אז למה אי אפשר לכפות

אז למה אי אפשר לכפות על הנשמה כמו שכופים על הגוף המתאמץ, בוקר וערב מתאמץ, אוכל שותה ופולט. כמו שכופים עליו סנדוויץ', תוקעים תפוח בגרונו, לוחצים החוצה, מכריחים לישון, שולפים בצבת מהמיטה, צריך לעבוד; אז למה לא נדחוף על הנשמה עוד נשמה אחת, נצמיד אותן ביחד גם כשלא מתאים, לעשות יחסים עם זה או עם זה, להרגיש בנוח, להתמסר להיפתח לפרום בעדינות של אהבה, אולי באמת נדחף לה התרגשות לגרון ויראה, אז למה לא. והתשובה היא: ככה, כי ככה, מי שיכול יכול, ומי שלא יכול פשוט לא יכול.

התפר. אני ואסי. בחופזה ולזמן קצר.

אם הכתיבה מחזיקה את התפר בין האין והיש, כמו שכתבתי פעם, אז עכשיו אני גוררת מחט שנהב, רוקמת לכם בחוט שעוביו זנב קרנף, מאחה עלי באובב זה לזה, ועדיין לא נשלמה האות הראשונה בספר של אי האמונה.

 *

שמו אסי. אני ואסי. הוא בא. כשהוא נסוג ומתרחק מסטיק רך נמתח. וכשהוא נצמד אנחנו יוצרים יחד גביש אחר גביש, יולדים אותם לתפארה, נסורת של קונפטי של שמחת הגוף הנפלאה. ומספר הטלפון שלו נוגע בקצות אצבעותיי כשאני מכיירת, מנגנת, מקישה. והמקצב שלו רוחף בעצמותיי. ותבניתו מתאימה לכל מגרעותיי. ובהיכנסו אני יוצאת לרגע אל מחוץ לחיי. לראות איך זה. ונשארת שם גם יחד. מאייתת לעצמי את שמי. ומודה על פירות החורף האדומים, כמה שהם נוטפים, שהחיינו.

ואני מתרפקת: אסי, בא לי לבכות, אני רוצה אהבה, אסי, אני רוצה להתמסר ולהישאר שלמה. ואסי, בחור חמד, מערסל את פניי, חושב יחד איתי: חמודה, מאיפה נמצא לך עכשיו אהבה ללבך המתוק. ואנחנו תוהים יחד מה לעשות, עד שנרדמים. לאט לאט נכבשת בינינו, מחמיצה, שוקעת כמו לימון בפפריקה, ההכרה.

*

היא באה לבקר. כמו תמיד בחופזה ולזמן קצר. סיפרה כרגיל על מקום חדש שמצאה לגור בו, על עיסוק נוסף שהתחילה. היא פה והיא שם, בלי זיכרונות, בבגדים זרים, מתארת את חבריה בלי שמות, לשמור על פרטיותם, עומדת בעולם כמו בגיגית רדודה, מזכירה לי שבדיוק חזרה מארצות הברית, מספרד, מסין. ואיך היה? יופי.

בצאתה אמרתי לה: שמרי על עצמך, והיתה לי הרגשה שלא אראה אותה עוד. שמשהו יקרה לה. שוב עלה בי הדחף לצייד אותה בכסף, לתת לה משהו מבגדיי, להכין לה כריך לדרך, קחי קמיע שלא תהיי רעבה. אבל שוב היא חמקה אל מחוץ לדלת ברגע, כמו חיה קטנה. הכל היה בסדר איתה, והיתה בריאה ושלמה.

אחרי שנים ראיתי אותה, על אופניים במדרחוב. ניד ראש, אהלן, אהלן, אני יודעת מי זו היתה בעצם. אבל רק אחרי שחלפה, בחופזה, בלי רצון לדבר, זכרתי: מתו לה. כמעט כולם.

תגיד את זה

(חזרתי? אולי, בערך, כן, ככה. אבל כבר לא יהיה פוסט כל יומיים. עסוקה בכתיבה מכל מיני סוגים. אז אני מגדירה כאן לעצמי ולכם, שאפרסם לא יותר מפעם בשבוע-עשרה ימים, ורק חומרים שכבר הצטברו).

*

תגיד את זה, אבל מתוך תוככי הפה, ממקום שמעבר לחיך, מירכתי השפתיים, מענבל הדיבור הפנימי.

ואני מצדי אקשיב, באוזן הסודית אקשיב. רטטי הקול יבקיעו מנהרה דקה, כל כולה, אל מקום אחד מתחת לסרעפת, שלא נוּגַּע.

ויחמץ לבי עליך ולבך עלי. על שכבר קהית, על שכבר לא יודעת איך לקבל. ולבבותינו ינודו בעצב למילים, למחוות.

אבל כיוון שהאופציה האחרת היא שתיקה, תגיד את זה. תגיד.

*

השאירו אותי. במערה. והלכו. אני תינוק באינקובאטור של חנקן. צריך צינור. שלא אמות מקור.

נטשו אותי נופשים. בזפת של החוף. נחמן פרקש מגיע לשיר לפני השינה. נומי נומי יפתי כי בא החושך.

שכחו אותי דומעת בתוך חדר. דמעותיי התנפצו אל רצפת הכורכר: חצץ, חצץ. חיכיתי לשלולית. במגפיי.

עזבו אותי בבית חרושת לנקניק, ואני חלק מהמכונה הגדולה, חותכת, חותכת בי להבין את עצמי. פה רק אני וההודו. פסטרמה של פחד אנחנו דוחסים ביחד.

הצלו עלי מפני שמש אוסטרליה. שלחתי את ידי דרך החור באוזון וקטפתי פסולת חלל. על האבן היה חרות: אבל הלא את כבר גדולה. הכל את יכולה.

טקסט שלי ב"זוטא"

בגיליון החדש של "זוטא" שיצא היום מתפרסם "הסכם".

בוקר טוב.

הכל ממש עקום. הפוגת חורף

הכל ממש עקום עכשיו, לא הולך חלק. זה טוב, כמובן. כי אני מחליקה מזווית לזווית של עצמי. בדיוק ההפך ממתלטשת. בתחילת שנותיי הייתי גביש מהוקצע שפניו חלקים, אבל נפרצו פרצים ונשברו כל כך הרבה רסיסים. כפרה, אומרים על כל צלחת או כוס שהלכה ככה, מזל טוב, סימן טוב. אז מרוב סימנים עכשיו המוני זהרורים והשתברויות אופפים אותי ואין דרך להתחיל לספר, מאיזו פינה להתחיל לדבר על זה. אלף חיתוכי רוחב נחרצו, מישורים וחלקי-מישורים מרכיבים אותי, ובו בזמן אני גם מביטה בהם מבחוץ ויודעת, זו אני, הרווחתי את זה. בעיקר השנה האחרונה שינתה כל כך הרבה. אני שיניתי בה. וכמו שפעם הסתפקתי בבערך ובקטנה, עכשיו אני יותר, יודעת, מנחשת, מתכננת, עושה. רוצה לאהוב יותר.

 *

חביירים, הבלוג יוצא להפוגת חורף קצרה. זו לא פרישה ולא פרידה, רק הפסקה מאורגנת של כמה ימים או שבועות או כמה שזה ייקח. יהיה לי קשה לא להעלות קטעים כמעט יומיום. אבל בו בעת אשמח שיש לי זמן לכתוב עם קצת יותר אורך נשימה ובלי לחכות למשוב כל רגע. מפה שלוחות לכם אהבתי ותודתי, ותיכף אשוב.

סטטוסים: המיטב של המירע3

-שנה ושמונה, איזה גיל מתוק זה. למה אף אחד לא אומר על 42 "איזה גיל מתוק זה"?

-הילד שלי מלא חיות. הילד שלך שובב. הילד שלו היפר-אקטיבי
אצלי יש אי-סדר חינני. אצלך יש בלגן. אצלו זה דיר חזירים
לי יש טעם טוב. אתה גורמה. הוא פלצן.

-נתתי לדאגות שלי את ואני מקווה שהן ישכילו לחפור לעצמן קבר. ולא, נגיד, ברכת שחייה.

-הילדים הלכו לפינת חי, להאכיל את החיות. ואני נשארתי פה, מאכילה את החיה.

-פורומים: אני אסביר לכם ב-200 מילה שהמצב לא בסדר
בלוגים: אני אסביר לכם ב-500 מילה איך אני מרגיש עם זה שהמצב לא בסדר
פייסבוק: אני אסביר לכם ב-25 מילה מה אכלתי כשהבנתי שהמצב לא בסדר
טוויטר: אני אמציא משחק מילים על מה שכל השאר אכלו בזמן שהבינו שהמצב לא בסדר

-יצאתי פעם עם גונדולייר, אבל הוא כל הזמן פטר אותי בלך ושוב.

-אם הירח עשוי מגבינה צהובה, ואם השמש היא חלמון ביצה, אפשר שהכוכבים יהיו נגיעות חלומי?

-ביזאר1: לפלות מראש הילד זוג כנים באמצע ההזדווגות. ביזאר2: למחוץ אותן למוות מיידי. ביזאר3: להתפלל שגם אני פעם אלך ככה.

-וכשיום אחד ישאלו אותי ילדיי: אמא, היכן היית כשכל זה קרה? אשיב להם: נשברה הקערה.

-הורדתי גלוטן, הורדתי סוכר, הורדתי חלב, הורדתי בשר. הורדתי דגים, הורדתי מרוסס, הורדתי כל מה שיש לו תוסף. הורדתי אורז לבן, הורדתי כל מה שמטוגן, הורדתי צבעי מאכל ואם כך, הורדתי גם אם.אס.ג'י ושמן מזוכך. נשארתי עם אפונה אפונה אפונה ועם גמבה ודי. כן אפונה אפונה אפונה, וכרובית, אללי.

-כל עוד יום כדור הארץ נמשך, יש תקווה שאיזה חייזר בכל זאת יבוא לקחת אותנו.

-כוחם של מנגנוני הגנה: חלמתי שהייתי בחו"ל וממש לא נהניתי.

-איפה מתלוננים על ערימת כביסה שתקפה אותי? בשי"ל כל הזמן תפוס.

-קראת "ישמעאל"? (שורת פתיחה בבומבמלה).

-המצלמה שלי חטפה מכה ואיבדה תמונה מהזיכרון.

-מקורות זרים מסרו כי הם לא מבינים את השפה ובכלל מאוד קשה להם להתמצא.

-צילומי הסרט "עונשו של החומוס" יסתיימו בעוד זמן קצר. לוקיישן: הכיריים.

 -כל חיי חונכתי להיות נביאת זעם; רק בתחילת הסטאז' גיליתי שהשוק מוצף. זו אחת הסיבות שאני מחלטרת כפסנתרנית בבאר קטן. רק לפעמים, הידיעה שתיכף כל האנשים האלה יתפוצצו לחתיכות ביום הדין, ממלאה אותי שלווה.

-שני ילדים שמטגנים ביצה בקן עם המטפלת זו סביבת עבודה שמאפשרת לי לממש רק שבעים אחוז מהפוטנציאל שלי.

-אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות ו… מה זה היה?

-מחידושי האקדמיה על שמי:

עייפה כרונית = מעוייפת
שוב עייפה למרות השלמת שנ"צ אתמול = משועייפת.

-רותחת מזעם! עד שהממשלה אישרה לי להחליף את השתל הדולף, נגמרו להם האונות.

-גמרתי את האינטרנט (אילנית).

גנזתי טקסט

דחסתי עמוק לתוך המגירה של התיקייה של המחשב שעל השולחן ונעלתי. הכנסתי את המפתח לעציץ והשקיתי, שיחליד. הצמח שלח אלי קנוקנות חדשות. זרקתי את העציץ מהמרפסת למטה. עגבניות השרי התנפצו על המדרכה. המפתח שכב בשלולית, מנצנץ. נשפתי עליו חץ מנייר. שפכתי זפת רותחת. קראתי: לך קיבינימט. איש אחד שעבר במדרכה ממול חשב שהתכוונתי אליו. לא, סליחה, לא התכוונתי אליך, נהפוך הוא, אני אשמח שתקרא, רק שחבל על הזמן שלך כי זה סרק, גנזתי טקסט כי הוא היה בפשטות איום ונורא. הוא נכתב ברהיטות, הוא חשף אותי ולמרות זאת נשאר בינוני, כזה נורא הוא היה. אבל האיש כבר המשיך ללכת והמפתח על המדרכת. חריציה קורצים אלי: יש בעולם כל כך הרבה שירה טובה. כל כך הרבה כתיבה טובה. אם תחכי עד סוף הקריצה, תצמידי את הפנים אל הרווח שנוצר, אולי תוכלי לראות את הפתח האמיתי.

בתחנת עזריאלי, כוס קפה מנייר בכף ידי הרותחת

בזמן האחרון אני כבר לא תמיד מצליחה. הגירוד הוותיק עושה את העבודה אבל רק לפעמים. ולא מביא איתו סיפוק או שלווה. מתחככת מחככת, את הנפש על הרגל על כרית או על עצמה, רוצה להגיע רחוק יותר ולא מספיקה, רכבת האמונה יוצאת תמיד לפניי בדקה או שתיים ואני עדיין בתחנה.

בתחנת עזריאלי, כוס קפה מנייר בכף ידי הרותחת, מזוודה מתגלגלת מאחוריי ועיתון מקופל מעכב לי את בית השחי. מדרגה מדרגה. ואני קוראת אחריהם, תעצרו, מאוד רציתי דווקא את הקו המסוים הזה, הוא מוליך ליעד הכי מוכר על המפה. אבל בודק ביטחוני עם כתם בחזית חולצתו מזכיר לי את השינויים האחרונים בתקנות התעבורה.

התבגרת, הבשלת, כתוב בתקנון שעל הצד האחורי של הכרטיסייה, זה לא עובד יותר על ריק, החיבור הישן והמוכר, כבר זמן מה את מבינה שהוא מרחוק והוא עקר, פתחי את הנשמה שלך ותתחילי לסדר את הסחורה.

והבודק עוזר לי להתחיל ולפתוח, שולה חפץ אחרי חפץ מקרקעית עצמי, גרביים ותחתונים מתפזרים על הרצפה, והקהל עובר אדיש או מגלה התחשבות ראויה לציון. ואני עומדת ליד תכולתי הנפרשת, ברור שלא אהיה מבוישת, הלא אני נרקיסיסטית גדולה, שכולם יראו, אדרבא.

עד שיוצא משם גם צורך ארוך. כמו שרשור מתוככי לבי נשלף הצורך שלי מן המזוודה, ואני לא רוצה שיגסוס מול עיניי, ולכן לוקחת את העיתון ובמכה אחת מדויקת. ומחטיאה. ושוב.

משקפיים

ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים. זוג משקפיים לילד.

האופטיקאי אומר: חמוד.

שאלתי: סלח לי, האם יש השתתפות לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים?

והוא גמגם: לא לא, אממ אממ, יש רק ל, אה, כללית מושלם.

ובבית לפני השינה. מצאתי: יש.

יש השתתפות – שמונים אחוז לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים!

אבל רק למי שקונה בחנויות המורשות.

למשל בחנות האחרת. מעבר לכביש.

*

החוצפן ידע ולא אמר לי. איך הוא ידע ולא אמר.

אין ברירה. מחר בשמונה בבוקר אלך אליו. לפני שתושלם ההזמנה.

לדרוש את הכסף בחזרה.

עם הילד אלך אליו, שיעמוד תם וטהור בינינו. שלא יאפשר למנוול לאיים על הלקוחה.

מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?

האם אחרי שלושים שנה בשכונה אתה לא יודע שיש השתתפות בחנות השנייה?

אין ברירה, אני אצטרך לשצוף בחמת זעם, לשקוק את הכעס, כל מה שעובד,

לרמז על השקר, על הגניבה, שיתבייש, אך לא להאשים מפורשות.

לא להעליב את האמיגדלה. רק לתאר את העוולה, לעורר את האהדה. זוהי תוכניתי.

אולי גם אסביר לו שאני מפרנסת יחידה.

ואני מתמוטטת עכשיו וכל כך בוכה.

אבל באמת, אין לי את הסכום הזה. כזה סכום אין לי.

ואם רק אבקש הנחה?

*

מתעוררת בשתיים וחצי בלילה. יוצאת מן המיטה.

שמיכת הפוך מחכה. גם הספר, קטן ואדום. שירת אהבה הודית משולהבת. סתם שילמתי. גנב בן גנב.

יוצאת מהבית. לשבת להמתין לו ליד החנות. זה הלא בקצה הרחוב.

כבר רבע לחמש והוא מגיע מוקדם, מה יש אם אנמנם פה קצת, תיכף יתחילו האוטובוסים.

בשמונה וחצי מעירה אותי יד: גברת, את צריכה עזרה?

ואני קופצת על רגלי: תשמע, יש השתתפות אבל לא אצלך.

גברת, הוא אומר, גברת. אני ממש מצטער, לא התכוונתי.

אדוני, אתה חתיכת… אחרי שלושים שנה בשכונה!

תשמעי רגע, גברת. כשעלינו לארץ, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, אחותי הגדולה נשארה שם. סירבו להעלות אותה על המטוס שלנו. בכינו בכינו, לא הסכמנו להיפרד. בסוף הדודה הערירית אמרה: היא על הלב שלי, על האחריות שלי, אני אביא לכם אותה במטוס הבא בריאה ושלמה. ובאמת חיכינו בלוד שעות והיא הגיעה, במטוס אחרינו הגיעה, כמה אמא שלי בכתה. והילד שלך מחכה בבית, גברת, באמת רחמנות.

אדוני, זה לא יעזור לך, אני לא מאמינה לאף מילה. פתח את הקופה!

הוא נאנח, תשמעי זה לא בסדר, משקשק בצרור מפתחות, פותח בריח ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ואחר כך שני בריחים יחדיו. ודלת ברזל. ודלת זכוכית משוריינת. ועדשת זכוכית גדולה ורבועה. ושנינו פוסעים לתוכה בנקישה, ונבלעים בתוך החנות השקופה. צורת ידיות כפולות צורתה. איזה זוג הזמנתם, הוא שואל, אתן לך אותו בחינם, אתן לך גם משקפי שמש. רצועה לידית ונרתיק עם מטלית לזיגוג והברקה. אתן לך גם עוגות עם קרמל ומרציפן, ועוגיות אוראו בתור גלגלים. גלגלי עוגת הרכבת שאביא לך.

הנה, הוא פותח כספת בתוך כספת ומוציא מתוכה תיבה נעולה, קחי את הכסף, את הצ'ק והכרטיס, את כל כך צודקת גברת, וכל כך נפלאה מעולה ויפה. והוא עורם אל תוך ידי ואל כיסי שטרות שטרות, גדולים בצבע אדום וסגול, נוטפי תות יער ודומדמניות מהחורשה השחורה, וכולי מתכסה בהדפסים הנמרחים עלי, דיוקנאות ומספרים, כל גדולי האומה המונצחים עושים לי נעים, ואני עומדת מעוטרת והוא חותך לי פרוסה משולשת מדלפק הקבלה, קחי, תביאי גם לילד – את רוצה עם סוכריות צבעוניות או בלי?

*

ובמיטה. לזרוק את השמיכה המזיעה, ולהבין. להגיד לעצמי. אני יודעת מה.

זה בסדר, ותרי. תהיי גם גדולה גם קטנה.

זה קורה. בסך הכל את לא ביררת קודם וזה קורה.

ככה זה כסף ככה זה בחיים ככה זה מתוקה.

ואני מוותרת, לא רק על ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים בלי שמונים אחוז הנחה. מוותרת גם על כל סימני החוזקה. על העמדת הפנים שלא צריכה. על ההכחשה. על הזיכרון של מי שעדיין מחזיק לי קור דבוק מהנשמה. הנה אני כל כך קטנה וכל כך תלויה. מתפרקדת, מתרפה מתוך האין ברירה. תודה לך ובבקשה.

עוד לא בוקר. כבר לא לילה.

שה, שה.

היבשת הקדומה. שלוש הקשבות

ואז למי איכפת איך היא גומרת, אם מפה או משם, התחילה פעם ככה ועכשיו היא ככה, לא ידעה שהיא כמו התיאורים בספרים או אנטי-תזה לפרויד, לא חלמה שתגיע לשלב המיניות הזה והזה. כמה זה מרשים שאפשר לגלות ככה פתאום ש.

תפסיקי, הוא מנסה לומר לה, ודווקא לא מבוהל, אל תזרקי עלי את זה בבקשה. אני חשבתי שאת אישה רגילה, אמנם לא פשוטה, פשוטה לא נראית אף פעם, אבל את לא מפסיקה לתאר, להציג, לזרוק את זה. עלי ולא עלי.

ואני חשבתי, היא מתחילה, אני חשבתי שאיתך. אבל אז היא קולטת וסותמת. היא פשוט קולטת ופשוט סותמת.

*

הוא חזר ואמר לי: אל תשאלי מה ראיתי במלחמה. איזה דבר. ואני שתקתי. בשיחה אגב אורחא, אם לא מהמהמים חזרה, לצד השני אין עילה לקחת שוב את זכות הדיבור. אבל לדעתו היינו בתחום זמן שכולו שלו וכאילו הייתי על תקן המקשיבה, ולכן הוא חזר ואמר: אוי-אוי מה שאני מביא איתי מהתעלה, מגב ההר, מהסוללה. מה ראיתי שם, איזה דברים, איום ונורא. אז אני שוב שתקתי, אדוני, אל תאמר מילה ולא אשאל אותך אפילו רבע שאלה. מי יודע איזה ערבי מעוך קירקסת בחזה מתוח בתעלה בהר בסוללה, מי ישמע איזה חבר לנשק קברת על גבעת התחמושת המבוזבזת של התהילה. אני לא רוצה גם פרוסה זעירה של זוועה מכל זה, והרי גם הידיעה היא השתתפות עצלה. לא-לא אדוני, אבל תודה רבה. ולכן יצאתי בטריקה מסיפור חייו והעדפתי ללכת ברגל עד התחנה.

 *

מעניין, היא חושבת ומסתכלת במראה, כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים היא מסתכלת במראה, לבדוק לאיזה כיוון זזה היבשת הקדומה שלה. מעניין, הייתי נערה מבולבלת ואז בחורה מבולבלת ועכשיו אני אישה מנוסה על גבול הבשלה. אפשר אולי לבקש להיות פעם אישה רגילה? כי אף רגע לא היה לי בין זה לבין זה. אפילו לא חמש דקות, או שאולי היו בחפיפה בין שני השלבים, ואני לא שמתי לב, כשמסתכלים הצידה או העיניים מוטות פנימה או בוהים החוצה ומחפשים למי להקשיב, לא שמים לב לרגע וכבר זה עובר.