מקצועות שמתו: מתגלגל לי בשביל המאובק

מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה. 

הולך לאן שהמים מתוקים 
הולך לאן שהמים מתוקים 
הולך לאן שהמים הם כמו יין, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה. 

הולך לאן שאף פעם אין אבק 
הולך לאן שאף פעם אין אבק
הולך לאן שאף פעם אין סופות אבק
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הם אומרים שאני פליט סופת אבק
הם אומרים שאני פליט סופת אבק
הם אומרים שאני פליט סופת אבק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

מחפש לי איזה ג'וב שישתלם
מחפש לי איזה ג'וב שישתלם
מחפש לי איזה גוב שישתלם, אלוהים,
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הילדים שלי צריכים גם לאכול
הילדים שלי צריכים גם לאכול
הילדים שלי צריכים גם לאכול, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

צריך גם נעליים יציבות
צריך גם נעליים יציבות
נעליים בעשר דולר הן טובות, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הנעליים בשני דולר מכאיבות
הנעליים בשני דולר מכאיבות
הנעליים בשני דולר מכאיבות לי, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

מתגלגל לי בשביל המאובק
מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

(תודה לגרומיט ולפורום תרגום ועריכה בנענע על הסיוע).

 

Blowin' down this road (I ain't gonna be treated this way) הוקלט על ידי וודי גאת'רי ב-1940, אבל מבוסס על שיר עממי ותיק שמילותיו הותאמו לרוח התקופה. אם אתם נכנסים רק ללינק אחד בכל פוסט, תיכנסו הנה, לסרטון של סופת אבק טיפוסית.

המערב התיכון של ארה"ב סבל כפליים בתחילת שנות השלושים – כאילו לא הספיק השפל הכלכלי הגדול, נוספו לאזור הזה גם סופות אבק בקנה מידה עצום, שנגרמו על ידי בצורת מתמשכת ושיטות חקלאיות פגומות שהרסו את הקרקע. בשנת 1932 היו 14 סופות אבק, ב-1933 היו 38 סופות כאלה, ועד 1934 הן כבר פגעו ב-27 מדינות בארה"ב והרסו עשרות אלפי קילומטרים מרובעים. האזור כולו הפך ל"קערת אבק" (Dust Bowl) צחיחה: יבולים שלמים נהרסו, הבתים נעקרו, הרכוש עף ברוח, בעלי החיים לא החזיקו מעמד או נשחטו בגלל הרעב. את המונח "קערת אבק" טבע כתב של סוכנות הידיעות AP, שקבע כי "שלוש מילים קטנות מתגלגלות לעייפה על לשונו של האיכר המערבי, שולטות בקערת האבק של היבשת הזאת – אם יירד גשם". 

כתוצאה מהסופות, החקלאים מצאו עצמם מזי רעב, חסרי בית וגם חולים בדלקת ריאות. לאחר שהחובות הכבדים הביאו לנישולם מהקרקע, התחילו לנדוד מערבה בהמוניהם, בתקווה למצוא עבודות מזדמנות. בארה"ב נוצר מעמד חדש של פליטים חסרי בית וכמעט מחוסרי רכוש, משפחות שלמות שחיו מיום ליום.

לאור הנתונים העגומים האלה, אפשר לומר שהפליט שלנו חי בהכחשה מסוימת, כשהוא מתריס מול היחס שהוא מקבל, וחולם על הזמנים שבהם יכול היה להרשות לעצמו נעליים בעשרה דולר. ואולי הוא רק מנסה לשמור על שרידי גאוותו בזמן שהוא נדחק בין ההמונים, נלחם על מזון, מנסה להתקבל לעבודת קטיף זמנית ומגלה שעודף ההיצע מאפשר למעסיקים לשלם לו פרוטות, ולעתים לפטר אותו ללא תשלום. העובדים שניסו להתארגן יחדיו, יצאו בשן ועין.

כאן המקום להזכיר את "ענבי זעם", הסרט המיתולוגי של ג'ון פורד שמציג את התקופה הזו (על פי הספר המיתולוגי של ג'ון סטיינבק, כמובן). וודי גאת'רי נפעם מהסרט ותמצת את כל העלילה שלו בשתי בלדות ארוכות שנושאות את שם הגיבור, טום ג'ואד. למעשה, גאת'רי הקדיש אלבום שלם לשירי סופות האבק (האלבום של ברוס ספרינגסטין, "רוחו של טום ג'ואד", הוא מחווה למחווה של גאת'רי. ונחשו מי עוד הושפע מהדמות הזו).

טום ג'ואד, צעיר זועם שסיים לרצות עונש מאסר על רצח, מצטרף למשפחתו שחולקת את גורלה עם שאר הפליטים. טום הולך וסופג את התודעה הפוליטית שלו ככל שהוא עובר את תלאות התקופה – הרעב, הנדודים, האכזריות, האנושיות שנותרה במנות קטנות מאוד. בסוף הסרט הוא כבר מנהיג קבוצה קטנה שלוחמת למען זכויות העובדים. שיחת הפרידה בין טום לאמו בסרט, לפני שהוא יוצא שוב לנדוד, נשמעת כך: 

טום: "טוב, אולי זה כמו שקייסי אמר: לבנאדם אין נשמה משלו, רק חתיכה קטנה מנשמה גדולה. הנשמה הגדולה האחת ששייכת לכולם".
אמא: אז?
טום: "אז זה לא משנה. אני אהיה מסביב בחושך, אני אהיה בכל מקום, לאן שלא תסתכלי. איפה שיש קטטות או שאנשים רעבים יכולים לאכול, אני אהיה שם. איפה שיש שוטר שמרביץ לבנאדם, אני אהיה שם. אני אהיה בדרך שבה אנשים צועקים כשהם כועסים. אני אהיה בדרך שבה ילדים צוחקים כשהם רעבים והם יודעים שארוחת הערב מוכנה. אני אחד האנשים שאוכלים את הדברים שהם גידלו, גרים בבתים שהם בנו, אני אהיה שם גם".
אמא: אני לא מבינה.
טום: "גם אני לא, אמא. זה סתם משהו שחשבתי עליו".

וזה היה רגע ההכרה של טום ג'ואד, הבריון לשעבר, שבתוך האדם היחיד יכול להסתתר כוח גדול ממנו, כוח שוחר טוב. קוראים לזה השראה. השראת האנשים הפשוטים בדרך כלל לא מגיעה רחוק, אבל תמיד נוגעת באותו מקום בלב. לפעמים רק צריך לנער משם את האבק.

מקצועות שמתו: קוטפים אפרסקים בג'ורג'יה

כשקוטפים אפרסקים בג'ורג'יה
קוטפים תפוחים בטנסי
קוטפים כותנה במיסיסיפי
וכולם מעצבנים אותי
כשאוספים את הבקר בטקסס
הקאובויז מתמזמזים חופשי
ופה בארץ אלבמה
אני קוטף ת'נערה שלי.

יש בלו גראס בקנטאקי
בווירג'יניה רוקדים ת'סווינג
קרוליינה, אני תיכף מגיע
לעבור אצלך את האביב
וארקנזאס, שמעתי שקראת לי
אני יודע שנתראה
אקטוף לי קצת פה וקצת שמה
כשהירח באוזרק עולה.

כשהקוטפים קוטפים את הכותנה
אני אקטוף טבעת נישואין
אז נלך לעיר לקטוף תלבושת
לחתונה שלנו באביב
נקווה שהכומר מבין ת'עסק
הוא הרי לא יסדר אותי
כשקוטפים כותנה בג'ורג'יה
אני קוטף ת'נערה שלי.

 

Peach Pickin' Time In Georgia הוא עוד שיר מלבב שכתב ג'ימי רודג'רס, הג'נטלמן הדרומי שכבר התארח פה פעם. גם כאן רואים, כבר מרחוק, את הפשטות הממזרית ואת השפה המשועשעת שלו. באנגלית יש פה, כמובן, משחק מילים – Pick הוא גם "לקטוף" וגם "לבחור" (ושוב תודה לחבר'ה מפורום תרגום בנענע על התמיכה המוראלית). הגיבור עצמו הוא כנראה שכיר יום – מרחף לו לפי צרכי העונה, ממדינה למדינה, בכרמים, מטעים ושדות. ובין לבין, הוא גם חולם על התמסדות.   

מה עוד אפשר לומר על השיר הזה? שהגרסה האהובה עלי מלבד המקור היא זו של וילי נלסון. שנורא כייף לזמזם את היודל המפורסם, סימן ההיכר של רודג'רס. ושעוד יותר כייף לצאת לכרמים ולאהוב.

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: הדולר האחרון

 

אני לא תפרן, לא לחוץ במיוחד
עוד לא נשארתי בלי סנט אחד
יש לי דולר, שטר דולר אחרון!

בכיס שלי יש חור ענק
המזומן כבר לא בבנק
יש לי דולר, שטר דולר אחרון.

אוי, איזה מזל, עוד דולר ודי
הגורל אוהב אותי, בחיי
שטר אחרון
מרגיש כמו מיליון
אפשר לראות שאני בהיי.

לא איכפת, אנ'לא מיליונר
מצידי תסתכל ותקטר
יש לי דולר, שטר דולר אחרון.

 

למה תמיד לסבול? חוץ מהאיכרים, הפועלים ועובדי הדחק של שנות השלושים, היו גם אנשים שעשו חיים משוגעים בעיר הגדולה. כאן אנחנו קופצים לרגע מהבלוז אל תחום הג'אז והסווינג, אל הזמרים עם החליפה הלבנה והתזמורת מאחור, שהופיעו במועדונים יוקרתיים. קאב קאלוואי היה אחד הכוכבים הגדולים שבהם, וימי השיא שלו נרשמו בהופעות במועדון הכותנה המפורסם, עם אחותו הגדולה בלאנש. התזמורת נתנה בראש, האלכוהול נשפך כמים וכולם רקדו, הימרו ודיברו על ביזנס עד אור הבוקר.

לרוב השירים בסגנון הזה טקסטים מופרעים, מלאי סלנג, מצחיקים וגם דורשים השתתפות פעילה של הקהל במקומות הנכונים: היי-די היי-די היי-די-הו וכאלה. בגלל זה היה נורא קשה לבחור מהם אחד לתרגום. דווקא את "Minnie the moocher", שכולכם מכירים מהופעת האורח של קאלוואי ב"אחים בלוז", לא בחרתי – כבר יש לנו פרוצה אחת בסטוק. בסוף זכה "Last Dollar", בין היתר בגלל שהקול של בלאנש מרנין לאוזניי, ושם אפשר לשמוע אותו יופי.

 

ובדיוק ראיתי היום את "מסעות סאליבן". הסרט הנפלא הזה, שנעשה ב-1941, מוקדש לבדרנים, לליצנים ולמוקיונים, "לכל האנשים שהצחיקו אותנו". גיבור הסרט הוא במאי שלהוט לביים רק סרטים סמליים עם מסרים נוקבים, על החברה ועל הסבל האנושי. הוא מנסה לטעום בעצמו קצת נדודים וסבל כדי להתחבר לעם, אבל מגלה שהחלכאים והנדכאים דווקא מתים על סרטים מצויירים של וולט דיסני. העם אוהב לצחוק, להשתעשע, לשכוח מהצרות. היי-די-הו. 

(סגירת מעגל: לסרט הדמיוני שהבמאי ב"מסעות סאליבן" חולם לעשות קוראים "אחי, איפה אתה", כשם הסרט שהביא לאוזנינו את הפסקול המשובח ההוא. האחים כהן יודעים לעשות מחוות).

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: כשנתחיל לקטוף

 

יש לי כותנה באדמת השפלה
היא מתחילה לצמוח והולך לי לא רע
אשתי הטובה וילדים בלי סוף
יוכלו לקנות נעליים כשנתחיל לקטוף
לקנות נעליים כשנתחיל לקטוף

כל לילה אני הולך למיטה
מודה לאל שהילדים לא על בטן ריקה
הם חיים על שעועית כדי לא לרעוב
אבל נפטם אותם כשנתחיל לקטוף
נפטם אותם כשנתחיל לקטוף

הצמחים גבוהים והתירס צהוב
בשמים כחולים השמש תצרוב 
עובדים קשה ואומרים לילה טוב 
ננוח עד שנתחיל לקטוף
ננוח עד שנתחיל לקטוף

קשה לראות עם עששית קטנה
ואני מכבה אותה הרבה לפני השינה
כי הנפט יקר וכבר יש לי חוב
נלך לישון מאוחר כשנתחיל לקטוף
נלך לישון מאוחר כשנתחיל לקטוף

העגלה הישנה לא סוחבת לעיר
עשיתי בגלגלים תיקון מהיר
שתישאר בכושר ותוכל לסחוב 
לסחוב ת'כותנה כשנתחיל לקטוף 
לסחוב ת'כותנה כשנתחיל לקטוף

ביום ראשון בבוקר אספו תרומות
הכובע נשאר ריק אצלנו במקומות
הכומר חייך ואמר: יהיה טוב
אלוהים יחכה שנתחיל לקטוף
אלוהים יחכה שנתחיל לקטוף.

 

ג'וני קאש, גבר שבגברים שהלך לעולמו אתמול, כתב את Pickin' Time ב-1958 (כעשרים שנה אחרי התקופה שבה אנחנו עוסקים, אבל ניתן לו כבוד, כמו שמגיע לו).

גיבור השיר הזה משתייך לקוטפי הכותנה העונתיים שחיו מפריחה לפריחה של צמח הכותנה, אותו צמח שכדי להפיק ממנו משהו צריכים להשתוחח בשמש במשך שעות, לפצוע את הידיים בגביעים הקשים של הצמח ולאסוף הרים של חומר שלא שוקל כמעט כלום. הגיבור שלנו הוא ככל הנראה מעסיק – רוב הקוטפים היו שחורים, כמובן, אבל גם מקסיקנים, שנשארו בתפקיד הזה עד שנמצאו טכנולוגיות לקטיף ממוכן של כותנה (אחד הגידולים האחרונים שנותרו לא-ממוכנים).

סצינות הגונות של קטיף אפשר לראות ב"מקום בלב" עם סאלי פילדס, שמתרחש בתקופת השפל הכלכלי, וגם שם מגויסים קוטפי כותנה מומחים מייד עם תחילת העונה. אגב, שיר הנושא של הסרט הוא Cotton Eyed Joe, שכולכם מכירים גם אם חשבתם עד עכשיו שלא.

וכדי לסגור איזה מעגל, נזכיר שקאש ביצע גם שיר קטיף-כותנה מסורתי אחד, שחור-שחור, שכתב במקור לדבלי.

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: ג'ו היל

 

אתמול חלמתי על ג'ו היל
נושם, חי ובועט
אמרתי, "ג'ו, אתה מת כבר שנים"
הוא ענה, "אני לא מת, אני ממש לא מת".

"בסולט לייק, ג'ו", אמרתי לו
והוא על מיטתי עומד,
"הורשעת שם על רצח, ג'ו"
הוא אמר: "אני לא מת, אני בכלל לא מת".

"הבוסים הגדולים הרגו אותך, ג'ו
הם ירו בך, ג'ו, מזמן"
"צריך יותר מרובים כדי להרוג אדם",
אמר ג'ו, "אני עוד כאן. כן, אני עוד כאן".

והוא עומד במלוא קומה
חיוך קל בעיניו:
"מי שהם עוד לא הרגו
כבר התארגן עכשיו, כבר התארגן עכשיו"

"ג'ו היל לא מת", כך הוא אמר
"ג'ו היל לא מת אף פעם.
בכל שביתה של העובדים
ג'ו היל שם לצידם, ג'ו היל שם לצידם".

"מסן-דייגו ועד מיין
מכרה או מפעל טקסטיל, 
אם שם עובדים נאבקים
שם יימצא ג'ו היל, שם יימצא ג'ו היל".

 

השיר המופלא הזה, שנכתב ב-1936, זכה להמון ביצועים, מהקול הגבוה של ג'ואן באעז ועד הבס הנמוך של פול רובסון. זה יהיה גם השיר היחיד ב"מקצועות שמתו" שיוקדש לאדם בעל שם והיסטוריה מובחנת, לגיבור אינדיבידואלי. לכן, הפוסט הזה ייטה קצת לכיוון השיעור בהיסטוריה, אבל תסלחו לי: אל"ף אני כבר חייבת לדבר על זה, ובי"ת, יש משהו משעשע בסוף.

 

מי היה ג'ו היל (הילסטרום)? מנהיג פועלים, זמר-עם (שגם כתב שירים בעצמו), נווד חסר בית, מהגר משוודיה, כל תיאור מוזר שתתנו יהיה נכון. את קורות חייו הסוערים תראו פה, כולל סיפור הרצח שכנראה לא היה אשם בו. ומה היה לו להילחם כל כך?

צריך להבין שבאותם ימים, העובדים לא נאבקו על שברירי אחוזים בפנסיה המצטברת או על גמול השתלמות. מושאי המאבק היו לחם, נעליים, בריאות הילדים (אם אתם נכנסים ללינק אחד בשנה, תיכנסו ללינק הזה), שבוע עבודה של פחות מששים שעות, יום עבודה של פחות מ-11 שעות, לפעמים גם מים ואוויר. אנשים ידעו שהם מסכנים את חייהם כשיצאו לשביתה, והם נאבקו למוות מול קני רובים שהמעסיקים כיוונו אליהם. מנהיגי העובדים עמדו מול ניסיונות שיטתיים לחיסול שלהם, מה שבדרך כלל קרה. המאבק היה מר כל כך, מפני ששני הצדדים – המעסיקים והעובדים – ידעו שכאן ייקבעו גורלות. שמי שיוותר עכשיו, יפסיד להרבה זמן.

שני הצדדים יצאו באבידות, גם בנפש וגם ברכוש, אבל התקדים נקבע. סוף המאה ה-19 והעשור-שניים הראשונים של המאה העשרים היו התקופה שבה מאבקי העובדים קבעו איך ייראה המו"מ בין העובד למעביד מעתה, גם אם בקווים כלליים. ובעקבות המאבק הזה, ג'ו היל הפך לאחד מגיבורי מעמד הפועלים, אלה שמעולם לא שכחו מאין באו ושתמיד חתרו במרץ לאן שרצו ללכת. וכאלה אין יותר – הם נעלמו, רובם. האחרון שבהם, שגם הוא כבר נשלח הביתה, היה פולני.

 

סטייה קלה: תראו איך ב-1892 עיתון אמריקני תיאר סכסוך עבודה שהסתיים במוות של עובדי פלדה. אנדרו קארנגי, המעביד בסיפור הזה, היה ברון-שודד לא קטן, וגם אחיו של דייל קארנגי שכתב את "איך לרכוש ידידים ולהצליח בחברה" (תיקון מאוחר: הם לא היו אחים. דייל שינה את האיות של שם משפחתו כדי לזכות בייחוס למשפחת קארנגי). אבל שימו לב שבשנות השלושים התפיסה הזו, הנרטיב של "העובדים הנלחמים על כבודם האנושי", כבר היה נחלת הכלל – סוציאליזם לא היתה מילה גסה באמריקה של אז, אלא תרבות שוליים משפיעה. מעניין איך פחות מעשרים שנה אחרי כתיבת השיר, הבהלה מפני הקומוניזם (ואולי בעצם, החשש מהשפעת רוסיה) הפכו לדיבוק אמריקני שגבה מחיר כבד. לי זה לא ברור, מי שיודע שיגיד.

 

ולבסוף, הפתעה שזומנה לי: השיר כבר תורגם לעברית פעם, מזמן, על ידי מתרגם אלמוני, בחוברת "שיר נשירה…" בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, 1961. זה הלך ככה:

 

בחלומי ג`ו היל נראה,
כמו חי, דמו חומר,
אמרתי: זה עשור אינך,
לא מתי! הוא אומר.

בסולט-לייק, ג`ו, אמרתי לו,
בעמדו ליד הכר,
הם עקדוך כבן עוולה,
אינני מת, אמר.

ניצב עלי אדיר, כמו חי,
חיוך טוב בעיניו,
שח ג`ו: כל ששרדו גרדום
התארגנו יחדיו!

מסאנטדיגו עד ארץ מיין,
בכל מכרה, סדנא,
במקום שם פועלים לוחמים,
שם חי ג`ו היל, ענה! 

 
ארכאי קצת, הא? דווקא יש לי פינה חמה בלב לדברים ארכאיים, אלא אם הם עומדים בכיור (תודה רבה לעיזה על הבאת הגרסה הזו, וגם ליצהר ולג'ירפה על הסיוע בתרגום).

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: בית השמש העולה

יש בית בניו-אורלינס
בית השמש העולה 
סופן של הרבה בנות אומללות
ואלוהים, גם אני ברשימה

אם הייתי מקשיבה לאמא
כבר הייתי במקום אחר
אבל בתור צעירה וטיפשה, אלוהים
הלכתי אחרי מהמר

אמא היתה תופרת
תפרה לי ג'ינס כחול
אהובי היה מהמר, אלוהים
זה כל מה שהוא יכול

בעלי, הוא היה מהמר
מעיר לעיר זרוק
והוא היה מרוצה רק אחרי
שהצליח להשיג בקבוק

מה צריך כבר מהמר,
רק מזוודה ותיק
והוא היה מרוצה רק אחרי
שהוא שתה מספיק

לאחותי הקטנה תגידו,
כשהיא תהיה גדולה
שלא תתקרב לבית ששמו
בית השמש העולה

רגל אחת על הרציף
שנייה על הרכבת
אני חוזרת לבית בניו-אורלינס
כמו בכלא לשבת

חוזרת לבית בניו-אורלינס
אני כבר לא ילדה
חוזרת להעביר את החיים
מתחת לשמש העולה.

אם תגידו שמדובר במקצוע העתיק בעולם ושהוא בכלל לא מת, תצדקו כמובן (תמיד אתם צודקים). אבל במתכונת שבה התקיים בדרום ארה"ב של אז, של בתי מרזח עליזים והנערות היושבות מאחור, כמעט לא תתפסו אותו יותר – לא בצורה חוקית.

גיבורת השיר, שלא בטובתה, מצאה פרנסה במקום שקראו לו Saloon והפכה לאחת מאותן נשים שנקראו Soiled Doves. אותה "שמש עולה" שמוזכרת בשיר היא רק דימוי לעששית שהיתה תלויה בפתח. תחשבו על הנורות המהבהבות בכוכים רחוב העלייה בתל-אביב. עכשיו תוסיפו תזמורת ג'אז או בלוז אוונגרדית (מיטב הנגנים התפרנסו מהבתים האלה), קצת עשן, כמה רוכבים שבאו לשתות ועשירי עיר שבאו להמר, והרי לכם סאלון. מה שעבר על גיבורת השיר הוא, אם כך, גנרי לגמרי.

השיר הזה הוקלט לראשונה ב- 1932, אבל הסתובב בשטח הרבה קודם, בגרסאות שונות. לא ידוע מי כתב אותו, ולמעשה תוהים עד היום אם הוא לא עיבוד לשיר פולק אנגלי מהמאה ה- 19. יצאו לו מאות ביצועים, ביניהם של לדבלי, וודי גאת'רי, בוב דילן, ג'וש ווייט, דולי פארטון ורבים אחרים, ורק המלודיה השתנתה משנה לשנה, כל פעם קצת. האנימלז אומנם שחררו את השיר לחיים חדשים ונפלאים, אבל גם השכיחו מעט את משמעותו המקורית בגלל המעבר ללשון זכר. מילא. הגרסה שמובאת פה היא הארוכה ביותר שמצאתי (מה חשבתם, עצלנית?).

אז היה או לא היה "בית השמש העולה" בניו אורלינס? מקום עם שם כזה בדיוק לא היה, אבל הזנות הממוסדת פרחה ברובע סטוריוויל שבעיר, ובהרבה מקומות אחרים. בארצות הברית המתפתחת, היו נשים חלוצות שעיבדו שדות, והיו נשים שהוקצו לשעשועים. כל אחת צריכה לדעת את המקום שלה, גם אם צלם מהולל מקדיש לה ספר. 

ובפעם הבאה, יהיה פה משהו על היוניון.

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: קח את הפטיש הזה

 

קח את הפטיש הזה (הא!)
תביא אותו למשגיח
קח את הפטיש הזה
תביא אותו למשגיח
קח את הפטיש הזה
תביא אותו למשגיח
תגיד לו שהלכתי, תגיד לו שהלכתי  

אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי (הא!) 
אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי
אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי
תגיד לו שעפתי, תגיד לו שעפתי

אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי (הא!)
אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי
אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי
תגיד לו שבכיתי, תגיד לו שבכיתי

אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים (הא!)
אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים
אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים
מסביב לרגל שלי, מסביב לרגל

אני לא רוצה לחם תירס ומולסה (הא!)
אני לא רוצה לחם תירס ומולסה
אני לא רוצה לחם תירס ומולסה
הם הורסים לי את הגאווה
הם הורסים לי את הגאווה.

 

לשיר הזה אין אבא, גם אם הוא התפרסם בביצועים של אמנים שונים – מלדבלי דרך סטיבי וינווד ועד רביעיית הגולדן גייט, ישמור אלוהים. Take This Hammer הוא שיר עבודה מסורתי שהמציאו עבדים שחורים במאה ה-19, ושהתגלגל לפיהם של עובדי כפייה בבתי סוהר. אנשי השוליים האלה מצאו את עצמם מניחים חלק גדול מהתשתית התעשייתית של אמריקה, בעיקר בהנחת מסילות ברזל, וה"הא!" שמופיע בסוף כל שורה סייע להם לשמור על הקצב – בכל סוף שורת שיר, מהלומת פטיש.

המילים החתרניות האלה, על בריחה ועל אומץ, היו רק פנטזיה עבור אלה שעבדו. כל כמה שחלמו, נשארו לעבוד שבועות, חודשים ושנים. רק לפעמים, מי שברח באמת הצליח להגיע לאנשהו. אבל המילים האלה סייעו לעובדי הכפייה לשמור על משהו מהגאווה שנותרה.

כיוון שמדובר בשיר מסורתי, יש לטקסט המון גרסאות שונות, חלקן קצרות יותר, חלקן מערבות חלקים משירים אחרים. התרגום שכאן דומה ככל האפשר לגרסה של לדבלי, שהוקלטה ב-1942. ומוזר למצוא גם גרסה לבנה, מכובסת, שקושרת את מעשה הבריחה לא בעבדות – אלא במחווה לחוצב המיתולוגי ג'ון הנרי (גיבור שיר עממי בעצמו, שאולי עוד יגיע הנה מתישהו).

זהו. אם עד עכשיו התרפקתי פה קצת על העבר, הנה הגיעה סוף סוף דוגמה אחת ברורה למקצוע שמת, שמעורר יותר צמרמורת מאשר נוסטלגיה.

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

 

מקצועות שמתו: האיסוף האחרון

 

אני מתכונן לאיסוף האחרון
הולך לשים אוכף על פיינט הזקן בפעם האחרונה, ולרכב
להתראות, חבר ותיק, שמור ת'דמעות בגרון
אני מתכונן לאיסוף האחרון

קדימה כלב טוב, קדימה 
קדימה כלב טוב, קדימה 

אני מתכונן לאיסוף האחרון
לחווה הרחוקה של הבוס בשמיים
איפה שסופרים את התועים ומסמנים, זה המקום
אני מתכונן לאיסוף האחרון

קדימה כלב טוב, קדימה
קדימה כלב טוב, קדימה

אני מתכונן לאיסוף האחרון
יהיה שם בפאלו ביל בשיער לבן ארוך
יהיו קיט קארסון הזקן וקאסטר, מחכים במסדרון
לרכיבה באיסוף האחרון.

 

האיסוף האחרון (The Last Roundup) הוא כמובן אלגוריה – המסע האחרון של קאובוי אמיתי לא יתרחש על הסוס, אלא בארון. אבל עולם הדימויים כאן מלא במושגי יומיום של רכיבה. החברים הנאמנים האחרונים של הדובר הם הסוס, הכלב והקולגות. וכיאה וכיאות, הגיבורים שלו הם בפאלו ביל, השולף הכי מהיר במערב, קיט קארסון, שהיה לאגדה בחייו, והגנרל קאסטר.

מעניין שההליכה למוות מושפעת גם מדימויים נוצריים (בשמיים אוספים את הנשמות התועות, כמו שאוספים את הכבשים שתעו בעדר), וגם מהדימוי האינדיאני של שדות הצייד הנצחיים, שם ממתינים גיבורי העבר.

את השיר הזה כתב אחד, בילי היל, ב-1933, והיו לו כמה ביצועים. אבל פרסם אותו יותר מכל הביצוע השרמנטי של ג'ין אוטרי, שהיה בעצמו קאובוי נערץ – גם אם בעיקר בסרטים. הוא מתואר כ"ג'ון ויין עם קורטוב של סם יוסטון ודיווי קרוקט".

היה היו זמנים, היה היו גיבורים, בימים ש"קאובוי" היה כינוי של כבוד ולא סאטירה פוליטית.

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: תביאי קצת מים, סילבי

תביאי קצת מים, סילבי
תביאי קצת מים לכאן
תביאי קצת מים, סילבי
כל פעם בכמה זמן (אני מתכוון לזה)
כל פעם בכמה זמן

את לא שומעת אותי, סילבי?
את לא שומעת אותי כאן?
את לא שומעת אותי, סילבי?
כל פעם בכמה זמן

את לא רואה אותי מגיע?
את לא רואה אותי כאן?
את לא רואה אותי מגיע
כל פעם בכמה זמן

נהיה נורא צמא, סילבי
נהיה נורא צמא כאן
נהיה נורא צמא, סילבי
כל פעם בכמה זמן

עדיף שתביאי קצת מים, סילבי
תביאי לי קצת מים לכאן
תביאי קצת מים, סילבי
כל פעם בכמה זמן

נהיה צמא וחם לי, סילבי
נהיה צמא וחם לי כאן
נהיה צמא וחם לי, סילבי
כל פעם בכמה זמן.

לדבלי כתב את השיר הזה, Bring a little water Sylvie, על דודו ודודתו. המצב המשפחתי כאן הוא טיפוסי מאוד למשפחת עובדי אדמה בשנות העשרים: הדוד נהג לחרוש כל היום בשדה, בחום הגדול, והדודה שימשה עזר כנגדו. אגב, גם לדודה היו חיים לא קלים, במיוחד אם החריש נפל על יום כביסה.

הנה ציטוט מדברי לדבלי על השיר: "יולי ואוגוסט הם חמים ואשתו של האיש הזה – הוא קורא לה סילבי – והדרך היחידה שהוא יכול להשיג את המים הקרים שלו, הוא צריך לקרוא לסילבי להביא לו את המים כי הוא בוער".

העילגות במקור, וגם החן.

גרסת החובבים שתוכלו לשמוע כאן ממש לא משקפת את העזוז שבשירה של לדבלי. חפשו את המקור (וזה נכון לכל דבר בחיים). עדכון מאוחר: הנה המקור הנפלא.

ופתאום עלה על דעתי, שלדבלי שר קצת כמו פורטיס המשוגע.

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

מקצועות שמתו: בלוז העגל של הפרה החולבת

תגידי, חולבת, מה בדיוק הקטע שלך?
תגידי, חולבת, מה בדיוק הקטע שלך?
כן, כן, יש לך עגל חדש, הו הו, והחלב שלך מתחיל להיות עצוב [1]

העגל שלך רעב, ונראה לי שהוא צריך מציצה
(כן, את יודעת שהעגל שלך רעב שזה לא מילה)
העגל שלך רעב, ונראה לי שהוא צריך מציצה
כן, נו, אבל החלב מתחיל להיות עצוב, הו הו, ונראה לי שאין לו מזל

עכשיו בא לי לחלוב והנה, הפרה לא רוצה
בא לי לחבוץ קצת והנה, החלב לא יצא
אני בוכה בקֳשָה-בקֲשָה, אל תעשי לי את זה
את יכולה בכייף לתת חלב וחמאה, נו, בייבי, אולי תישארי בבית

החולבת'שלי יצאה לשוטט, הו הו, הלכה שעות
החולבת'שלי יצאה לשוטט, הו הו, הלכה שעות
היא התעסקה עם איזה פר אחד, הו הו
אלוהים, ממש בעיר הזאת.

[1] במקור blue (אלא מה?)

1937 היא שנת היצירה של "בלוז העגל של הפרה החולבת", Milk Cow Calf's Blues, שכתב רוברט ג'ונסון. אז נכון שכאן הדובר הוא לא באמת בעל רפת, אבל לאור עולם המושגים החקלאי של השיר ובלה-בלה-בלה, נראה לי מוצדק לכלול אותו ברשימת המקצועות שמתו. איך אפשר לסרב לנתח עסיסי כזה?

אם אצל ג'ימי רודג'רס הרמזים המיניים באו במשפטים סתומים במקצת, כאן באמת לא צריך להסביר את המטאפורה. ג'ונסון היה אחד שמתעסק הרבה עם נשים, גם של אחרים. הוא תמיד נכנס לצרות איתן, ותמיד התלונן על זה. נראה שהפעם הוא תפס לו בחורה שובבה במיוחד, או סתם נתקף קנאה לא מבוססת. בכל אופן, התוצאה היא עוד בלוז מופתי מבית ג'ונסון.

אריק קלפטון, שביצע בלוזים של ג'ונסון באלבום שלם וביניהם גם את השיר הזה, כתב:
"מה שהמם אותי באלבום של רוברט ג'ונסון היה, שהוא כאילו בכלל לא ניגן בשביל קהל. זה לא ציית לחוקים של זמן או הרמוניה או מה שלא יהיה – הוא פשוט ניגן לעצמו. זה היה כאילו הוא הרגיש דברים בצורה כל כך קריטית, שהוא לא היה יכול לסבול את זה… המוזיקה שלו נשארת הזעקה החזקה ביותר שאני יכול למצוא בקול האנושי".
(תודה לערן).

ונמצאנו למדים, שגם כשמישהו כותב שיר על חלבן מעוצבן ומתכוון לומר "מילי, תתני לי", הוא יכול להפוך ליצירת מופת בלי להתכוון לזה. אם אתם רוצים, תקראו לזה אמנות חוסר היומרנות.

עוד מקצועות שמתו, ולמה.