הו סופרמן

(מוקדש למאסנה [1])

הו סופרמן, הו שופט. הו אמא ואבא. אמא ואבא.
הו סופרמן, הו שופט. הו אמא ואבא. אמא ואבא.
היי. אני לא בבית כרגע. אבל אם אתם רוצים להשאיר הודעה, פשוט תתחילו לדבר כשיישמע הצליל.

הלו? זאת אמא שלך. אתה שם? אתה בא הביתה?
הלו? יש מישהו בבית? טוב, אתה לא מכיר אותי. אבל אני מכיר אותך.
ויש לי הודעה להעביר לך.
הנה באים המטוסים.
אז יותר טוב שתתכונן. תתכונן לזוז. אתה יכול לבוא כמו שאתה, אבל תשלם תוך כדי. תשלם תוך כדי.

ואני אמרתי: או.קיי. מי זה באמת? והקול אמר:
זו היד, היד שלוקחת. זו היד, היד שלוקחת.
הנה באים המטוסים.
אלה מטוסים אמריקניים. מייד אין אמריקה.
מעשן או לא מעשן?
והקול אמר: לא שלג ולא גשם ולא קדרות הלילה יעמדו בפני שליחים אלה בהשלמת המשימה. [2]

כי כשהאהבה נגמרת, עדיין יש צדק.
וכשהצדק נגמר, תמיד יש כוח.
וכשהכוח נגמר, תמיד יש את אמא. היי אמא!

אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות. אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות.
בזרועותייך האוטומטיות. זרועותייך האלקטרוניות.
בזרועותייך.
אז חבקי אותי, אמא, בזרועותייך הארוכות.
זרועותייך הפטרוכימיות. זרועותייך הצבאיות.
בזרועותייך האלקטרוניות.

[1] מי זה המאסנה (Massenet) הזה? מלחין שכתב ב- 1885 אופרה על הגיבור הספרדי אל-סיד. אותו גיבור נשפט למוות על מעשיו, אבל לפני ריצוי עונשו עוד היה צריך להוביל את הצבא למלחמה. באופרה הוא מפקיד עצמו בידי אלוהים, בשיר שנקרא O Souverain ומתחיל ככה: "הו מלך, הו שופט, הו אב". בגרסה של לורי אנדרסון, האלוהים מתחלף בסופרמן ואמא נכנסת לתמונה פתאום. כמובן, לא אמא אמיתית – אמא אמריקה.

[2] זו סיסמתו הוותיקה של הדואר האמריקני (ותודה למארק אנתוני).

 

עד כמה שקשה להאמין, השיר הזה , או סופרמן, צעד ב- 1981 במשך שבועות בראש המצעדים בארה"ב, באנגליה וגם אצלנו – לא מובן מאליו לגבי קטע איטי ומנוכר של 8:20 דקות, שמנוגן כולו כאילו היה הודעה במזכירה אלקטרונית.

השימוש של אנדרסון בטכנולוגיה מטעה: מצד אחד היא לא זזה מטר בלי מחשבים, מסכי ענק וסינתסייזרים. מצד שני, המסרים שלה עוסקים בהרבה יותר מאשר טכנולוגיה. ולראיה הטקסט של השיר הזה, שמלעיג על הממד ההירואי של הצבאיות האמריקנית, ומצד שני מחבר אותה לאמנות גדולה מהחיים (אופרה) ולנושאים גדולים מהחיים (יאוש ופנייה לאלוהים). זה היה רלווונטי בשנת 1981 וזה נשאר רלוונטי גם היום.

 

בגלל הסינתיזיירים, בגלל הקשר לאופרה או בגלל המילים, השיר הזה התחיל להזכיר לי את רפסודיה בוהמית. הנושא כמעט אותו נושא, הצלילים גדולים מהחיים. אצל קווין היאוש משתדל להיות מרהיב, אצל אנדרסון הוא עוטף את עצמו בהמון אירוניה, ניכור וניתוח אינטלקטואלי. אבל ההבדל בין השניים גדול יותר מזה, ומגיע לכדי תהום: אנדרסון היא פוליטית

סתם ככה, בצד: הדיסק שבידי הוא Big Science , בהוצאה המקורית מ – 1982, ובסוף החוברת מופיע הסבר למאמצים המוקדמים שרכשו אותו (לא, אני לא ביניהם, הוא סתם התגלגל אלי). אומרים שם כך: "מערכת הקומפקט דיסק דיגיטל אודיו מציעה את הסאונד הטוב ביותר – על דיסק קטן ונוח לנשיאה. הביצועים המרשימים שלו הם תוצאת השילוב הייחודי בין איחסון דיגיטלי ולייזר". אחר כך מופיעות הוראות מפורטות לניקוי ולאחיזה (בלי טביעות אצבעות, שלא תגידו שלא אמרנו).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shemale  On 2 ביולי 2003 at 11:52 am

    קראתי, ונהנתי והשכלתי
    (גם בתור מי שמכירה את לורי אנדרסון לפני ומלפנים)

  • יורם קופרמינץ  On 2 ביולי 2003 at 2:14 pm

    אני אעלה אותם באתרי,
    הופעתי פעם איתה, עם לורי,
    במסגרת מיצגים בסיום שנה של סלייד סקואל אוף ארט.
    איך שהזכרת לי אותה. דאנקה.
    היא מאוד מאוד פוליטית. ותראי, בדיוק היום היה כתוב בעיתון שסופרמן השחקן מגיע לארץ לקידום ההודנה.
    והקווין, שלא באשמתם, ניחסו אותם לכל מאורע ספורט עולמי ומקומי, אנחנו האלופים. וגם הקווין באו מבתי ספר לאמנות.
    בתחילת עידן המולטימדיה, שנות השמונים

  • אביבה  On 2 ביולי 2003 at 3:11 pm

    אכתוב עליו בקרוב מאוד. הוא מטריד אותי כבר הרבה זמן.

  • לילית  On 2 ביולי 2003 at 3:58 pm

    לימי האייטיז העגומים, הצמיגיים והאפלוליים, שבהם היה לגיטימי להיות גם תמימים וגם דיכאוניים. בינתיים פרח לו התום, הדיכאון העמיק ומכל הכיוונים זורקים עלייך גלולות של אושר, כי הדכדוך הכרוני הוכרז זה מכבר כבלתי אופנתי בעליל.

    את בחורה כלבבי, אביבה
    את זה כבר אמרתי?
    נשיקות

  • איתן כספי  On 2 ביולי 2003 at 10:07 pm

    אני רואה שיש לנו אותו טעם במוסיקה (מאז דונלד פייגן). מצוין.

    אין ספק שהיא ענקית, וחבל לי שהיא נעלמה (או שאני לא עקבתי אחריה). בעיני היא היתה המוסיקה האלקטרונית האמיתית, ההרמונית, החושבת – לא סתם לופים חוזרים.

  • ערן  On 7 ביולי 2003 at 12:56 pm

    ככה קראנו לו פעם. כבר לא ממש בזמן שבו נוצר, אבל לא מאד רחוק משם.
    למה הילד המאונן? על שום הסימפול של קולה של לורי אנדרסון שמלווה אותו לכל אורכו. ככה זה, אמן מחבר יצירה על אדם, אלוהים ומיתוסים אמריקאיים ומה מוצאים בזה הפושטאקים מהמידלאיסט? סיבה טובה לצחוק.

  • Jane_Lame  On 16 באוגוסט 2003 at 11:56 pm

    ?

  • בועז כהן  On 9 ביוני 2007 at 7:15 am

    בפעם הראשונה ששמעתי את או, סופרמן רעדתי מפחד. זה היה מפגש עם יישות אחרת. המשפטים של לורי אנדרסון עוררו בי צמרמורות

    http://www.notes.co.il/boaz/32982.asp

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: