העיר עומדת תמיד בחורף אפור, גם ב"דודה קלרה" (1977) וגם ב"כנפיים שבורות" (2002). בשניהם המשפחה מתפרקת כמעט, אבל לא.
מי מחזיק את זה? ב"קלרה" מחזיקה את המבנה המשפחתי הרעוע אשה אחת ויחידה, היא הדודה. על זה הסרט. ב"כנפיים" יש אמא שאמורה לשאת בעול, אבל לא מסוגלת. על זה הסרט.
"כנפיים" הוא קרנבל של טעמים אישיים, מצגת של תמונות סוריאליסטיות. לילדים של משפחת אולמן יש עיסוקים כמו לצלם את עצמם קופצים לבריכה, או לשבת בתחפושת עכבר ברכבת התחתית. ב"קלרה", לעומת זאת, הכל מאוד לא אישי – כי אין מקום למשהו אישי באמת בתוך הסלט המשפחתי האשכנזי הממורטט של "קלרה". לכל אחד יש תווית בסיסית, שעל פיה הוא מעצב את עצמו: החולה, היפה, החלשה, הגיבורה וכן הלאה. מעבר לזה, כל רצונות הפרט הם גחמות, וצריך לטפל בגחמות האלה, שלא יעשו בושות. צריך להכפיף אותן לחוקים של דורי דורות: איך צריך להתחתן ועם מי, למה הכי חשוב זה "ביטחון בחיים", למה צריך מקצוע, ביטוח לאומי ופרנסה. על שני דברים בלבד אסור להתווכח, והם עמודי התווך: החומר (אוכל, פרנסה, בריאות) והמעמד החברתי (מה יגידו, כולם רואים).
לכן כולם מהוהים ב"קלרה". החיים לא הרשו להם לגלות אף צבע מעבר לזה. קחו למשל את סצינת החתונה בסרט (סצינה מופתית, יאמר ודאי יגאל בורשטיין, שאין לינק עברי לספר הנפלא שלו "פנים כשדה קרב"). המצלמה עושה לנו ספירת מלאי של פני המשפחה, בקלוז-אפ. לא תמצאו שם אושר של חתונה. הפרצופים מגלים הבעות של ייאוש, דאגה תמידית, אדישות מטומטמת, מרד מדוכא. בקצה השורה עומד אבי החתן ומחייך חיוך בהמי.
הפרצופים הכמושים הם תולדה של שנים של כפיפות לחוקים המוכרים, ואפשר לראות על פני הצעירים איך תיכף ייגמר המרד שלהם, ואיך הם ישחזרו עוד מעט את המערכת הכופה הזו על ילדיהם. הנימוק תמיד מנצח: "את ילדה קטנה, לי יש ניסיון חיים, אני יודעת מה טוב בשבילך".
(שלא תטעו, "קלרה" הוא גם סרט קורע מצחוק. ציטוט מפתח: "אני באמת לא מרגיש טוב! היום בלילה אני אמות! ויאקוב החולה יילך מחר ללוויה שלי!" בכלל, אני מתה על הסרטים של הפנר).
החדשות הלאומיות לא פולשות למרחב המשפחתי, כמעט. הן לגמרי לא קשורות לחיים ב"כנפיים" (חתכו שם החוצה סצינה של ויכוח פוליטי עם נהג מונית). והן מציצות רק מפעם לפעם ב"קלרה", בעיקר בצורת נעימת הפתיחה של "מבט". על רקע נאומו של יצחק רבין על ישראל וסיכויי השלום (1977!), הדודים עסוקים בפיצ'פקעס שלהם, זוללים בונבוניירה: "זה עם דובדבן, זה עם מרציפן", אומר אחד. "זה ראש הממשלה", אומר השני, והם חוזרים לדבר על כלום.
בכלל, הגברים ב"קלרה" הם צלי-אדם חסרי חיים. הם נרמסו מתחת למטריאכליה החונקת, להתעסקות הנשית בדברים שצריך לסדר. תמיד יש דברים דחופים לסדר, והנשים תמיד מסדרות אותן – הן פועלות לטובת הכלל, שלא יאשימו אותן בנהנתנות. הגברים הפכו קטנוניים, נרגנים, חולניים, ובמקרה הטוב הם משמשים כסייד-קיק. אפשר לצחוק עליהם, כמו שצוחקים במחזה של חנוך לוין, אבל על חשבון מי הבדיחה? הגבר היחיד שמחזיקים ממנו הוא האח מאיר, שגר בחו"ל ולכן אפשר להפוך אותו לדמות מיתולוגית (מאיר אוהב את כולם, מאיר תיכף יבוא, מאיר יסדר). גם מאיר לא עוזר לה, לדודה, להחזיק את כל השברים יחד.
לעומת החלוקה הזו, ב"כנפיים" האישיות של הפרט היא יותר מדי חד-פעמית מכדי שאפשר יהיה להכפיף אותה לקטגוריות "פרימיטיביות" כמו גברים/נשים. הנואשות היא חסרת מין. משהו בסיסי יותר חסר שם – האבא שהלך היה בכל זאת ראש המשפחה, והוא אבד. בני המשפחה רודפים כל הסרט אחרי האבידה: הם רוצים לתפוס בחזרה את מקומם בתוך המשפחה, להיתמך באמא. להיות ילדים קטנים ונזקקים, למרות שהסיטואציה גזרה עליהם התמודדות של מבוגרים. ואילו ב"קלרה" יש התמודדויות כל הזמן, אבל אף אחד לא מסוגל לעמוד בהן. אף אחד חוץ מקלרה, אשת ברזל, ראש המשפחה מטעם עצמה, אבל גם היא נשברת לפעמים.
ובאמת, הבחישה בעניינים של כולם מותירה את קלרה סחוטה תמיד. "אני ממש גיבורה", היא מתגאה, ולמרות זאת מקטרת שאין לה כוח, ומזהירה שעוד מעט המשפחה תתרוקן, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. אין לה זמן לנוח אף פעם, כי חבורה של ילדים חסרי ישע ממתינה תמיד לישועתה, ואף אחד מהם לא מודה לה על כלום. כשהיא נתקעת בחושך בחדר המדרגות, היא אומרת "זה בסדר, אני אדליק". כמו בבדיחה הקלאסית.
מפתה לבקר את ההתנהלות הפולנית של קלרה ואחיותיה. אבל זה לא אומר שאפשר לברוח אל ההתפרקות הטוטאלית של משפחת אולמן ב"כנפיים". מדובר בשני קטבים ששואפים כל אחד לכיוון הפוך – משפחה אחת זקוקה למרחב, השנייה מחפשת חיבוק. שתיהן לא מרשות לעצמן, רוב הסרט.
ואחרי כל ההשוואה הזו, היה מעניין להיזכר גם ב"חתונה מאוחרת" (2001), שניצב בין שני הקטבים, למרות שהוא לא אשכנזי-פולני: הוא עכשווי מצד אחד, מתרחש בישראל "חדשה", והפרטים שבו כבר מוצאים כוח לצאת ולחפש את מה שהם רוצים. אבל המשפחה עדיין חזקה מדי, רומסת מדי. כמו מגף…
…הנה, מצאתי דימוי יפה לסיום: "דודה קלרה" הוא כמו נעל אלגנטית, מיושנת, שלוחצת נורא. "כנפיים שבורות" הוא נעל ספורט מרופטת, שהשלוליות נכנסות אליה. "חתונה מאוחרת" הוא מגף של קוזאק. בשלושת המקרים – בום!
כותבת מוחקת 