בלוז בבית הסוהר: חייו של לד בלי

איש חצי שחור, חצי אינדיאני, נולד בסוף המאה שעברה ליד לואיזיאנה. נתוני פתיחה קלוקלים לכל הדעות. הוא חי, ניגן ומת, בנתוני סיום עוד יותר עלובים. אבל בדרך, הו, בדרך, הספיק להשפיע.

לד בלי. כותבים את זה Lead Belly כלומר, בטן עופרת, וזה הכינוי שנתן לעצמו האדסון לדבטר.

ב- 1888 לא היה קל בדרום ארה"ב, אבל לנגן תמיד היה אפשר. וגם לשמוע מוזיקה – גוספל, שירי עבדות שחורים, בלוז, פולק שכתבו זמרים לבנים אלמונים, בוגי ווגי במועדוני ריקודים. בלי שמע את כל אלה, הפנים ויישם. הוא ניהל חיים של נדודים, עם גיטרת 12 מיתרים וגם נכנס לבית הכלא (על כך שירה במישהו) לשלושים שנה עם עבודת פרך. חיים קלים כבר אמרתי? בכלא הוא גם זכה לכינוי "בטן עופרת", ומי יודע כמה ביצים קשות אכל שם. אבל אחרי פחות מעשר שנים, מושל טקסס מעניק לו חנינה, אחרי ששמע אותו שר. חזרה להופעות בדרכים.

ב- 1930, חמש שנים אחר כך, בלי דוקר איש לבן שהביא לו את הסעיף, ושוב נשלח לשלושים שנה בכלא (עניין של קארמה, כנראה). אבל אז מתחילים להגיע אליו לכלא חוקרי פולקלור שאוספים שירי עם, מקליטים ושואלים שאלות, ושוב עולה היוקרה של בלי. הפעם תורו של מושל לואיזיאנה להתרגש משיר שלו ולחנון אותו.

איזה שיר ריגש כל כך? "לילה טוב איירין" (נעימת הסיום ההיסטורית של "קולה של אמא", לידיעתכם). את השיר הזה שמעו והתרגשו גם אנשים כמו וודי גאת`רי (המקבילה הלבנה) ופיט סיגר. בלי נטל לעצמו רשות להופיע עם "בית השמש העולה", ששייך במקור לגאת`רי. ואילו סיגר גם הקליט, אחרי שבלי מת, את "לילה טוב איירין", כמו גם את "נשיקות מתוקות מיין", שהקליטה הלהקה של סיגר. דווקא שני אלה רשומים כסימן מסחרי על שמו של בלי, אבל לא הוא כתב אותם – הוא היה המפיץ, מבשר הבשורות. הוא זה שגרם לאנשים לזכור שירים כמו "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת" ולהפוך אותם לקלאסיקות.

זה נכון שהוא גם הוציא תקליטים (בפאראמונט), אבל ההופעות שלו נערכו ברחוב, בדרכים, על במות מאולתרות או בלי במות בכלל. זמר עם. בסוף חייו, בלי עבר לניו יורק וזכה להופיע אפילו בקארנגי הול. תפקד על תקן של ספרייה מוזיקלית, ארכיון עם גיטרה. ב- 1949 מת מניוון שרירים.

עוד עשר-חמש עשרה שנה אחרי מותו, והפולק התחיל לצבור גובה בארה"ב. כולם כולם זכרו את ליד בלי כאחת ההשפעות הגדולות, והקליטו לפחות שיר אחד שלו. בוב דילן (כמובן), ניל יאנג, ואן מוריסון, וגם – הופה – נירוונה (שהקליטו את "איפה ישנת אתמול בלילה"?).

אם תלכו להקשיב למקור, תשמעו דברים שהיום עושים רושם של סקיצות. בסך הכל איש עם גיטרה ו-12 מיתרים. קול גבוה וחם, קצת מיושן, קצב אחר, עולם אחר. משככי כאבים לחיים של זיעה בבוקר ומדורה בערב, חיים על גבול החוק ויצירה לא חוקית בעליל. עופרת בבטן, לב שמח, וגיטרת 12 מיתרים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: