חכם להיטיב: כריס לנגאן, האדם האינטליגנטי ביותר בעולם

 

אהלן.
מתייקת כאן ראיון מייל ישן שערכתי לפני כשנתיים עבור "כלכליסט" ולא התפרסם לבסוף.
הטקסט המקורי היה קצר יותר, אבל כאן מובאת הגרסא המלאה – למרות שלא הבנתי כלום מדבריו בסיום, אין ספק שהוא יותר חכם ממני ולכן לא מלאני לבי לקצץ בהם. אם אתם הבנתם לאיזה אנשים ספציפיים הוא רומז בתיאורים המפורטים שלו לקראת הסוף, גלו גם לי.

הנה: 

האיש האינטליגנטי ביותר החי כיום בעולם הוא כריסטופר מייקל לנגאן, יליד 1952, ובעל איי.קיו שנע בין  195-210 (תלוי במדידה).

 לנגאן, שגדל במונטנה, החל לדבר בגיל חצי שנה ולמד לקרוא לפני גיל ארבע. אך הוא גדל בתנאי עוני וספג מכות מאביו, עד שבגיל 14 זרק את אביו מן הבית. בבית הספר לימד את עצמו מקצועות קלאסיים כמו מתימטיקה ולטינית, אך חווה תסכולים בלימודי האוניברסיטה שלו ולבסוף נשר. עד גיל ארבעים הספיק לעבוד בשלל עבודות מזדמנות, ביניהן כבאי יער, בוקר, פועל בניין ושוער.

 בראיון בלעדי, לנגאן מדבר בגילוי לב על מידת ההשפעה של האיי.קיו העצום שלו על חייו, וכן חושף ביקורת קשה על הממסד האקדמי, הפוליטי והכלכלי.

 ש: באיזו מידה היית קושר בין הצלחתך בחיים – בעבודה, בחברה וכולי – לבין האיי.קיו שלך?

 "אני מנהל חווה צנועה וחי בבית חווה קטן בן כמאה שנה. אמנם הצלחתי לייצר ולפתח מספר רעיונות שנראים לי ולאחרים כרעיונות חשובים, אבל אני לא נכלל בתפיסה של הצלחה כפי שרוב האנשים המצליחים רואים אותה. לא גדלתי לחיי מותרות, אלא לחיי עוני, ולמרות שעבדתי קשה בחיי ונטלתי סיכונים רציניים, לא זכיתי לא בעושר ולא בעוצמה. עדיין, אני יכול לקרוא לעצמי אדם אוהב חיים ומעריץ של הבריאה, וזה משהו שהאינטליגנציה שלי רק חיזקה.

 "מצד שני, ההצלחה ברוב תחומי החיים, אפילו באלה שבהם אפשר לצבור עושר ועוצמה ניכרים, אינה דורשת שימוש יוצא דופן באינטליגנציה. אפילו בתחומים מורכבים שבהם אינטליגנציה גבוהה מהממוצע היא דרישת סף, שימוש ביותר אינטליגנציה מן הנחוץ עלול לגרום קשיים. במיוחד, למרות שגאון מבין את רוב מה שאומרים הקולגות שלו והממונים עליו, הם עצמם עלולים לא להבין או להסכים עם מה שהגאון אומר, וזה יכול להוות מחסום בפני התקדמות מקצועית… במיוחד אותו גאון הוא חסר מוניטין, או האפשרות, הסבלנות וההתמדה הנחוצות לתקן אי הבנות מסוג זה.

 "איי.קיו אינו חופף לגמרי לאינטליגנציה. איי.קיו הוא מושג מובן לחלוטין, בעוד שאינטליגנציה אינה כזו. נראה שלאדם הממוצע יש הרבה יותר אינטליגנציה מאשר מה שישתקף בציון האיי.קיו שלו, וכמות האינטליגנציה הזו מספיקה כנראה להצלחה ברוב תחומי החיים, לפחות בצירוף תכונות חיוביות אחרות. אפילו בתחומים שבהם איי.קיו גבוה מהממוצע יכול מאוד לעזור, למשל תכנות מחשבים, מדע, רפואה, אקדמיה ומשפט, אנשים בעלי איי.קי נורמלי יכולים להצטיין לא פעם. אותו הדבר לגבי תפקידים שדורשים אינטליגנציה ברמה העליונה ביותר של ההתפלגות האנושית, כמו למשל ראש מדינה או נגיד בנק מרכזי. אפילו כאן, קריטריון האינטליגנציה לרוב – או בדרך כלל – מוחלף בקריטריונים אחרים.

 "בדיוק כמו שאינטליגנציה גבוהה באופן קיצוני אינה חיונית לסוג ההצלחה הנמדד במונחים של עושר, עוצמה ותהילה, שום כמות של אינטליגנציה אינה יכולה להבטיח הצלחה חומרית, בלי שיתוף פעולה ותמיכה חומרית. הרעיון הנפוץ שלפיו עושר והשפעה הם פרופורציונליים לאינטליגנציה הוא פשוט מגוחך, אם זוכרים שהרבה אנשים אינטליגנטים מאוד סולדים ונרתעים ממרוץ העכברים החומרי. בנוסף, האנשים שמנהלים את העולם אינם בהכרח האנשים האינטליגנטים ביותר בעולם, ודאי לא האתיים ביותר או האמפתיים ביותר. חוסר היעילות הזה עלה במחיר כבד למין האנושי. לרוע המזל, נראה שהוא ימשיך עם שגשוגים של המצליחנים, והסכמה שבשתיקה מצד אנשים הנחשבים "נחותים" מהם".

 לנגאן חי היום במיזורי עם אשתו, נוירו פסיכולוגית קלינית במקצועה, ומנהל חוות סוסים. עמותה שהקים בשם Mega Foundation מוקדשת לתוכניות סיוע ופיתוח של מחוננים ורעיונותיהם. לדבריו פיתח "אסטרטגיה של חיים כפולים" – בשעות היום הוא מנהל חיים של אדם רגיל העובד לפרנסתו, ובשעות הפנאי שלו עוסק בתחביבים אינטלקטואליים מרחיקי לכת. התוצאה של שעות הפנאי שלו היתה עד עתה תיאוריה קוגניטיבית חדשה שפיתח, העוסקת ביחסים בין המיינד למציאות ואמורה להיות "תיאוריה של הכל". 

 ש: נראה שלמרות הקשיים העומדים בפני גאונים למיניהם, הצלחת לבנות חיים מאושרים ומספקים, גם אם לא בראש הפסגה החברתית.

 "הקשר בין אושר לאינטליגנציה הוא חזק מאוד במקרה שלי. אבל באופן כללי, טיב הקשר ועוצמתו תלויים באישיות, באמונות, בנסיבות ובבחירת היעדים. כאשר האישיות והאמונות של אדם אינטליגנטי נמצאים בהתאמה (עקביים) למידת הצלחתו, או מסיטים את המדדים של הצלחה כדי לעקוף מכשולים,

הוא יכול להשיג סיפוק כללי למרות הפערים הניכרים בין הסביבה הטבעית, החברתית והכלכלית שלו. מצד שני, כאשר האינטליגנציה רק גורמת לאדם להיות מודע יותר למחסומים סביבתיים ולעוולות שהוא אינו יכול להתגבר עליהם, או שאינו רוצה להתמודד אתם בגלל גורמים בעייתיים באישיותו, התוצאה יכולה להיות תסכול קיצוני וחוסר סיפוק.

 "לדוגמא, אם אדם רגיש לזלזול, או שהוא אידיאליסט מטבעו שנעלב מחוסר צדק, הוא עלול ללמוד בעל כורחו שההתקדמות ברוב התחומים של הפעילות האנושית תלוי בעיקרו לא בכישרון או במסוגלות, אלא בגורמים כמו קסם אישי, אפליה, קשרים אישיים, גמישות מוסרית, שאפתנות, מרמה, נפוטיזם וכסף. כשרון ומסוגלות בהחלט יכולים לעזור, אבל בעולם האמיתי הם מפנים את מקומם לקריטריונים פחות נעלים".

 "כיוון שהמצפון והאמפתיה מונעים התנהגות תחרותית ומגבילים חיזוקים חומריים בחברה תחרותית, האנשים שהם בעלי אינטליגנציה ודחף להצליח, אך ללא האגרסיה ואינסטינקט ההישרדות הנדרש, עלולים למצוא את עצמם בקונפליקט פנימי".

 ש: האם היית אומר שגאונים נוטים להיות מאושרים יותר? כמה חברי ארגון "מנזה" שדיברתי איתם אמרו שאיי.קיו גבוה מאוד הוא נטל, קללה. האם אתה מסכים?

 "עד רמה מסוימת, הייתי מסכים שלאנשים מחוננים אינטלקטואלית יש פוטנציאל להיות מאושרים יותר מהממוצע. אחרי הכל, גרימת אושר לעצמנו היא בעיה שכולנו מנסים לפתור, וגאונים מצטיינים בפתרון בעיות. אמנם המרדף אחר האושר הוא סוג שונה של בעיה מאשר אלה המופיעות במבחני איי.קיו – מדברים עכשיו גם על "אינטליגנציה רגשית" – אנשים בעלי איי.קיו גבוה חשופים פחות לשעמום כרוני. כיוון שהם מסוגלים לתפוס טוב יותר את היחסים המופשטים הקושרים את העולם, הם נוטים למצוא הזדמנויות לחקירה היכן שאחרים נפלו בפחים של שטחיות ובלבול. כיוון שהם מסוגלים להעסיק את עצמם טוב יותר באתגרים אינטלקטואליים, המחוננים אינטלקטואלית ואמנותית אינם זקוקים לקלט חיצוני רב כדי לשמור על עניין. בנוסף, הם מצליחים לרוב גם לשמור טוב יותר על אובייקטיביות בעת מצוקה, ולהגיע ליציבות וביטחון בחייהם".

 "מצד שני, כאשר האיי.קיו עומד בסתירה לתכונות אופי כמו נרקיסיזם, פסיכופתיה והפרעות כפייתיות, עלולות להיווצר בעיות… לא רק עבור האנשים שבהם מדובר, אלא עבור החברה כולה. הבעיות הללו כוללות בדרך כלל אנשים הנמצאים בטווח מסוים של אינטליגנציה – "אזור סכנה" שהנמצאים בו הם פקחים באופן משמעותי יותר מהממוצע ולכן מסוגלים להערים על המערכת, אבל לא פקחים מספיק כדי להבין כמה מעט הם באמת יודעים, ולהבדיל בין מי שבאמת יודע לבין מי שחושב שהוא יודע. או כדי להגיע למודעות עצמית שתאפשר לזהות ולהקל את הכשלים הפסיכולוגיים שלהם. אלה האנשים שמרגישים שמגיע להם עושר, עוצמה ושליטה בלתי מוגבלים, שמובילים עצמם להרס בדרך להשיג אותם, ובדרך לשם גם משפיעים בצורה מזיקה על שאר החברה ללא מחשבה.

 "אנשים כאלה, למרות שלרוב יש להם אינטליגנציה ומשמעת יוצאות דופן, הם כמעט תמיד לא פקחים כמו שנדמה להם. אם הם היו כאלה פקחים, הם היו ניגשים לפתרון בעיות גדולות בכלים הייחודיים שבהם ניחנו, במקום סתם לבטל או להתעלם מהן, להשאיר אותן באקדמיה או לנחש את הפתרון בזמן מרדף אחר כוח והצלחה חומרית, מתוך רצון לכפות אותו לאחר מכן באמצעות כפייה כלכלית ופוליטית… אנשים כאלה בדרך כלל עולים למשרות בממשל ובכלכלה, שם הרעב שלהם, ערמומי ועיקש, מאפשר להם הזדמנות להשיג כוח ללא פרופורציות לרמה האמיתית של יכולתם האינטלקטואלית. אפילו כאשר הם מציגים עצמם כמושיעי המין האנושי, הנטייה שלהם לנצל לרעה את הכוח שהשיגו עדיין קשורה ישירות לכמות שברשותם, ולבסוף נעשה ברור שהם הגיעו לגבול המוסרי והאינטלקטואלי שלהם.

  "הם רוצים כל כך לשנות את העולם, שהם הגיעו לנקודה שבה הם יכולים לעשות זאת בעזרת כספם והכוח שלהם בלבד; על כך אפשר לברך אותם. אבל בסיכום הסופי, לא להם ולא למומחים ששכרו יש מושג איך להפוך את העולם לטוב יותר. למרות שהם לרוב מביטים על אנשים כעל ברגים במכונה שלהם, אנשים נפוחים ומסוכנים כאלה נושאים בדרך כלל רק מעט ערך לחברה; למעשה, הם מיותרים, במובן שאם היו נעלמים לפתע, אינספור אנשים אחרים היו יכולים להיכנס לנעליהם ולהשתמש במשאבים שלהם באופן זהה או טוב יותר. על כל פנים, הם רואים עצמם כחיוניים לחברה וטועים לחשוב שזכויות היתר שלהם הן זכויות שנועדו לנעלים מטבעם".

 "חלק מאנשי אזור הסכנה הללו צברו בינתיים את העושר, הכוח והידע הטכנולוגי כדי לדחוק את העולם סופית אל תוך חזון מפתה אך דיסטופי של העתיד שאינו עולה בקנה אחד עם הטבע האנושי ומשמעות החיים. זו תהיה לשון המעטה לומר שזה מייצג סכנה חסרת תקדים למין האנושי. אך אולי אני סוטה מן העניין. די לומר שאי אפשר להבחין בטרנדים עכשוויים בעולם בלי להבין שלמרות שאנשים בעמדות כוח נותנים לעצמם קרדיט על תובנה חסרת גבולות ועל כישרון גנטי ללקיחת סיכונים, אחריות והנהגה, את היכולות האינטלקטואליות שלהם להוביל את האנושות למצבה האופטימלי אי אפשר לבסס אך ורק בעזרת הצלחה לערוך מניפולציה על מערכת סוציו-אקונומית מלאכותית ששקוף כי נבנתה לתועלתם שלהם בלבד.

 "אז האם איי.קיו גבוה הוא ברכה או קללה? איי.קיו של אזור הדמדומים יכול לברך את האדם בשביעות רצון עצמית בלתי נדלית, באגו מנופח, ובהצלחה אישית משמעותית. אבל זה יכול להפוך גם לקללה לחברה, כאשר בעל האיי.קיו הגבוה משתמש בו כדי להשיג יתרון פוליטי או כלכלי ולאחר מכן מנצל לרעה את סמכותו, בהנחה שהאינטליגנציה העדיפה שלו מבדילה אותו משאר בני המין האנושי ונותנת לו מנדט דרוויניאני להציב את האינטרסים שלו מעל אלה של הציבור.

 "לעומת זאת, איי.קיו גבוה במיוחד מרים את האדם מעל אזור הסכנה, כך שהוא לא מדמה שהוא כל יכול ומסוגל לכל דבר. זה יותר נטל על האדם, שמרגיש את האחריות הגדולה המוטלת עליו ומשוחרר מהאשליות של גדלות אינטלקטואלית הנפוצות כל כך באזור הסכנה. מאחר שהוא ברמה גבוהה יותר של קוגניציה, הוא חשוף יותר לרגשות של בידוד אינטלקטואלי. אבל אינטליגנציה גבוהה בצורה קיצונית, סביר יותר שתהיה ברכה לחברה, במיוחד אם האדם שניחן בה מבין מה טוב למין האנושי ומשתמש בה למטרה נעלה זו. בצירוף העונג הטהור של הגילוי, זהו גמול מספק על כל העבודה הקשה שהגאונות דורשת בדרך כלל".

 ש: אם כך – ברכה או קללה? איך אפשר להסביר את ההבדל בגישות?

 "ניתן להסביר את הרמה של שביעות רצון עצמית אינטלקטואלית באמצעות תסביך אישיותי שבו גורם אחד או מספר גורמים משחקים תפקיד מכריע.

"כאשר אינטליגנציה גורמת לאדם להתקבע על מחסומים סביבתיים וחוסר צדק שאין באפשרותו לנצח, התוצאה היא תסכול וחוסר סיפוק. אכזבות קודמות והתניה שלילית יכולות להגביר את הנטייה הטבעית הזו לפסימיות ולתבוסתנות, ולשלול את הביטחון העצמי מהאדם ואף להוביל אותו לפגיעה עצמית.

 "אבל שוב, צריך לשקול לא רק את ההשפעות של האישיות על הסיפוק של אדם פרטי, אלא גם את ההשפעה של התנהגות היחיד על החברה. יש מתאם מסוים בין גורמי אישיות בעייתיים מבחינה חברתית לבין איי.קיו, ביניהם שביעות רצון עצמית מופרזת, הערכה עצמית מופרזת, ואמפתיה נמוכה. חוסר ביטחון יכול לשנות לגמרי אדם הרגיש לפגיעות באגו כאשר תקוותיו הגבוהות מתבדות ומובילות לתבוסתנות כהרגל. 

 "גרוע מכך, הוא יכול למנוע ממנו לזהות את הכשלים והמגבלות האישים שלו ולהפוך אות ולעיוור לחסרונותיו – לגרום לו לייחס לעצמו את ההישגים של אחרים, ולהאשים אחרים בכשלונות שלו. אבל כמובן, האנשים שמצטיינים יותר מכל בסוג זה של סינון קוגניטיבי בדרך כלל משטים באחרים ולא רק בעצמם, ולכן מוצאים עצמם בעמדות סמכות שבהן הם מוגנים מכל צורך למודעות עצמית מרפאת. אפילו כאשר אנשים כאלה מסוגלים להביט במראה באובייקטיביות, הם נוטים לחזק את אשליות העליונות זה של זה כאשר הם נמצאים יחדיו בממשל, בתאגידים, במוסדות ובסביבות ארגוניות סגורות אחרות.

על פי לנגאן, התמקדות היתר בהצלחה מתעלמת ממימד חשוב של האינטלקט האנושי: הדרכה עצמית. כאן הוא כבר מבטא דעה חתרנית למדי על הממסד החינוכי ועל החיברות המוסדי בכלל.  "אם אנחנו מתמקדים יותר מדי בהצלחה, אנחנו מסתכנים בהתעלמות ממימד חשוב של האינטלקט האנושי: הדרכה עצמית, שזכתה גם לשמות כמו "חופש" ו"עצמאות". אמנם נראה שהאינטליגנציה לא חולקה שווה בשווה בתוך האוכלוסייה, אבל היא נמצאת בכל מקום באנושות. אמנם חלק מהמין האנושי יכול לדרוש יותר הדרכה חיצונית, אבל היעד של השכלה צריך תמיד להעצים את האינטלקט האנושי ולאפשר לו לעמוד על זכויותיו הטבעיות ולא להגביל אותן לראייה מוגבלת של העולם. לרוע המזל, התהליך החינוכי שבאמצעותו אנשים אמורים לפתח את האמצעים לתרגל את החופש האינטלקטואלי שלהם בצורה אחראית, סטה לכיוון של צורות התניה ואינדוקטרינציה המתגמלות את אלה ששולטים בתהליך, מובילות להדרה של מי שמוחותיהם חדים מדי או חזקים מדי מלקבל התניה ואינדוקטרינציה כאלו. זה מוביל לבזבוז רציני של משאבים אינטלקטואליים אנושיים ולהפסד נקי של תועלת למין האנושי.

 "אני מקווה שהצלחתי להאיר את המושגים איי.קיו ואינטליגנציה באור הנכון", סיכם לנגאן את הראיון. "הם בסך הכל מה שעושים מהם. אם לכולם היתה אינטליגנציה מאוד מפותחת בצירוף תכונות אישיות בונות, העולם היה יכול להיות מקום מאושר יותר. כולנו היינו מסוגלים להבדיל בין החלטות טובות להחלטות רעות, לזהות את תחומי האחריות שלנו ולהבין את החוכמה שבלחיות אותם, והיינו מחוסנים בפני רמייה, שחיתות וסמכותנות. בעולם מאושר כזה, גם אם רוב האנשים ממשיכים להתמקד רק ביעדים לא אינטלקטואליים, העולם היה מובל בידי מלכים-פילוסופים רחומים, ההולכים אחר מצפונם והעליונות האינטלקטואלית שלהם, תוך שהם שואבים מוטיבציה ממבט לא-אנוכי על האנושות ועל הסביבה שבה כולנו תלויים.

 "אבל כל עוד העולם מובל בידי אינטלקטואלים השייכים ל"אזור הדמדומים" – מקסימים, קומפולסיביים, מניפולטיביים, שהיועצים והמומחים שלהם יצאו ממערכת אקדמית המתגמלת את מי שמצייתים לאורתודוקסיה ולסמכות, ומענישה את מי שאינם מצייתים – הגזע האנושי נמצא בסכנה של ירידה מהפסים באופן שערורייתי. נקווה שיש לנו מספיק אינטליגנציה כדי להיזהר מכך".