ארכיון קטגוריה: דף מיומני

שנת שמיטה: סיפור שלי ב"מאזנים" החדש

"נצר לשושלת ארוכה של נשים שישנות עם פה פתוח; טכנאית מסורה של רקמה, הטלאה וחיבור של מילים; קוראת מושבעת של קלאסיקות ושל האותיות הקטנות בשלטי פרסומת, לסירוגין – אני! מי היה מעלה על הדעת שאני (לאגו תפקיד חשוב כאן), כן אני, לא כתבתי בשנה האחרונה אפילו שורה אחת.

לא שלא היו רצנזיות, פובליציסטיקה, כתיבה בתשלום, סטטוסים פה ושם, בלטריסטיקה של פסקה וחצי-שתיים, שנגנזו באין להן ערך. לא שלא היו קלקולציות מגונות בנוסח "כתבתי חמישה ספרים ועשרות סיפורים בשבע שנים, אני על ממוצע סביר". לא שלא היו תובנות על שנות שמיטה ספרותיות, הצורך במנוחה, בעיבוד החומר פנימה. הכול היה – הכול.

ולא שלא הייתה מלאכת החיים, פס נע ארוך של מכונות כביסה ושיעורי בית ופרישׂת ההוצאות על הגשר לשיניים. ולא שלא היה פה מוות, איכסה, סיעוד, פיכסה, פחד אימים, יתמות שתימשך חיים שלמים, נשיאת ההורה הנותר כביפר תמידי; לא שלא הייתה הכבישה הנפלאה במכבש הזמן, ריכוך של כל עצמותינו יחד ולחוד בגריסה הזו שלא תיפסק לעד; מבט במראה ותהייה עוד כמה שנים ימשיך החיוך להיות כזה ומתי ייכנע להסתדרות אחרת של השיניים, להיחלשות הלסת, לחוט של עצב, לכבלים של זעם, לאדישות. לא שדעך עולמי הפנימי, חלומות קולאז'ים ופנטזיות העולות במזלג. לא שלא היו חומרי הגלם.

אבל מילים לתאר אותם לא נמצאו לי. ואם נמצאו נמשכו שורה או שתיים, טיפשיות מחמת הבנאליות. אז מניחים לזה. הרי במקום לכתוב אפשר המון דברים – יוצאים לסיבוב, עוקבים אחר החדשות, מבשלים, מברברים. הזמן עובר, איזה יופי. הבלחי תובנה עליו באים והולכים. כמו אישה לא-כותבת."

זו פתיחתו של סיפור שלי בגיליון "מאזנים" צ"ה, שנושאו הוא קנאת סופרים. את המשך הסיפור תוכלו לקרוא כאן.

החיים נפרטים לפרוטות. מנוחה ועמל

במיטבה, משפחה היא כר. כסת לישון עליה, כר מרעה לגדול ולהצמיח בו. גם מנוחה וגם עמל. את זה נראה לי שהבנתי רק בשנים האחרונות. לא ידעתי את נפשי כל השבוע, כי בכורי הפך בן 16. חוטים דקים מאוד מחברים אותי לאישה שילדה אותו (אני?) בדם, יזע וחוסר ידע, ולא ידעה איך תעביר עוד ערב גשום של 2005 לבד בבית על הידיים. אבל הנה, עם השנים החוטים מתארכים ונקשרים זה לזה: הלמידה המשותפת של אם ובן, ימי האין אונים, ימי הכל אפשר. והנה נער. אבל רק התחלנו.

הכוח שאני מקבלת הוא מהקרובים אלי. ולא פחות מזה, מהקשר בין הקרובים אלי. אלה טווים בינם לבין עצמם חוטים ההולכים ומתחזקים. הגבר של חיי, שחולק אתי דאגות והתרגשויות וטיולים וזעף וחמלה, שלומד אתי ומלמד אותי לטפח יחד את הכר הזה, להרחיב את גבולותיו. בני המתבגר שכבר פותח לעצמו פתח עצמאי בעולם. בני הצעיר שהולך ומבשיל. ואני, ותיקה בעולם אבל עדיין עם הצתה מאוחרת, לא נותר לי אלא להשתאות. ולשכוח מזה מרוב שהלב מתרחב. ולהתרגז על הבלגן, ושוב להשתאות, וחוזר חלילה.

החיים נפרטים לפרוטות, בעידן החנוק הזה הן קטנות מתמיד ונראות חסרות חשיבות: מה זה כבר עוד סיר מרק, עוד דד-ליין בעבודה, שוב לתקן את שיעורי הבית, מי ינקה, והנה עבר חצי חורף. בתקופה שבה מביטים בעולם דרך מסכה ממגנת, מתפתים להישאר ברובד הנמוך, של קטנות היומיום, או לחלופין לנסוק לרובד הגבוה ולהתפייט משם בקיטש על שינויים טקטוניים של כל המאה העשרים ואחת. רק האמצע עדיין חסר. ההסתכלות הקרובה-רחוקה שתיקח את שתי הפרספקטיבות בחשבון בו זמנית. את ההסתכלות הזו צריך גם במשפחה פנימה. מה לעשות שלפעמים אני שוכחת. אז הנה, הזכרתי.

אולי אתה? בחור רוסי שעבד אתי פעם

הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.

בתור חיה דו ראשית

אף שהיתה זו רק הצטננות קשה, בכל זאת ניתן להרגיש את הסתלקותה האטית של חיית המחלה. אותה ישות רובצת בפנים קווי המתאר של הגוף, שהולכת ומתמעטת ככל שמבריאים. אז בכל בוקר הצטמקה מעט יותר וכעת אני פה וגם התירוצים אוזלים.

כיוון שאני סופרת ללא ספר (יוצא אחד בחודש הבא, אבל הוא נכתב מזמן) ובלוגרית ללא פוסטים (חשבתם פעם למה אתם מקבלים כאן לאחרונה כל כך הרבה סקירות ספרים? תודה על הסבלנות), ארשה לעצמי יותר, אם אתם כבר פה.

להמשיך לקרוא

יוריס

 

Today is gonna be the day

That they're gonna throw it back to you

 

בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.

איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.

להמשיך לקרוא

הזיהוי הפתאומי. פתק ועליו מתכון

מערכת יחסים לא מסתיימת עם מותו של אחד הצדדים. היא נמשכת מול הצד השני, ואף בדיאלוג. המתים לא מבקרים ולא מדברים, כמובן – מספיקות להם מחוות שמגיחות מעצמן. פתק נשכח שהתגלה ועליו מתכון, הדמיון הקבוע במנשך השיניים, בצורת הלסת. או תוך כדי רביצה על ספה, הזיהוי הפתאומי של פיקת הברך שלך, ההבנה שהיא זהה לשלה. כבר קשה לדעת מי היתה באמת: הדמות הקטנה, החיוורת, הזכורה כעת ביותר, צפה במיטתה ולידה נעלי בית, או אשת החיל שהיתה בשיאה. האם הגעגוע נוטה לאמא או לרעיון של אמא? והמאכל ההוא שנרשם באותו פתק, האם להכינו, האם יהיה לו טעם דומה, לשם מה להשתדל? נזוז הלאה. אין כללי אצבע לשיחה שלאחר המוות, המתים לא מתעקשים, ולכן אפשר להחליט לקיים אותה רק לפרקים ובחלקים. כעת למשל אנוח.

הזהרור

הזהרור שריחף מול עיני התברר כעכביש. זעיר ועקשני טווה את דרכה מטה מן התקרה, וכעת עמד באוויר ליד שולחן העבודה שלי. שום טרף לא נראה באופק. שלחתי אצבע, רק לוודא שאכן קור שקוף מחזיק אותו שם; אבל ברגע שנגעתי העכביש כבר צלל, אבוד, עם קור קרוע, ונצמד לאצבעי. ניסיתי לנער אותו – במחי תנועה הפך מידידי-לבריאה, מבן ברית לשקט של החדר, לכדי רמש שאני מוחצת כמעט. וכדי לא למחוץ אותו ניערתי את ידי שוב ושוב. קמתי והלכתי אל החלון הפתוח ושלחתי את כף ידי אל החוץ, שיתעופף. מה שנטווה, דקיק ושתקני, לא מכריז על עצמו עד שאתם מנסים לבדוק את הקור המחזיק אותו. או אז, לפי גודל הכאב, כבר תדעו.

חייה הכפולים. חוד ההווה

בבת אחת הפכתי שתיים, כמו שני קלפים מונחים זה על זה: אני משנים ואני כעת. רק הבוקר, בהליכה היומית עם אוזניות, בשמלה מאמש, הרגשתי בחריפות את חוד ההווה. כל עשב שהבטתי בו נולד מחדש כציץ יפהפה. אבל עכשיו, חצות וחצי, הרגשתי את החפיפה המקבילה. הייתי שני מגנטי פרסומת שנצמדו זה לזה על הדלת, אחד של פיצה במשלוח והשני של פורץ מנעולים. אני שהיא-היא התקפלה על עצמי שממזמן.

העלם שאתי שם לב, חיבק בחום. בהזמנה מלאה. על חזהו הייתי נפרדת, אבל פתוחה. שמחתי על המקום שהוא מקצה לי אצלו, להיות מונחת. לפרוע שיער ודמעות ולצחוק שוב. שקלתי אם לספר לו על חיזיון שני הקלפים – אם לא אספר זה ישאיר אותי נפרדת, ואם אספר זה ירחיק עוד יותר.

לראשונה הבנתי את הסרט ההוא על חייה הכפולים של בחורה שיש לה כפילה מקבילה במזרח אירופה, בלי שתדע. שתיהן חמודות וחיות בבתים נחמדים, מה כבר ההבדל? תמיד חשבתי: איזו פנטזיה מפונקת. אבל עכשיו אני מבינה, אפשר להתנהל חיים שלמים ולטגן חביתות לכולם כשאת כפולה. מקבילה. מפלסת את ההווה שלך, תוך שאת מתייקת את עברך. מתאבלת וגם שוות נפש, חרדה וגם קהויה, מצליחנית קלי-קלות וגם עפר ואפר, בדחנית עולמית וגם ברייה נזירית, מודה על הרגע בזמן שייזכר לתמיד, וגם יודעת כמה חסר ערך הוא. חסרי ערך כולנו. ממש נחוץ לדלל את אוכלוסיית העולם, החלטתי פתאום – אנחנו יותר מדי. כה מיותרים, חשבתי, כה זעירים ומתקוממים. דמיינתי שמונה מיליארד – שישה עשר מיליארד! – זוגות רגליים רזות זעירות בוטשות בכעס, אגרופים קטנטנים מונפים באוויר: הקשיבו לנו! יש ערך לרגע הזה! אבל זה היה רק עוד ניסיון להאזין לניואנס שניסיתי לנסח שעה ארוכה כל כך.

אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

חצי פגישה, כמו שזה בא

הבן הצעיר מוחה ובצדק, כואב לו, וחוץ מלאחוז בידו אני לא מתכוונת לעשות דבר. תסמוך, תפתח, תגיד תודה שזה לא כואב עוד יותר. תדמיין שאתה מהדור שלי, שאמר תודה בכל פעם שיצא מדלת המרפאה בלי שעבדו עליו. זה הזמן לסגור ולהתבצר מולו, לתת אהבה קשוחה, כי אם לא יבוצע הטיפול שלו יהיה פה רע ומר עוד יותר. תתחיל לשתף פעולה, אומר הרופא, ככל שתהיה יותר בשקט ככה יהיה יותר קל לכולם. אבל הצעיר רק ממשיך להתקומם, איה-איה-איה, מסמן שרוצה להגיד משהו, וכל מה שהוא רוצה להגיד זה שיתנו לו להגיד. ההתרסה שלו היא-הוא, ההבנה שלו שיש אי-הבנה ענקית ובגללה הכאב הזה קיים, ההבנה הזו היא העולם, היא עצמיותו, הוא לא מסכים בשום פנים, הוא לא אחד שיתיישר לפי המתווה המדיקלי ואין בזה כל פלא. היה אפשר לחשוב שזה יפרוט אצלי על מיתרים כואבים אבל לא, אני מסכימה לגמרי עם הרופא ולכן אני אוחזת בידו של הילד ואומרת לו: שששש, למה לא נגמור עם זה כבר.

להמשיך לקרוא