כותבת מוחקתאני אקרא שירה, זה עוזר
אני אקרא שירה ואכסה
על הבלבול, על טוב הכוונות והתסכול
אני אקרא שירה במקום להגיד לך תודה
במקום לשכב איתך, להתקשר,
להתלכלך משסק. במקום לבכות
אסגור ואפתח את הספר
שעל ברכיי
אני אקרא שירה לעסות את בהונותיה
לגור איתה ובתוכה, לנוד לה על משוגותיה
אתן עיני בדף
ואתבסם ממשקלים לא אחידים
מחריזת אקראי
אני אקרא שירה והיא תציל את חיי.
מה הפלא ששואלים אותו על הא והוא אומר דא, מדברים על כפתור זנב אריה והוא משיב בקוף מחט, שואל תמיד את השאלה הלא נכונה. שנים של גריפה. פינו את כל מה שהיה לו חשוב, לילד של אז, ירד שלג ופינו, ירד שלג ופינו מהנשמה במטאטא קשה. במקומו, על השביל הרטוב הצטברו השכבות העבות האלה, לא שומן, לא קלקר, לא לכלוך, לא ציפורני העצבים הכסוסות. מקרוב זה נראה כמו רובד עלים סחופים, שחורים, האוטמים את רשת ההבנה.
ג'יפ שחור ומבריק חנה על המדרכה ודומם מנוע. מתוכו יצא איש כביר ממדים, לבוש כולו שחור מבריק, משקפי שמש על עיניו. הוא חצה את הכביש, הרחוב צר ובנייניו בני שתי קומות, נכנס לאחת החצרות, הרים ראשו מעלה וקרא כמה פעמים "א-מא!".
…
עשו אהבה ולא מלחמה. לא בגלל ש"זה מרגיע" או דיבורי הרפיה שכאלה (אהבה גם ממריצה, מטעינה, מדרבנת!). עשו אהבה, כי אהבה מזכירה את קטנותנו, את ההיזקקות למי, את הכמיהה למחוות זעירות. המלחמה, לעומתה, בגלל האפשרות והיכולת לפגוע ולפגוע-בחזרה, נותנת תחושה של גדולה. ואנחנו הלא קטנים, כידוע לכם. כלומר, אם לא נלחמתם לאחרונה, אתם עדיין יודעים.
…
להיות באמצע הכתיבה של טקסט מאוד ארוך זה להמתין לטיפות שיזלגו על המצח. בהליכה בחוץ, בישיבה בפנים, ברחצה, בקימה, מפעם לפעם עוד טיפה מגיעה. לפעמים זה עינוי סיני ולפעמים זו מיסה של כת מוזרה.
כל כך הרבה פעמים יצרתי את הדלת, קדחתי בה חור מנעול ועיצבתי מפתח, ריקעתי בו עיטורים ותרגלתי הכנסה חלקה. שיננתי: מסובבים פעמיים ימינה, שולפים קצת ומשחקים, ואז בשקשוק גלגלי הפתיחה עומדים כבר בתוך הדירה, שמחכה לי תמיד מסודרת. ועדיין נדמה שאני עומדת חוששת מול דלת סגורה.
זו תקופה של פצעי קור. הרגזות אדומות קטנות על אצבע זו או אחרת. ימים של ורטיגו. מחאתו של חוש שיווי המשקל באה והולכת. אולי האזנתי בטעות למשהו מקולקל.
האוכל הביתי כבר לא ידידותי. כופתאות לא סדירות. אורז אחר. זה לא מיועד אלי. אני מערבבת, נופל. מבשלת, תפל. מתקשרת ומזמינה. פותחת קופסאות קרטון, שולפת מזלגות, עורכת מפות. המרק קר. הלפתן מר. המקפיא מסב פניו. במזווה – אפור.
זו תקופה של פצעי קור. לא מתים מזה.
…
ככה זה, עבר חלף יום ההולדת, ואיכשהו הפסקתי להיצמד לאופטיפוסטים. עם זאת, החיים גוברים בקלות על הכותרות שנותנים להם. אני פועלת, זזה, יוצרת, נוסעת, שומעת, מחברת כל מיני דברים לכל מיני דברים אחרים. גם כשאני מנסה ליישר את קמטי המוח, משהו חולף שם מאחור. אחר כך הוא יוצא וצץ, מציג את עצמו בפניי בלי לתאם איתי. עוד אלמד, פעם, להמתין בסבלנות.
אי אפשר להבין מדוע מגבילים סרטים למבוגרים בלבד. אפשר לחשוב שמבוגרים יכולים להכיל את הסתירות האלה, את רחשושי הבשר המוזרים, לצרף אותם לקול ולאופי, לקום אחריהם ליום חדש בעבודה. אפשר לחשוב שמבוגרים יודעים להתמתח לנשימת העצם המתאימה, לכופף בכל פעם זווית מגונה אחרת, שתרבץ כבדה ונעימה על הנפש, ולחייך. שבגלל גילם הם מסוגלים לתפוש מה כל החלום המוזר הזה אומר, איך הוא נגמר; אפשר לחשוב שבעשרים או ארבעים שנה הם למדו בינתיים שלא כדאי להימלט מהסיוט הפיזי, גם לא כדאי לטבוע בתוכו. גם הם עוד מתקוממים לפעמים: אני לא חיה. או: אני לא מכונה. אבל הלא כולנו גם וגם, ונשמה מסתבנת בפנים.
אז מבוגרים – לא. גם צעירים לא, כמובן. אף אחד לא, בעצם. לו רק היה אפשר לשאול מישהו אחר, צורת חיים משוכללת אחרת, זברה או רפרף או אצה.
הנה עוד לקט סטטוסים, תערובת של מבודחים ומפויטים, מהימים שבהם היה לי זמן להשקיע בפייסבוק. תיהנו.
*
-היום הלכתי ברחובותיה של עיר ישראלית ושאלתי כמה אנשים איפה נמצא משעול האהבה. וכמו בחיים, חלק ידעו וחלק לא ידעו.
-לפעמים, מרוב רגשנות, אני דומעת ליד המתקן למחזור נייר.
-הגשם שוב תפס אותה בהפתעה. צאי מהענן הזה, אמרה לעצמה, פן יתברר שאת עשויה מסוכר, ונסי להסתפק ברקע השמיים הרגיל (משימות לבוקר יום חמישי).
-למה לא קוראים לנחיריים אפאפיים?
-ימי שבת בצהריים תמיד מזכירים לי את הסושי של סבתא, עם הטונה האדומה שהיתה שוחה באמבט כבר מיום חמישי. כבר לא עושים כאלה.
-אני לא שיפוטית – אני תיאורית.
-כל פעם אני נופלת באותו המקום, חשבתי, לפחות איהנה מזה. פתאום צליל החבטה העמום נשמע ענוג באוזניי, טיפת הדם מתוקה לטעם, וההידבקויות הקטנות של הפלסטר מעבירות צמרמורת מבורכת.
-אני יושבת בבית קפה עם מלצרית ציפציף. בחיים לא אהיה ציפציף. היא מזכירה לי את זה בלי להתכוון, ולכן אני מסרבת שוב ושוב לבקשות שלה שאזמין עוגה. אולי זה ינחם אתכם בפעם הבאה שמישהו מסרב לכם נחרצות.
-היום, ה-25.11, הוא יום ללא הגדרות. נתהלך שמחים בערפל, נשלח ידיים אל תוך קרבם של חפצים ונתרחק מהשוליים. נקבל לתוכנו אפילו ניסיונות להצר את צעדינו. הכל ייטמע.
-השמיני לאוקטובר נחשב בכל העולם ליום חגיגת הצוואר התפוס. בלפלנד כולם יוצאים לערבות הלבנות במזחלות שלג, ביפאן קוטפים ושוזרים פרחי אפרסק ריחניים, במדבר גובי עורכים תחרויות זריקת חרוזי טורקיז על המאהל. ואצלנו אני קמתי בבוקר, סתם קמתי בבוקר ככה.
-ה-17 בנובמבר הוא יום ההתמסרות המחויכת, וזאת בעקבות גלויות רבות שהגיעו אלינו ומחו על חודש הקונטרוורסליות שהסתיים לא מזמן. חגיגות ההתמסרות המחויכת ייפתחו רשמית בשעה תשע וחצי, מה שאומר שיש לכם/ן 29 דקות לשים על עצמכם משהו נוח יותר.
-ה-13 בנובמבר הוא יום הקשרים במוח: האם כבר פתחתם לעצמכם אפשרות חדשה היום?
-ה-16 בנובמבר הוא יום הוויתור על צדקתנו המעושה. האם כבר נהניתם היום מהרגע הפשוט, בחיוך ובלי לחפש מי ניצח? אם כן, זה נחשב כאילו תרמתם בעבודה.
-היום, יום שישי ה-4.3, לא יפורסם סטטוס, לאות הזדהות עם הנזירות בלטרון, שרוב ימות השנה מתפוצצות בשקט.
-היה לי יום נזידי. היו בו חלקים מפתיעים ומפעפעים, משמחים עד דמעות, מעצם החריפות. היו חלקים מאכזבים כמו דלורית פושרת. כל כף היתה קצת שונה מקודמתה. -בסוף אני עוד אערבב את הדרעק הזה וייצא לי טוב.
-שמעתם שבאולימפיאדת הנכים הבאה יוסיפו ענף “רגשית”?
-צריכה את כל האצבעות והאנרגיות הטובות שלכם. נכנסת היום לניתוח, להסרת בלוטת יותרת האימפולסיביות.
-פירורים מוטלים כאבנים על קברה של פרוסת עוגה שכבר אינה עמנו. משום מה לא עצוב לי בכלל.
-מזועזעת – גיליתי שהדייר החדש בבניין הוא המופיל מורשע.
-שנים יש לי אישור רפואי לכתוב “חחח” באינטרנט, והבוקר אני עושה סדר בניירות ומגלה שפג תוקפו. להמשיך? להפסיק? לדווח?
-תכונות טובות: עדינה, בעלת חוש אסתטי מפותח, שואפת להרמוניה וצדק. תכונות רעות: פדנטית (מתוך ראיון עבודה למשרת מיישרת עוגות).
-הספרות העולמית מתחלקת לשלושה ז'אנרים עיקריים: ספרות מופת, ספרות קלילה, וסיפורים קצרים של קארבר עם סוף מבאס שבא למות.
-נדמה לי שאני מכירה את אחד השיפוצניקים מלמטה! ראיתי אותו פעם מחלטר בתור קוסם. ניסר מישהי לשתיים, שם רובה וסגר מרפסת.
-תפסת מרובע לא תפסת (דלתון שהתפכח).
-יש דברים שאני נושאת עמי באהבה, כסוד קטן. הבעיה מתחילה כשמגיע סוד גדול.
-וכעת, למשך כחצי שעה, נהיה לאחד עם היקום הפיזי. המצרכים הדרושים: מחק, מד זווית ומצב רוח טוב.
-מילדותי חונכתי לאהוב בעלי חיים. היה לנו בבית שטיח עם ריח של שנאוצר.
-הקוסם ביטל. במקומו תופיע זמרת מלחמות. פציפיסטים ואקטיביסטים בקהל – כספכם יוחזר.
-אם נדמה לכם שנקי ומשעמם פה, זה רק מפני שהמסיבה נגמרה לפני שהגעתם).
-יש אנשים שאיבדו יד בווייטנאם. אני איבדתי את הסבלנות באבן גבירול.
שתי שכבות של נייר פרגמנט נפרשו ביני ובין פנים שפעם זכרתי. המוח משקר לעיניים. השכחה משקרת לזיכרון. הרצון משקר לצורך. המילים משקרות לכם. וכולם מרוצים.
-היום אני מתרגמת. את החומר לעברית, את הרוח לחומר, את עצמי לעצמי, את עצמי לאחרים, את הגישושים לקצות העצבים, את העשייה לתעייה. ואת הקקאו.
-אי שם, בארץ הגרביים הבודדים, שוכנים גם כל האטבים שהלכו לאיבוד, המטבעות שהתפזרו, הפתקים שנשרו, ואבק. הרבה אבק. זוהי ארץ מעופשת ודוחה, ולמרות הכל, כל ימינו אנחנו מתגעגעים אליה, פשוט כי איננו יודעים איפה היא (מתוך “כוחה של סוגסטיה”).
-חלמתי שאתם עוקבים אחרי באינטרנט. דווקא מדליק.
תראה איך החזה שלך מונח על שלי, כמו שכבות של נוף, היא אמרה. אבל הוא צחק: הגזמת, זה בסך הכל החזה שלי שמונח על שלך.
.
ככל שהגמירה יותר חזקה ככה היא שונאת אותה יותר, חישוקים של עור מתכווצים כלפיו, תפסים-תפסים מנסים לשמור אותו בפנים, בליטות-בליטות נעות ונרגעות, כמו עצים ברוח. אין פה עצים ואין פה רוח, הוא אומר, רק אני ואת, והדימוי מרחיק. אבל הוא מקרב, היא חושבת, לפחות עכשיו גם אתה מבין שאי אפשר להבין.
.
אז למה נהוג לומר דברים איומים כגון שהוא פירק לה את הצורה, כשבסך הכל מדובר בפירוק והרכבה עדינים מאוד. חפיסת קלפים הסתדרה עם הג'וקר למעלה. והיא יוצאת משם ומשהו נפל בה על המקום הטוב. עכשיו מעט יותר מובהקת, יותר שלמה. בלי שום דימוי מרגישה את עצמה.
הנה עוד קלאסיקה, שבמקור היתה רוק-קאנטרי נקי ופוצע כבדולח (הביצוע המקורי של Crazy Horse), והפכה לפופ חלקלק כסאטן בביצוע המוכר של רוד סטיוארט. סלחו לי על הדימויים, הם בהשפעת האזנה רצופה של חצי יום לשיר הזה. (תוספת מאוחרת: איך יכולתי לשכוח את הביצוע מלא הנשמה של Everything but the Girl).
מה נותן לשיר את כוחו, חוץ מהפזמון ההמנוני-משהו? לדעתי, המינון המדויק של מה שהטקסט מגלה ומה שהוא שומר בסוד. לכאורה הסיטואציה ברורה, לב שבור, מה יש לפרט. והרי מתוארת גם תמונה ויזואלית ברורה: כוכבים, לילה, צללים בכחול ושחור. אבל הם לא (רק) הנוף החיצוני – נאמר בפירוש שלכוכבים אין משמעות, אלא "הם מראה". אולי זה מפני שבייחוד בשעת משבר, הנוף החיצוני רק משקף את הנוף הפנימי שלנו. ואולי מפני שהדובר לוקח את האישה שאהב לטיול בתוך לבו, בין הצללים שבו, ובעצם שניהם לא צופים בכוכבים כרגע אלא מסיירים, מוטרדים מאוד, בתוך הסיפור שלו.
מצד שני, למרות הפירוט הרגשי, הרבה נשאר פה נסתר – לא מסופר על מה ולמה נשבר אותו לב, הלא יש מיליון סיבות אפשריות ללב שבור. ואם לבו של הדובר הוא שנשבר, למה האישה היא שבוכה. אם היא לא רוצה אותו, למה היא יושבת ומקשיבה לו. וכמובן, אם הוא, כדבריו, באמת לא רוצה לדבר על זה, למה עשה מזה שיר. אבל כמובן, אי אפשר להתלונן על התוצאה כי היא נהדרת.
תרגמתי בלשון גבר הפונה לאישה – אני מניחה שאפשר בשפצורים קלים להפוך את זה (אבל לא בא לי). ולסיום, עוד ביצוע עם רוד סטיוארט ואיימי בל, אני לא יודעת אם הוא הכי טוב, אבל הוא מרגש ומדגים פופ אצטדיונים במיטבו.
*
בעינייך רואים את הבכי שלך עוד מקודם
לא איכפת מכוכבי השמים, הם רק המראָה פה
לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר
אם אחליט להישאר פה עוד רגע
אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.
-
אם לבד אעמוד, אולי יסתירו הצללים את הלב
כחול מדמעות, פחד שחור
לא איכפת מכוכבי השמים, הם רק המראָה פה
לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר
אם אחליט להישאר פה עוד רגע
אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.
-
לא יכולתי לספר לך איך לבי נשבר
אם אחליט להישאר פה עוד רגע
אם אחליט הלא תקשיבי – הוא נשבר, הו, נשבר.
לא מחישובים נומרולוגיים, לא כסגולה קבלית, לא כחלק מאסטרטגיה ניו-אייג'ית, לא כהחלטה על שינוי זהות פנימי כזה או אחר, אלא בגלל שנמאס. כבר מזמן חשבתי לעשות את זה, ולא עשיתי. בצבא לא עשיתי זאת, בעיתונות לא, גם בכתיבה ברשת לא. כל ההזדמנויות להחליף, לקצר, להציג את עצמי אחרת, כבר עברו. השם הפרטי המיושן הזה נסחב איתי כל השנים, ולמרות הכוונות הטובות והמשמעות הנעימה, הוא אף פעם לא לגמרי אני, תמיד גורר מאחוריי עוד שובל דודתי שלא שייך אלי. האמת שהוא לא כזה גרוע, וזו הבעיה: גם במיטבו הוא סתמי.
ואם כך, התשובה לשאלה "מדוע" היא שפשוט נמאס לי. נמאס לי להציג את עצמי בשם שלא יושב עלי טוב. תודה לאמא ואבא על הבחירה ההיא, המתכתבת עם יום הולדתי באמצע אפריל, אבל עבר זמנה. וממילא מוקירי זכרי קוראים לי רוב הזמן בשמות חיבה למיניהם.
אז בחרתי. שם שנשמע כמו שם חיבה לשם הקודם. כאמור אני לא עוסקת פה בשינוי זהות, וזה נשמע מספיק דומה.
ההליך לא היה דרמטי אלא מייגע. הגעתי למשרד הפנים עם בני הקטן, הקראתי לו סיפור, חיכיתי בתור, עברתי בדיקה ביטחונית. העבירו סורק על כפות הרגליים שלי, אחת אחת, בגלל מסמר בעקב הנעל. ואז היה צריך לרוץ להצטלם בקומה למטה ולחזור. בקצרה, היו לי אולי עשר נקודות יציאה ולא יצאתי. בסופו של תהליך הגישה לי הפקידה תעודת שינוי שם על רקע כחלחל פלוס סמל המדינה. אוי, חשבתי, עשיתי זאת, זה לא משחק, זה אמיתי! בעצם גם השם החדש לא משקף אותי, הוא נועד לתאר נערה מתרוננת, זה ממש לא מתאים! הוי, איך הפופיק רעד. יפה לי? שאלתי את מניילן התעודות, דוד מבוגר מאחורי דלפק קטן. מאוד יפה ואביבי, הוא אמר. יאללה, בסדר.
אם כך, נעים מאוד – אתם מוזמנים לקרוא לי אביבית. הילדים שמחו לשמוע. החברים שלי כמובן יכולים לקרוא לי איך שבא להם, אבל אשמח אם הם ישתדלו. לדעתי מחכות לי עכשיו אלף בירוקרטיות ומאה אי הבנות, ובפרסומי עבר השם יישאר כמו שהוא, ובמייל אני לא בטוחה איך משנים את זה, וגוגל יתבלבל לפעמים, נו אז מה, פתגם בספניולית (שהרגע המצאתי) אומר: מי שלא מבלבל לרשויות את המוח, הרשויות מבלבלות לו.
חג אביביות שמח.
גופי סך כל מעשי האהבים שנעשו בו, ברשותו המלאה גם אם לעתים עיקם את האף. כל תנועה בוללת עוד את התערובת של קרבה אובדן ושקיקה. מזכירה את געגועי העצמות להתפוקקות קלה תחת המשא.
גופי צנצנת אגרטל המחזיקה ציפורן יחידה. ורוד מלוכלך צבעה. עשרים וארבע שעות משך חייה. ארבעים ושמונה שעות עד להתנדף זכרה. אחרי שבעה ימים נושאים אותה החוצה. האותיות פ"א נו"ן החרותות על הזכוכית אומרות בסך הכל, פה נטמע.
גופי אביק של הנוזלים שהצטברו בו, מרק כתום, תחליף קפה, יין מבקבוק פתוח. מיצי רוקך. הם רובצים איתו יחד על הספה, מעיינים בחוברת, רגליהם לאות על השולחן, מהסים זה את זה, ששש-ששש ושה-שה, עד שסוף סוף היא נרדמה. החיה הקטנה ישנה.
