטי עץ מובילה אליו, למניעת טעויות בדרך.

בעלי המוסכים ותחנות השירות הטכניות ששכנו כאן בעבר פונו בתהליך שארך חודשים ושנים, עם פיצוי הגון. העסק היחיד שנותר בקצה המתחם, היכן שהרחוב נקרא פעם רחוב היתד, היה בית המסחר של שוקו להפצת בסיסי פלדה למכונות כביסה.

הבסיסים היו נחוצים להומו סאפיינס, אותו מין חובב נוחות, כדי שמכונות הכביסה שלו לא ירקדו במקצב הסחיטה של 600 סיבובים לדקה ויפצעו את רצפות הקרמיקה בחדרי האמבטיה הנחמדים שלו. בית המסחר היה מטויח בלבן מלוכלך, חלונותיו קטנים ומסורגים, וגגו עשוי פח גלי. על שלושת השלטים המאולתרים שהובילו אליו נאמר "לשוקו", "לקורנפלד" ו"בסיסים מ. כביסה".

עיניו של שוקו היו טובות למראה, פניו מאורכות, שערו כסוף והוא תמיד מסופר היטב. עם כל חמישים וארבע שנותיו עדיין היה תמיר ומוצק. לו נולד במקום ותקופה אחרים אולי היה נעשה כוכב קולנוע איטלקי. אבל שוקו לא שאף לתהילה דווקא, ואת נתוניו המרשימים עטף בבגדי עבודה כחולים ישנים, מרובבי אבק ופתיתי קלקר, שמיעט להחליף ולכבס. הוא עשה רושם מרוצה מאוד בממלכת הריבועים הלבנים שלו.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 12-13-14

פרק 12

"ברור, אל תדאג", אמר נהוראי, "אמרתי להם שהיא חטפה אותה".

הוא זכר שדם סמיך ממים, ועל כל פנים דם אנושי סמיך מדם ניאנדרטלי. לא הייתה לו כל כוונה להיות זה שמזכיר את שמו של מרום בפרשה הזו – רק חסר שיחשבו שזה היה רעיון של מרום להבריח את מטילדה מהשמורה. לכן, כעת, כשהתקשר למרום מהמשרד הקטן בשמורה, ידע שפעל נכון כשלא גילה לזינגר ואלקלעי – צמד חמד נהיו שני אלה – שהיעד של דפנה ומטי הוא בית דודו. במקום זאת ביקש ממרום לוודא שהשתיים יזדרזו ויחזרו לשמורה בהקדם, ואם אפשר גם להוציא לדפנה את השטויות מהראש, בכל סדר אפשרי של פעולות אלה.

מרום, בבגדי הבית הדהויים שלו, החמיר את טון הדיבור שלו בטלפון. "אתה לא זהיר מספיק, ילד", אמר לנהוראי. "אבל טוב שתשתפשף קצת, לא יזיק לך. גם דפנה חרגה מתחום אחריותה בצורה מתמיהה, אבל את זה אבהיר לה כשתגיע".

נהוראי לא האמין מעולם שדפנה דרוויש מסוגלת למעשים קיצוניים. למעשה, ההימלטות שלה היום, בנסיעה הבלתי חוקית עם מטי, הייתה הדבר הכי מסוכן שראה אותה עושה מאז שביקשה ממנו פעם, בארוחת צהריים, להוסיף צ'ילי למנה שלה. ובכל זאת, חשב, הזהירות המופלגת נפגמה, סוף סוף יצא ממנה דבר מודחק. אין ספק שהיא תצטרך לשלם על השטות שעשתה.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 9-10-11

פרק 9

עד שדפנה פתחה בעייפות חלון כדי סדק, נהוראי עמד כבר ליד הרכב שלה וצרור בידו: "הייתה כבר רעבה כל כך? הנה באתי".

"לא בדיוק."

"הון!" אמרה מטילדה.

"אז לאן זה?"

"בסך הכל קופצת רגע למרום להתייעץ".

"בסך הכל?! עם המותק שלנו ככה?"

"זה רק לשעה", אמרה דפנה. "אני צריכה חוות דעת של פרופסור מרום".

"על מה?"

"שעדיף לה להישאר פה."

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 6-7-8

פרק 6

אז הם לוקחים את מטילדה. אמנם היא כבר לא לגמרי ילדה ובכל זאת, שינויים כאלה, ללא הסבר רשמי, יהיה קשה להבהיר לה. מעבר לאוכל וצרכים מידיים, הבינה מושגים מופשטים מעטים: שינה, למשל. געגוע. זיכרונות עבר. המושגים המופשטים שיצרה בעצמה לא דמו בשום צורה לאלה של ההומו סאפיינס. פעם ניסתה להסביר לדפנה דבר מה שקשור בארגז קרטון שעמד במשרד השמורה, וקישרה אותו ליונה מתה. דפנה ניסתה את כל הניחושים האפשריים: לגדל את היונה בארגז? לקבור אותה? להבעיר את הקרטון ולצלות? אבל ככל הנראה, האנדרית לא כיוונה לשימוש מעשי. איזה דימוי נבט בה, והיא לא הצליחה לבטא אותו בבהירות. מועקה ירדה על שתיהן בסוף אותה השיחה. לו רק יכלה לכתוב, למשל, חשבה דפנה. כמו האוטיסטים.

ועכשיו מעבירים אותה שוב. דפנה שיערה שמטילדה תרגיש זרות בדידות, תתגעגע. אין ספק שהיא תתגעגע, ולא תוכל אפילו להביע את געגועיה. אולי תנהם באוזני מטפליה דוברי האנגלית את שמו של נהוראי שכמעט למדה לבטא, אבל האוסטרלים, מה הם יבינו? לוקחים אותה מפה לשם כמו חיה.

דמה של דפנה תסס עכשיו. היא תיעבה את כל מחליטי ההחלטות, ובעיקר את בוני התיאוריות חסרות הבסיס על הפסיכולוגיה של האנדרים, שלכאורה לא הייתה דומה לזו האנושית. הפליאולוגים חמוצי הפנים, אלה שכל השנים ניקו עפר משרידים ארכיאולוגיים, איבדו את מעמדם הרם עם השיבוט המוצלח הראשון. המלכים החדשים היו המומחים שעבדו עם אנדרים חיים ונושמים.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 4-5

פרק 4

בסלון שלה במודיעין צפתה ד"ר דרוויש, מוטרדת, בחדשות על מינויו של צ'ארלי דויל לסגן שר הבריאות האוסטרלי. קראו לו צ'ארלס עכשיו, אבל לגבי דפנה תמיד נשאר צ'ארלי. תמונות מן העבר הוקרנו שוב – דויל בתספורת נערית, בהפגנות מחאה מול מרכז המחקר בסידני, בימים שבהם היה מראשי תנועת ANCO, Anti -Neanderthal Cloning Organization.

כמעט מיד עם ההודעה על ההריון המוצלח הראשון של עובר אנדרי, פתח ארגון מתנגדי השיבוט, במהירות שלוחות במקומות שונים בעולם. המפגינים השתוללו, נעצרו, נהגו לשגר הודעות סרק על פצצות שלא היו, וריגלו אחר התכתובות של מעבדות המחקר. הם טענו בתוקף שהממשלה מסתירה מידע, שהניאנדרטלים רבים ממה שפורסם. יש כבר עשרות או מאות מהם שמוחזקים במתקנים מבודדים, אמרו, חיים בתנאי אנרכיה, והם עוד עתידים לקום על ההומו סאפיינס להכותו.

ועם זאת, אנשי ה-ANCO דחו מכל וכל את הכינוי שהודבק להם "האנטי-גנטיים" והקפידו להבדיל עצמם מכל המוני המתנגדים האחרים לשיבוט: קבוצות דתיות שהתפללו להצלחתו ולכישלונו של רעיון השיבוט, לודיטים של ביוטכנולוגיה שלא ידעו את נפשם מרוב פלצות, מתנגדי ילודה אקולוגיים, וקבוצות אקדמיות שטענו שהמתנדבות להריון והולדה של הניאנדרטלים לא נבחרו באופן שוויוני. ההקפדה של ANCO להבדיל בין הקבוצות נעשתה בצדק גמור: ה-ANCO הייתה תמיד הקולנית והמאיימת מכולן.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: פרקים 1-2-3

פרק 1

 

"עוד משחק!" פסק נהוראי.

דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.

מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד – כל קלפיה מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.

להמשיך לקרוא

ימי מטילדה: רומן מאת אביבית משמרי, לקריאה חופשית

עדכון 2: הושלמה העלאת פרקי הסיפור לבלוג; הרשימה המלאה של הפרקים כאן למטה. תודה שנכנסתם ועקבתם, תודה שהגבתם, הפרסום החופשי אונליין היה חוויה מצוינת שנתנה לי תשובה מחודשת על השאלה הבסיסית – למי אני כותבת. הספר ייצא לאור בחודשים הקרובים, גם בפרינט (פטל) וגם בדיגיטלי (בוקסילה), אבל את שלו הוא כבר עשה – החזיר לי את האמון בעצם הסיפור ובעיניים הקוראות.

עדכון: ראיון על "ימי מטילדה" בפודקאסט "מה שכרוך".

אייטם חדשותי על הרומן ב"7 ימים"

אני מעלה כאן רומן שלי, לקריאה והורדה חופשית. אפשר לקרוא לו רומן גנוז – הוא נמנם שלוש שנים במגירה, ובסופו של דבר חשבתי: אני צריכה לעבור הלאה ממנו. אבל לא לפני שאשתף אותו – עם מי שירצה לקרוא, פתוח ובלי חסמים. יש מספיק פרויקטים מעולים שאני עוסקת בהם מסחרית בזמן האחרון (בהוצאת פטל), אז בספר שלי ארשה לעצמי גם להשתעשע קצת. נראה לי שלחיה הספציפית הזאת, רומן מד"בי על ניאנדרטלית משובטת, עם אמירה חברתית, נימה סרקסטית והשראה וונגוטית, יתאים לחיות בין העולמות של ספרות "כמו שצריך" ופרסום עצמאי בלי התניות. 

אז שכתבתי את הספר שוב, הכנסתי תיקונים נחוצים, קיבלתי הערות עריכה מחכימות ותמיכה נהדרת – תודה לכם, לוקאס נייט היקר שנתן הערות עריכה מדויקות ודחיפה אחרונה לפרסום, לידור-ברזיק פרידלנד חברתי שקראה במסירות כל פרק מיד כשיצא, ויהונתן אורן חברי, על הקריאה והעידוד המתמשך. בתחקיר לכתיבת הספר נעזרתי מאוד בפרופ' ורדית רביצקי, פרופסור לביואתיקה באוניברסיטת מונטריאול, ובפרופ' אראלה חוברס, ראש המכון לארכיאולוגיה, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. וכן בד"ר עידו כרמל שסיפק בנדיבות רקע על מחקר ביולוגי.

הגדרתי מראש שלא ארצה חסמים טכנולוגיים או אחרים שיפריעו לקריאה חופשית. לכן, אם אין לכם סבלנות להוריד פי.די.אף שלם, תוכלו לקרוא אותו כאן למטה, בפרקים פרקים. אתם מוזמנים להגיב כמובן, דרך הכפתור "כתבו אלי" וגם במייל הזה.

אני מתה על הספר הזה (ייתכן שבהמשך יבוא לי לעשות בו דברים נוספים, ואולי לא). ואחרי שאעלה את כולו אוכל להתפנות לנובלה שאני עסוקה בה עכשיו. אז בינתיים הנה הוא יוצא לאור. אבל אור מסנוור כזה. כייף. 

על הספר: 

במרכז הספר עומדת מטילדה, ניאנדרטלית שובת לב שגדלה בתנאי מעבדה ומוחזקת בשמורה, וכמו שאר אחיה המשובטים נותרת כמעט לא מובנת לחוקרים האנושיים התוהים על קנקנה. כנגד הרושם ה"פרימיטיבי" שהיא עושה ואהבת הצייד שלה, יש לה אחים נוספים שגדלו במקומות אחרים, והתמכרו לממתקים ומשחקי מחשב. המשותף לכולם הוא חוסר רצונם המופגן להסביר את עצמם לבני האדם, או להפיק מתוכם את מה שבני האדם תופסים כמימוש פוטנציאל. ולכן תוהים החוקרים האנושיים האם משהו השתבש בגידול שלהם.

מטילדה מתגוררת בשמורת תל גזר הישראלית ונמצאת בהשגחתם של שני חוקרים, מדענית מרירה וביולוג צעיר ויהיר, עד שיום אחד מודיעה ממשלת אוסטרליה, שם נולדה, שהיא תובעת את הניאנדרטלית חזרה. למדענית ברור שאין להיעתר לדרישה הזו, וטעמיה עמה. גורמים אנושיים נוספים נכנסים לתמונה, ביניהם ראש המועצה, השומר בשמורה, יזמית נובורישית בעלת שאיפות, בעל בית מסחר זעיר המסרב להתפנות מחלקתו, ובכיר אוסטרלי שהיה פעם פעיל בתנועה אנטי-ניאנדרטלית. כל אחד מהם מנסה לתמרן את הניאנדרטלית לטובת האינטרסים שלו, באופן היוצר סיטואציות קומיות על גבול הגרוטסקה.

למרות העיסוק בניאנדרטלים, נושאו העיקרי של הספר הוא הומו סאפיינס ויכולתם המוגבלת לתפוש בני מין אחר (הומו ניאנדרטלנסיס), להניח הנחות לגבי מידת הדמיון או השוני של ניאנדרטלים אלינו, והדחף הבלתי נכבש לעשות בהם שימוש כדי להוכיח את המבוקש. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על מידת ההיבריס האנושי, על חוסר מנוחה אנושי, על הפגמים המובנים של ההומו סאפיינס בתפיסה ובפעולה – מניפולטיביות, פאתוס, צביעות, תאווה, וגם חמלה – בניסיון המועד לכישלון להבין באמת דמות קרובה לאנושות שאינה אנושית.

*

הפי.די.אף של הספר כולו לקריאה או להורדה: כאן

הפרקים:

"ימי מטילדה" – רומן מאת אביבית משמרי

להמשיך לקרוא

קוויאר קרפיון

לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, אליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.

בבוקר הוא עובד בשוק, אחר הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט-אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים-שלוש משמרות בדוכן של הדגים. אז למה אתה נשאר בדגים? שאלתי. "הבטחתי לאבא", אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.

להמשיך לקרוא

נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

להמשיך לקרוא

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: