סקירת ספרים: "כמה שזה לוקח" – יורם מלצר, "דברים שקורים בשומקום" – מיכל פיטובסקי

סקירת ספרים, על אבטיח ובלי הקדמות' כי אחרת לא יישאר לנו זמן לכתוב ולקרוא.

"כמה שזה לוקח", יורם מלצר (פרדס)

ד"ר אורי שפירא נקרא מהאוניברסיטה הסקנדינבית שבה הוא מלמד, לבוא למדינה דרום אמריקאית, לסייע בחיפושים אחר אביו הנעדר. את אביו לא ראה יותר מעשרים שנה, אמו כבר נפטרה וכל המשפחה חיה שנים בצל מותו של האח הגדול של אורי בתאונת טייס.

אורי שפירא הוא גיבור פאסיבי, לא רק בכך שאינו מניע דברים לפעולה. הוא מין פרי רך שכל נגיעה בו מעוררת פרץ של זיכרונות מתקופות שונות, מונחים בחפיפה חלקית זה על גבי זה, צבא, אקדמיה, ילדות בחו"ל, בחרות בארץ… עם דימויים מסרטים, מפות ונופים, עם מילות שירים ותמונות קולנועיות מכל התרבויות שגדל בהן. הוא גם שולט בארבע שפות לפחות, מעבר לעברית של בית הוריו ולספרדית של בית גידולו, עד כדי כך שאינו יודע באיזו שפה הוא חולם. בתוך כל אלה מתברר שבשנים שבהן נפרד ממשפחתו לא הצליח להקים משפחה משלו וגם בת זוג אין לו – אהבה נכזבת רבת שנים לנעמה חיממה אותו בלילות קרים. "היא התיק הפתוח שלי… דבר לא החסרתי במשך השנים, רבע מאה ויותר כבר עברתי ואת עצמי לא הצלחתי לרשום שם אלא כדמות שוליים".

אבל מי חבריו? למי נתונה נאמנותו? בהווה אין לו כאלה (הספר לא חי רק בהווה אלא כאמור בכמה מסילות זמן בו זמנית). האדם המשמעותי ביותר עבור אורי היה איזי קסטן, ידיד המשפחה שהיה איש ביון, והוא שלימד את אורי את רזי המודיעין. ובהתאם הספר בנוי פרטים-פרטים, שכבות של קרעי עובדות וזיכרונות, כי כך גם פועלת תודעתו של אורי – אחרי שנים בחיל המודיעין ובצל חניכתו של איזי, הוא מתורגל לצבור פרטים, לרשום לעצמו כל צבע וצורה במפגש עם אדם או מצב חדש. ויותר מכך: לתרגל לקראת דיווח, ולתכנן איך ישפיע הדיווח בן שיחו.

עמודים רבים ומרתקים בספר מוקדשים למיונים שעבר אורי לתפקידים מודיעיניים (במידה משתנה של הצלחה) ולשיחות הנוקדניות עם הממיינים והחוקרים, שבהן לא המלים הנאמרות הן האינפורמציה המבוקשת, אלא דווקא מה שמחליטים להסתיר או אופן מסירת המידע. רוב החיים של אורי שפירא הם חקירה בלתי פוסקת לקראת תפקיד שלא ברור מהו, ולעולם אין החוקרים מודיעים לך מה החליטו.

"… בקול מונוטוני, עיניו צולבות אותי למקומי, מצמידות אותי לציר המעקב, לציר הסיפור, הוא היה שואל, הוא לוקח אתו משהו? שום דבר? וקופסת הסיגריות, איפה היא? בכיס? כיס החולצה? והכסף? ארנק? תפס מתכת לשטרות או סתם בכיס? באיזה כיס? … תמשיך, תמשיך אינגעלע, ואני הייתי ממשיך במאמץ לדלות את כל תכולת הזיכרון, חלוקי זיכרון זעירים שיעברו הערכה אצל איזי, שבתגובה היה דורש ממני להשוות את מה שמצאתי הפעם לעומת פעמים קודמות, לדייק בציון מה למדתי הפעם..".

כעת, עם הידיעה על היעדרות אביו, אורי מוצא את עצמו תלוש עוד יותר. "ואני חשבתי: כולם יודעים… אולי הנהגים והמלצרים, הדיפלומטים והדיילות, פקידי מקבלה ועורכי הדין, הטייסים והזבנים בחנויות, החדרניות ואנשי ביקורת הדרכונים, כולם, וגם כל מי שרואה אותי בדרך וכל מי שאני חולף על פניו והוא בקושי מסובב אחריי את מבטו, כולם יודעים וצופים בי עושה את דרכי לגלות את מה שנסתר ממני עדיין, לגלות ולהצטרף אליהם בידיעה הממתינה לי…"

כל מטוס שאורי מחליף בדרך מסקנדינביה לדרום אמריקה פותח בפנינו עוד שכבה ועוד מידע – החיפוש הוא גם גילוי וההפך, כי כל הידע של הגיבור לא מסייע לו למצוא את שרצתה נפשו ובמשך המסע הוא ממשיך להתעגע למה שאיננו ולכמוה למי שסירבה לו.

הפרוזה של מלצר רבת רבדים וקולחת, מדלגת בין תקופות ותרבויות ומכבירה הבחנות דקות. העולם של הסיפור מתוחכם ומורכב, נושא סודות ושתיקות, אבל בד בבד אנשים בו הם גם תבנית נוף מולדתם ולא יותר, ואינם מסוגלים באמת להושיע זה את זה. באמצע הספר היתה לטעמי "בטן רכה" שבה עמד המידע מלכת, ואז שוב צבר הסיפור תאוצה ושב במיטבו עם תיאורי הנוף, התרבות והאנשים בדרום אמריקה. על הדרך שאליה מוביל המסע לחיפוש אביו של שפירא לא אדבר כמובן, אבל מדובר בהתרה מתבקשת וגם כזו שנוסכת חידוש, ובכך היא מעניקה לקורא עונג דרמטי ממשי. ואילו חתימת הסיפור, מעט לאחר מכן, בחיפה, מותירה את הקוראת בתקוותה שהגיבור ייצא מהמלכוד הרגשי רב השנים שלו.

"יהיה משהו ואיני יודע אותו והוא אינו תלוי בי בשום צורה. שלא כמו שפה חדשה או נושא לכתוב עליו מאמר, יעד נסיעה או ארוחה, פה איני מחליט דבר ועוד פחות מכך אני יודע במה תלויים דברים ומה הם הדברים התלויים".

 

"דברים שקורים בשומקום", מיכל פיטובסקי (ידיעות – טל מאי)

נטלי בת העשרה מסוגרת בביתה כל יום מיד לאחר בית הספר, וחיה עם אמא חרדתית. די מהר בסיפור מוסבר מדוע וכיצד הגיעו שתיהן למצב הזה. אני לא קוראת ספרות נוער כמעט בכלל, אולי פעם בשנתיים, אבל כשאני קוראת אני מהרהרת בהבדלים בין ספרות נוער לספרות מבוגרים. מה הופך ספר ל"מבוגר"? זה קשור כנראה בהבדלים בין מה שבני הנוער כבר יודעים תיאורטית לבין מה שעדיין לא התנסו בו או הבשילו אליו. כשהמידע מחריד מדי נמדד הספר ביכולת של הסופר להחזיק את הקורא ולהכיל את חרדתו, ופיטובסקי מצליחה להחזיק כאן יפה.

"בן אדם יכול לעשות חטאים איומים, או לחלופין לסבול סבל נורא, ואף אחד בעולם לא יידע מזה. למה? כי הוא פשוט לא סיפר, כי כל עוד אף אחד לא יודע מזה, זה קורה בשומקום"

שומקום הוא גם הדברים שעליהם לא מדברים, לא משתפים בהם את נטלי; גם חלק משם הווידאו-בלוג של נטלי; וגם מטונימיה לתכנים עצמאיים באינטרנט בכלל (אמנם בתפיסה נאיבית קצת, שפחות מתאימה למציאות התאגידית המפלצתית ברשת). הבחירה במושג מתחום הגיאוגרפיה מסייעת למפות (מילולית) את הטריטוריה של הסיפור: שוליים שותקים של הדרך, שאין בהם כוח אפילו למרוד בגלוי. נטלי מורדת את מרידותיה הקטנות מבלי משים, ומשתדלת לעבור מתחת לראדאר של אמה או לפחות לתכנן את החיכוכים שיצוצו באופן מדוד.

הניסיונות שלה לפרוץ מוצא מהנסיבות לא מקבלים מענה בעולם המבוגרים, שבספר הוא מנותק כמעט לגמרי: האם היא אישה שעברה שנים איומות, וגם אמא קשה ובלתי מכילה. הדודה החביבה רונה-אסתר מנסה לעזור ככל יכולתה, אבל אי אפשר להוציא ממנה אמיתות אלא בעיקר הטפות צדקניות של חוזרת בתשובה. הסבתא האוהבת משקרת שוב ושוב ואינה מודה בזה. חוקר פרטי, שנשכר לסייע לפיזור העננים מעל חייהן של נטלי ואמה, טוען "לשקר זה כישרון, כמו לצייר או לרקוד". והאב של נטלי, האם הוא עבריין חסר מצפון או טיפוס שורדני שלא נותרו לו ברירות? יפה שהספר לא מכריע בנקודות האלה לחלוטין ולא חושף סיפור גלוי שלם, זה מיטיב אתו גם אם מקשה לבלי נשוא את חייה של נטלי.

והיא עומדת בזה יפה, דמות ראשית שאינה אש לוהבת אבל גם לא פראיירית, פשוט נערה שסחבה נסיבות בלתי אפשריות וחרקה בשיניה עד שנמאס לה מסיפורי הכיסוי והחלה להניע דברים בעצמה. ובזמן שחברת המבוגרים מתקדמת במסלול משלה, לנטלי יש ערוץ תקשורת חדש, אינטרנטי, שדרכו היא מקבלת ושולחת מסרים. לכפילות הזו יש תפקיד חשוב בסוף הספר, שנסגר יפה כאמור.

יש בספר רגעים יפים של כנות ובגרות בנוגע ליחסי אנוש, כשהגיבורה מבחינה בגבולות יכולת ההכלה שלה: "ידעתי שאם אשתף אותה היא עלולה להתחיל לספר לי גם מה קורה איתה, ככה חברים אמורים להתנהג, אני מניחה, אלא ששתינו סחבנו משקולת ענקית וכמעט לא הצלחנו להרים אותה ולהמשיך ללכת. לא הייתי בטוחה שאם אני אעזור לה קצת עם המשקולת שלה והיא תעזור לי עם שלי, זה יקל עלינו". מי יודע, אולי תובנה כזו היא בעצם יותר "מבוגרת" ממידע תיאורטי על מין, אלימות או סמים, שחוששים לחשוף אליו בני נוער.

פה ושם התגלו חריקות קלות במשלב הלשוני (בעמוד אחד "אפילו ש.." ובמשנהו "חרף", מילה של עורכות לשוניות). אבל בסך הכל "דברים שקורים בשומקום" כתוב מצוין, רלוונטי, ומצליח להיכנס ללב.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: