Tag Archives: אינטרפארם

סגירת המעגל של טבע וסרונו

היום יצאה ההודעה של טבע על רכישת Theramex, חטיבת בריאות האישה של מרק-סרונו (Merck-Serono), תמורת 265 מיליון אירו. העיתונים כולם פרסמו את הידיעה כלשונה כמעט (חלקם באיות שגוי של השם "סרונו"), בלי להיזכר לרגע בצירוף "בריאות האישה" ו"סרונו" ולהבין שיש כאן סגירת מעגל אירונית – הקשורה לישראל בעבותות. קחו אוויר, כי זה נוסע יותר מ-30 שנה אחורה, ומתחיל ברחובות.

קודם כל, מהי בעצם מרק-סרונו? מרק הגרמנית (אין קשר לחברה עולמית בשם זהה, שבסיסה בארה"ב) רכשה את סרונו בשנת 2007, ופעילות הביוטכנולוגיה העשירה של סרונו נטמעה לתוך מרק בדמות חטיבה בשם Theramex.

החטיבה הזו מעסיקה 300 איש בצרפת ובאיטליה ומשווקת מוצרים בתחום הגינקולוגיה, אוסטיאופורוזיס, ואמצעי מניעה שונים, בהיקף של 100 מיליון יורו נכון לשנה שעברה. אחד מהמוצרים הללו, מהמצליחים ביותר של החברה, הוא תרופת הפוריות גונאל-F. מוצר אחר, המיוצר בחברה האם, מרק-סרונו, הוא תרופת הרביף לטרשת נפוצה.

ועכשיו אפשר להסיר את האבק מתאי הזיכרון: שתי התרופות הללו, גונאל-F ורביף, הן פרי פיתוח ישראלי שנוצר בחברת אינטרפארם, לשעבר השלוחה הישראלית של סרונו.

הכל התחיל בשנת 1979, כאשר עיקר הפעילות הביוטכנולוגית בישראל בוצע עדיין רק באקדמיה. בעקבות שיתוף פעולה מחקרי מוצלח בתחום הפוריות, סרונו השווייצית החליטה להעמיק את קשריה בישראל ולפתח מוצר חדש. פרופ' ברונו בלומנפלד ועליזה אשבול ממכון ויצמן פיתחו אז שימוש בהורמון פרגונאל כתכשיר קליני לבעיות פוריות. לשם מציאת חומר הגלם של התרופה הביוטכנולוגית הזו היה צורך בשתן של נשים שעברו את גיל הפוריות. ואיפה ימצאו מספר גדול של נשים כאלה, בגיל המתאים, עם רצון טוב ועם שגרת חיים מסודרת המאפשרת שיתוף פעולה עם החוקרים? במנזרים, מסתבר. כך פנו החוקרים לנזירות איטלקיות, ואלה, שמילאו צנצנות כל בוקר במשך חודשים ושנים, סייעו לייצור הגונאל-F והיוו ללא ידיעתן צעד חשוב בקידום טיפולי הפוריות ובפיתוח הביוטק הישראלי.

סרונו רכשה מתל השומר את הזכויות על הגונאל-F, ובעקבות הצלחתו הקימה בארץ את מפעל אינטרפארם לפיתוח הרביף, יחד עם מכון ויצמן. בעקבות זאת, החליט הבעלים דאז של סרונו, פאביו ברטארלי, להעמיק את הקשרים בארץ, דרך שיתוף פעולה עם חברת Miles Yeda (שותפות של Miles ומכון ויצמן, שכבר אינה קיימת היום). היזם האיטלקי וחברת היישום המקומית סיכמו כי זה רעיון טוב להקים בישראל חברה שתייצר גם אינטרפרון ביתא לטיפול בטרשת נפוצה, גם זו טכנולוגיה שפותחה במכון ויצמן, והופקה מחומר גלם לא פחות סימפטי: עורלות של נימולים.

כדי להפוך את הייצור המוגבל לקו תעשייתי של ממש הוקמה אינטר-ידע, חברה בת של אינטרפארם, שהיתה בבעלות מכון ויצמן וסרונו, והובא מנהל צעיר ומצליח, שהיה עד אז המנכ"ל המסחרי של אביק: ישראל מקוב (לימים מנכ"ל טבע, והיום יו"ר Given Imaging). מקוב הביא עמו שלל אנשים, ביניהם אברי הברון (היום מנכ"ל פרולור ביוטק). הכוונה היתה לאגד ייצור של מספר מוצרים, סרונו תרמה לצורך כך חלק מקו ייצור קיים שלה בשווייץ, ומוצר נוסף שנכנס להפקה שוטפת היה הורמון גדילה (שהופק מבלוטות יותרת מוח של נפטרים).

ב-1980 כבר קנתה סרונו זכויות ייצור ממכון ויצמן על ארבעה פרויקטים נוספים, ביניהם ייצור אינטרפרונים מסוג אלפא, ביתא וגמא. המו"פ נעשה במכון ויצמן, ולפיתוח המוצרים דאגו אינטר-ידע, חברת היישום של המכון דאז, וסרונו.

בימי ישראל מקוב כמנכ"ל הצליחה אינטר פארם להנפיק את עצמה בנאסד"ק, לגייס 6.5 מיליון דולר (לפני 30 שנה) ולרשום שיא – החברה הביוטכנולוגית הראשונה שאינה אמריקנית שיצאה לנאסד"ק. כיוון שבארה"ב ניתן אז מקלט מס לגבי השקעות בישראל, הצליחה מקוב לגייס 11.5 מיליון דולר נוספים, למימון הפרויקטים החדשים.

עם השנים החזירה סרונו לעצמה בעלות מלאה על אינטרפארם, ומחקה אותה מהמסחר בבורסה. החברה נחשבה לאחת השלוחות החזקות של התאגיד השווייצי, ותחת ניהולו של המנכ"ל עזרא עוזיאל (שהחליף את מקוב), המשיכה לייצר את חומרי הגלם שלה ולמכור אותם לחברה האם – אך כיוון שהיתה רק מפעל ייצור, עשתה זאת במחירי "עלות פלוס" בלבד. "לו אינטרפארם היתה מייצרת בארץ את התרופה עצמה, ולא רק את חומר הגלם שלה, זו היתה תרופה של מיליארדי דולרים", אמר לי פעם גורם שהכיר את החברה מקרוב. אם כך, ההשקעה והמסירות של סרונו בישראל היו גם לחיבוק דב שגרף אליו את רוב הרווחים שהגיעו למפתחי המוצרים.

יחד עם זאת, ולמרות סכסוכים ואכזבות שעברו במשך השנים שתי החברות, השווייצית והישראלית, הקשר נותר אמיץ וסרונו נותרה מחויבת לחברה גם בשנות השמונים הקשות בישראל: עם אינפלציה משתוללת, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, החברה לא עזבה את ישראל. חלק מהייצור אמנם הוצא זמנית לחו"ל, אבל זה היה במטרה לגדר את הסיכון הטכני ולגבות את הייצור.

אבל לא לעולם חוסן, ואחרי 25 שנות שיתוף פעולה, החליטה סרונו, בסוף 2004, לסגור את אינטרפארם ולפטר את רוב 170 עובדיה. ההחלטה סימנה גם את ביטול תוכנית ההשקעות של סרונו, להרחבת פעילותה של השלוחה הישראלית ולהקמת מרכז ביוטכנולוגי בהשקעה של 60 מיליון דולר.

מדוע נסגרה אינטרפארם? על פי סרונו, אתר הייצור הישראלי הפך מיושן עם השנים, והכדאיות הכלכלית פחתה. מאינטרפארם ההיסטורית נותרה היום רק "אינטרלאב", חברה היושבת ביבנה ומעסיקה 30 עובדים בלבד, במו"פ בעיקר. מרק הגרמנית רכשה את סרונו בשנת 2007, שלוש שנים לאחר סגירת השלוחה הישראלית של סרונו.

והנה כעת, הגונאל-F, אחד משני המוצרים הישראלים במקורם, נרכש בידי טבע, בתוך חבילה שסכומה הכולל 265 מיליון אירו. אין כאן כמובן אף מילת ביקורת על טבע, שהיא הרבה יותר מחברה מצליחה, היא אחת המשקיעות האמיצות ובעלות החזון שיש כאן (ע"ע השקעותיה בסטארט אפים ביוטכנולוגים ישראלים רבים).

אך כעת, מבלי משים, החזון העסקי של טבע הוביל לעובדה כי הגונאל-F כמוצר היסטורי עשה סיבוב שלם. סיבוב שהחל ברחובות-נס ציונה (מכון ויצמן ומתקן הייצור של אינטר פארם), המשיך אל שווייץ (סרונו), עבר משם לצרפת ואיטליה (שם פועלת Theramex) וכעת חזר לבעלות ישראלית. למעשה יש כאן מידה של צחוק הגורל: במקום ייצור ישראלי בפרוטות בבעלות אירופית, כעת הייצור אירופי והבעלות ישראלית-עולמית, בהון גדול. סוף מעגל.

Biotechnology in Israel – History

במסגרת כנס Biotech Israel 2004, הוטל עלי לסקור בקצרה את תולדות תעשיית הביוטכנולוגיה המקומית. הנה הטקסט שהוצג בכנס.
שימו לב שהטקסט מעודכן ל-2004 ועובדות רבות בו, המתייחסות ל"הווה", כבר אינן נכונות היום.

Note: The following text was last updated in 2004. Most of the "current" facts mentioned in it are no longer valid today. Please double check.

Somewhere in the early Eighties, a group from SmithKline French (today merged into GlaxoSmithKline) visited Israel in order to negotiate and sign an agreement with the Israeli company Bio-technology General (BTG, today Savient). The talks took place in BTG's building in the Weizmann science park, that back then held two buildings only. At some point the hosts took their American visitors outside for a short break, and Standing there they witnessed a much symbolic site – four Bedouins passing by, leading their camels behind them.

This moment might represent the essence of Israeli Biotech and its first entrepreneurs – certainly in its early years. Working their way as pioneers would, learning as they go along, in the middle of what used to be a desert back then. Today the same science park holds tens of companies.

Of course, there were some biotechnological developments in Israel before the Eighties, but those were mostly specific governmental and agricultural projects. Few generic companies were active – Teva, Dexon, Agis and later also Taro. And still, the knowledge was accumulating in the universities and research centers – till today, Life Sciences take as much as 35% of Israel's university based R&D. Teva is of course responsible to a major innovative pharmaceutical activity, including the Copaxon, Rasagiline and other drugs in the pipeline, and this might be the place to mention Prof. Michael Sela from the Weizmann Institute, who was active in developing the Copaxone.

The idea of establishing the first Israeli Biotech company came to be in 1978, when the Swiss company Serono decided to deepen its contact with Israeli academy – till then, Serono was successfully cooperating with scientists from the Weizmann Institute, developing a fertility treatment. That year, the world had known only two Biotech companis – Cetus (est. 1971) and Genentech (est. 1976). Amgen didn't follow till 1980.

Not many people are aware of the fact that the Weizmann Institute itself had tried back then to establish a Biotech fund, based on knowledge of a group of scientists led by Prof. Michel Revel, together with the American bank EF Hutton, but the Arab ban on companies involved in business in Israel stood in the way. Left with their presentations and plans, the Institute accepted Serono's offer and the two became partners in InterPharm, a subsidiary of Serono. The company manufactures to this day biological pharmaceuticals, mainly recombinant human interferon-beta, that is formulated and marketed by Serono. In the early Eighties InterPharm went public in Nasdaq, to raise 6.5 M $, but returned later into Serono's arms and turned private again.

Today, InterPharm is a good example for a successful model in Biotech, in which local Israeli scientific knowledge is being supported and leveraged by an international corporate. However, though the Israeli communications and software sectors are well accustomed to this model, no other large international Bio-Pharma corporation have ever taken this path here.

(An update of Serono's Israeli connection)

In 1980, BTG was the second company based on the research from the Weizmnn Institute, but this time the model of action was different. The entrepreneurs, Dr. Haim Aviv and Dr. Marian Goretzky, with the support of the American venture capitalist Mr. Fred Adler, decided to do it themselves, without the support of an international corporation, and set up the Israeli and American operations of BTG simultaneously. This was indeed the first Biotech initiative based on the classic academy-industry connection, and soon there were more to follow.

BTG started as an agro-bio company, producing bovine growth hormone. As the years went by, the agricultural projects were abandoned, and today, the primary focus is manufacturing of genetically engineered, human health care products, mainly a recombinant human growth hormone. BTG was the first Israeli company to receive an FDA approval for a therapeutic product, and in 1983 it managed to complete an IPO in Nasdaq, being the 7th Biotech company to get there.

But in the late Eighties, the company found itself in financial difficulties. Since it was the only independent Biotech company, all eyes turned to watch whether BTG can handle the crisis. The company did some cutbacks, amended the business model and turned to big Israeli companies for help. Two companies refused to help BTG in its struggle, claiming they didn't believe Biotech could thrive, surely not in Israel – Teva and Israel Chamicals. In 1994, BTG turned its first profit, and found itself in the exclusive list of 6 Biotech companies, the rest of them American, who showed profit that year.

All through the Eighties, only 2 other Biotech companies were established in Israel, both focusing on Diagnostics – Orgenics, which was founded in 1983 by Prof. Max Hertzberg, is developing and marketing diagnostic testing systems for human infectious diseases, cancer markers and genetic disorders. The company was sold (for some 2 M$) in 1996 to the American company SelfCare (today Inverness Medical).

The fourth member of the pioneers generation is Savyon Diagnostics, established in 1984 – a subsidiary of Healthcare Technologies, a public company that develops, manifactures and markets clinical diagnostic test kits. HealtCare itself turned profit this year.

Following BTG's recovery, and with some help from government initiatives, the Second generation of Israeli Biotech started showing up in the early Nineties. Pharmos (1990), set by Dr. Haim Aviv, and D-Pharm (1993) are both considered part of this emerging industry, even though they walk more on the pharmaceutical side with their small molecules. After Pharmos went public in 1997 (raised 52 M$, market valuation 215 M $), no other Israeli company in the sector managed to find a window of opportunity for an IPO till 2000. Among the companies that were hoping to go public but finally didn't are D-Pharm and Peptor (1993, another Aviv's company). Peptor was merged earlier this year with the German company DeveloGen and moved its center to Germany.

One company who did manage to get into Nasdaq is Compugen (1993, IPO in 2000, raised 50 M$ at a company value of 277M $). Compugen is now traded at a valuation of 180 M $.

The IPO wave of 2000-2001 helped XTL (1993, IPO in London Stock Exchange in 2000, raised 44 M$ at a company value of 228M$) and Keryx (1998, IPO in 2001, raised 46 M$ at company value of 207M $) as well. Keryx is valued currently at 310 M $. XTL – at 31 M $.

Other names from the Nineties are QBI (1993), Insight BioPharmaceuticals (1995), Omrix (1995), Proneuron (1996), and Prochon (1997). So that second generation populates in all about 10 companies. By 1996 there were around 90 biotech companies, according to governmental sources
, in the governmental incubators program and outside of it.

One might find that with few exceptions, most of the second generation companies are still trying out their way, trying to create a "story" – a model that will take them forward, that would keep the share holders satisfied.

The 2000-2001 wave encouraged more companies to form. In the year 2002 there were 150 Biotech companies in Israel – some were shut down since then, other ones were set up in the meantime, so we can assume that the number is still somewhere around 150 companies. According to the Israeli Central bureau of statistics, around 120(!) of those companies are startups, most of them haven't reached the market as yet. 3,400 employees worked in the Biotech sector in 2002, and the industry gained revenues of 1,270 M NIS (250 M $).

The strong connection between the academy and the industry has paid itself off in the form of novel "Israeli" drugs, that originated in the Israeli academy. These drugs were developed by local companies (i.e Teva) or licensed out to international corporations. and are now block-busters:

Rebif (Weizmann-Serono) – annual sales $550M 
GonalF (Weizmann-Serono) – $450M
Doxil (Hadsit/Hebrew U.- J&J) – $350M
Copaxone (Weizmann-Teva) – $540M
Exelon (Hebrew University-Novartis) – $340M

All those years, the Israeli government was trying to find new ways to support the sector. Three reports were written, surveying the potential of the local industry, the challenges and the opportunities for governmental investments. These were the Katzir report (1988), the Aviv report (1998), and the Monitor report (2001). Based on recommendations of the Monitor report, the Ministry of Trade and Industry has decided to launch 3 Biotech incubators, a plan that didn't go through.

Traditionally, the governmental aid is limited to seed companies mainly, and big foreign investors are not a common site in this sector. Currently, the result is that the younger companies find themselves relying on local VC funds, who in their turn find it a too big a task to support the typical bio-pharma company with tens of millions. In 2003, the average deal size for an Israeli bio-pharma company was 1.5 M $, and in the peak year of 2000 it was 2.6 M $, while in the USA it is much higher.

%d בלוגרים אהבו את זה: