סקירת ספרים כי מזמן לא היתה. והפעם מסעות שורשים, מלחמות עולם, וגם סתם תעלומה.
"שלך, סנדרו" – צבי ינאי (כתר, 2009)
כמעט אין צורך לספר על עלילת הספר הזה, שכבר יצא מזמן והיה רב מכר נחשב. אז אחסוך פרטי עלילה ורק אזכיר שמדובר ברומן מכתבים מאח שגדל בתוך המשפחה לאח שהורחק ממנה מסיבות לא ידועות. אהבתי אותו מאוד, גם בגלל הנימה המאופקת שבה נכתב, שמנעה ממנו לגלוש לסנטימנטליות; גם בגלל הריבוי המהמם של עובדות, תאריכים, נקודות מבט והשתנויות של דינמיקות משפחתיות על פני זמן. הבנתי שהיה בזמנו ויכוח בשאלה עד כמה הספר "ספרותי". בעיני הוא היה ספרותי וחצי, וזאת מכמה טעמים: 1) הוא פתח חלון ענק ומרתק לחיים של אחרים, שעמדו מולנו חיים ונושמים בתוך מלחמת העולם והשואה העצומות, לא מודעים לאסון שבדרמה שלהם (כמובן, את זה יכול לעשות גם ספר עיון). 2) הוא עשה זאת באמצעות השפה, בגילוי וכיסוי של עובדות כרצונו, בטכניקת שחרזאדה, מודיע על מה יספר בהמשך ובמה יתמקד כעת, מפתיע מדי פעם בגילוי של מריבה מאוחרת או שתיקה בת שנים. 3) וכמובן, הוא בדה-או-לא-בדה את האח שאליו נשלחים המכתבים. הספק הזה לבדו לגבי קיום האח במציאות, שומט את הקרקע מתחת ל"עיוניות" של הספר; בעזרת הספק הזה הופכת הכתיבה עצמה למחוז כיסופים ומוצאת בנו הקוראים את הקהל שלה. אולי האח חי, אולי לא, אולי שינה שם, החליף כתובת? אבל הצורך לגולל את הסיפור באוזני נמען ומקשיב הופך את ינאי בעל כורחו למספר (מחונן).
*המסע הגדול לבוצ'צ'ה" – נחמי דרימר (עולם חדש, 2020)
עפתי על ספרו הראשון של דרימר, שהיה פרוע אסוציאטיבי ומלא המצאות לשוניות ורגשיות, אך לא גימיקי. הספר הזה שונה למדי, למרות שכתב אותו אותו הקול ואותו הרגש, אך שובבי לא פחות. דרימר נוסע לרומניה בעקבות סיפורים משפחתיים ושם מוציא גוויות מקברים, מתפעל מזמרת נעלמת, מקבל דרישת שלום מפאול צלאן, מתעמת עם עלילות דם, נקלע למפגש הוליוודי וזה רק מדגם סמלי מן הקורות אותו. צירופי מקרים אגדיים מניעים את הספר הזה: המוני פרטי טריוויה עממית ודתית, היסטוריה לאומית מתערבבת בקורות המשפחה וכולם נמסכים לתוך הלכי הנפש של הכותב, עד שבאחד מרגעי השיא (שלא אגלה) הוא חדל להיות עצמו ומתגלם בו אב קדמון שלו מכמה דורות אחורה. ההומור והתום הממזרי של דרימר נוכחים גם כאן, עם מעט פחות מטא-פואטיקה; העובדה שמדובר בספר מסע, מונע עלילה וחיפוש, מאפשרת לו להשתולל בדהירה רתומה לארבעה סוסים, בין ארץ הקודש ליערות רומניה על אגדותיהם וסיוטיהם. על כל אלה מושלת בעוז הסבתא שפרה יענטה העושה עסקאות מפוקפקות בשמיים, ומן הצד השני – בנותיו של הכותב, כמין מלאכיות שומרות משני צדי הדורות. אין אדם העומד לעצמו אצל דרימר וכולנו עשויים מאותיות, נופי ילדות, פחדים ראשוניים וחיוך לגלגני. מסע סוריאליסטי משובח.
*העלמה" – איוו אנדריץ' (כרמל, 2009)
כאן אין מספר בגוף ראשון, אלא גבר שכותב אישה, ולא סתם אישה אלא דמות שיש לה בעיקר מניע אחד, האובססיה לחסוך ולצבור כסף בעקבות מות אביה בחוסר כל. העלמה רייקה מתגוררת בסרייבו של תחילת המאה העשרים, והעלילה כולה מתרחשת שם ובבלגרד. מלחמת העולם הראשונה פרצה והסתיימה, ועדיין אין התפתחות בדמותה של העלמה, מלווה בריבית חמוצת אופי ומקובעת, שאין לה אף חבר קרוב או רגש מורכב מלבד חסכנות חולנית וכישרון להגדלת הונה. סגנון הכתיבה של הספר ישיר, לא מתוחכם אך יורד לעומק דמויותיו והתרחשויותיו (שפת תרגום מצוינת של דינה קטן בן ציון, שגם הוסיפה אחרית דבר). החלק הראשון מתנהל בעצלתיים, מדשדש, והקור הרגשי של העלמה צינן גם אותי. אך למרות ההסתייגויות לא הנחתי את הספר, גם מפני שהוא מתאר תקופה מוכרת, מזווית שפחות היכרתי. ההתנקשות ששימשה טריגר לפרוץ מלחמת העולם אירעה בסרביה, ואי לכך החרדה שחשים התושבים, שכניה של העלמה, היא מוחשית לגמרי – הכל אירע מעבר לפינה. גם המהלכים הכלכליים והחברתיים שנרשמו בעקבות המלחמה, כולל גלי ההגירה, הקריסה בשווקים, השגשוג שבא עם תום הקרבות, והתייצבות המשק המוסדר לאחר מספר שנים, כולם מתוארים כאן בחיות רבה. עם הבנה של תהליכים גדולים, ויכולת לפרוט אותם לכדי אינטראקציות בין-אישיות זעירות, שבהן היחיד לכוד בציפורני הנסיבות הלא-אישיות. כך למשל מתוארות אלמנות הבגים (בני המיעוט המוסלמי) שאבלן וחולשתן הופכים אותן לצד החלש בעסקאות חליפין, שבמהלכן הן פורצות בבכי. "אין טוב מעסקים שנעשים עם אנשים כאלה. הבוז שהם רוחשים להתחשבנויות והתמקחויות גדול כגודל הזדקקותם לכסף. נרדפים על ידי הצורך בכסף אך סובלים מעכבות, מרגשי בושה עזים ובלתי מובנים והיסוסים למיניהם, הם מהווים טרף קל לאיש עסקים המשכיל לעמוד על טיבם..".הגיבורה כאמור מתעניינת באירועי המלחמה רק מהפרספקטיבה של האינטרסים הפיננסיים שלה, מתעקשת לא לספוג את הזולת אל תוכה ולחנוק כל רגש או עונג. בסביבות שני שליש הספר (לא אקלקל בפירוט) מתחילה הדרמה הרגשית להפוך עשירה יותר, והעלמה עומדת בניסיונות חדשים לגמרי, בדרכה לשמור על הונה. הספר יצא ב-1945 וניכר שהתקופה מתוארת לפרטי פרטים ובמוחשיות רבה, משיטות להילחם ברעב בזמן מלחמה ועד סצינות ציוריות במועדוני לילה הוללים שבתקופת השפע בין שתי המלחמות. סיימתי את הספר הבוקר, ושמחה שקראתיו, אז אעתיק עוד פסקה מצוינת: "(לא פעם תוכלו לפגוש בדרככם איש או אישה המהלכים אומללים ברחוב; למראית עין כמוהם כשאר העוברים ושבים, הם לא מדברים בקול, לא בוכים, לא מניפים ידיים, אך מבטה של עין בוחנת יגלה כי האיש רועד כולו מעוצם הדווי שבליבו ומתנהל כעיוור בקצב הדו־שיח הפנימי שבעצם אותו רגע משסע את קרביו ושכל מעייניו נתונים לו.) כך התקדמה העלמה ברגליים כושלות ברחוב אַלֶכְּסַנְדְרוֹבָה האינסופי, ואת פנימהּ קורעת כתער חד מחשבה שהיא עצמה לא ההינה להגות בה."
*לעזאזל" – עינת א. שמשוני (געש, 2021)
לא ידעתי על קיומה של שמשוני עד אמש, אך משהו בעטיפת ספרה ובתיאורו גרם לי לדפדף, ומפה לשם אני בעמ' 107. הספר יצא בהוצאה עצמית, בעריכת דפנה שחורי, והוא לא ספרה הראשון – הידד למוציאים את עצמם בעצמם לאור. מדובר בספר מתח, page turner של ממש; הסאב טקסט כולו בחוץ, לפעמים מפורט מדי, אבל הכתיבה נבונה ומדויקת. מן הכתוב כבר על העטיפה ניתן לספר שהעלילה נכרכת סביב חקירת מותו של בעלה האהוב של הגיבורה, ושבדואים קשורים לעניין. מקום ההתרחשות הוא ישוב אמיד חסר שם ליד באר שבע, ודי ברור איזהו. הגיבורה היא אישה ואם לשניים, נעימה וחביבה אך לא עצמאית במיוחד, שמותו של בעלה מרסק אותה לרסיסים. כל זאת, עד השלב שבו אין לה ברירה אלא להפסיק להיסחף ולגלות יוזמה במסע לבירור התעלומה. ממשיכה לקרוא ובינתיים נהנית עד מאוד.
כותבת מוחקת 